בונים חברים

מאת: ד"ר תור ר. גונן

ספר התמונות החדש של טומי אונגרר, "בונים חברים", שיצא לאור ב-2007 בגרמנית בהוצאת דיוגנס השוויצרית בשם Neue Freunde (חברים חדשים) יוצא בימים אלה לאור בישראל בהוצאת צלטנר, בתרגומו המצוין של מיכאל דק.

להוצאות לאור יש תפקיד רב-חשיבות בשימור וביצירת רצף תרבותי, בקביעת הטעם האמנותי ובהרחבת אופקיו של הדור הצעיר, והוצאת צלטנר ממלאה מזה מספר שנים חלק משמעותי ביותר בכל אלו, הן בבחירה המשובחת של ספרים שהנם נכסי צאן-ברזל בספרות הילדים הכלל-עולמית, הן בתרגום המוקפד שהם זוכים לו והן בהפקה האמנותית המשובחת.

"בונים חברים" הנו הספר הרביעי מפרי עטו של טומי אונגרר, היוצא לאור בהוצאת צלטנר, האחראית גם להוצאה מחודשת של שלושה ספרי קלאסיקה וותיקים יותר משנות ה-60 וה-70, "שלושת השודדים", "קריקטור הנחש הטוב" ו"החיה של מסיה רסין".

אונגרר, יליד 1931, מאייר-אמן ומספר צרפתי במוצאו שעבר לניו-יורק עם תום מלחמת העולם השניה, ומשם לקנדה ולאירלנד, הנו אחד מן המאיירים החשובים והמשפיעים ביותר בתקופתנו. מיומנויותיו האמנותיות הבלתי רגילות בהעברת איכויות פלאסטיות ואנטומיות הופכות אותו לאמן רבגוני בתחומים של קריקטורה, איור ספרי ילדים, כרזות ופרסום, וההבנה הפסיכולוגית יחד עם ההשקפות הפילוסופיות הביקורתיות והתעוזה האוונגארדית שלו יוצרות, לא אחת, דימויים סרקסטיים בעיצוב הדמויות, ואמירה לא מחמיאה אודות מהותו של האדם.

למרות שאי אפשר לעשות הכללות באשר לסגנון איוריו וכל ספר מהווה פתרון ויזואלי שונה וייחודי, אונגרר הוא קולוריסט בחסד עליון, ואיוריו בחלק מספרי הילדים נחנים בצבעוניות פופ-ארטית מהפנטת, בקומפוזיציות מפתיעות ובריבוי פרטים מורכב ומסובך, ההופך את ההתבוננות בהם למסע מרתק של גילוי והפתעה. השילוב המאוזן להפליא הנוצר בין טקסט ואיור בספרים לילדים שאותם הוא כותב ומאייר יוצר ספר תמונות אופטימלי, שבו הטקסט מוליך אל התמונה המכילה פרטים רבים שאינם מופיעים בטקסט.

המסרים השנונים בספרי הילדים שלו, המזהירים אותנו מפני התאבנות והאחזות מיותרת ברעיונות שאינם עומדים במבחן המציאות המשתנה תדיר, נותרים אקטואליים גם לאחר חמישים שנה, ונמסרים בטון הומוריסטי באופן מתומצת ומרוכז.

סגנון איוריו ברוח הפופ והעיצוב הדינמי של התרחשויות בסצנות כמו-קולנועיות השפיעו על מאיירים רבים, ומבין המאיירים הישראליים, ניתן לאתר את הדי סגנונו של אונגרר באיוריו של יוסי אבולעפיה.

"בונים חברים" הנו יצירה אקטואלית בעלת מסרים חברתיים ואקולוגיים אוניברסליים וביקורת חברתית מתובלת בהומור, המצביעה במלים פשוטות ובשפע איורים צבעוניים על האפשרות לתקן את העולם. הנימה האופטימית, הנחשדת כאמירה אוטופית נאיבית כביכול, המאפיינת את הספר, לא נגררת להטפה צדקנית ומצליחה ליצג גישה של הליכה נגד הזרם, בהציגה אופציה למציאות חברתית ואקולוגית בעייתית, המאיימת על עצם קיומה של החברה האנושית (גונן, 1995).

אונגרר מפגיש את הילדים, גיבורי הספר, רפי במוקו וקי סינג, בשכונת מגורים פשוטה ודלה, בה מתגוררים מהגרים ובני-מיעוטים אתניים ממסורות שונות. המפגש מתרחש על רקע החלטתו האמיצה של רפי, כל-ילד כהה-עור ממוצא אפריקאי, בודד בשכונה החדשה שאליה עבר, לבנות לו חברים מגרוטאות שמצא בחצר ביתו. בעקבות היצירה העצמית של חברים אלה נרקמת גם חברות אנושית כאשר קי, שכנתו, ילדה ממוצא אסייתי, מצטרפת אליו כשותפה מלאה ליצירה.

בין הילדים שוררת אחווה אמיתית נטולת חיכוכים, תחרות או מלחמות-אגו, וכעבור זמן לא רב משפחותיהם מתיידדות ללא כל תחושת זרות. אט אט היצירות מתרבות וסוחפות את כל ילדי השכונה. מעגל החברות האנושית מתרחב, והבדלי המוצא והרקע הסוציו-אקונומי נזנחים כשילדי השכונה כולה הופכים שותפים לתהליך היצירתי. גם המבוגרים נסחפים בהתלהבות מעשה היצירה, בהרשותם לילדים למחזר את מה שנזרק והפך גרוטאה.

