בין יש לאין – איורי ילדים לשיריה של נורית זרחי

מאת: ד"ר תור ר. גונן

לאייר את שיריה של נורית זרחי משמעותו לפלוח מימד מילולי מורכב, עשיר, רב-רובדי, ולחדור למימד היולי, ומשם לענות לרוח החידתית, הנשכנית, המטלטלת, העולה מן הטקסט, אותה רוח השומטת את השטיח מתחת לרגליו של הסדר הטוב.

מבחינה זו, שיריה של זרחי הנם אתגר בלתי רגיל, המזמין את המאייר לפרוש את תובנותיו החוויתיות בפני המתבונן בשלל אפשרויות של אינטרפרטציות ויזואליות. חלק מן השירים מציג מורכבות הנוגעת ברובד פילוסופי עמוק יותר מזה הנוגע במצוקות הפסיכולוגיות ה"רגילות", וככאלו הם תובעים מן הקורא הבנה הנרכשת אך ורק דרך נסיון-חיים מפוכח ורב-שנים, יכולת אינטרוספקטיבית ורמה גבוהה של מודעות עצמית שאיננה יכולה להיות קיימת בגילאים צעירים, אלא במקרים יוצאי-דופן בלבד.

מאיירים מקצועיים רבים לא היוו יריב שקול בשדה הפואטי, הפילוסופי והרגשי של שירי זרחי, מעדו ביכולתם להגיע לאותו מימד היולי ולהציע הבנה אמנותית ופרשנית לטקסטים המורכבים שלה. ההשערה היתה שאולי דווקא ילדים הם מאייריה הטובים יותר של זרחי, משום שעדיין לא כוסו בשכבת בטון תרבותית ואישיותית, בראיה קונבנציונלית, חד-מימדית וצרה ובחשיבה רציונלית, שחנקה בהם את היכולת להדהד באיוריהם את אותו מימד היולי העולה מן השירים, ולמרות חוסר בנסיון חיים עשיר אולי דווקא הם אינם נרתעים מול האתגר המוצב באיור שיריה.

מתוך מודעות לחשיבות יצירתו של רצף תרבותי, נעשה ניסיון לקרב את הקלאסיקה הישראלית בתחום השירה לדור הצעיר דרך ההצעה לאייר אותה. הרעיון קרם עור וגידים בסדנאות איור שנערכו בשורת בתי ספר יסודיים באזור המרכז במסגרת פעילויותיה של קרן קר"ב למעורבות בחינוך, שאותן הגתה איריס ארגמן.

לפרויקט נבחרו שיריה של נורית זרחי, כדמות מרכזית בשירה הישראלית לילדים. השירים שהוצגו לילדים בכיתות השונות הוקראו ללא כל התערבות פרשנית מצד המדריכים, זאת באופן מכוון כדי לאפשר ביטוי ראשוני, ישיר ולא מוטה מצד הילדים. התשובות הויזואליות שהילדים הציעו באיוריהם מוצגים בתערוכה נודדת, העוברת במרכזי תרבות ומתנ"סים. מחמת קוצר היריעה, ההתייחסות במאמר זה תהיה לחלק קטן בלבד מן האיורים מבלי שעובדה זו תהווה אמירה שיפוטית לגבי איכותם של אלו שלא הוזכרו.

"הנמר שמתחת למטה" הנו שיר לירי מוקדם יחסית במכלול יצירתה של זרחי, המפגיש את הקורא הצעיר עם חווית-פחד, המוכרת לו כל כך מן היום-יום שלו. הילדה, הפוחדת מחושך, חוששת מלשקוע בשינה כשהיא לבדה בבית, ואינה זוכה לאמירה מנחמת מצד הוריה, האמורים להיות הקרובים לה ביותר, מעוררת הזדהות מיידית אצל הקורא הצעיר.

השיר ממוען בו זמנית גם לאוזניו של הקורא המבוגר ומעמת אותו עם ביקורת נוקבת, המוטחת בו על חוסר יכולתו לגלות אמפטיה כלפי סבלו של הילד. ההורים, האמורים להכיל את כאביה ופחדיה של הילדה ולגונן עליה, אינם מסוגלים לכך. הם אינם מבינים שכאשר ילדתם נפצעת או פוחדת, היא איננה זקוקה לשיעור הפילוסופי שהם מעניקים לה אודות פרופורציות של כאב בעולם, או למסר המרוחק והנבון מאד כשלעצמו, על כך שהיא איננה חייבת לקחת הכל באופן אישי.

יותר מכל, השיר מביע ביקורת חריפה על מבוגרים חסרי רגישות, המציעים לילדיהם פתרון של שינה אטומה, כתרופת-פלא לכל מה שעדיין חי, רוגש, פועם ומכאיב: "כשישנים לא פוחדים/ שני מהר", אומרים ההורים.

זרחי מזהירה את הילד מפני נטייתם האוטומטית של מבוגרים השקועים בשינה עמוקה גם בשעות ערותם, להכחיש את עולם הרגש המטריד, המכאיב, ולהעדיף קיום נרקוטי, כי במצב כזה כלום לא יטריד אותו! היא מגנה כאן לא רק את כשלונם של ההורים להבין את ילדתם ולהבטיח את שלוותה הנפשית ואת חוסר המוכנות שלהם להתייחס לסבלה, אלא גם את חוסר יכולתם לספק לה תובנות התומכות בעירותה.

