מאת: קורן דור
מתוך הירחון "הורים וילדים" מאי 2009
יחסים בין הורי ילדים
"היינו חברים של הורי החבר של הבן שלנו, עד שיום אחד שברנו את הכלים והחלטנו שאנחנו
לא משחקים", מספרת שני, אם לילד בן חמש, על הריב שפרץ ביניהם והפר את האידיליה בין
המשפחות. "ישבנו כולנו בסלון והילדים שיחקו בחדר השני. לפתע שמענו צעקות וכשהגענו
לחדר גילינו ששני הילדים הולכים מכות. כמובן שהפרדנו ביניהם מיד ופתחנו בבירור. רצינו
לדעת על מה הם רבו, אבל כל אחד מהם האשים את השני והסיפור עצמו לא היה ברור.
אחד טען שהשני עבד עליו במשחק והשני אמר שהחבר לקח לו את הקובייה מהידיים".
"אחרי שתי דקות הילדים כבר השלימו ושכחו מהעניין, אבל במקום לחזור לסדר היום, עמדנו
שם אנחנו המבוגרים ורבנו בינינו לבין עצמנו מי כאן צודק והילד של מי לא היה בסדר. כל אחד
כמובן ראה את הצד של הילד שלו ואף אחד לא הסכים לוותר, וכך יצא שההורים של החבר לקחו
אותו הביתה ולאחר מכן לא הסכימו שהם יהיו חברים יותר. לא עזר שדיברנו איתם ועם הגננת,
היחסים כבר התערערו והכל בגלל שהתנהגנו גם אנחנו כמו ילדים".
הילדים משלימים, ההורים ממשיכים לריב
הסיפור של שני הוא דוגמא ליחסים הלא תמיד ברורים בינינו לבין הורי החברים של הילדים שלנו.
מפגשים ואינטראקציות בין הורים, על בסיס קבוע או תוך כדי מפגש ארעי, עלולים להוביל לעימותים
על רקע התנגשות בין השקפות עולם או תפישות חינוך שונות.
הורים שרבים בעצם נקלעים לסיטואציה תחרותית המתפתחת למאבק על התואר: מי הורה טוב
יותר, או מי מבין שני הילדים הוא המנצח.
"לכל הורה יש גישות שונות באשר לשיטת גידול הילדים, שמטבע הדברים אינן עולות בהכרח בקנה
אחד עם גישות הורי החברים של ילדיהם, ונוצרים חיכוכים", אומרים ענת בן סלמון ועופר ארז,
דוקטורנטים בפסיכותרפיה, מנכ"לים משותפים של חברת "כלים שלובים", המעניקה שירות של
אבחון, טיפול והדרכה אישית למשפחות.
"יש הורים החשים צורך לייעץ ואפילו לכפות את דעותיהם לגבי התנהגות כזו או אחרת של החבר
של הילד, ברגע שהם מבחינים בגישת חינוך שונה משלהם. התנהגות זו נובעת בדרך כלל מרצון
לקבל חיזוק או אישור חיצוני מהסביבה לאופן ולגישת החינוך שלפיה הם פועלים".
מירב גרינגולד, יועצת חינוכית לרשת "גן ירוק בטבע" בקריית אונו, מזכירה שדרך ההתנהגות שלנו
בעת קונפליקטים כאלה משפיעה, כמובן, על הילדים.
"ילדה שאמא שלה תמיד נחלצת לעזרתה תתקשה להתמודד בבית הספר, לדוגמא. לא יהיה לה
ביטחון עצמי לעמוד מול קונפליקט חברתי מכיוון שבילדותה לא זכתה להתמודד עם מצבים כאלה
וניצלה מהם בעזרת הוריה.
יחד עם זאת, חשוב להזכיר להורים שתיווך הורי תמיד כדאי, ורצוי שיתבצע בשלבים המתאימים.
אמא לילד בן שנתיים וחצי יכולה לתווך לבנה כשלא משתפים אותו במשחק בגינה השכונתית
באמצעות שיחה עימו וניסיון להסביר את הסיטואציה בשפה שלו, או לחילופין לגשת לקבוצת
החברים, להציג בפניהם את בנה ולשאול בנחמדות אם יוכלו לשתף אותו במשחק הנוכחי או במשחק
הבא. בצורה כזו הבן מסתכל על אמו ולומד, ובפעם הבאה יש סיכוי גבוה שהוא ינסה לחקות את
אמו בסיטואציה דומה".
