"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

מתאמים עמדות בהורות

מאת: קורן דור
"הורים וילדים" מרץ 2009

כשאמא של ירון בן החמש אמרה לו בכעס: "אני לא מרשה לאכול מול הטלוויזיה!", הוא מיד התעצבן והחל לרטון, והיתה לו סיבה טובה: רק כמה רגעים קודם לכן אביו שלח אותו לאכול מול המסך, ואפילו עזר לו לבחור את התוכנית האהובה עליו. "אבל אבא אמר לי שמותר", עונה לה ירון, שכבר הורגל להפנות אצבע מאשימה לאחד משני הוריו, שבדרך כלל אינם מתואמים ביניהם, כדי לקבל את מה שהוא רוצה.

הורים רבים מתקשים לגבש עמדה אחידה בסוגיות הוריות, מהפשוטות ועד המורכבות, בגילאים ובשלבים שונים בחיים של ילדיהם. הסיבות לכך רבות ומגוונות: השפעות החינוך מהבית, חוויות ילדות של ההורים, תפיסות עולם שונות וחוסר תקשורת או אי תיאום ציפיות בין בני הזוג.

כך או כך, התוצאות הן שבפועל חוסר הסכמה בין ההורים והעברת מסרים סותרים מבלבלים את הילד ויוצרים מתיחות בלתי נמנעת במערכת היחסים של ההורים, כך שהדינמיקה המשפחתית כולה נפגמת. עם זאת, יועצים זוגיים וחינוכיים סבורים כי ישנן דרכים להתגבר על הפערים ולגבש סגנון הורי משותף, כזה אשר יאפשר גם לבני זוג המחזיקים בעמדות שונות מאוד לנהל משפחה בשפיות.

האם לחשוף את הילד לקונפליקטים?

פזית בלציאנו-נגרין, יועצת משפחתית וזוגית, סבורה כי מקור השוני נובע מהעובדה שבמערכת זוגית כל אחד מגיע להורות מרקע אחר, עם דעות וערכים שונים ואישיות אחרת, ועם אמונות ותפישות שונות בכל הנוגע לגידול וחינוך הילדים. "כאשר מגיחים ילדים לעולם, לפתע מקבלים הפערים בין העמדות הללו תאוצה, מכיוון שישנם נושאים רבים שיש להכריע לגביהם".

בלציאנו-נגרין מציינת כי העובדה שילדים נחשפים לקונפליקטים בין הוריהם אינה מזיקה לכשעצמה. "למעשה, ילדים שנחשפים לוויכוחים בין הוריהם ועדים לדרכי התמודדות ופתרונות שונים מקבלים תמונה בהירה יותר של המציאות המשפחתית, כשהמסר הוא שיש לגיטימציה להשמיע דעות שונות בתוך המשפחה ושלא כולם חושבים אותו דבר. המסר הזה הולם את המציאות, שכן ישנם הבדלים בין גישות והשקפות אצל אנשים שונים".

"עם זאת, ילדים הנחשפים לאווירה הספוגה בוויכוחים ומריבות בין הוריהם ועדים לכך פעם אחר פעם, עלולים לקבל תמונה מעוותת שלפיה מצטיירים החיים כרצף של האשמות, עלבונות, מאבקים ריבים ועוינות. אם אלה חוזרים על עצמם בתדירות גבוהה הם לא רק משפיעים על נפשם הרכה של הילדים, אלא גם מפחיתים מאיכות תפקודם של בני הזוג כהורים".

 

קואליציות ומניפולציות

כשהתקשורת בין בני הזוג משובשת, אפשר להבחין לא אחת בנטייה להשתמש בילד כאיש קשר. במקרים כאלה אתם עלולים לשמוע (לו היו מכשירי האזנה בבית) משפט כמו: "תגידי לאבא שלא יזיק לו לחזור מוקדם יותר מהעבודה ולבלות קצת עם הבת שלו".