איורה של חלי מרקמן מביה"ס "יצחק שדה" בבת ים מציג את ההורים, העומדים ליד מיטתה של הילדה, הניצבת במרכז האיור. באור הצהבהב הבהיר השפוך על פני האיור כולו, רק אנשים שעיניהם עצומות בשינה עמוקה לא יראו את הנמר המסתתר מתחת למיטתה של הילדה. חלי מתייחסת באיורה למשפט המפתח הפילוסופי "כשישנים לא פוחדים", ומציגה אותו בבלון הבוקע מפי האם, המתוארת בפרופיל כצעירה בלונדינית שריסי עיניה מאופרות ושערה אסוף בגומיה אדומה לזנב-סוס מפואר, לבושה לבילוי מחוץ לבית. ידיה פשוטות לפניה, במחווה התומך באקסיומה הפשוטה שלה, כאומרת: 'אם תרדימי כל רגש, החיים יהיו פשוטים הרבה יותר'.

האב, שפניו מאוירות באופן חזיתי, מתואר כצעיר רזה-גוף בעל פנים חסרות הבעה, מניף את ידיו בתנועות תוכחה וזלזול. שניהם אינם יכולים לראות את התסכול והעצב שעל פני הילדה שחלי איירה. שערה של הילדה, האסוף בשתי קוקיות שחורות, סומר כולו, אבל מול הורים כאלו גם המשפט הבוקע כבלון קומיקס מפי הגיבורה המאוירת ומודיע מפורשות ש"יש נמר מתחת למטה" – אינו עוזר.באיור זה, המתמקד בתיאור הרגע שלפני לכתם של ההורים, האווירה עדיין איננה ספוגת פחד.

מול איורה של חלי, המביע את תסכולה של הילדה, איורים רבים עסקו בנסיונות להמחיש את הפחד המתעורר בלבו של הילד הנותר לבדו. כיצד מתואר הפחד בהציפו אותנו? איורה של מילנה מרדכי מבי"ס "הרצל" מתייחס לרגע שבו ההורים כבר עזבו את הבית, ומתאר בכישרון רב את מצבה הנפשי של הילדה לאחר שהאור כבה במנורה הדלה מעל למיטתה.

בחדר ריק לחלוטין, הצבוע בצבע כחול קר וחלון אדום בצידו השמאלי העליון, מצוירת מצד ימין דלת וידית בולטת, המזדקרת מתוכה ומכוונת בדיוק לגובה גופה של הילדה השוכבת במיטתה. הדלת והידית אוירו בצבע שחור, צבע המסמל הֵעדר. הבחירה הצבעונית הדרמטית מסמלת את לכתם של ההורים, את העדרם, את אינותם לגבי צרכיה, את החלטתם שאין ממנה חזרה. הידית נסגרה מאחריהם והילדה מוטלת אפרקדן על גבה, בעיניים עצומות, בפישוט איברים כבעילפון עמוק, במכנסי הלילה הוורודים שלה. מתחתיה בדיוק, ראשו מתחת לראשה, מסתתר נמר בעל גוף אנושי בצבע ירוק-ארסי ובעל פנים אנושיות לחלוטין. מתחת לפרופיל הקפוא של הילדה שראשה מונח על המטה, חסר אונים ומאובן בבעתה, מציצות אלינו באופן גלוי וחזיתי פני אדם ערות, ערניות, חורשות-רע. הבעת עיניו מרצדת בערמומיות מתחת לגבות שחורות אלכסוניות, פיו ואפו, שאוירו כקווים ישרים ודקים, נראים חסרי רחמים.

הפחד מובע באופן שונה לחלוטין ורב עוצמה באיורו של בן חג'ג' מבי"ס "יבנה" בנתניה, ובאיורה של עדן בן-משה מבי"ס "בן-צבי" בהרצליה. איורו האקספרסיבי של בן מחריד אותנו, כפי שראוי היה להחריד הורים אדישים. באיור מיוחד זה, מעל מיטה מוצקה, עבת רגליים ואדומה כדם, הנראית כדרגש או כשולחן, מרחף גוש אמורפי ענק, מאיים וחסר צורה, המרוח במשיכות מכחול מגוונות, הנמשחות לכל עבר בצבעי שחור וירוק. הגוש, צר בצדו הימני, מתפשט לכל עבר כעננה כבדה ומאיימת, ובתנועה בולענית הוא מתרחב וגולש מעבר למראשותיה של המטה, אופף אותה ומעיב על החלל בצדו השמאלי של הדף עד קצהו.