אונגרר מצביע על הילדים כעל תקוותה החדשה של האנושות, והוא כמובן איננו הראשון בכך. הילדים, נטולי התניות אפלייתיות, מלאי יוזמה ואומץ לשנות, לשפר ולהשפיע על סביבתם ועל חייהם שלהם, תוך שימוש בכל מה שנתפס כמיותר ומכוער. אונגרר אינו נמנע מביקורת עוקצנית על החברה הוותיקה, המבוססת, הנאלצת לקלוט מהגרים בעל כורחה אך נגועה בשנאת זרים.

בשיאה של תנופת היצירה מאייר אונגרר בירכתי אחד האיורים את דמותם הטיפוסית של שני בורגנים מבוגרים ועבי-בשר, האחד מהם נראה כשודד, השחים בבוז: "תראה את הזרים האלה, אפילו את הזבל הם לוקחים לנו". הוא גם אינו חוסך מאיתנו את דעתו עליהם, בציירו חור עצום הנפער בקודקוד ראשם החלול… ראש חלול של אלה החושבים שזלזול ושנאה עשויים להוות פתרון.

ביקורת חברתית מובלעת מופיעה גם באופן שבו מאוירים שני נציגי החוק, טיפוסים בעלי ארשת פנים אטומה ומבט מכני, המקישים על דלת ביתם של רפי וקי ודורשים לפנות לאלתר את פסלי הגרוטאות המדהימים.

בנימה של עוקצנות קלילה הוא מציג את העיתונות ואת אמצעי התקשורת כמושיעים צמאי סנסציות, המעוררים את דעת הקהל ומונעים את רוע הגזרה. בטון ציני מעט יותר הוא מתייחס למנהל המוזיאון העירוני, המגיע כדי לראות את הגרוטאות המפוסלות, מהלל אותן בחשיבות-עצמית ברוב מלל בעגה פסאודו-מקצועית ומחליט להציבן במוזיאון כתגלית האמנותית הבאה. המבוגרים המצטופפים בחגיגות פתיחת התערוכה זוכים אף הם לתיאור גרוטסקי. הספר מסתיים בטקסט קצר אודות מימושם המקצועי של גיבורי הספר ובהדגשת חברותם האמיצה לחיים.

אונגרר מצליח לגעת בספר זה לא רק בבעיה אקולוגית חשובה אלא גם בנושא פסיכולוגי כאוב של בדידות, נידוי וניכור, אך מציע יצירתיות כמרפא. מצב של בדידות איננו סוף העולם ואונגרר מציין אותו כמצב קיומי מאתגר, הגורם לגיבורו ליצור.

הוא מצביע באופן תמציתי לילד בגיל הרך, על כך שמצבים הנם נתון שאליו אנחנו נקלעים לעיתים ללא בחירה. השאלה היא מה אנחנו בוחרים לעשות בהם. רפי איננו מזדהה עם הבדידות, אינו נקלע ליאוש ולתחושות של חוסר אונים, נחיתות ושנאה אלא מנצל את יכולותיו כדי לבנות את חייו. הוא בונה לו חברים. הוא הופך אמן, הבונה את עולמו על פי צרכיו ונטיות-לבו.

אמירה זו על המצב שמתוכו נוצרת אמנות של אמת הוא אחת מן האמירות היפות בספר. אונגרר מחזיר את הקוראים המתבוננים לזמנים שבהם החברה היתה חברה יצרנית, והאדם סיפק לעצמו את צרכיו. הוא מעלה מחדש את ערכה של עבודת-יד יצירתית בחברת-שפע מתועשת, שבעה ומפונקת, שהתרגלה לקבל הכל מן המוכן ואיבדה את יכולתה ליצור ולאמר אמירה אישית ייחודית, בעידן של גלובליזציה נצלנית ויצור המוני.

אונגרר נוגע בספרו זה בתמציתיות ראויה לציון בנושא של חברות על רבדיה השונים. הוא נוגע בבחירה שיש לאדם לשנות את מצבו, ובחברות שהוא יכול לבנות בינו ובין עצמו. הוא נוגע בבדידותו ובסבלו של האמן כמקור ליצירתו, וביצירה האמנותית כמקור לנחמה.

לספר השפעה פותחת-לב באשר ליחסנו לזר, לנכונות לִבֵּנו לתרום להשתלבותם בקרבנו ולחיים בחברה רב-תרבותית. הוא מבקר דעות קדומות, ומצביע על תפקידם החיובי של אמצעי התקשורת לתיקון עוולות, וליצירת חברות ברובד החברתי, כמו גם לתפקידו של המוזיאון במתן לגיטימציה ליוצא דופן ובגישור על פני תהום של זרות תרבותית.

אונגרר מעלה על נס את חשיבותו האקולוגית של המִחְזור ואת האפשרות הנפלאה למחזר, על כל המשמעויות הנלוות לכך. מחזור שמשמעותו יצירת חברות ואחווה מחודשת בין כדור הארץ ובין האדם, ששכח שהוא חלק אינטגרלי ממנו; מחזור שמשמעותו חיסכון במשאבים, הפעלת חשיבה יצירתית ברובד של מקבלי ההחלטות, והחלטות אמיצות ברובד הכלכלי והתרבותי; מחזור כתשובה היצירתית האפשרית לכמות הפסולת האדירה שהאדם מייצר בתרבות העכשווית עקב בזבוז משאבי כדור הארץ.

ביבליוגרפיה
גונן, ר. (1995) – מסרים ערכיים בספרי ילדים ישראליים מאוירים לגיל הרך בין השנים 1948-1984 . מעגלי קריאה, 24-23: ספר מאסף לזכרו של פרופ' יוסף שורץ. עמ' 53 – 94 .

O כל הזכויות שמורות לד"ר תור גונן ,18.4.2008