בלציאנו-נגרין מדגישה כי מגובה העיניים של הילד חשוב מאוד שמשפחתו תתפקד היטב, וכי אם הוא חש שחיי המשפחה אינם מנוהלים כראוי הוא עלול לקחת על עצמו את האחריות להסביר, להרגיע ולתמוך בהורה החלש יותר ולנסות לפייס את האחר. "במקרים בהם הילד משמש באופן קבוע כמגשר וכמתווך, נגרם לו נזק שעלול להשליך ולהשפיע כל חייו על התפתחותו ודימויו העצמי ועל היכולת שלו ביצירת קשרים", היא מוסיפה.

נטייה נפוצה של הורים, שהיא לא תמיד מודעת, לדברי בלציאנו-נגרין, היא חוסר תשומת לב למסרים שעוברים מבעד למשפטים. "ילד השומע את אביו מתריס לעבר אמו משפט בנוסח: 'את בזבזנית וחסרת אחריות', לא זאת בלבד שיעמוד מול הוריו נבוך וחסר אונים אלא גם יחוש בלבול ויתחיל לשאול את עצמו שאלות, כמו 'האם אמא באמת חסרת אחריות? האם אני יכול לסמוך על אמא שלי?'".

ייתכנו גם קואליציות בין הילד לבין אחד ההורים. בלציאנו-נגרין מתארת: "משפטים כמו 'אני לא מבינה למה אבא לא מרשה לך לאכול בסלון' משדרים חוסר אחדות, יוצרים קואליציות ומערערים את הסמכות ההורית. דינמיקה מסוג זה מלמדת את הילד לתמרן ולהפעיל מניפולציות מול הוריו".

בלציאנו-נגרין סבורה כי ילד הנחשף למריבות קולניות בלתי פוסקות, לגידופים וליחסים עכורים בין הוריו, חווה פגיעה ממשית בהתפתחותו הרגשית ועלול לסבול ממגוון בעיות חברתיות והסתגלותיות, מחוסר בכישורים חברתיים ומדימוי עצמי נמוך: "עלינו לזכור כי ילדים מפנימים את מודל היחסים בין הוריהם ומאמינים שזהו מטבע נכון בחליפין הזוגי. מודל זהה ישמש אותם, קרוב לוודאי, גם בקשרים עם אחיהם ועם חבריהם, וכמובן בזוגיות שלהם".

 

תפישת ההורות מתחילה בהריון

כבר בתקופת ההריון סוגיות אלה מעסיקות את בני הזוג, והם נוטים להרהר מראש בתפישת ההורות העתידית שלהם. לדברי יעל דר, פסיכולוגית ומאמנת אישית וזוגית, ככל שהבטן גדלה מתחילות להתעורר יותר שאלות אצל כל זוג. "השאלות שעולות הן: איך נתחלק בתפקידים לאחר הלידה? איך אתפקד כאמא/אבא? איך שומרים על זוגיות עם הולדת הצאצא החדש? ועוד. לעיתים עולות גם שאלות עמוקות יותר, כמו: מהו מודל האינטימיות של הוריי ואיך הוא נתפש אצלי? איך הוא נתפש עבורי כילד/ה? מי הם עבורי מודלים חיוביים ליחסי אינטימיות? מה ראיתי או אני רואה אצלם ומה ארצה לאמץ? ועוד".

להערכת דר, ההריון הוא תקופה משמעותית של חיבור זוגי מחדש ותחילת גיבוש זהות משפחתית שתתאים לבני הזוג. "תהליך כזה מכין את בני הזוג לבאות", היא מסבירה, "מכיוון שהם מתארגנים מחדש ולוקחים אחריות אישית וזוגית לפני שהצאצא מגיע. כך הם מונעים את הפחד משינוי שמתרחש עם הגעת התינוק לעולם".

דר ממליצה לבני זוג לעבור תהליך כזה באמצעות טיפול או סדנה, כדי להכין את הקרקע לקראת הבאות. "בשלב הראשוני אנחנו רוצים לבסס ולייצב את חיי הזוגיות, ולכן השאלה שעולה היא איזה בן/בת זוג אתה? הכוונה בכך אינה לבקר או לשפוט, אלא לשפר על פי רצון בני הזוג נקודות שיחזקו את ההרגשה של זוגיות טובה ואיכותית, כבסיס איתן למשפחה שבדרך. כמובן שככל שבני הזוג דומים ברצונותיהם ובצורת מחשבתם, כך יהיה להם קל יותר בדרכם המשותפת".