באיורו של בן אין ילדה ואין הורים. כאן נותר רק הפחד, המגולם כעננה שחורה, הרובצת מעל מטה אדומה, שמתחתיה עומד, מסתתר, נמר קטן בצבע צהוב זוהר. גילומו של הפחד כענן שחור ומאיים מעיד לא רק על הבנה פסיכולוגית של רגש מעין זה אלא גם על יכולת הפשטה אמנותית גבוהה. תיאור פואטי זה של פחד מהול בנימה של אלימות הבאה לידי ביטוי בצבעה של המיטה האדומה, מזכיר בצבעוניותו ובסגנונו את ציוריו של משה גרשוני, המתייחסים לנושאים של אשמה וקרבן על לא-עוול. הפחד המתואר באיור זה בולט מאד לנוכח הרקע הרגוע של שמיים שקופים ותכולים וכוכבים צהובים שעליו מופיעים האובייקטים, ומעלה תהייה כיצד אירועים מחרידים מתרחשים בתוך עולם שקט ומלא יופי.

באיורה המינימליסטי והמתוחכם של עדן בן-משה מבי"ס "בן-צבי" רק המיטה נותרה, ומתחתיה מציץ ראש קטנטן של נמר אפרפר ומשופם, צל צילו של יצור חסר יכולת להפחיד! עדן המחישה באופן מדויק ויצירתי את תגובת הפחד המתעוררת בנו: כשאנו פוחדים אנו מבקשים להעלם, לא להיות יותר, שלא יראו אותנו עד שהסכנה תחלוף. באיור זה הילדה התאיידה לחלוטין. דבר לא נותר ממנה. כאן האיום איננו זוחל, והפחד איננו מכווץ, מאיים או מואנש. הוא מאייד.

למעשה, האיור אומר אמירה רחבה הרבה יותר מעבר לפחד. בעולם חסר הקשבה אנושית העולם מתרוקן והקרקע נשמטת מתחת לרגלנו. נותרת רק מטה דקורטיבית חשופה בעלת מסגרת ירוקה וכיסוי וורוד, הצפה כסירה אבודה באמצעו של חלל ריק וכחול, כמו היתה בלב אוקינוס ענק ללא כל סיכוי למצוא קרקע בטוחה. הכל אבוד, מתאיין ונעלם בעולם נטול הבנה ואמפטיה. בחוויתו של הילד, עולם כזה הוא עולם ריק ומייאש, שבו מאומה כבר לא יכול לעזור, וזה אכן הטקסט המודבק בתחתיתו של האיור. פרשנות מפתיעה זו חורגת מיחסי הורים-ילדים ומנושאים מוכרים של פחד או ביקורת חברתית.

שיר לירי נוסף בעל רובד פסיכולוגי הוא השיר "בסוף אני הלכתי ". בשיר זה מתוארת ילדה ההולכת לשכנתה לבקש חלב כדי שאמהּ תאפה לה עוגה. לאחר דקות ארוכות של ציפיה כשהילדה כבר כמעט מוותרת וחוזרת הביתה, פותחת לה את הדלת אשה ש"כמו קמה משֵנה./ חייכה בפנים מעבר לפניה/ ובקול שכמו לא השתמשו בו כל היום/ 'רגע', שאלה, 'מה?' הנמיכה את הרדיו/ ואמרה שאין לה חלב וחבל ושלום,/ ושוב חייכה וסגרה אחריה את הדלת./ שמעתי שסובבה את המפתח סִבוב על כל מדרגה".

הילדה חוזרת לביתה מזועזעת ונרעשת מן הפגישה ואומרת לאמהּ שיותר היא לא תחזור לשם גם במחיר של ויתור על אפיית העוגה. אנו תמהים ושואלים מה כל כך זעזע את נפשה של הילדה בשיר? לא נראה שהיה ביחסה של השכנה דבר-מה פוגע. להפך, היא חייכה פעם ופעמיים, הנמיכה את קול הרדיו כדי להיטיב לשמוע את בקשתה של הילדה, והתנצלה על שהיא לא יכולה להיענות לה. נראה שהדבר שזעזע את נפשה של הילדה היה המפגש המפתיע והבלתי אמצעי שהתרחש בינה ובין אמת בדידותם של אנשים הכלואים בד' דירותיהם, רחוקים מן העולם ומנותקים מכל מקור חיות. השיר מעביר חוויה טראומטית של ילד הנתקל במציאות עגומה המאפיינת את חייהם של אנשים רבים, הננעלים בלית ברירה מאחורי דלת ביתם ונסוגים לתוך עולמם. פגישה במציאות של סבל נעלם טופחת על פניה של הילדה ותופסת אותה לא מוכנה.

תחושותיה הטראומטיות של הילדה מול מצבה הטראומטי לא פחות של השכנה, מומחשים באופן יצירתי ותמציתי באיורו של דור מבי"ס "שורשים" בנתניה, בו מתואר מפגש חזיתי בין שתי דמויות עגומות וחסרות פנים, המתוארות בקו-מיתאר שחור ועבה, וצבעי בגדיהן הדהים באפור ובחום זהים לחלוטין. למעשה, הן אינן שונות זו מזו! הן עומדות זו מול זו, דומות קמעה ומשקפות זו את זו. האיור רומז בשתיקה על הסיבה האפשרית לרתיעתה האינסטינקטיבית של הילדה: אולי נחרדה מעצם הפגישה בבת-דמותה, מן החשש להידמות ברבות הימים לאותה שכנה, להיות מועדת לגורל של בדידות מסוגרת וסטגנטיבית? לכך אין הילדה מוכנה. הן עומדות זו מול זו על רקע חדר מדרגות כחול-סגול מאופק ועצוב, העשוי בטכניקה מעורבת. דלתה של השכנה מאויר ברמז, ומולה שתי מדרגות שחורות בולטות על גבי מצע שחור דק בצבע גיר שמן, מספקות נקודת אחיזה קודרת, המושכת אליה את העין ומסמנת עבורנו את מקום ההתרחשות. רגע המפגש בין השתיים, המתומצת באמצעים מועטים, אויר בבגרות מרשימה ומאופקת.

