מקצבי דיאלוג בינקות

JAFFE, J., BEEBE, B., FELDSTEIN, S., CROWN, C.L. & JASNOW, M.D. (2001).
RYTHMS OF DIALOGUE IN INFANCY. MONOGRAPHS OF THE SOCIETY FOR RESEARCH IN CHILD DEVELOPMENT. SERIAL NO. 265, VOL. 66 NO. 2

הקדמה
התיחסות לאדם אחר היא תהליך משותף. כאשר אנשים יוצרים ביניהם קשר, הם מסתגלים זה לזה בכל רגע ורגע על ידי תיאום של דפוסי המקצב (RHYTHM ) המילוליים והבלתי מילוליים שלהם, כמו למשל פתיחה וסגירה של מעגלי מלל, של מבטים או של הסטת מבטים. LASHLEY (1954) טען שמבנה מקצבי הוא בסיסי כיון שרוב ההתנהגויות המוטוריות שלנו מאורגנות באופן מקצבי. המקצבים הפשוטים הם רגולריים לחלוטין. אולם המקצבים של התנהגות תקשורת של בני אדם הם בדרך כלל בלתי רגולריים כפי שהראו JAFFE & FELDSTEIN (1970) ואחריהם ביססו גישה זו גם JAFFE ET AL (1973) COHN & TRONICK (1988)FELDMAN ET AL (1996), כך שיש צורך להגדיר את מושג המקצב באופן יותר כללי.

במונוגרפיה זו מקצב מוגדר כדפוס החוזר על עצמו בזמן, באופן לא מקרי. למקצבי תקשורת יש מבנים טמפורליים (קשורים לזמן) שהם הכרחיים לתקשורת יעילה. אנו חווים מקצבי תקשורת, במיוחד את אלה שאיתם אנו מהדהדים כ"GOOD VIBES " (אנרגיות טובות), בעוד שאחרים נחווים כמפריעים. מכיון שהמקצב של השותף שלנו מוערך בהתייחס למקצב של עצמנו, טוען BYRES (1976) שאנו מעריכים באופן מתמשך יחסים בן אישיים מקצביים כצורה של תיאום. אנו מגדירים תיאום באופן כללי כ- INTERPERSONAL CONTINGENCY כך שההתנהגות של כל אחד מהשותפים ניתנת לניבוי מהתנהגותו של האחר. כך, התיאום של תזמון בין אישי כולל ניבוי של דפוסי התזמון של כל פרטנר מזה של שותפו.

יכולת זו לתיאום מקצבי הוא הכרחי לקוגניציה ולבונדינג (BONDING). בהתפתחות קוגניטיבית, הדגש על מקצבים חוזרים מאפשר ניבוי וציפיה לדפוסים של האלמנטים המודגשים, ומקלים על עיבוד של מידע, זכרון וייצוג של אירועים בין-אישיים. באינטראקציות חברתיות, מקצב לכשעצמו, מספק מידע מתמשך הנחוץ לצורך ניבוי ותיאום עם השותף, כך שכל אחד יוכל לצפות כיצד יתקדם בן הזוג (WARNER 1992 ). מכיון שדפוסים מקצביים מקלים על עיבוד מידע וניבוי בין- אישי הם מספקים לילד מבנה בעזרתו יוכל ליצור חוויות התלויות בזמן ואשר מארגנות את החויות הקוגנינטביות והחברתיות שלו.

למרות שבשני העשורים האחרונים הוגדרו מודלים של התפתחות חברתית של פעוטות שבהם השתמשו במושגים אלה כדי להדגיש את התפקיד המרכזי של אינטראקציות הדדיות ותיאום מקצבי, הרי מחקר אמפירי של מושגים אלה לגבי תוצאות תפתחותיות היה מועט. באמצע שנות ה- 80, חוקרים שהשתמשו במגוון של גישות התיחסו לאינטראקציה הדדית ולתיאום מקצבי כאל קריטיים בהתפתחות החברתית של הפעוט. אולם, מלבד מספר קטן של מחקרים (למשל בקמן ובראון 1980; פלדמן ושות' 1996; איזבלה ובלסקי 1991; לואיס ופיירינג 1989; מלטסטה ושות' 1989), רק חוקרים מעטים ניסו באופן ספציפי לנבא התפתחות חברתית של פעוטות. לכן, במחקר זה אנו מעריכים את התרומה של התנסות בתיאום מקצבי קולי בגיל 4 חודשים בהתיחס להופעה, בגיל 12 חודשים, של שני מדדים מרכזיים של התפתחות בינקות: התקשרות (על פי מבחן הזר) וקוגניציה (על פי סולמות ביילי). בגיל 4 ח' לתינוק ולאם יש כבר הסטוריה מבוססת וגיל זה מקובל כגיל למדידת אינטראקציות פנים-אל-פנים של אמהות ותינוקות. גיל 12 ח' נבחר כנקודה הראשונה שבה התקשרות אם-פעוט ניתנת להערכה על ידי מבחן הזר.