דר מספרת שהיא נוטה לעודד את בני הזוג לתאר 'איך נראית המשפחה שלהם' בדמיונם. "אני מבקשת להתרכז ולפרט את כל הפרטים ואת כל הרצונות, עד לפרט הקטן ביותר, בזמן שהם בהריון והמציאות הזו עדיין אינה קיימת. הזוג חווה את הרגעים הקסומים של המשפחה שבדרך, אך גם ער לקשיים שעלולים לצוץ".

 

3 סגנונות של הורות:

כדי להתכוונן למקום שמתאים לשני בני הזוג, כדאי לבחון איך כל אחד מהם מרגיש לגבי סגנונות הורות מסוימים – כאלה שהם רואים אצל הורים אחרים ומתחברים אליהם יותר. עליהם לשאול את עצמם, למשל, אילו תכונות הם ירצו לקחת מכל סגנון.

זיוית ברגמן, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, ת.ל.מ. ירושלים – המרכז לטיפול פסיכולוגי, יעוץ ואבחון, מציינת כי "סגנון הורי" הוא למעשה הדרך שבאמצעותה קובע ההורה את מערכת הכללים, החוקים והערכים עבור ילדיו בתוך המשפחה.

לדברי ברגמן, מקובל להבחין בין שלושה סגנונות עיקריים של התמודדות הורית עם גבולות וחוקים במשפחה. סגנון הורות שתלטני הוא סגנון קשוח, לא גמיש ומאוד סמכותי.

הסגנון הזה נחשב לרודני, וההורים הם אלה שמכתיבים בו את החוקים כשהם מציבים לילדיהם דרישות וסטנדרטים גבוהים מבלי להתחשב בצרכיהם.

סגנון זה מאופיין במידה נמוכה של קבלת הילד ובפיקוח הדוק כלפיו, וההורים מבססים את סמכותם על דרשנות ומתן הוראות לילד מבלי להיענות לצרכיו.

מחקרים מוכיחים שבמקרים כאלה הילדים מפתחים דימוי עצמי נמוך, מצוקה, חרדה, ואף דיכאון.
סגנון ההורות הסמכותי הוא פתוח יותר, מכיוון שלפיו ההורה מגמיש את החוקים והגבולות בהתאם לצרכי הילד ולסיטואציה הנתונה. סגנון זה מתאפיין בקבלת הילד תוך הצבת גבולות ברורים: מצד אחד יש דרישות כלפיו, ומצד שני ישנה הקשבה לצרכי האוטונומיה שלו.

הורים אלה הם בעצם אסרטיביים אך לא חודרניים, נמנעים ממאבקי כוח לא הכרחיים אך גם מהגנת יתר.

סגנון זה כולל כללים וחוקים ברורים, אך תוך התחשבות בצרכי הילד, מתן חום ומשמעת תמיכתית וללא ענישה. זהו גם הסגנון הנחשב ליעיל ביותר, מכיוון שהוא יוצר איזון בין כבוד לילד וראיית צרכיו לבין שמירה על גבולות וחוקים שמקנים לו ביטחון וכוח.

 

סגנון ההורות השלישי שמציינת ברגמן הוא הסגנון המתירני. סגנון זה מתאפיין בהיעדר סמכות הורית, כלומר היעדר חוקים וכללים ברורים.

ההורים נענים יתר על המידה לצרכי ילדיהם תוך ביטול סמכותם, ממעטים להציב בפניהם גבולות ונמנעים מעימותים ומקונפליקטים.

לעיתים קרובות נובע סגנון זה מחולשה וקושי של ההורה להתמודד עם משימות ההורות, ולא אחת נוצר היפוך תפקידים: הילדים הופכים רודנים ושתלטנים, אך התנהגותם זו נובעת מחרדה ומחוסר ביטחון בשל חולשת ההורים".
זקוקים לייעוץ?