ההתנהגות שלנו בעת קונפליקטים כאלה משפיעה על הילדים
לדברי גרינגולד, מערכת היחסים בין ההורים להורי החבר שלהם יכולה להיות ברמה הבסיסית
ביותר ויכולה גם להפוך לחברות אמיתית בין שתי המשפחות. "ילדים בדרך כלל מתחברים עם ילדים
שיש להם שפה משותפת עימם. אין זה אומר שגם ההורים ימצאו שפה משותפת, אך גם אז הילדים
יכולים להיות חברים ולהיפגש אחר הצהריים. המצב האופטימלי הוא ששני זוגות ההורים מתחברים
ביניהם, ואז נוצרת חברות אמיתית וכולם מרוויחים, אך חשוב לזכור שהחבר הוא חבר של הילד שלנו
ולא תמיד תפקידנו הוא להתחבר עם ההורים.
"הבעיות מתחילות כשהורים לא רוצים שהילד שלהם יתחבר לילד אחר מכיוון שהוא 'לא נראה להם',
ואז מגיע שלב המניפולציה על החברות בין הילדים. הילד שלנו מאוד רוצה להזמין אותו ואנחנו
מתנגדים וממציאים אלפי תירוצים למה לא להזמין אותו. כך גם כשהחבר מבקש להזמין את הילד
שלכם אליו הביתה. כשאנחנו לא מעוניינים שהילדים ייפגשו אחר הצהריים – אנחנו מחליטים
עבור הילדים שלנו עם מי יפגשו ועם מי ישחקו", היא מסבירה.
עקרונות התנהגותיים:
קווים מנחים להתמודדות עם הורים אחרים, מפי הפסיכולוג הקליני ד"ר עופר פלד:
מציאת שפה משותפת עם ההורים: כאשר קיימת חברות לא רק בין הילדים אלא גם בין ההורים
של הילדים, יש סיכוי טוב יותר לתקשורת ולהתאמה בסגנונות. רובנו בוחרים חברים שיש לנו
הרבה מהמשותף איתם.
אלימות מחוץ לתחום: יש להקפיד על כך שהמבוגר לא יגיב באלימות כלפי ילדים, לא שלו ולא של אחרים.
כמו כן, יש מקום לעצור אלימות בין ילדים באופן שמבהיר את הגבול.
שיתוף והתייעצות: כדי למנוע הישנות של אלימות בין הילדים, מומלץ שההורים ישתפו את הורי
החבר באירועים שקרו וישקלו ביחד איתם התערבות נאותה.
איזו מערכת יחסים נכון לבנות, לדעתכם, עם הורים של ילדים אחרים?
"מערכת היחסים צריכה להיות כזו המאפשרת את המשכיות הקשר בין הילדים, באופן בלתי תלוי
לרמת הקִרבה בין ההורים. כלומר, יש לנסות לשמור על יחסים של כבוד ואינטרס הדדי לצורך קיום
הקשר החברתי בין שני הילדים, להבין ולקבל את השוני שקיים בין סגנונות ההורות, ולהשתדל
לא להתערב ולא לשפוט".
אילו גבולות לא כדאי לחצות במערכת יחסים כזו?
"אם נוצר קשר חברתי בין ההורים, כדאי שהוא לא יושפע מהקשר בין הילדים. קשר כזה יוכל
להתקיים אם ההורים יקיימו ביניהם מערכת יחסים בלתי תלויה במפגשי הילדים. הורים רבים
נוטים להיכנס לקונפליקטים עם ההורים של החבר בגלל התנהלות הקשר של הילדים, ולקחת
את הצד של הילד שלהם בוויכוח. כך הם מעבירים אליהם את הריב בין הילדים ויוצרים מריבה
עם ההורים האחרים. מטבע הדברים, ילדים משלימים במהירות ותוך פרק זמן קצר והקונפליקט
בין ההורים יכול להימשך פרק זמן ארוך יותר. הרי ידוע שמידת הסלחנות הילדית ומידת יכולת
ההכלה של הריב גבוהה יותר מזו של הבוגרים".