המשמעות של תיאום, הן באינטראקציות מודקמות בין אם לתינוק והן ההשלכות שלהן על התפתחות התינוק היא עדיין נושא לוויכוח. וויכוח זה עלה במחקרים של מבוגרים והוצעו שלוש השערות מנוגדות שקשרו בין דרגת התיאום לאיכות הקשר. CHAPPLE (1970) התיחס לתיאום כאופטימלי לתקשורת. ( GOTTMAN 1979) טען שתיאום גבוה מצביע על מתח בתקשורת ואילוWARNER ET AL (1987) הציעו מודל של טווח אופטימלי שבו גם תיאום גבוה מדי או נמוך מדי נחווים באופן שלילי. כשהחלנו במחקר שלנו באמצע שנות ה-80 COHN & ELMOR (1988) טענו שיש צורך במחקר מתקדם נוסף בהתפתחות הילד כדי לקבוע האם קיים טווח אופטימלי של תיאום כפונקציה של איכות האינטראקציה, הקונטקסט והתוצאה ההתפתחותית. למרות מידע ממקורות שונים שהצביע על כך שתיאום גבוה הוא לא יעיל, השאלה נשארה ללא תשובה ברורה.

וויכוח נוסף, הקשור לוויכוח זה, מתייחס להגדרה של המשמעות של תיאום דו-כיווני (BIDIRECTIONAL), הן באינטראקציות אם-ילד והן בתוצאות ההתפתחותיות של הילד. מאמר מרכזי, של COHN & TRONICK (1988) הגדיר תיאום דו-כיווני כתופעה של הקבוצה כולה (ACROSS GROUP ) ולא של הצמד הספציפי (WITHIN DYAD ). אולם המושג עצמו של תיאום דו-כיווני מניח שכל פרטנר מתאם את התנהגותו לזו של השותף שלו. אנו חוקרים את שתי ההגדרות של תיאום דו-כיווני כאשר אנו מתארים אינטראקציות של מבוגר-ילד בגיל 4 ח' ובניבוי של תוצאות. הקיום של תיאום דו-כיווני בצמדי אם-ילד (ACROSS GROUP) אומתה במלואה בשני העשורים האחרונים, וההנחה הכללית היא שזהו מאפיין חיובי של האינטראקציה. אולם, שוב, רק מחקר מועט בדק באופן ספציפי את הקשר שלו לתוצאות התפתחותיות כמו בונדינג או קוגניציה. מחקר אמפירי נוסף בתיאום דו-כיווני והקשר שלו לתוצאות התפתחותיות הוא חשוב כדי לבדוק הנחה מרכזית של גישת המערכות המודרנית להתפתחות והיא שתיאום דו-כיווני בין מרכיביה של מערכת (כמו למשל מערכת הורה וילד) מספק "מנוע" קריטי אחד להתפתחות. (למשל, גוטליב ושות' 1998 לבקוביץ 2000; אוברטון 1998).

גישה של מערכת דיאדית של תקשורת ממסגרת את המחקר שלנו של מקצבי דיאלוג. אנו רצינו לבסס את מושגיו של סאליבן (1940) וויניקוט (1965) ואחרים שטענו, שהיחיד אינו קיים במנותק מיחסיו. בגישה של מערכות דיאדיות כל פעולה של היחיד מוגדרת באופן משותף על ידי ההתנהגות של שני השותפים. לפיכך, אנו משתמשים בניתוח דיאדי שבו מצבים ווקליים מוגדרים אהדדית על ידי שני השותפים (שניהם מדברים, שניהם שותקים, או אחד מהשותפים מדבר).

יחד עם זאת, במסגרת של "גישת המערכות" ברצוננו להיות בעלי יכולת להגדיר את המרכיבים של היחידים ושל הדיאדה כאחד. כאשר אחד מהשותפים משמיע קול בעוד האחר נשאר שקט ברור לנו מיהו המדבר ומיהו המקשיב. אולם בדיבור סימולטני ובשתיקה סימולטנית מיהו המדבר ומיהו המקשיב? ומיהו זה שמפריע בדיבור סימולטני? בהתבסס על חוק פשוט של לקיחת תורות הקובע שכל מי שמדבר באופן חד-צדדי הוא שזכה בסיבוב זה, JAFFE & FELDSTEIN (1970) סיווגו כל מצב קולי כמתרחש בתורו של אחד מהשותפים. כך הם פיתחו שיטת קידוד הרלבנטית גם לדיאדה וגם ליחידים שבתוכה. בשיטה זו, דיאלוג מבוסס על קצב איטי של לקיחת תורות כשהמדבר והמקשיב מחליפים תורות, כמו גם קצב מהיר יותר של דיבור-שתיקה בתורו של כל מדבר. החוקרים עיבדו את השיטה גם לדיאלוגים של מבוגרים על ידי כך שכללו לא רק דיבורים, הפסקות, ותורות אלא גם החלפת שתיקות בנקודה שבה מוחלפים התורות, וגם שני סוגים של דיבור סימולטני. הם גם בנו כלי אוטומטי כדי למדוד את המשך (DURATION ) של צלילים ושתיקות ישירות מהמיקרופון של כל שותף.