ברגמן מוסיפה כי מחקרים מראים שהבריאות הנפשית של הילד, דימויו העצמי וביטחונו מתחזקים ככל שקיימת במשפחה נוכחות וסמכות הורית יעילות ומאוזנות. אבל גם אחרי שאימצתם סגנון הורי, היא אומרת, אתם עלולים לגלות אי הסכמה בשלל סיטואציות. למשל: איזה גן יתאים לפעוט, באיזו שיטת ענישה לבחור, מהי התגובה הרצויה כשהילד בוכה, כמה פעמים בשבוע מותר לו לאכול מתוק ועוד. הסוגיות ממשיכות כמובן גם כשהילד גדל ומתחיל לבחון את הגבולות שלנו, וגם כאשר אנחנו מבקשים להעביר את ה"חזון החינוכי" שלנו הלאה לדמויות חינוכיות בעלות השפעה על הילד, החל במטפלת וכלה במורה בבית הספר.

 

אין ספק כי בפני בני הזוג עומדים הרבה אתגרים משותפים בגידול הילדים, וככל שהם אוחזים בגישות הוריות שונות זו מזו המצב מורכב יותר. אחת הבעיות באה לידי ביטוי כאשר המשפחה מתרחבת ומתווסף אליה ילד שני, כיוון שבאופן טבעי על פי רוב האם מתפנה לתינוק בשבועות הראשונים, ועקב כך מבלה האב זמן רב יותר עם הילד הגדול.

במצבים כאלה, אם הורים מחזיקים בסגנון הורי מאוד שונה עלול הילד למצוא עצמו מבולבל ומתוסכל בשל היותו רגיל לגישה של אמו, כל עוד היא זו שהיתה הדמות הדומיננטית עבורו.

לדברי לב-אור, כאשר מנסיבות שונות ההורים מחליפים ביניהם תפקידים כך שהורה שהיה מטפל שני הופך לדמות העיקרית בחינוך, לילד אכן יכול לקחת זמן להסתגל למציאות החדשה.

עם זאת, היא סבורה כי אם ההורה יהיה נאמן לדרכו, ישמור על עקביות ויקבל גיבוי מבן/ת הזוג, הילד יסתגל במהירות יחסית למצב שנוצר.

דר מציעה שכבר במהלך ההריון השני יגיעו בני הזוג להסכמות עיקריות החשובות להם בנוגע לסגנון ההורי, מכיוון שבתקופה זו ישנו פוטנציאל לחיבור מחדש. "ההורים יכולים 'להרוויח' מפירוק מתחים שנצברו עד כה, מרענון ומחידוש הקשר הזוגי", מתארת דר.

"ויכוחים רבים בין זוגות נוצרים מסביב לסוגיות גידול הילדים. עם הרחבת המשפחה עלולים להרחיב ולהעמיק גם מקרי אי ההסכמה, ולכן כדאי מאוד כבר במהלך ההריון ללבן רגשות. בהריון השני אנחנו לרוב יותר פרקטיים, בעלי ניסיון מגידול הילד הבכור, ולכן עם אפשרות נפלאה להתפתחות זוגית והורית".

 

תגובות בנוכחות הילד

לדבריה של דר, בהתפתחות סגנון הורי ההורים גדלים יחד עם הילד. דר: "בכל שלב בגידול ילדים יש קשיים שדרכם ההורים לומדים את ה'חיבור מחדש' המתאים לבני המשפחה. כאשר צצות התנהגויות המקשות על ההורים, כל עוד המצב אינו מחייב התערבות מיידית, רצוי שבני הזוג ילבנו ביניהם את הנושא ויגבשו עמדה לפני שיגיבו".

אולם במבחן המציאות, החיים הדינמיים מזמנים לנו פעמים רבות סיטואציות שדורשות תגובה מהירה ומיידית. המלצתה של דר במקרים כאלה היא לא לסתור את דברי ההורה המגיב בנוכחות הילד, גם אם אין הסכמה עם תגובתו. "ראשית, תגובות סותרות מבלבלות את הילד, שנית, הילד לומד שיש פער בין ההורים ועלול לנקוט במאבקי כוחות שלא יועילו לאף אחד במשפחה", היא מנמקת את עמדתה.