ובכל זאת, יש מצבים שבהם הקונפליקטים עם הורים לילדים אחרים הם בלתי נמנעים. מה
עלינו לעשות במצבים כאלה? איך נתמודד ונגיב? מה נגיד לילד שלו? לחבר? להורים שלו?
בחרנו שש סיטואציות נפוצות, ואנשי המקצוע מציעים דרכים שונות להתמודד איתן.
1. החבר לא מציית לכללי הבית שלכם
הסיטואציה: הילד מנדנד שהוא רוצה ממתק ואתם מזכירים לו שהוא מקבל רק ממתק אחד
בשבוע ובטח לא לפני שהוא אכל ארוחת צהריים מזינה. הוא כועס עליכם וטוען להגנתו שאבא
של החבר הכי טוב שלו מרשה לאכול ממתקים בלי הגבלה.
בירור קצר מעלה שאצל החבר שלו מרשים עוד הרבה דברים שאתם אוסרים עליו, כמו:
ללכת לישון בלי מקלחת, לאכול מול הטלוויזיה, לקבל ממתקים במקום ארוחת ערב, ועוד.
ויותר מזה – כשהילד שלכם נמצא אצל החבר גם הוא נוהג כך. עכשיו לכו תבואו בטענות לאבא
של החבר ש"קלקל" את הילד שלכם. בנוסף על כך, כשאותו חבר בא לישון אצלכם, הוא מבקש
לאכול ממתקים מול הטלוויזיה במקום ארוחת ערב ולא מוכן לציית לחוקי הבית.
מה עושים?
להסביר שלכל משפחה יש כללים אחרים: ד"ר אפרת קס, מומחית בפיתוח תחושת מסוגלות
אישית, מרצה בכירה וחוקרת במכללה האקדמית "אחווה", אומרת שילדים מבינים מהר מאוד
שבכל טריטוריה יכולים להיות חוקים אחרים. "ילדים מסוגלים להבחין בקלות בין חוקי הבית לבין
חוקי הגן או בית הספר ולהתנהג בהתאם בכל מסגרת. לכן, אנחנו כהורים צריכים לתת מקום
של כבוד לחוקי הבית שממנו בא החבר, אבל גם להעביר את המסר שבכל בית יכולה להתקיים
מערכת חוקים וכללים שונה. צריך להגיד לילד שלנו ולחבר אמירה כמו: 'אצלנו בבית אסור לאכול
בסלון ואצל החבר מותר', כשכמובן מומלץ לברר מראש עם הורי החבר מהן המגבלות ומהם
הכללים הנהוגים בביתם.
יש להסביר לחבר שכאשר הוא בבית שלו הוא צריך להתנהג לפי מה שההורים שלו קובעים,
וכשהוא אצלכם הוא צריך להתנהג לפי הכללים שאתם קובעים בביתכם. כך לא נפגע בסמכות
הוריו, נבחין עבורו ועבור הילד שלנו בצורה ברורה מהם כללי המותר והאסור בכל בית ונגמיש
את החשיבה שלו במסר שמשפחות שונות נוהגות לפעמים באופן שונה".
להסביר לילד שההתנהגות של החבר לא מקובלת: ארז ובן סלמון מוסיפים כי "במידה שהאורח
אינו מפנים לשעה קלה את כללי ההתנהגות בבית, יש לשתף את ילדכם בכך שהתנהגותו של
החבר/ה אינה מקובלת עליכם, ולהציע להעביר את הפעילות אל מחוץ לבית, לחצר או לביתו
של החבר. אם ילדכם מסרב לשתף את החבר בהחלטת ההורים, הציעו לו שתתקשרו להורי
החבר שייקחו אותו הביתה".
זקוקים לעזרה בנושא הורות?
להעביר מסר בנושא שונוּת מחשבתית :ד"ר יוסף נאומובסקי, פסיכיאטר ומחבר הספר
"הרגש תמיד איתנו" (הוצאת ספרות עכשיו), מציע לבחון איך הסיטואציה גורמת לנו להרגיש.