בגישה של ג'פה ופלדשטיין השתמשו במחקרים רבים של דיאלוג מבוגר-מבוגר במצבים של תקשורת ספונטנית פנים-אל-פנים, והתמקדו בנושא התיאום של מקצבים קוליים בין השותפים. כאשר הדוברים מתאמים את הדפוסים הקצביים שלהם כמו דיבור-שתיקה או מבט-הסטת מבט, הם אכן מחליפים אינפורמציה חשובה הקשורה לתפיסה שלהם לגבי החמימות, הדמיון, והאמפטיה של האינטראקציה ביניהם. מחקרים נוספים על תקשורת של מבוגרים הראו שתיאום בתזמון של ההתנהגותיות התקשורתיות מקלה על משיכה בינאישית, אמפטיה והתיחסות חברתית. באמצע שנות ה-70, שורה של מחקרים שנערכו על ידי קבוצת המחקר שלנו, שבאותה תקופה כללה גם את דניאל שטרן, הראתה את החשיבות של גישה מקצבית ליחסי אם-ילד הכוללים: מבט, קוליות, ואינטראקציה פנים–אל-פנים. WELKOWITZ CARIFFE & FELDSTEIN (1976) השתמשו גם הם בגישה זו כדי לבדוק אינטראקציות בין עמיתים בילדות. אולם, רק בשנות ה-80 הוכח שגישה זו יעילה מאוד בחקר אינטראקציות ווקליות בין אם לילד.

במונוגרפיה זו אנו מרחיבים את המחקר על מקצבים קוליים של מבוגרים לתחום של אינטראקרציות ילד-מבוגר. המחקר שהחל בסוף שנות ה-80, הוא המחקר המקיף ביותר של שיטה זו בינקות. אנו חוקרים את האפשרות, שבדומה למחקרי מבוגר-מבוגר, תיאום בין מבוגר לילד בשנת החיים הראשונה משקפת את האיכות של האינטראקציה.

מדוע תיאום של מקצבים המתרחש בגיל 4 חודשים ינבא את התפתחות הפעוט בגיל 12 חודש? באופן כללי, הדרך בה תופס התינוק דפוסי זמן הוא הבסיס לעיבוד של מידע חברתי וקוגניטיבי כאחד, והוא גם הבסיס לבניית ציפיות לגבי האינטראקציה עם הפרטנר והסביבה. ביתר פירוט, בדומה לממצאים אצל מבוגרים שתיאום של מקצבים קוליים מצביע על מרכיבים כמו חמימות או אמפטיה, אנו משערים שדפוסים של מקצבים קוליים ותיאום בין מבוגרים לתינוקות בני 4 חודשים הם בעלי איכויות בסיסיות של האינטראקציה החברתית, וכך מנבאה את רצף ההתפתחות החברתי-קוגניטיבי.
אולם, מהם התהליכים הטמפורליים הספציפיים שעשויים לקשר בין תיאום מקצב קולי לבין התקשרות ותוצאות קוגניטיביות? אנו מתיחסים למרכיבים של המודל שלנו לגבי דיאלוג – הכולל החלפת תורות בין אם לתינוק, רמת פעילות, שיתוף, וויתור על תור והפרעה לפרטנר – כתהליכים שמטרתם לווסת/לפקח על הפרגמטיקה של הזמן בדיאלוג. אנו מתיחסים לדפוסים קוליים אלה בגיל 4 ח' כצורה של ייצוג פרוצדורלי של ידע לגבי תפקוד, התואם וגם מבשר על דפוסים קינסטטיים שונים בתוצאות שמצאנו אצל בני 12 ח'.

גם במבחן ביילי וגם במבחן הזר על הפעוט להתמודד עם הצורך לנהל את תשומת הלב שלו, לקחת תורות, לווסת רמת פעילות, להצטרף, להפריע ולעקוב. אנו מציעים אנלוגיה בין הטיפול של בני 4 ח' בפעילות הקולית שלהם, פעילות משותפת, לקיחת תורות, לבין הדרך בה פעוטות בני 12 ח' מקשיבים, מצטרפים, מתעלמים, או עוקבים אחרי האם בסיטואציה של מפגש מחדש במבחן הזר, או הדרך בה פעוטות עוקבים אחרי הבוחן או משחקים בחפצים במהלך מבחן ביילי. כך, דפוס התזמון הבין-אישי הוא בעל פונקציות דומות בשני הגילאים.

למרות שיש בידינו מידע רב על הנושא של תיאום באינטראקציות אם-ילד בגיל 4 ח', עדיין חסרה לנו הבנה מלאה כיצד מתבצע תיאום זה של מקצבים קוליים. כיום, לא קיימת עדיין תיאוריה מקיפה של תיאום בין-אישי של מקצבים לא-פריודיים. בעוד שרוב הגישות בספרות מתייחסות לתיאום מקצבים על ידי שימוש בהנחה שמקצבים הם פריודיים, הגישה שלנו היא של גילוי צורות של תיאום בארגון ההתנהגותי של מקצבים לא-פריודיים. גישת המקצבים שלנו חוקרת את ההצעה שדפוסי הדיבור והשתיקה מספקים אינפורמציה נוספת על הארגון של תקשורת, שאינה באה לידי ביטוי במרכיבים הנפרדים של דיבור ושתיקה. למשל, האם בין פרטנרים קיים מתאם ביחידות המקצב הבסיסיות (היחידה מוגדרת כאן כמשך הממוצע של דיבור +השתהות)? מתאם כזה קרוי לעיתים ENTRAINMENT והוא נחשב בדרך כלל כתהליך המקצבי המרכזי (WARNER 1988 WINFREE 1975 ). או האם הפרטנרים ערים לרמת הפעילות (הממוצע שבין קוליות להשתהות) במהלכי האינטראקציה שלהם? כשפרטנר אחד מסגל את משך הצלילים והשתיקות לאלו של שותפו, האם ההסתגלות היא של קורלציה חיובית, כך שכאשר פרטנר אחד מאריך את הביטוי שלו גם השני עושה כך? או האם זו הסתגלות של קורלציה שלילית, כך שכאשר אחד מאריך השני מקצר?