לב-אור סבורה כי רוב נקודות המחלוקת ידועות מראש להורים, וכי מסיבה זו עליהם להגיע לסיטואציות כאלה כשהם ערוכים ומוכנים עם 'הסכם התנהגות' המקובל על שניהם. "אחד ה'נזקים החינוכיים' הגדולים הוא העברת מסר לילד שההורה שלו פוגעני ואינו מגן. לפיכך, הפגיעה של הורה אשר 'שובר מילה' של ההורה השני בנוכחות ילדיו היא גדולה יותר מאשר הפגיעה של ההורה בהם. המסקנה שצריכה להתקבל היא כי מוטב שאצפה מהצד כשההורה השני עושה פעולה שנתפשת בעיניי כנוראית, מאשר שאתערב 'להגן' על הילד שלי מפניו. כמובן שאין מדובר במקרי אלימות ותוקפנות כפי שמוגדר בחוק".

 

סוגים שונים של סמכות

כדי להמחיש את הנקודה, לב-אור מביאה דוגמה מהשטח: הילד לא רוצה ללכת לישון. אבא חושב שצריך להיות תקיף וסמכותי, בזמן שאמא חושבת שצריך להסביר בנועם ולשכנע. אבא חושב שאמא רכרוכית ו"נותנת שיטפסו עליה", אמא חושבת שאבא שתלטן. בעוד אבא משכיב את הילדים לישון, אמא מסדרת את המטבח אחרי ארוחת הערב ושומעת את אבא אומר לילד לבוא לישון. הילד מסרב ודורש להמשיך לשחק במחשב, אולם אחרי שתי בקשות אבא ניגש לילד, מרים אותו בניגוד לרצונו ולוקח אותו למיטה כשהילד משתולל ובועט באוויר. אמא מזדעזעת, רצה לעבר אבא וצועקת עליו שיעזוב את הילד. "מה אתה עושה לו? אתה מכאיב לו! אתה פוגע בו!", היא אומרת. כמובן שמתפתחת מריבה קולנית בין השניים.

"ומה הילד למד מהסיטואציה הזו?", לב-אור שואלת ועונה: "ראשית כל שהוא 'ילד רע', כי ההורים שלו רבים בגללו. שנית, שאבא שלו פוגע בו והוא צריך שיגנו עליו מפניו. הוא גם לומד שכדאי לצעוק ולבעוט ולעשות דרמה, כי אז הוא לא יצטרך ללכת לישון כי אמא תבוא ותוותר לו". אם האמא לא היתה מתערבת, ממשיכה לב-אור באותו קו, הילד היה לומד שברגע שאבא מבקש ללכת לישון הוא רציני ואינו מוותר, ולכן בפעם הבאה הוא היה הולך לישון מבלי שהאב ייאלץ להפעיל את סמכותו בדרך שאינה מקובלת על האם.

"סביר להניח שבמקרה הזה האם והאב לא יגיעו להסכמה", מדגישה לב-אור. "הרי האב לא יוכל להיות 'רכרוכי' ולחנך כמו האם, והיא לא תוכל להיות 'שתלטנית ואלימה'. גם כאן, לפני שההורים מגבשים דעה איך לנהוג מול הילדים עליהם למצוא בתוכם את הדרך לראות באור חיובי את אופן החינוך של בן/ת הזוג.

"לפעמים כדאי לראות באור חיובי את העובדה שבבית יש את 'השוטר העדין' ו'השוטר הקשוח', ואפילו אפשר להשתמש בכך בחוכמה. אולי זה טוב שילד לומד להתמודד עם סוגים שונים של סמכות, שכן גם בעולם יש אנשים מסוגים שונים. אפשר לשנות את ההגדרות: מה שנתפס כשתלטנות ואלימות נוכל להגדיר מחדש כ'סמכותיות נוקשה', ומה שמוגדר כ'רכרוכי' נוכל לפרש כ'סמכותיות עדינה'.