"האם היא גורמת לנו לחשוב שאנו לא בסדר או שההורים של הילד האחר חיים ללא מסגרת
ברורה? יכול להיות שמציק לנו שהם הורים שלא מבינים מה נכון עבור הילדים", הוא אומר.
"בכל מקרה, יש להשתדל שלא להתנהל לפי רגשות אלה ולדעת שדעתנו כהורים היא העמדה
האישית שלנו בלבד וכי איש לא יכול לדעת מה יותר נכון – חוקים נוקשים או רפויים יותר.
צריך לשים לב שהמסר שאנו מעבירים לילד ולחברו על כך ש'אלה הכללים המקובלים אצלנו
בבית' לא מסתכם רק במה שאמרנו, אלא גם באיך שאמרנו את זה; באיזו אינטונציה ובאיזו
שפת גוף. בסופו של דבר מה שחשוב זה לא החבר של הילד שלנו או הוריו, אלא הילד שלנו.
האם הוא יקבל עכשיו שיעור בהתנסות או שיעור בתפישה גמישה ומתחשבת בשוני בין
האנשים ובכך שבכל דבר יש את החיובי והשלילי".
2. ההורים של החבר צועקים על הילד שלכם
חשוב לזכור שלא בכל מקום שאנו רואים חוסר הוגנות, גם הילד שלנו מרגיש כך
הסיטואציה: אתם מכייפים עם הקטנצ'יק בג'ימבורי, כשלפתע הוא חוטף מילד אחר צעצוע.
ההורים של הילד שממנו נחטף הצעצוע, שכבר הצליח להקפיץ את כל המשחקייה בצווחות
אימה, מתנפלים בצעקות על הגוזל המבוהל שלכם. איך להגיב?
להסביר לשני הילדים שלא יפה לחטוף: ארז ובן סלמון סבורים כי הורה שמתנפל על ילד
אחר שלקח צעצוע מהילד שלו, אינו מתפקד כמבוגר אחראי. "הורה שנוהג כמבוגר אחראי
היה פונה אל הורה הילד שחטף את הצעצוע, מבקש את עזרתו או מתייעץ איתו כיצד לפעול.
סביר להניח כי הורה כזה פועל מתוך לחץ ומהרצון להגן על הילד שלו. בסיטואציה כזו עליכם
לנסות ללמד את שני הילדים הנוכחים ולהסביר להם שלא יפה לחטוף צעצוע מילד אחר.
בהתנהגות זו תדגימו צורה בוגרת של ניהול סכסוכים וגם דרכי הרגעה הדדיות".
לבקש מההורים הצועקים שיערבו אתכם: ד"ר עופר פלד, פסיכולוג קליני בכיר במרכז
לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, סבור שיש לנהל דו-שיח עם ההורים שבחרו
להתנפל על הילד שלכם כדי ללמד אותו לקח. "ניתן לומר לאותם הורים שחשוב ללמד
את הילדים להסתדר ולהתחשב אחד בשני, אך הפגיעה שלהם בילדכם היתה מיותרת
ואתם מבקשים שבפעם הבאה יערבו אתכם".
לתת לילדים להסתדר לבד ולהציע פתרונות: לדעתה של מלכה דונסקי, יועצת ומנחה
משפחתית במרכזי "דיאדה", הילד שלנו צריך לדעת ולהרגיש שאנו מגינים עליו ולכן
חשוב להתייחס למקרה ולהשתדל לעשות זאת כך שלא ננהג כמו ההורים המתנפלים.
"בדרך כלל מומלץ לתת לילדים זמן כדי לראות האם הם מסתדרים לבד, ובכלל זה גם
אם הילד שחטפו לו לא נלחם על שלו והלך לחפש לו משחק אחר. ההורים צריכים לתת
לילד שלהם לחוות את הסיטואציה גם אם זה מרגיש להם לא הוגן, ולאחר מכן לדבר
עם הילד שלהם ולעזור לו למצוא פתרונות נוספים להתמודד לבד. כשמדובר בילדים
בגילאי שלוש-ארבע אפשר להציע להם עזרה, ולגדולים יותר נעזור רק אם הם
יבקשו את עזרתנו.