למרות ההכרה בחשיבותה להתפתחות החברתית המוקדמת, החויה של הפעוט עם אדם זר, בהשוואה לחויתו עם אימו, היא נושא שנחקר באופן יחסי מעט. אנו מעונינים לדעת האם מקצבים קוליים ותיאומי זמן עשויים להיות מובחנים בתוך מערכת היחסים בגיל הרך. דבר זה יספק לנו דרך אחת כדי להגדיר את המובחנות הראשונה של הפעוט מהמטריקס הדיאדי המקורי של אם-תינוק. יתירה מזאת, מכיון שהאתגר של חידוש (NOVELTY ) יכול להגביר אספקטים של ארגון מערכתי, אנו מניחים שהמימד של הכרות-זרות יבהיר את המשמעות של תיאום מקצבים קוליים ותפקידם בהתפתחות הילד. פרטנר לא מוכר וסביבה לא מוכרת הוצגו במחקר שלנו על ידי עריכת השוואה בין אינטראקציות קוליות של הילד עם זר לעומת אלו שעם אימו, בבית וגם במעבדה. אנו משווים דפוסים אלה גם לדפוס של מבוגר-אם בשתי הסביבות, כך שהמערכת שאנו בודקים היא רחבה יותר.

הכרות-זרות (NOVELTY ) ידוע כמרכיב חשוב בהתפתחות החברתית והקוגניטיבית של הילד. למשל, בולבי (1969) הדגיש את החשיבות של מימד ההכרות-זרות בהערכה של הפעוט לגבי הסביבה שלו ובהתפתחות של מערכת ההתקשרות. באינטראקציות מבוגר-מבוגר. CROWN (1991) הראה שפרטנרים לא מוכרים מתאמים את האינטראקציות הקוליות שלהם ברמה גבוהה יותר מאשר עושים מכרים. אנו חוקרים האם זרות הפרטנר או הסביבה תגביר את רמת התיאום הקולי באינטראקציות אם-פעוט בדומה לממצאי קראון. בהתייחס להתפתחות הקוגניטיבית של הילד, תגובה לגירוי חדש היא מרכיב מרכזי באינטליגנציה של הילד בכל הגילאים (BERG & STERNBERG 1985 ). אנו מצפים שהגירויים החדשים (פרטנר וסביבה) שנציג לילדים במעבדה יהיו בעלי החשיבות הגדולה ביותר בניבוי התוצאות הקוגניטיביות של הילד.

למחקר זה חמש מטרות:
1. תיאור המשך של המקצבים הקוליים של פעוטות ומבוגרים, המתבסס על המודל של ג'פה ופלדשטיין לגבי תזמון של שיחות בין מבוגרים. ננסה גם לבנות מודלים או שיטות של זיווגיות שיחתית של דפוסי מקצב אלה.
2. תיאור של התיאום והתיאום הכיווני של מקצבים קוליים אלה.
3. הערכה של המשמעות של תיאום מקצבים קוליים בין תינוק בן 4 ח' לאימו והקשר שלהם להתקשרות וקוגניציה בגיל 12 ח'.
4. חקר התפקיד של הכרות-זרות של פרטנר וסביבה בכל אחת מההשערות.
5. הדגמה של הערך של כלי מדויק,אוטומטי הבודק תזמון קולי.

זהו מחקר ראשון בעל היקף כה נרחב שעוסק בדיאלוגיים קוליים על פי המודל של ג'פה ופלדשטיין, שכולל גם הערכה שיטתית של המשמעות של הכרות-זרות של פרטנר וסביבה והקשר בין תיאום של מקצבים קוליים לתוצאות התפתחותיות.

השערות
ההשערה המרכזית במחקר זה היא ששינויים ברמת התיאום של מקצבים קוליים בין אם לתינוק בן 4 ח' ינבאו התקשרות והתפתחות קוגניטיבית בגיל 12 ח'.
ההשערה השניה היא שתיאום דו- כיווני (הדדי) ינבא מדדים בגיל 12 ח'. האנליזה של תפקיד המבוגר וזרות הסביבה בגיל 4 ח' הם ראשוניים ומבוססים על ההנחה הכללית שמקצבים קוליים ותיאום של זמנים הם מרכיבים הקשורים למערכת היחסים ומספקים דרך אחת להגדרה של המובחנות הראשונה של התינוק מאימו בעת שהוא נמצא באינטראקציה עם זר בסביבה זרה. אנו משערים שהתיאום עם זרים יהיה רב יותר בשמצבים שבהם גם הסביבה וגם הזר הם חדשים ושעובדה זו תזרוק אור על התפתחותו הקוגניטיבית של התינוק.