 

הסכמי שלום יצירתיים

כדי להבהיר את עמדתה ואת המלצותיה ממשיכה לב-אור לנתח את אותו מקרה מבחן. לדבריה, על ההורים בדוגמה שתוארה כאן לעשות ביניהם הסכם כדי לצאת מהמבוי הסתום: לאמא קשה לראות את מה שנתפס בעיניה כתוקפני ולאבא קשה לראות שהאם 'מפנקת את הילד והופכת אותו לרכרוכי'.

הנה כמה הסכמים אפשריים שמציעה לב-אור: "כשאמא ואבא ביחד בבית, האמא תהיה זו שתטפל בילדים בזמן שהאבא יעשה את העבודות מסביב: ארוחת ערב, פינוי השולחן, הכנת התיק או הכנת כריכים. הסכם אחר הוא שברגע שאמא מתקשה מאוד להיווכח בדרכו של האב, היא תקרא לו למטבח ותבקש ממנו שיעזור לה שם כדי שהיא תמשיך בדרכה את מה שהאב התחיל. במילים אחרות, היא תשכנע את הילד ללכת לישון בדרך המועדפת עליה.

הסכם אחר: האם תסגור את דלת המטבח ותשים מוסיקה על מנת שלא תיאלץ לשמוע את הצעקות והוויכוח. עליה להבין שהתערבות מצידה תזיק לילד, וחוץ מזה העובדה שצעקות זה דבר שקשה לה לשמוע לא בהכרח אומרת שזה מזיק לילד".

בלציאנו-נגרין מצביעה על העובדה כי ישנם בתים שבהם כל אחד מההורים מחזיק בגישה אחרת בשל שוני מהותי בסגנון אורח החיים. כך למשל קורה במשפחות שבהן אחד מבני הזוג דתי והשני חילוני. "במקרים כאלה, הילד עלול להיקרע בין שני העולמות ולהרגיש שברגע שהוא בוחר צד הוא בוגד בצד השני", היא אומרת. "בנושאים כאלה חייבת להיות הסכמה בין ההורים ועליהם להחליט היכן ניתן להתפשר ולהתגמש והיכן לא. אפשר למשל להחליט שיהיו כיורים נפרדים למאכלים חלביים ולמאכלים בשריים, אך בימי שישי-שבת ניתן יהיה להדליק אורות בבית. באופן כזה, הילד ילמד כי ישנה גמישות בנושאים מסוימים, וכי כאשר היא מעוגנת בהסברים ניתן לחיות בשלום גם עם הבדלים משמעותיים".

בלציאנו-נגרין סבורה כי רצוי להגיע להסכמה על כמה חוקים מהותיים בבית, שלגביהם יחליטו יחד בני הזוג בהתאם לערכים ולעמדות החינוכיות של כל אחד מהם כדי לא לבלבל את הילדים. לדבריה, עלינו להסביר לעצמנו ולבן הזוג מה הרציונל שעומד מאחורי העקרונות שגיבשנו, ולאחר שנחליט כי אלה הם העקרונות והחוקים שנרצה להנהיג בביתנו נעביר אותם לילדים ונהיה עקביים.

"יחס של כבוד חשוב לפעמים הרבה יותר מאחדות דעים", היא מסכמת. "אם כל אחד חושב ונוהג אחרת, הילד ילמד שיש מספר גישות לחיים ולא ייגרם שום נזק". החשוב הוא שהילד יקלוט לא רק את הקונפליקט או הוויכוח בין הוריו, אלא גם את המסר שיש דעות והשקפות עולם שונות ושלכל אחד מאיתנו יש אישיות אחרת, אך עם זאת יש לכבד את השוני בין בני אדם ובין תפישותיהם".