חשוב לא לקפוץ מיד עם פתרונות, אלא לשאול אותם מה לדעתם אפשר לעשות. אפשר
להסביר להם שאתם נותנים לילדים להסתדר לבד, ושאם מחכים ולא קופצים מיד להציל,
מגלים שהילדים מוצאים פתרונות נפלאים. חשוב לזכור שלא בכל מקום שאנו רואים
חוסר הוגנות, גם הילד שלנו מרגיש כך".
להתערב בשיקול דעת ולתמוך בילד שלכם: ד"ר קס מסבירה כי הורים רבים מתלבטים
לגבי השאלה מתי להתערב ולהגן על הילד ומתי ההתערבות שלנו מהווה פלישה:
"נבחין בעניין זה בין הכלל לבין מקרים שהם יוצאים מהכלל. הכלל הוא העיקרון של
הקרנף והנמלה. ברור הרי שהכוחות שלהם אינם שקולים ולכן כל תחרות או התמודדות
ביניהם איננה הוגנת ואיננה אפשרית. לכן, במצב שבו הורים של ילד אחר תוקפים את
הילד שלכם, נדרשת ההתערבות שלכם כדי להגן עליו ולטעת בו את הביטחון שאתם
שם בשבילו מול העולם העוין".
ד"ר קס סבורה כי כהורים עלינו להתערב גם במקרים דומים. למשל: כשקבוצת ילדים
פוגעת באופן עקבי בילד שלנו, כשילד גדול מהילד שלנו מציק לו או כשהילד המותקף
חלש יותר ביכולות הפיזיות, הקוגניטיביות והרגשיות מהילד הפוגע. "בכל המקרים
האלה צריכים וחייבים ההורים להתערב, אך עליהם לעשות זאת בתבונה ובשיקול
דעת כך שלא ייגרם נזק נוסף לילד שלהם".
עם זאת, במקרים שבהם הילד נדרש להתעמת עם כוח ששקול לו ביכולותיו, קרי ילד
אחר בן גילו, הורים רבים שוגים בתגובתם ונוטים לחסוך מילדם את התמודדות.
פיתוח תחושת המסוגלות של הילד נבנית קודם כל ובעיקר על ידי התמודדויות שלו
עצמו מול הקושי. אם לא נאפשר לו להתמודד בעימות מול ילד אחר הוא לעולם לא
יידע אם הוא מסוגל לעשות זאת בהצלחה ובעתיד יימנע מעימותים בכלל, מכיוון
שתחושת המסוגלות שלו תהיה נמוכה.
צריך גם לזכור שהרצון שלנו כהורים לחסוך עצב וקושי מהילדים שלנו הוא טבעי,
אך אין צמיחה ללא כאב. אם לא נאפשר לילד שלנו להתמודד גם עם הרגשות הקשים
והלא נעימים הכרוכים בעימות עם ילד אחר או מול אכזבות אחרות הוא לא ירכוש כלים
להתמודד ולא יצמח מבחינה רגשית", היא סבורה.
3. הילד לא משתף את החבר שבא לבקר
הסיטואציה: הילד שלכם חיכה בקוצר רוח לביקורו של החבר, אבל כשזה הגיע, הילד
הופך פתאום לסופר רכושני והוא לא מוכן לשתף את החבר במשחקים שלו. החבר נעלב
ועכשיו הוא רוצה ללכת הביתה.
מה לעשות?
להסביר את ההשלכות של אי שיתוף החבר: בן סלמון וארז אומרים כי "אם אתם רואים
שהילד אינו מוכן לשתף את חברו במשחקים, עליכם לקחת אותו לצד ולקיים שיחה שבה
תנסו להבין מדוע הוא נוהג כך. יכול להיות שהילד עדיין לא בשל התפתחותית למשחק
משותף ולחלוקה של חפציו עם חברו.
על ההורה להסביר את חשיבות המשחק המשותף ולהגיד לילד שאם הוא לא יסכים לכך
ייתכן שהחבר יעזוב את הבית, וייתכן גם שכאשר הילד שלכם יגיע אל אותו חבר גם הוא
לא יסכים לחלוק עימו.
"אם הילד נענה בחיוב ומסכים לשתף את החבר במשחקים, יש לקרוא לשני הילדים יחד ולספר
שהילד הבין שעליו לחלוק ומעוניין בהמשך המשחק. אם החבר אינו מעוניין בהמשך, יש לכבד
את רצונו ולהתקשר להוריו שיבואו לקחת אותו. בכל מקרה, יש פה תהליך למידה של עיקרון
הדדיות ושיתוף שיועיל לשני הילדים בעתיד".