סקירת ספרות

תזמון של דיאלוגים אם-תינוק
בשנות ה-70, המחקר של JAFFE & FELDSTEIN על תזמון בדיאלוגים של מבוגרים שינה את המוקד שלו מאינטראקציות וורבליות לטרום-וורבליות. שטרן ועמיתיו הציעו ש" צורת הגרייה (מילולית או בלתי מילולית) עשויה להוכיח עצמה כמרכיב פחות קריטי בהתנהגות האנושית עבור פעוט מאשר הדפוס הטמפורלי (של הזמן) של אותה גרייה (שטרן ושות' 1977). הבנה זו, הובילה אותנו לנקודת המבט שהתזמון של הדיאלוג הוא הרבה יותר כללי ובסיסי מאשר הביטוי שלו בשיחות של מבוגרים או ילדים. מפרספקטיבה זו ווקליזציה ותנועה הם חלקים של חבילה תקשורתית גדולה יותר שיכולה להיות מאורגנת על ידי בסיס זמן של מקצב קבוע. למשל, מקצבים מילוליים של אם וילד נמצאים בתיאום גבוה עם אלה של מבטים, תנועות ראש, וג'סטת. באופן כזה, מקצבי דיבור הוא אינדקס שקל לכמתו של החבילה התקשורתית העשירה שמציגים ומתאמים אמהות ותינוקות בתקשורת פנים-אל פנים.

המוקד האקסקלוסיבי שלנו על הדרך בה שותפים מתאמים את התזמון הקולי של חבילה זו תלוי ברגישות הכללית של התינוק למידע טמפורלי. לאחר הלידה, או אף כעוברים, תינוקות תופסים זמן ומעריכים משך של אירועים (דה-קספר וקסטנס 1980). בתרבויות שונות, יילודים מבחינים במקצבים של דיבור (RAMUS ET AL 2000). לבקוביץ (1989) ציין שההבחנה של משך (DURATION) היא אחת הפונקציות הבסיסיות של המערכת האודיטורית. מחקרים רבים מתעדים את היכולת של הפעוט לתפוס מידע טמפורלי באופנויות (MODALITIES ) שונות. מידע זה מבוסס על מחקרים של הרגעה (ברקביל 1975) תפיסת מקצבים (דמני ושות' 1977), קצב לב תלוי-זמן (אלן 1977) הבחנה בסינכורניזציה טמפורלית בין גירוי שמיעתי לויזואלי (בריק ווטסון 1985) ומחקרים של התנייה טמפורלית (אברמסון ושות' 1970). בסקירה של ספרות על תפיסה של פעוטות של מידע טמפורלי לבקוביץ (2000) סיכם שבמהלך החודש הראשון לחיים תינוקות יכולים להבחין בין שינויים במשך הגירוי הצלילי של 20MS ולהבחין בסינכרוניות. בגיל 4-5 ח' הם יכולים להבחין במשך, קצב, ומקצב. בגיל 4 ח' תזמון קולי מעורר מערכת שבה הפעוט הוא כשיר לחלוטין (כמו מציצה או הפנית מבט) וכך הדבר מספק דרך מעולה כדי לחקור תקשורת של פעוטות. יתירה מזאת, רגישות לתזמון כוללת בהכרח רגישות למידע רגשי וקוגניטיבי (בלום 1993) לבקוביץ (1989).

רציונל תיאורטי
חוקרים מרכזיים בשנות ה-70 וה-80 העריכו את החשיבות הקריטית של תיאום התזמון והקצב שבין אם לילד והעריכו את תפקידם המרכזי לבונדינג אם-ילד. אולם רוב המחקר התבסס על הוכחות לתיאום בין אישי ללא בדיקה של היכולת לחזור על הממצאים ולהכליל לפיהם. יתירה מזאת, למרות מרכזיות התיאוריה שתיאום מקצבי ותלות בין-אישית מרכזיים להתפתחות הילד, תוצאות התפתחותיות ספציפיות של תיאום כזה הוערכו לעיתים רחוקות. (היוצאים מהכלל היו איזבלה ובלסקי 1991 פלדמן ושות' 1996 לואיס ופיירינג 1989 ומלטסטה ושות' 1989). כך, מונוגרפיה זו ממלאה חלל קריטי בספרות, כלומר, בדיקה אמפירית של הקורלציה של שונות בתיאום מקצבי עם תוצאות התפתחותיות במספר גדול של נחקרים ושימוש בשיטות הניתנות לרפליקציה.

לפני שהחל הגידול הגדול במחקר אמפירי על תינוקות, SPITZ (1963) הציע את המונח דיאלוג אם-ילד וטען שפעילות וחילופים הדדיים בין אם לילד הם קריטיים ליצירת תחושה של קיום SENSE OF BEING ותחושה של זהות. כאשר הילד רוכש דיאלוג הוא לומד שיש ביכולתו להשפיע על שותפו עם תוצאות ניתנות לניבוי. המחקר בתחום זה גדל בתחילת שנות ה-70 וחוקרים רבים, שהשתמשו בשיטות שונות ובאופנויות שונות אפיינו אינטראקציות אם-ילד כשיחה, דיאלוג או פרוטו-שיחה (ברייזלטון ושות' 1974 ביבי ושות' 1979 גולדברג 1977 קיי 1982 פפוסק ופפוסק 1979 ספיץ 1963 שטרן ושות' 1977 טרוניק 1980). המונח דיאלוג הופיע בכמטפורה רחבה שכללה את כל האופנויות כולל למשל אפילו מציצה (KAYE & WELLS 1980).