אווירה צבעונית קודרת מאפיינת גם את איורו של שחר לוי, אף הוא מבי"ס "שורשים" בנתניה. גם הוא, כקודמו, מצליח לחוש ולתאר את בדידותה של השכנה. איורו מצטיין בעבודה קולוריסטית עשירה ומיוחדת, המוצאת ביטוי ברקע שהוא מעניק לקירות חדר המדרגות, במריחות גיר שמן בגוונים רבים של ירוק וסגול. כאן הגיבורה הופכת לגיבור, והקומפוזיציה מפתיעה בשני אלמנטים מעוינים, הניצבים בתשעים מעלות זה לזה, לוחצים את דמותו של הילד ביניהם, ומעידים על מצבו הנפשי.

מפתיע עוד יותר הוא הפתרון האמנותי הסוריאליסטי, המאחד ומכליא באופן פנטסטי את דמותה של השכנה יחד עם צורתה של הדלת! הדלת השטוחה התחומה בקווי-מיתאר בגיר שחור הופכת להיות השכנה, והשכנה הופכת להיות דלת שטוחה, אפורה אך אנושית. ברום הדלת צוירה עין גדולה, ספק עינית ספק עין אנושית של ממש, וידית הדלת, הקבועה במחציתה נדמית לפה המחייך חיוך דק. אפילו הסף איננו נשכח. הדלת-האשה מוצללת סביב העין, ומעוררת בנו תחושה מצועפת, מסתורית-משהו, כזו הנוצרת בנו מול אשה שאיפרה עצמה בצבעי אופל. כהותה העמומה של הדלת בחלקה העליון נוצרת על ידי מחיקה של גיר שחור והיא הולכת ומתבהרת בחלקה התחתון. פניה האנושיות של הדלת מרככות באורח פלאי את האווירה הטעונה והמדכדכת ששחר השכיל לשוות לאיורו.

השיר "שמלות" מתאר בפרוטרוט את צבעי שמלותיה של ילדה והיעוד המייחד כל אחת מהן. כאן הבגד חייב להתאים לאירוע, זאת על פי כללים חברתיים מוסכמים. השיר, המדבר על שמלות ועל תפקידה הנורמטיבי של כל שמלה נושא עמו ניחוח נוסטלגי. הפואנטה השירית נמצאת בבית האחרון, בו הילדה מספרת לנו על שמלה שסבתה לבשה במועדים טובים, בעוד היא יכולה ללבוש אותה רק בפורים. ניחוח הזמנים שהשתנו עולה ומלמד אותנו ברמז, בעדינות, על חלופיות, כאחד מן החוקים המרכזים ביקום.

ענבר מבי"ס "שזר" ברחובות בחרה לתאר את צורתה של השמלה שיצאה מן האופנה והפכה משמלה נורמטיבית וחגיגית, שסמלה את מעמדה של סבתא ואותתה על האופן שבו היא תפסה עצמה, לשמלה שלא תּתְכּוֹן עוד אלא לימים של שבירת נורמה. ענבר מציירת את השמלה כפריט מיוחד ומעוטר באופן עשיר בשלל צבעים ודוגמאות. השמלה מלאת חיים בגלים של כתום וטורקיז, בפסי וורוד-עז, במשולשים של ירוק ותכול,בצווארון אדום ובשולי שרוול סגולים.

השמלה, הנשית להפליא, צרה מאד במותניה ומתרחבת בשוליה וכל כולה זוהרת כתכשיט על גבי רקע תכול. תשומת הלב לכל פרט ופרט, התאמות הצבעים, התנועה שבה הבגד מוצג והשימוש המשלים של מחיקה ולחיצה עזה בגיר הצבעוני יוצרת תחושה של ריקוד ועליזות חיה.

ענבר התייחסה לעושרה הויזואלי של שמלה אחת בלבד, שמלתה של הסבתא, שאודותיה הטקסט לא מספק כל תיאור. לעומתה, עדן מנשרוב מבי"ס "יצחק שדה" בחרה להמחיש את השיר כולו ולהתייחס לריבוי השמלות המגוון, המתואר בפרוטרוט בטקסט. על רקע תכלכל ועדין, המשרה על כל האיור אווירה מאופקת ונוסטלגית, עדן מתארת שוב ושוב את אותה דמות ילדית, זהה ושונה בעת ובעונה אחת. החזרה על אותה דמות יוצרת משחק מהנה של מורכבות ופשטות, אחדות ושונוּת, חזרתיות וגיוון.

