למי באמת מיועדת ספרות הילדים?

מיריק שניר

– "תספרו לי על מיץ פטר והזאב וכיפה אדומה…"

– "על פיטר פן והזאב".

– "נכון שאליעזר זרק בגינה גזר?"

– "סבא אליגזר".

– ילד ואבא קוראים בספר "איה פלוטו".
אבא: "את מי הוא יפגוש?"

ילד: "את מעניין מאוד".

– ילד: "הילדים שבסיפור חושבים שהם אמת ואנחנו סיפור".

הילדים שלנו מופקרים

הספרות שנמעניה ילדים בלבד היא כבת כמאה שנה. הספרות לגיל הרך – צעירה יותר. מי נמעניה? רוב ימי התרבות האנושית, ילדים ומבוגרים האזינו יחד לאותם סיפורים. היום, רק בני הגיל הרך נהנים מחברת המבוגרים בעת קריאת ספרים. צרכני התרבות החדשים והנלהבים טרם רכשו את מיומנות הקריאה, והם עדיין תלויים לחלוטין במבוגרים לסיפוק צורכיהם הספרותיים.

תאמרו, בצדק: למרות שפעוטים לא קוראים בעצמם, הם יכולים גם יכולים בעולם עתיר הטכנולוגיה שלנו לספוג חלק גדול מהמנה הספרותית, בשירות עצמי (באמצעות הטלוויזיה, המחשב ודומיהם). אך שימו לב, עדיין הם תלויים לחלוטין במה שמכינים עבורם המבוגרים. הכותבים, העורכים, המאיירים, המביימים, המנפישים, המציגים – הם אלה שבוחרים עבורם ומגישים להם את החומר.

את רובם מן הסתם מניעים שיקולים כספיים ודומיהם ולא דחפים אומנותיים, אנושיים, חינוכיים או טהורים. מי אחראי למראות, לקולות ולתכנים שילדים רכים נחשפים אליהם?

הילדים, למעשה, מופקרים. איננו מגינים עליהם מהניצול הציני והבוטה של תמימותם. להיפך, רובנו משתפים פעולה, מטעמי נוחיות. הכישלון שלנו להבין מה זה עושה להם נובע בעיקר מהריחוק ההולך וגדל בין ילדים רכים למבוגרים, ממש כמרחק שהולך ונפער בין טבע לתרבות.

מאיפה באים מבוגרים?

– ילדה: "מאיפה באים הילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?"

האם אנו שומעים בדבריה בדיחה תמימה, או מקשיבים לדבריה הנוקבים?

קשה לה לתפוס שמבוגרים היו פעם ילדים כמוה. היא גם מתקשה מאוד

לתאר לעצמה שהיא וחבריה יהיו פעם מבוגרים כמותם. לכאורה, שאלתה צריכה להתמיה: היא בוודאי כבר יודעת שחתלתול יהיה לחתול ואפרוח לתרנגולת, ועגלה היא פרה קטנה – איך לא מובן לה מאליו שילדים יהיו למבוגרים?

כדי לנסות להבין אותה, נצטרך להתבונן על עצמנו מעיניה. זה לא קל, אבל אפשרי, הן כולנו היינו פעם ילדים!

בעזרת יכולת ההיזכרות וההזדהות הזאת ננסה להיכנס לראש של אותה ילדה – שביטאה ילדים רבים (אני זוכרת בבהירות את עצמי מרגישה כך כלפי המבוגרים בילדותי). ילדים ומבוגרים נראים בעיניהם של ילדים כיצורים שונים בתכלית, ואפילו הפוכים. במה? בהתנהגות, בדיבור, בחשיבה, בדרך הבעת הרגשות, בעיסוקים, ביחס לסביבה, בסדרי עדיפויות – כמעט בכל דבר. הם כאילו באו מעולם אחר. על לכן הילדה שואלת: "מאיפה באים המבוגרים?"

גם מצד המבוגרים, מערכת היחסים עם הילדים אינה פשוטה וקלה. אילו התבקשנו לנסח שאלה שתבטא את התהיות והתסכולים שלנו, כפי שעשתה אותה ילדה, סביר להניח שהיינו שואלים, אומנם לא במילים האלה אבל במשמעות הזאת:
"מאיפה באים הילדים?"

לעיתים קרובות קשה לנו להסתדר איתם, להיכנס לראש שלהם, להחליט איך להתנהג איתם, להבין את השפעותינו עליהם. הם כאילו באו מעולם אחר.

אבל היינו שם פעם… זוכרים? כן, כולנו היינו פעם ילדים, בעוד שאף ילד לא היה פעם מבוגר!

היכולת הנפלאה להבין מתוך הזדהות קיימת רק בנו, במבוגרים, בזכות היותנו פעם ילדים, ואין כמוה כדי לקרב קטנים וגדולים. האחריות לקשר שייבנה בין מבוגרים לילדים נמצאת במגרש שלנו. אנחנו אלה שצריכים ויכולים לעשות דרך ארוכה יותר כדי לכונן תקשורת משמעותית בין ילדים רכים ומבוגרים.

איך זה נוגע לספרות לגיל הרך?

הספרות לגיל הרך מנסה לשפר את השיח בין קטנים לגדולים כאשר היא פונה בעזרת עלילה אמינה אל הילד החבוי בכל מבוגר, מעוררת אותו ומזכירה לו איך זה מרגיש להיות ילד.

בזכות הסיפורים ששניהם קוראים יחד, גוברת ההזדהות של המבוגר המקריא את הסיפור עם הילד המאזין, ומסייעת לו להקשיב באמת ולהתנהג ביתר התחשבות.

הילד זקוק לסיפור הילדים כדי להתמודד טוב יותר עם המציאות של ילד בעולמנו. המבוגר זקוק לסיפור הילדים כדי למלא טוב יותר את תפקידו כמלווה של הילד הרך.

ספרות לגיל הרך מנסה להפגיש עולמות הכמהים זה לזה, לקרב לבבות; להשיב לילדים על השאלה: מאיפה באים המבוגרים? ולענות למבוגרים על תהייתם: מאיפה באים הילדים?

הסיפור המעניין ביותר

כתיבה ספרותית לילדים רכים מאתגרת ביותר: עליה לשמור על קשב ועניין של פעוט עתיר אנרגיה וסקרנות, שתמיד יצביע ברגליים, ובו בזמן לגעת

בילד הנשכח, בליבו של הורה דואג, עסוק ועייף. כמו כן עליה להגיד באוצר מילים ומושגים מוגבל אמירה ערכית, משמעותית ומרתקת בתוכנה ובצורתה, עבור שניהם.

הכותב לגיל הרך יוצר ספרות ייחודית הפונה לכל אדם, בכל גיל. וברגעי החסד מתחלפות בספרות הזאת היוצרות: הילדים מספרים והמבוגרים מקשיבים, כי שעת סיפור בגיל הרך איננה רק זמן הקראה, היא גם הזדמנות פז להקשבה. היצירה המילולית והאיורית מגרה את הילדים להתבטא, והם ידברו בחופשיות אם ירגישו שיש להם אוזן קשבת.

מבוגרים שישתקו מדי פעם ויקשיבו באמת לילד ה"קורא" את המילים ו"מספר" את האיורים בספר, יזכו לגלות שהוא בעצם מספר להם סיפור: סיפור על עצמו. ולמעשה, זה הסיפור שהכי מעניין אותנו – הנמענים המבוגרים של הספרות לגיל הרך.