שטרן (1974) שילב את הדיאלוג אם-ילד בתוך קונטסקט רחב יותר של החשיבות שלו ליחסי אוביקט בין אישיים ולהתקשרות. "על ידי שנספק הסתכלות מדויקת יותר של כל רגע ורגע של אירועים אינטראקטיבים שבונים את יחסי אם-ילד אנו יכולים להיות במצב טוב יתר כדי לשנות ולהרחיב תיאוריות עכשוויות לגבי האופי של התפתחות יחסי אוביקט והתקשרויות" (עמ' 402). יתירה מזאת, שטרן ושות' (1977) הצביעו על החשיבות הקריטית של תזמון ומקצב באינטראקציות המוקדמות של אם וילד. וטענו שידע מדויק של המבנה השלבי והדפוסים הטמפורליים של התנהגות אם-ילד היא בסיסית ואלו יהיו האירועים שיארגנו רבים מההשגים ההתפתחותיים החשובים של התינוק" (עמ' 178). כולל יצירה של יחסי התקשרות, רכישת נסיון בהשפעה של ההתהנגויות החברתיות שלו עצמו והתנסות בוויסות עצמי של מצבי הערות והאפקט שלו.

הצוות BEEBE LACHMAN & JAFFE בנו על ההצעה של שטרן והראו את הרלבנטיות של מחקרים אמפיריים של דיאלוג אם-ילד להבנת המקורות הפרה-סימבוליים של ייצוגי האני והאוביקט. (ביבי, יפה ולחמן 1992 ביבי ולחמן 1994 ביבי, לחמן ויפה 1997 וכן לכטנברג 1989 ושטרן 1985.

המחקר הנוכחי הוא עיבוד נוסף של הגישה הבסיסית שאנליזות אמפיריות מדוקדקות הן הכרחיות להבנה מלאה יותר של תפקיד התיאום של מקצבי הדיאלוג להתפתחות הפעוט.

חוקרים רבים מדגישים את החשיבות הרבה של תזמון. טרברטן 1979, 1993 טוען שהדבר בסיסי לתיאום בין אישי, ומושג על ידי שימוש במקצבים, מבוסס על תיאום בזמנים, בצורה ובעוצמה של הביטויים והג'סטות התקשורתיות מעבר לאופנויות. SANDER 1977 הציע שנושא התזמון הוא קריטי להגדה מושגית של תיאום אם-ילד. ורואה במקצב הביולוגי ובשליטה על רמות מספקות, מכניזמים או שיטות של תיאום זה.

SCAHFFER 1977 בדומה לכך, מציין שאינטגרציה טמפורלית של תגובות שני השותפים נראית כמשתנה קריטי של אינטראקציות אם-ילד מוצלחות. ברייזלטון ושות' (1974) טוענים שיחסי הגומלין של המקצבים נמצאים בבסיס ההתקשרות בין אם וילד. בולובה (1979) הציעה גם היא שעבור התינוק הטרום-מילולי, המצב של להיות בתקשורת, פירושו להיות שותף באותו מקצב. היא טענה שהשיתוף בדפוסים טמפורליים, הנחווה למעשה באלפי הזדמנויות בין אם לתינוק מניח את הבסיס להתפתחות של אמפטיה אצל הילד. BYRES 1976) טען גם הוא שדפוסים טמפורליים הם הבסיס לתקשורת אנושית והציע "שאנו יכולים לשער עולם אנושי או עולם של חיות שמתקשר דרך שיתוף של צורות זמן ברמות שונות של ארגון התנהגותי" (עמ' 160). עשור לאחר מכן, FOGEL (1988) טען באופן דומה שמחקרים על אינטראקציות פנים-אל-פנים של אם-ילד שונים ממחקרים אחרים על אינטראקציות חברתיות כיון שנושאים של רצף ומעגליות הם בחזית הנושא, וזמן משמש כמשתנה אקספליסיטי ותפקיד התזמון בתהליך של וויסות הדדי הוא נושא מרכזי. באותו זמן, COHN & TRONICK (1988) תרמו תרומה מרכזית בדרך בה הראו שתיאום בין אמהות לתינוקות הוא דו-כיווני, מתבסס על ארגון טמפורלי צפוי.

מחקרים על מבוגרים
המחקר שלנו על תזמון קולי החל בשנות ה-50 בנסיון לכמת את התהליך הפסיכותרפויטי. הדבר התחיל עם מחקר שבו מטופלים ומטפלים ניסו לשפר את הניבוי לגבי השימוש השפתי של האחר. למרות שפלדשטיין ויפה (1963) לא יכלו לאשש את ההשערה שלהם, הם השתמשו בטכניקה זו כמדד של מרחק חברתי. הענין של פלדשטיין (1962) בחוסר שטף לשוני כמדד הוביל לפיתוח של AUTOMATED VOCAL TRANSACTION ANALYZER. כלי זה שיחרר אותנו מהמשימה המשמימה של ספירת מילים והקל על מחקר בנושא התזמון של השיח כגישה לכימות של התנהגות לא מילולית.