לקבוע הסכמים בין החברים או להציע פעילות חלופית: ד"ר פלד מסביר שצריך להביא
בחשבון שבגילאים הצעירים, הילדים אינם מסוגלים להבין את הרצונות והרגשות של
האחר ולשנות התנהגויות בשל ההשלכות העתידיות שלהן. "לכן נדרש תיווך של אדם
בוגר שידריך אותם בפתרון הקונפליקטים שמתעוררים ויקבע הסכמים ביניהם, ובמקרה
הצורך גם יעמיד גבול לילדכם כדי שלא יפגע בחברו. הגבול יכול לבוא לידי ביטוי במשפט:
'אחרי התור שלך יהיה התור של החבר שלך'. אם גם זה לא עוזר ניתן להציע פעילות
חלופית שתאפשר אינטראקציה מסוג שונה – לצאת לגינה, לצפות בסרט וכיו"ב. אם
בכל זאת הילד ממשיך לתסכל את חברו – יש מקום לשקול לסיים את הביקור של
החבר, לשתף את הוריו במה שקרה ולבקש מהם לקחת אותו".
לתת לילד לחוות את עזיבת החבר: דונסקי אומרת שמאוד עוזר לילדים, בעיקר אם
הם בשלב רכושני, לשמור בצד, עוד לפני שהחבר מגיע, צעצוע או שניים שהוא לא
מעוניין לשתף אותו בהם.
כאשר הילד עדיין לא רוצה לשתף את החבר, חשוב לתת לו לחוות את העזיבה של החבר
הזה ולהסביר לו שחברים באים גם כדי לשחק בצעצועים שלנו ולכן הוא לא חייב להישאר
אם זה לא אפשרי. בדרך כלל הילד המארח לא ירצה להפסיד את חברת הילד השני
ויהיה מוכן לפתע לחלוק עימו את המשחקים", היא מציינת.
4. לומדים מטעויות של ילדים אחרים
הסיטואציה: הילד של השכנים הרביץ לילד שלכם כי הוא עקף אותו בתור למגלשה,
וההורים שלו מסרבים להעניש אותו או לכעוס עליו. איך להגיב?
להסביר לשני הילדים (ולהורים) שיש דרכים אחרות לפתור סכסוכים: גרינגולד אומרת
שזהו מקרה קלאסי של התערבות הורית רצויה אך לא תמיד נכונה. "במצב מסוג זה
נכון יהיה לומר ששני הילדים התנהגו בצורה לא הולמת, אחד עקף בתור ואחד הרביץ
או הרים ידיים לא בפרופורציה למעשה ולכן, מיד לאחר המקרה, חשוב לגשת לשני הילדים,
זה שעקף וזה שהרים יד, ולנסות ולשקף להם את המצב ואת הרגשות של שניהם בתוך
הסיטואציה, ולהסביר כיצד יכלו לפתור זאת אחרת".
"במצב כזה אין טעם לשאת דברי תוכחה כלפי הילד של השכנים. כמובן שבתור הורים
אין לכם שליטה על החבר, כי התנהגותו כנראה תואמת את מה שלמד בבית, אך על
ידי כך שאתם מראים לילד שלכם איך אתם מתמודדים בקור רוח ומנסים לגשר על
הפערים בין שניהם – אתם מציגים לו דרך התמודדות רצויה לעתיד. לגבי האינטראקציה
עם ההורה של הילד המכה, חשוב לציין כי לא ניתן לצפות מההורים להעניש את ילדם
אם אצלם בבית לא מאמינים בעונשים כאמצעי חינוכי, אך ניתן להגיב ולומר שסיטואציה
מסוג זה לא צריכה להסתיים בהרמת ידיים וכי ישנן עוד דרכים רבות לפתור סכסוכים.
"אל תתייחסו לילד שלכם כ'קורבן', אלא לכך שהוא נחשף להתנהגות לא מקובלת.