האיור מגרה את סקרנותו של המתבונן ומעורר רצון להעמיק בפרטים ולהבחין בהבדלים, וההחלטה להדביק על גבי האיור שורות מן הטקסט, יוצרת דו-שיח ישיר בין כתב לתמונה ומוסיפה גיוון למקצב המעניין המאפיין את האיור כולו. עם זאת, דווקא תיאור שמלתה של הסבתא, שיא שיאו של השיר מבחינה טקסטואלית בבית החותם אותו, נעדר מן האיור. אולי משום שלא נותר לה עוד מקום על הדף? השמטת השמלה המרכזית בשיר לא פוגמת בעושרו המגוון של האיור, המתאר את השיר כולו, תוך תכנון מוקדם קפדני וראוי להערכה. האיור הנו בעל מקצב הנוצר ממִכפלים, כדגם החוזר על עצמו ומשכפל את אותו דימוי שוב ושוב. מכפלים אלו מזכירים, כמובן, את עבודותיו של אמן הפופ האמריקאי אנדי וורהול, ששכפל בעבודותיו את דמותן של נשות חברה שהפכו לאייקון תרבותי המגדיר אידאל יופי (מרילין מונרו, ליז טיילור וז'קלין קנדי). השימוש במכפלים, כתחבולה אמנותית, חלחל לעולם הפרסום והדבר מקנה לאיורה של עדן אקטואליות ויזואלית.

אחת הפרשנויות הויזואליות הדרמטיות והבוגרות ביותר לשיר תיאורי-לירי פשוט זה היא זו של נועם אביב מבי"ס "בן-צבי" בהרצליה, המתייחסת לבית הראשון של השיר. נועם בחרה להתייחס לשתי השמלות שהדימוי שלהן נוגע לשני היסודות המהותיים ביותר לקיומנו בקוסמוס: מים ודם. שמלה "אחת כחולה כמו ים ואחת אדומה כמו דם". הבחירה הממוקדת בשני אלמנטים זהים ומנוגדים כאחד מטעינה את האיור במטען קונוטטיבי תרבותי עשיר ובמטען חווייתי רב-עוצמה. נועם נוטעת את האיור כולו בעולם חסר מוצקות, זורם, נוזלי. היא מתייחסת למים כמקור של ברכה וסכנה כאחד, ואנו נזכרים במיתולוגיות השונות שבהן מייצג יסוד המים את יסוד העולם ואת התוהו ובוהו הקדמון, כמו גם את המבול ששטף את הארץ כשהאלים רצו להחריב את העולם. למים יש קונוטציות של עומק תת-קרקעי, הם מרווים ומחיים אותנו, אך בעיקר, הם ידועים ביכולתם לשחרר מכישוף ולטהר את הגוף ואת ההכרה ונוכחים בטקסים רבים. הדם, כנוזל החיים עצמם, מסמל ברית-אחים, מעורב בפולחנים מאגיים וקשור באיסורים רבים. דמותה התמירה, הרזה והדוממת של הגיבורה באיורה המיוחד של נועם חוזרת על עצמה פעמיים, באופן סימטרי, פעם בשמלה ארוכה בצבע אדום עז ופעם בשמלה ארוכה בצבע כחול עז, והניגוד הצבעוני והסמלי בין הצבעים יוצר אווירה חידתית וטעונה במיוחד.

הגיבורה הכפולה ניצבת ללא כל קישוט, באמצע שני חלקי עמוד ריקים מכל פרט, והאימפקט הנוצר הוא זה של שתי אלות, שתי ישויות על-טבעיות, הצומחות על רקע אפרפר-תכלכל צבוע בצבעי מים שקופים. אֵלה של מים ואֵלה של דם, מנוגדות ומשלימות זו לזו כאחד, זו טובלת באגם של דם שהיא עצמה יוצרת מתוך עצמה, וזו טובלת באגם מים שהיא עצמה יוצרת מתוך עצמה. שתיהן נובעות את מהותן ללא הרף ונראה כאלו האגמים הנפרדים זה מזה מתמלאים ומתמלאים בנתזי דם ובנתזי מים, הנובעים מתוך גופן. דימוי ציורי בלתי רגיל זה נושא בחובו עוצמה קמאית. אדום ארצי מול כחול שמיימי. אדום חם של חיים, פריון, יצרִיוּת, ארציות, אש, טומאה, התרגשות, מזל, תשוקה, פיתוי, מלחמה, מהפכה וסכנה, מול כחול קר של טוהר, רוגע ושלווה, המסמל חסד אלוהי, מייצג את האינטלקט וההרהור, ומביע את האינסוף שממנו התפתחו החיים כולם.

השיר "האשה באבטיח" מספר על אשה שעמלה וסדרה לה מקום מגורים מרווח, נעים ונוח בתוך אבטיח רחב, ובסופו של דבר, נאלצה להחליפו בגזר צר, בתנאים של דחק ולחץ, זאת, באופן פשוט, משום שנגמרה עונת האבטיחים.