אולם בשנות ה-50 לא היתה דרך קלה כדי לתעד תקשורת לא מילולית. ניתן היה ללמוד על סרטים על ידי בדיקה של כל פריים בנפרד על ידי מספור הפריימים, אולם סרטי ווידאו ומחשבים היו עדיין נדירים. כך, ששדה המחקר של התנהגות לא מילולית (KINESICS ) פיגר שנים רבות, הן באופן תיאורטי והן באופן טכנולוגי, מאחורי הניתוחים בתחום הפסיכולינגויסטי שנעשו על ידי מחשבים. וגם כאשר ווידאו כבר היה בשימוש היתה חסרה לחוקרים מערכת קידוד אוטומטית. קידוד של מבטים נערך באופן ידני.

המעבר לקידוד אוטומטי של קוליות הביאה להשפעה של מחקרי מבוגרים על מחקרי פעוטות ושחרר את החוקרים מהמשימה המשמימה של ניתוח מיקרואנליטי של התנהגות קינסית. למרות שלא ניתן להתיחס לכל השאלות המופנות דרך האפנון הווקלי, במיוחד אלה העוסקים באפקט הפנים ובקשר עין. הניתוח בשיטת אינטראקציה אוטומטית מתיחסת למבנה הטמפורלי של הדיאלוג ושניתן להשתמש בו בכל אפנון אם קיים TANSDUCER מתאים.

ארבעה תמות עיקריות מהמחקר על דיאלוגים של מבוגרים השפיעו על גישת החוקרים: מיקוד במבנה הטמפורלי של מקצבים; הקשר של תזמון דיאלוג לבין אפקט ובונדינג; ההשפעה של פרטנר חדש על תזמון דיאלוגים. יתרון אחד של היישום של המודל של יפה ופלדשטיין למחקר של דיאלוגים פרה- וורבליים הוא שאין התיחסות לשאלה האם הצלילים הם קולות, צלילים כמו " ומממ" או "אהה…" או קולות פרה- מילוליים. גישה זו מספקת מודל של חוקי התזמון של השימוש החברתי בשפה (פרגמטיקה) ועובר דרך השלבים המילולי והלא מילולי. במודל זה, דיאלוג מבוסס על מצקב איטי יותר כשהדובר והשומע מחליפים תפקידים כמו גם מקצב דיבור-עצירה מהיר יותר בתוך תורו של כל יחיד. החלפת תורות פשוטה קובעת שכל מי שמשמיע קול באופן אונילטרלי זוכה בתור. החלפת השתהויות מתרחשת ברגעים של החלפת תורות ודיבור סימולטני מקודד גם הוא. מכיון שדפוסים של נעיצת מבט נראה חשוב כמו דפוסים של ווקליזציה עבור אם וילד ועבור שיחה פנים-אל –פנים, החלו החוקרים בשנות ה- 70 ללמוד על דיאלוגים מילוליים ונעיצת מבט בעזרת מודל זה. כך, במשך שלושה עשורים חקרנו מקצבי דיאלוג בינקות בנסיון להגדיר דמיון ושוני במבנה התזמון בין דיאלוגים של בוגר-בוגר ותינוק-בוגר.

נושא מרכזי שני במחקרים על מבוגרים הוא הממצא של נטיה חזקה של דוברים ל"התאים" לעשות קורלציה, למשך (DURATION ) הממוצע של השתהויות (( PAUSE ועשיית מרווח הדדי זה " מתייחס להסתגלות בילטרלית". למרות שנושא זה של הסתגלות בילטרלית הוא חשוב, השפה היא יותר דו-כיוונית מאשר התוצאות הסטטיסטיות. כפי שפלדמן ויפה (1970) העירו המדד שלהם להתאמה מקצבית (מתאם קולי) "מחושב עבור צמדים רבים ואינו עסוק עם פרטי הפרטים של מעקב אחרי כל משתתף בתוך שיחה ספציפית". יחד עם זאת, במושג של הסתגלות דו-כיוונית או השפעה נעשה שימוש כדי לתאר ממצאים אלה והוא הוערך כמימד חיובי של אינטראקציות.

הנושא המרכזי השלישי במחקר על מבוגרים הוא שהPACING – ההדדי של השיחה קשור לתקשורת של מצב רוח, התופעה של אמפטיה, אטרקציה בין-אישית והשבירה של דיאלוג יעיל (פלדשטיין וולקוביץ 1978). אולם, כפי שצוין קודם לעיל, רוב העבודה על דיאלוגים קוליים של פעוטות התקדם ללא התיחסות למדדים של תוצאות של מצב רוח או אפקט, על אינטראקציות מוצלחות או מופרעות / מקוטעות או בהקשר לבונדינג בטוח או לא בטוח.

נושא רביעי במחקרים על מבוגרים הוא התפקיד של הכרות לעומת פרטנר חדש. מספר מחקרים מציעים שאינטראקציות בין זרים הן יותר מתואמות או יותר מאורגנות מאשר אלה שבין מכרים. הדג' ושות' (1978) הראו שדפוסים טמפורליים של קשר עין ווקליזציה אצל מבוגרים הופכים מאורגנים באופן יותר הדוק, עם מדדים מעטים יותר, במהלך שיחות עם זרים בהשוואה לשיחות עם ידידים. CROWN (1991) הראה שהדרגה של תיאום קולי הוא גדול יותר בין אנשים זרים. CAPPELLA (1996) הראה שאטרקציה בין אישית קשורה לרמות גבוהות יותר של תיאום כאשר הפרטנרים אינם מוכרים. GOTTMAN (1979) מצא שתיאום רב יותר קשור לזוגות נשואים הנמצאים במצוקה, מצב שנראה כאנלוגי למצב של זרים.

