הרהורים בעקבות הספר "חופשי ללמוד" של פיטר גריי

 מאת: ליזי דוידי

הדור שלנו מאופיין במחקר מקיף בתחום התפתחות הילד, מחקר חשוב שהוליד ידע התפתחותי רב ואפשר לנו להתנהל מול ילדינו בהבנה רבה של מה הילד צריך, כמו חשיבות המגע בגיל הרך, קשר הורה ילד, מאפייני טמפרמנט ועוד. אין ספק שהתיאוריות ההתפתחותיות הן בסיס חשוב לחינוך בגיל הרך , אלא שבצדו של ידע זה נולדו סולמות ההתפתחות, והסטנדרטיזציה של יעדים התפתחותיים ברורים , " שהובילו לגישה חינוכית המחפשת תוצרים נראים לעין ומדידים (Goffin, 1996) אם "יודעים" על התפתחות, אזי אפשר לבדוק אותה." (יעל דיין )

ואכן ילדינו עוברים אין ספור מבחנים, התוכניות החינוכיות בתחום הגיל הרך הולכות ומתרבות, ויש הסכמה בין אנשי המקצוע שהמשחק הוא כלי מרכזי בתהליך הלמידה של הילד.

" זמן משחק הוא הזמן החשוב ביותר בו הילדים לומדים לתקשר חברתית, בונים בגרות רגשית, מפתחים כישורים קוגניטיביים ומקדמים את הבריאות הפיזית שלהם. מחקר חדש של אוניברסיטת קולרדו מאמת את חשיבות המשחק החופשי להתפתחות היכולות הביצועיות של הילדים.

ביכולות ביצועיות הכוונה: יכולת ארגון, יכולת תכנון לטווח ארוך, ויסות עצמי, יוזמה לעשייה, והיכולת להתנהל בין משימות. יכולת שהוכחה מחקרית כמנבא טוב את עתידו המקצועי והכלכלי של הילד" בכתב העת מוצגות תוצאות מחקר שבדק יכולות של ילדים להציב לעצמם יעדים ולהצביע על דרכים פרקטיות ליישומם. המחקר בדק 70 ילדים בגיל 6 וסדר היום שלהם, כשהדגש הוא כמה זמן הם היו עסוקים בפעילות פחות מובנית, ספונטנית  או משחק דמיוני לעומת פעילויות המתוכננות ע"י מבוגר כמו שיעורים, ספורט וכו' ממצאי המחקר מצביעים על חשיבות המשחק החופשי." (כתב עת (  The Atlantic

גדעון לוין מתאר את המורכבות של תפיסת המשחק באומרו " מעורבות המחנכת במשחקי הילדים אינה בעיה חדשה ומעסיקה את המחנכים שנים רבות. ממעורבות מנחה ה"מלמדת" כיצד לשחק תפקידים דרמטיים ועד היעדר מעורבות בכלל וממעורבות מעודדת ותומכת ומספקת כלים וציוד ועד התעלמות מפעילות זאת –  נמצא את כל גווני הקשת של המעורבות החינוכית. בסוף שנות השמונים הוספנו את המושג של "מעורבות משתתפת" כסוג של מעורבות בעזרתה המחנכת לוקחת חלק פעיל במשחקי הילדים, אם ביוזמתה ואם בהזמנת הילדים. (גדעון לוין)

וסביב הבנה זו של חשיבות המשחק נולדו גישות שונות :

הגישה הדוגלת במשחק הלימודי.משחק לימודי מפתה "להיכנס בשעריו". לא בשל הלימוד, אלא בשל המשחק. יש יתרון גדול מאוד בלימוד דרך משחק, אך לשם כך המשחק צריך להיות משחק לימודי טוב, איכותי,מפעיל, מקדם, מאתגר.

משחק לימודי הוא משחק שמטרתו ללמד משהו, זה יכול להיות בתחום הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי, ביחד או לחוד." (תמר טל שיר ליפשיץ )

גישה זו מניחה כי המבוגר יודע מה טוב לילד והילד צריך "ללמד" אותו כדי שיתפתח , רוב תוכניות ההתערבות מבוססות על גישה זו , הן מובנות יש תוכנית לימודים ברורה , יש קיט של משחקים בשלבי קושי שונים ולמטרות שונות. ואין לי ספק שילדים רבים קודמו בזכות גישה חינוכית זו.

בצידה קיימת הגישה שאומרת שהילד נולד עם היכולת ללמוד ותפקיד המבוגר לאפשר לו זאת, והילד לומד דרך התנסות. דוגמא לכך היא שיטת מונטסורי בה הילד נמצא במרכז . מריה מונטסורי ביססה את כל שיטתה על האבחנות וההבנות של הילד כפי שהוא, ולא כפי שהמבוגרים מדמים שהוא עשוי להיות או צריך להיות. בשיטה זו מאפשרים לילד ללמוד בצורה הטובה והקלה ביותר: על ידי עשיית הדברים בעצמו. השיטה גורסת כי ביסודו של דבר הילד הוא אוטודידקט, כלומר, יש לו מבנה מוח המאפשר לו לקלוט רשמים מהסביבה וללמוד אותם ללא מאמץ ובאופן לא מודע. למעשה, הילד מלמד את עצמו והגננת אינה אמורה להפריע לתהליך זה, אלא להיות ב"היכון" למצב בו הילד יזדקק להדרכה. מריה מונטסורי הגדירה את יכולת הילד ללמוד באופן עצמאי כתופעת ה"מוח הקולט"  (The Observant Mind)  .( רונית לסטר)