ברובד אחד שלו זה שיר נונסנס הומוריסטי, אך ברובד אחר זה שיר בעל מסר פילוסופי, המספר על מציאות המאופיינת על ידי חוסר יציבות, חלופיות וחוסר וודאות. זרחי מערערת את תחושת היציבות האשלייתית הטמונה במשפט הידוע "ביתי הוא מבצרי". השיר מצביע בתמציתיות גם על השרירותיות הפתאומית שבה מצבים מתחלפים בחיינו מבלי שתהיה לנו שליטה בהם: "ופתאום – / נסתיימה העונה./ הלכה לה אותה האשה/ לחפש לה דירה חדשה". אנחנו לא יכולים לקחת מקלט בשום תופעה.

יש בשיר גם רמז דק למצב הקיום הנשי על רבדיו הגופניים והחברתיים. גיבורת השיר היא אשה שחשבה שתמיד יהיה לה אבטיח, שתמיד תהיה מצויה לה עונתו ועונתה גם יחד. והנה, הטבע פעל פעולתו הבלתי נמנעת וכעת מצבה השתנה. על מה ניתן לסמוך בחיים אלה? בית-אבטיח איננו אלא סוג של בועה: מאד גדול, נוח ומוגן אבל זמני לחלוטין! הטון המבודח שבו השיר כתוב, המדווח בזדוניות אדישה על מצבה של הגיבורה, יוצר ריחוק רגשי כתחבולה אמנותית המאפיינת הומור, והופך את הקורא למנוכר ונטול אהדה לכאבה של האשה שאתרע מזלה, למרות שכולנו מוּעדים לאותו מזל עצמו.

מובן שהילד אינו יכול להבין עדיין את מלוא הרבדים הפילוסופיים, אך הדבר לא פוגם באימפקט האמנותי של האיורים, שהיו תיאוריים בעיקר, והתמקדו בחייה הנוחים של הגיבורה בחלקו הראשון של השיר. איור בעל עוצמה דקורטיבית עזה הוא זה של שירן מבי"ס "בן גוריון" ברמלה. האיור מתאר אשה קטנה ומחייכת הניצבת בפתח דלתו החומה של אבטיח ירוק ועגול באופן מושלם, המצויר כבית שחלונות מרובעים מושלמים נפתחו בו, ווילאות צהבהבים מתנופפים דרכם באופן סימטרי ובוקעים כשתי אלומות אור. העוצמה באיור נעוצה ברקע האדום העז הממלא את כל הדף סביב האבטיח, יוצר ניגודיות צבעונית חריפה לקליפתו הירוקה ומעניק לאיור חיוּת חושנית.

גם איוריהן של שיר מבי"ס "סמילנסקי" ושל נועה מבי"ס "שפרינצק" ברחובות הנם איורים בעלי עוצמה דקורטיבית, הנובעת משימוש מלא תנופה בצבעי גיר שמנים וממשחק בצבעי אדום וירוק מנוגדים. גיבורת איורה של שיר לבושה בבגד אדום עז, היוצר אימפקט של חיוניות פורצת ושופעת על גדותיה. האשה ניצבת מחוץ לאבטיח ליד פתחו, ואיננה מסתגרת בו. מתוך תחושת בטחון היא יוצרת קשר עם העולם ותנועתה פתוחה ומזמינת-כל. חיוכה אדום-השפתיים מעיד על אושרה.

לעומת זאת, אופיה של גיבורת איורה של נועה שונה לחלוטין. היא ספונה ומסתתרת בביתה המגן, בחסות הקליפה שיצרה לעצמה, ומציצה אל העולם מתוך חלון קטן שקרעה בו. האבטיח הוא, אכן, סוג של בועה, אבל היא אינה הולכת שולל: ראשה מוטה לצד אחד במחווה של חוסר אמון ועיניה התכולות מביטות הצדה בספקנות, כאומרת: כעת הכל בסדר אבל המצב וודאי ישתנה. הבעת פניה של האשה באיור זה, והאופן שבו היא מציצה אל העולם מתוך עולמה הסגור והמנותק הוא אחת הפרשנויות היפות ביותר לשיר. נראה שכל אחת מן המאיירות מהלה בדמותה של הגיבורה שיצרה מעט ממהות תכונותיה: פתיחות, הסתגרות, אמון וספקנות נבונה.

השיר "בארץ הסמרטוטים" הוא שיר בעל נימה סאטירית, המספר על משפחת מלוכה עשוית סמרטוטים, המנהלת אורח חיים מלכותי, מסמורטט ומשמִים, ומביטה על השונים מהם ברחמים. סדר היום של המלך, המלכה והנסיכה, האמור להיות אחר בתוקף היותם מורמים מעם, אינו שונה מסדר היום של אף אחד מאתנו. הם מבזבזים את זמנם, כלואים בשגרה מצומצמת של מאכל ומשתה, עסוקים בפטפוט סרק ודעות מטופשות, אבל אינם מודעים למצבם. זרחי מציבה בפנינו מראה לועגת ולא מחמיאה ומבקרת הן את האופן היהיר שבו אנו תופסים את עצמנו, והן את האופן הצר שבו אנו תופסים האחר, השונה מאיתנו.