עליכם להגיב בצורה מאופקת ואצילית ולהדגיש בפני הילד שאתם לא מעודדים סוג
כזה של התנהגות. אפשר גם להקצין ולומר שמי שמתנהג בצורה כזו ייענש ולא יזכה
לשחק עם חבריו".
5. החבר מתלונן עליכם בפני ההורים שלו
הסיטואציה: החבר של הילד שלכם אמר להוריו שהוא לא רוצה לבוא אליכם יותר למרות
שראיתם שהוא נהנה אצלכם, והוריו חושדים שהתנהגתם אל הילד שלהם לא יפה. בנוסף,
הוא סיפר להוריו שאתם צועקים על הילד שלכם והם מטיפים לכם מוסר. איך לנהוג?
לברר למה החבר לא רוצה לבקר: בן סלמון וארז אומרים שאם שמעתם שהחבר אינו מעוניין
לבקר אצלכם יותר, יש לנסות ולברר דרך הילד שלכם מה הסיבה לכך. "אם הילד לא יודע
להגיד לכם, כדאי לנסות ולברר אצל הוריו מה הסיבה, תוך כדי שיקוף ותיאור מהלך הביקור
שלו בעבר.
יש להסביר שלמיטב ידיעתכם הילדים בילו יפה, ושלא ברור לכם ולילדכם למה הילד לא מעוניין
בביקור נוסף. יש סיבות רבות שבגללן החבר לא ירצה לחזור לביקור נוסף, חלקן קשורות לקשר
עם הילד שלכם, חלקן מההתרשמות של החבר מתרבות הבית, וסיבות נוספות השמורות אצל
החבר ויש לכבדן, כמובן תוך ניסיון לבירור והזמנה נוספת אחת בלבד. אין ללחוץ על החבר
לבקר אצלכם שוב אם אינו מעוניין בכך, גם אם אתם סקרנים לגבי הסיבה".
להסביר להורים את הסיטואציה שהכעיסה אתכם: בן סלמון וארז: "הורים רבים לא רואים
בהרמת קול התנהגות שאינה ראויה מבחינה חינוכית. ישנם מצבים בהתמודדות מול ילדים
שהרמת קול נחוצה כדי להסביר לילד שאכן מדובר במשהו רציני ולא במשחק. הורים סמכותיים
יותר נוטים להשתמש בטכניקה של הרמת קול בצורה מכוונת על מנת להבהיר שיש דמות חזקה
וסמכותית ושעל הילדים להקשיב לה. אם ההורים של החבר מטיפים לכם מוסר, הסבירו את הסיבה
להרמת הקול וציינו שאינכם רואים בהתנהגות זו מהלך שלילי מבחינה חינוכית, וכי למרות שזה
לא יפה שזה קרה ליד הילד שלהם, נאלצתם לעשות זאת מתוקף סמכותכם".
6. הילד והחבר רבים בגן ומאשימים אחד את השני
הסיטואציה: הילד שלכם רב עם חבר בגן והגננת הזמינה אתכם לשיחה. הורי החבר מספרים
מה קרה ולפי גרסתם הילד שלכם הוא האשם, למרות שאף אחד לא יודע מי באמת התחיל
את המריבה. מה עושים?
לבדוק אם מדובר בהתנהגות סדרתית: ד"ר נאומובסקי ממליץ לבדוק האם התלונה על הילד
היא הראשונה והיחידה, או שכל ההורים בגן מתלוננים. "חשוב לדעת מה חושבת הגננת, כי
הרי היא הסמכות הבוגרת והמוסמכת בגן, והיא גם תדע להגיד איך הילד שלכם בדרך כלל
מתנהג במצבים אלה. האם הוא באמת אלים או שהוא בדרך כלל רק מגיב. מעבר לכך, אתם
אלה שרואים את התנהגות הילד שלכם בדרך כלל, ותוכלו להסיק האם הוא מתנהג כך כי רע
לו או כי יש להתייחס אליו בחום או לנסות לתת לו יותר. אם זו תלונה יחידה ואתם רואים
שהתגובות של ילדכם הן נורמטיביות בדרך כלל, יש להסביר זאת להורים האחרים ולגננת.
אם ההתנהגות של ילדכם היא בעייתית, אולי לאחר התייעצות עם הגננת כדאי לשקול
בדיקה מקצועית".