לאחרונה עם צאת ספרו של פרופ' גריי " חופשי ללמוד: מדוע שחרור האינסטינקט לשחק יהפוך את ילדינו מאושרים יותר, יותר עצמאיים, תלמידים יותר טובים ויותר מוכנים לחיים " בו הוא תוקף את מערכת החינוך המערבית לפיה  " הילדים שלנו מבלים את מרבית זמנם בצורה פסיבית , מנוהלים ומחוייבים לשבת בשקט בניגוד לרצונם. אנחנו קוראים לכלא הזה בית ספר, ועדיין תמהים למה הילדים הופכים להיות משועממים  ואומללים. גם מחוץ למסגרת בית הספר לעיתים רחוקות מאפשרים לילדים לחקור את סביבתם או לנהל את חייהם. התוצאה: ילדים חרדים, לא ממוקדים הרואים בבית ספר מכשול שצריך לעבור אותו."

לדעתו צריך לסמוך על הילדים שיקדמו את הלמידה שלהם בעצמם, והוא מבסס את עמדתו על מחקרים פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים והיסטוריים לפיהם משחק חופשי הוא האמצעי העיקרי בו לומדים הילדים לנהל את חייהם, לפתור בעיות, להסתדר עם בני גילם ולהיות חסונים רגשית.  בהיעדר החופש ללמוד אנו נוטלים מילדנו את החופש ליצירתיות , לחשיבה מחוץ לקופסא, ליוזמה, כהוכחה הוא מביא את המחקר על כשלון מערכת החינוך בסין .   (פיטר גריי)

בחברה המודרנית שלנו הילדים מבלים יותר זמן בבית מאשר במשחק עם חברים בחצר, רוב שעות הפנאי שלהם הם בחוגים המנוהלים על ידי מבוגרים, או מול מסך המחשב . הם כבר לא יוצאים סתם לשכונה לחקור את השכונה אפילו לא בזמן החופש הגדול . ההורים  חרדים לאפשר לילדים לצאת "לרחוב"  ללא השגחת מבוגר. וכשכבר יוצאים עם הילדים למגרש המשחקים הפחדים והסכנות שבמתקנים מנהלים אותנו. יוצא שהילדים גדלים רוב הזמן בהכוונה של מבוגר שאחראי עליהם.

איך בנסיבות הקיימות ניתן לאפשר להם את החופש ללמוד, לבחור מה מעניין אותם ומה יעסיק אותם, איך אפשר ללמוד את הילדים עם הצרכים הספציפיים שלהם ולזרום עם זה במסגרות חינוכיות של 35 ילדים בכיתה.

השאלה השניה שמאד מעסיקה אותנו היא :האם התוכנית של פיטר גריי לאפשר למידה חופשית שנשמעת ונראית טוב נכונה לכל הילדים:

 –האם היא אכן תאפשר לכל הילדים לממש את הפוטנציאל שלהם?

– האם היא נכונה לילדים "המתחממים לאט" ? או אולי הם צריכים יותר מעורבות של המבוגר כדי להעיז ולממש את עצמם?

– מה לגבי ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, האם זה מתאים להם, האם זה יאפשר להם למצות את היכולות שלהם, או שכל כישלון קטן יתסכל אותם והם לא ינסו יותר?

– האם מחנכת בכיתה של 35 פעוטות מסוגלת לזהות את המאפיינים של כל ילד וילד ואיזו שיטת למידה טובה עבורו?

וזה מעורר את השאלה החשובה של מינון: מה המינון  הנכון בין משחק חופשי לבין התערבות המבוגר בתהליך המשחק ובאיזה דרך?  ואולי שיטת זרימת הפעילות של גדעון לוין היא התשובה?  לדבריו "גן הילדים צריך לספק מרחב לפעילות חופשית והגננת צריכה לאפשר זאת, לעודד, לתמוך ולהשתלב בפעילות הילדים והילדות בגן – זו "זרימת הפעילות" וזו "המעורבות המשתתפת" של הגננת. זרימת הפעילות היא גישה המאמינה בזכות וביכולת של הילדה והילד לבחור את הפעילויות המוצעות בגן  ולעבור מפעילות לפעילות על פי ההתעניינות ועל פי הקצב האישי ולא על פי לוח זמנים כפוי המוכתב מראש. התכנון הפיסי של הגן והיצע הפעילויות בו יאפשרו בחירה זו. זרימת הפעילות מאפשרת ביטוי לייחודיות של כל ילד וילדה כפי שכותב לוין: "זרימת הפעילות היא התשובה החינוכית לשוני בין הילדים, לשוני בין היכולות שלהם, ליוזמה הטמונה בכל ילד, בהתעניינות הייחודית של כל אחד ובקצב ההתפתחות האישי. הפעילות נתפסת כמעשה דינאמי בו משתלבים מרכיבי המשחק, העבודה, הלמידה והיצירה באינטראקציה בלתי פוסקת הנותנת לכל פעילות את האופי הייחודי שלה". (יעל דיין(