איורה של שני לוי מבי"ס "יצחק שדה" בבת ים מתאר את המסר הזה בתמציתיות נוקבת, מדויקת ומעוררת השתאות. היא מציגה את הזוג המלכותי, יושב על כסאות מלכותו וכתרים לראשו. כתר קטן וזהוב לראש המלכה וכתר אדמדם וגדול יותר לראש המלך. ישיבתם זחוחה והבעת פניהם מלאת שביעות רצון עצמית מטופשת. הם מצוירים בצבעי עפרון חלשים על רקע של שטיח או מצע בצבעים בהירים. האלמנט המנחית על המתבונן את קרדום התובנה ששני אלו אינם אלא שחקנים היושבים על במה ומציגים בפני העולם כולו הצגה אשלייתית, הנו מסך תיאטרון מבד קטיפה כבד מן הסוג הישן בצבע אדום עז, המצויר בצבעי גיר שמנים כשהוא אסוף משני צידיו בסרטים זהובים.

לעומת כבדותו של המסך הדרמטי, הבולט על הדף, מתגלה הזוג המלכותי כשתי רוחות רפאים חסרות ממשות. איורה של שני, הבונה דימוי תמציתי עז וחסר פשרות, מבהיר לנו את מצבנו הקיומי כמצב של הצגת-ראווה שקרית המתעלמת ומתכחשת לאמת. זמננו קצוב, המסך עומד לרדת על חיינו ומאחוריו אנו נמצא עצמנו נותרים סמרטוטים, אם לא נבין דבר מה, אם לא נרצה לדעת את האמת על מצבנו הקיומי. שני היטיבה לתרגם את הביקורת העולה מן השיר כלפי עולם אנושי אחוז יהירות חסרת הצדקה, ומשפחת המלוכה המתוארת באיורה מעוררת גיחוך בעליבותה ובפער הקיים בין תפיסתה העצמית מלאת החשיבות ובין ממשותה הסתמית, המצומצמת והדלה.

באיורו של אור ישראל מבי"ס "בן-צבי" בהרצליה אין מלך ואין מלכה, אין סמרטוטים ואין תשובה ויזואלית קוהרנטית לסצנה המתוארת בשיר. לאיור, שניחן באמירה עיצובית מרשימה, יש איכויות דקורטיביות בלתי רגילות, קומפוזיציה ספק-סימטרית, ספק-א-סימטרית, היוצרת מתח לא ברור, ורקע כחול עמוק, כהה ודרמטי, היוצר אווירה קודרת ומאיימת. זה הנו איור של אווירה נטול סיפור, המתאר שתי עוגות-תות, ספל קפה בצבע אפור כהה על גבי תחתית בעלת שוליים שחורים. עם זאת, האיור יוצר אצל המתבונן הקשר מיידי למסיבת התה של הכובען המטורף בספר "עליסה בארץ הפלאות". הניגוד בין האלמנטים הנינוחים של עוגה וקפה ובין האווירה המטרידה, הקודרת והמאיימת, יוצרת איור חידתי ומיוחד במינו.

"הציפור פמפלה" הנו שיר בעל נימה אירונית, המספר על ציפור אקסצנטרית ונרקיסיסטית שניחנה בכל המגרעות שבעולם: "סקרנית,/ גנדרנית,/ זמרנית,/ ישנונית,/ טפשונית,/ שכחנית." לאחר אינטרוספקציה היא מבינה "שאי אפשר לחיות כך הלאה". היא מחליטה לוותר על התכונות המטרידות שאפיינו אותה, אך נוכחת לדעת שלאחר שויתרה מדי יום על תכונה מטרידה אחת עד שנפטרה מכולן, היא עצמה התמעטה, נותרה בלא כלום.

איור דרמטי במיוחד המפרש את השיר הוא איורה של נועה מבי"ס "שורשים" בנתניה. נועה מתארת בצבעים עזים, עליזים ומדהימים של וורוד מתוק וסגול עמוק את חדר מגוריה של הציפור פמפלה, העומדת כשכנפיה הסגולות והמפוארות פרושות לרווחה והיא שרה אל מיקרופון העומד מול מקורה הצהבהב. גם האור הנשקף מבעד לחלון הנו סגול עמוק ומהפנט. למרות הצבעים העזים הממלאים את הדף כולו, התחושה העולה מן האיור היא קלסטרופובית. החלון שמבעדו נשקף האור המהפנט מסורג בצלב שחור, ומתחתיו ערימה של צורות אמורפיות תחומות בקו-מיתאר שחור, הנראות ככלים או כחרסים שבורים שצנחו והתנפצו, ומן השידה החומה המצויר לימינה של פמפלה מאיים ליפול על ראשה עציץ פרחים גדול מבלי שהיא מודעת לסכנה.