"כאשר מתקיים ויכוח מול הילד, חשוב לאמת את חשדותיו ולא להכחיש ולהגיד שהכל בסדר. יש לדבר איתו בגובה העיניים ולהסביר שאמא ואבא לא מסכימים על נושא מסוים, שאינו קשור בו או במשהו שהוא עשה. חשוב גם לציין באוזניו שאבא ואמא ינסו לעשות את מרב המאמצים כדי למצוא פתרון לבעיה שנוצרה".
פתרון דילמות חינוכיות

אסתי תירוש וניצה לוי ממרכז "דואט" לטיפוח הזוגיות, מייעצות להורים:

אחדות ואחידות: חשוב להיות מאוחדים ולא לאפשר לילד לעשות מניפולציות ולנצל פרצות בתקשורת בין ההורים. יש צורך בדיאלוג /שיתוף בין בני הזוג ובמתן גיבוי האחד לשני. לאחר מכן ומאחורי הקלעים ניתן לנהל ויכוחים בעניין הגישה הנכונה.

תיאום: אם החלטתם על עונש מסוים, חשוב שאף אחד מכם לא יאפשר לילד להפר אותו רק מכיוון שההורה אינו מסוגל לעמוד מול הלחץ של הילד.

ביטוי השוני: למרות שההורים יציגו סגנון אחד, לילדים יש חושים מספיק חדים והם יודעים לקרוא בין השורות ולהבין גם דרך שפת הגוף את ההבדלים בין ההורים, וזה בסדר. גם כהורים אינכם ישות אחת אלא שני בני אדם שונים, והשונות ביניכם תבוא לידי ביטוי גם במידת הנוקשות או הרכות, בערכים החשובים לכם ועוד.

מודל תקשורת נכון: ישנם מצבים מורכבים שבהם ניתן להציג שתי דעות סותרות ולאפשר לילד הבוגר יותר לקבל את ההחלטה. התמודדות כזו יכולה לפתח חשיבה עצמאית ופרספקטיבה על המציאות שלנו, שבה אין תמיד אחד שמבין או יודע או צודק.

מהו הסגנון ההורי שלכם?

הורים מתואמים: מחנכים ומנהלים בית בשיתוף ובתיאום עם עקרונות וערכים המקובלים על שניהם ותוך הקניית "כללי התנהגות" ברורים.

גם אם יש הורה אחד שהוא דומיננטי יותר, עדיין ההורה השני הוא בעל סמכות במידה דומה. חלוקת התפקידים ברורה, והיא מוגדרת מראש שלא בנוכחות הילדים.

הורה מנהל והורה מנוהל: הורה אחד (לרוב האם) הוא בר סמכא, ונחשב בעיני שני בני הזוג כזה שמבין בחינוך.

בן הזוג "מיישר איתו קו" ומחנך לפי דרכו, וגם לילדים ברור מי הדמות הסמכותית בבית. במקרה כזה לעיתים לא מקבלים את ההורה השני כדמות סמכות, אך לא בהכרח.

הורים מנוהלים (על ידי הילדים): הורים ללא סמכות, "זורמים" עם הרצונות של הילדים, שואפים שהכל יתנהל ברוגע ללא בכי ובאישור הילדים ולכן מאפשרים להם להכתיב את ההתנהלות בבית. החוקים והכללים אינם ברורים.

הורים יריבים: לכל אחד מההורים ישנה גישת חינוך שונה והם מעירים זה לזה בנוכחות הילדים, "שוברים את המילה" האחד של השני, מערערים את הסמכות של בן הזוג וכו'. בנוסף, הם משתמשים בילדים שלהם כ"קלף" מיקוח במריבות, באמצעות ביטויים כמו: "הילד מפחד ממך", "הילדה שלך צוחקת עלייך" וכו'. הבית נראה כמו שדה קרב.

מטבע הדברים, הסגנונות המומלצים הם "הורים מתואמים" ו"הורה מנהל והורה מנוהל", מכיוון שבשניהם ההורים הם דמויות סמכותיות ויש ביניהם הסכמה ושיתוף פעולה. גם לילדים חלוקת התפקידים והכללים בבית ברורים מאוד, וזה מעניק להם ביטחון וחופש להתפנות להתפתחות שלהם.

באדיבות יעל לב-אור, מאמנת הורים וזוגיות ומנחת קבוצות

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתוב/כתבי תגובה