האיור חידתי אך נראה שהוא מצביע על בית הכלא שבו נתונה פמפלה, כלואה בתכונות הנתפסות כשליליות. למעשה, על פי התכונות שפמפלה מתארת בעזרתן את עצמה, ניתן להתרשם שהיא יצור חופשי, עליז ומאושר! מי גרם לה להחליט שתכונות אלה הן שליליות? מי דכא אותה ומה גרם לה לשנאה עצמית כה עזה? מדוע היא מגדירה עצמה רק על ידי תכונות "שליליות"? מה גרם לה להחליט שהיא חייבת לוותר על התכונות הללו ולמען מה? ברור שהמהפך שפמפלה עוברת מן הבית הראשון לשני הוא עצום וכרוך במאמץ בלתי רגיל. כדי להחליט על שינוי ולעבור אותו דרושה רמה גבוהה של התבוננות פנימית וביקורת עצמית. לא נראה שפמפלה של הבית הראשון מסוגלת לכך, ולכן איננו מצפים לכך.

פמפלה של הבית השני, לעומת זאת, איננה טפשונית כלל וכלל כפי שהגדירה עצמה בבית הראשון, ופעולותיה עומדות בסתירה לדמותה. ניתן להניח שהיא נדרשה לוותר על תכונותיה "השליליות", מצוות אנשים מלומדה… מישהו דרש ממנה להתבגר, והתבגרות משמעה מעבר משלב של "ילד" לשלב של "החנקת הילד", ויתור על ה'עצמי' שלו ועל כל מה שמייחד אותו, והפיכתו למבוגר משעמם, חסום ודל. יש להניח שמובלעת כאן, כבשירים רבים אחרים של זרחי, נימת תוכחה לעבר המבוגרים, המחניקים בילד את המהות המייחדת אותו וליישרו על פי סד קונפורמי, המותירו מאוּין ומרוקן מ"עצמי", כך שלא נשאר לו כלום.

עם זאת, ניתן להעלות שתי השגות באשר לסופו של השיר ולמסקנה המובלעת בו. ניתן להבין את המושג "כלום" באופן שונה, הפוך לחלוטין מן האופן בו הוא מוצג על ידי זרחי. אין כל צורך לנהוג בקיצוניות פמפלית ולוותר בכוח על שום תכונה. די להיות מודעים להופעתה ולמופעיה, לא להזדהות עמה ולא לזהותה כ"אני". לומר "אני גנדרנית", "אני טפשונית" וכו', משמעו להקלע לטעות תפיסתית, כי זה רק חלק מן התמונה כולה והכל הנו תלוי תנאים: התכונות הללו, שהנן סך כל ההרגלים והמיומנויות שהצטברו בהכרה, מגדירות, אמנם, את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת האופן שבו אחרים תופסים אותנו, אך הן אינן "אנחנו": אם התנאים ישתנו – גם התכונות תשתנֵנה! אף תכונה שלנו או של פמפלה איננה עומדת בפני עצמה באופן שאינו תלוי בתנאי חיינו, ואם כך הוא הדבר – אין שום דבר המגדיר אותנו כ"כאלו". אם איננו "כאלו" וגם לא "לא כאלו", האם אנחנו בעצם אותו "כלום" שאליו מגיעה פמפלה? לא ולא! האמונה ש"כלום", "אין", או "ריק" הוא אפור ומת, היא טעות. באופן פרדוקסלי, "כלום" הוא הכל, כי אם לא נשאר לנו מאומה, מאומה איננו מגביל אותנו עוד. אם עולמנו ריק ו"כלומי" – אנו יכולים להיות כל דבר! אנחנו חופשיים. ב"כלום" הזה טמונה האפשרות לשחרור מכבלי התכונות שלנו, וזה הדבר שפמפלה מנסה לעשות. מה בעצם עומד מול מה? התפיסה שהתכונות המגדירות אותנו הן "אנחנו" במובן החיובי לעומת ההבנה שהחופש מהזדהות עם התכונות הוא החופש האמיתי. זה ההבדל בין עולם חסום מול עולם משוחרר.

כך, בעוד איורה הרווי של נועה מתאר עולם חסום, איורו של שי אגם מבי"ס "התבור" בחולון הוא בעל אופי פרשני, המעיד על יכולות הבנה והמשגה בלתי רגילות. שי מצייר את פמפלה האפורה לאחר שאיבדה את צבעוניותה והפכה לכלום אחד גדול, כציפור מאושרת ומשוחררת, טסה בשמיים לבנים, ריקים, נקיים וצלולים, מנווטת את דרכה על גבי שטיח קסמים מעופף, הנושא אותה מי יודע לאן. שלוש עננות אפורות קטנות מלוות אותה במעופה, זכר לכל מה שחשה שהיתה צריכה להיפטר ממנו. גם האובייקט הנדמה כחבל התליה שלה משוחרר ותלוי על בלימה בתחתית מרבד הקסמים שלה. איזו פרשנות, איזו אמירה ויזואלית מדויקת! האווירה העולה מן האיור היא זו של ויתור על הכל והשגת הכל. כי מה חשוב יותר מן החופש הפנימי שלנו?

שיריה של זרחי מתאפיינים ברב-רבדיות לשונית, פסיכולוגית ופילוסופית, שזכתה באיוריהם של הילדים לתשובה הולמת של רב-רובדיות ויזואלית. לעיתים רחוקות אנו נתקלים בפרשנויות כה עשירות ומעניינות באיוריהם של מאיירים מקצועיים ומיומנים.