כך, שני הנושאים הראשונים, המבנה הטמפורלי של הדיאלוג והתיאום הדו-כיווני של המקצבים, נחקרו רבות במחקרים של אינטראקציה פנים-אל-פנים אצל פעוטות. אולם הנושא השלישי כיצד הPACING ההדדי של הדיאלוג קשור לבונדינג והרביעי, ההשפעה של הכרות על תיאום טמפורלי לא נחקרו כלל במחקרים על דיאלוגים קוליים של פעוטות. כל ארבעת הנושאים הללו הם מרכזיים במונוגרפיה זו.

מחקרים מוקדמים על דיאלוגיים טרום-שפתיים

סקירה זו של העבודה המוקדמת על דיאלוגים בינקות כוללת ממצאים ושיטות עכשויים. אולם, כיון שהמוקד הוא על תזמון של דיאלוג, הושמטה הספרות הרבה העוסקת בנושא ה- "MOTHERESE” (התאמה של דיבור המבוגר כאשר הוא מופנה לתינוק). למרות שתינוקות בני 4 ח' משמיעים קולות רק במשך 10-15% מהזמן, השתתפות זו היא מספקת כדי להוכיח תיאום ווקלי במחקרים רבים. כדי להקל על סקירה זו כדאי להתיחס לעבודתו של לבקוביץ (1989) שבה הבחין בין: א. מאפיינים טמפורליים כמו משך או מקצב. ב. יחסים טמפורליים בין-אישיים כמו סינכרוניות או חיבור ג. ציפיה לבסיס הקביעות הטמפורלית.
ישנם מחקרים המשתמשים רק בגישת המשך (DURATION ) – ובודקים את המבנה הטמפורלי של התחלה-סיום לכשעצמם. מחקרים קורלטיביים של תיאום בין אישי של משכים נכללים בסוג זה. אחרים משתמשים בצורה כלשהי של ניתוח מחובר כדי לבחון את SEQUENTIAL CONSTRAINT (אילוץ ,מעצור) בין המשך של השותפים השונים, שתואם את ההגדרה שלנו של חיבור בין אישי או תיאום. בשנות ה-70 סוגים שונים של אנליזות של אפשרויות שלביות היו בשימוש. רק באמצע שנות ה-80 החלו להשתמש בשיטות של יחידות זמן כדי להעריך תיאום.
אספקטים שונים של המחקר של יפה ופלדשטיין המציג מודל של התיאום הטמפורלי בדיאלוגים של מבוגרים נכנסו לשימוש במחקרים על אינטקרציות של אמהות ויילודים שכללו מחקרים על קשר עין ואינטראקציות קוליות.

JAFFE ET AL (1973) הראו שהמודל של מרקוביאן לגבי התלויות של מעגלי פתיחה וסגירה מאפיינים הן שיחות מילוליות של מבוגרים והן דפוסי מבטים של הורה-ילד. הם שיערו שאילוץ (מעצור) קצר זה הוא "מאפיין צורני אוניברסלי של תקשורת בצמד אותו ניתן לזהות גם במבטים של פעוטות הרבה לפני תחילת הדיבור" עמ' 327.

STERN (1977) השתמש בגישה של משך (DURATION ) והוכיח שמבנה הזמן עולה על האפנון בהתנהגות האם, עם מקבילים מרשימים לאורך פעילויות של מקצב ווקלי או תנועתי, בצורה של פעולה-הפסקה, באופן די רוטיני, עם שינויים קטנים מאוד סביב מקצב ממוצע. דפוסי פעולה חוזרים אלה עם שינויים קלים בלבד מתאימים באופן אידיאלי כדי ליצור ציפיות, למנוע הביטואציה, לשמור על תשומת הלב של התינוק וליצור ניואנסים עדינים עבור החויה הרגשית של התינוק. היצירה המשותפת של האם והפעוט של ציפיות די יציבות היא הישג קריטי של ההתיחסות החברתית המוקדמת, קוגניציה ואקולטורציה (תירבות) BRUNER 1975 HAZAN & GOODMAN 1988 LEWIS & GOLDBERG 1969).

STERN & GIBBON (1979), בהשתמשם בגישה אחרת של בדיקת משך, הראו שפעוטות חייבים להשתמש בצורות שונות של קנה מידה כדי לקדד אינפורמציה טמפורלית. מחקרים שנעשו לאחרונה ZLOCHOWER & COHN (1996) הראו שאמהות מדוכאות וילדיהן מתקשים להראות קנה מידה של תזמון בעוד שילדים בקבוצת הבקרה הראו זאת.

המחקרים המוקדמים של צוות מחקר זה הראו דמיון מדהים בין דפוסי זמן של אירועים ווקליים או תנועתיים אצל פעוטות לבין דפוסי הזמן של צלילים ושתיקות בשיחות של מבוגרי. דמיון מרכזי הוא מבנה של לקיחת תורות. BLOOM (1993) מציע שהכותרת של ספרם של יפה ופלדשטיין (1970) RYTHMS OF DIALOGUE הוא נבואי לחילופים ווקליים עם פעוטות:"לפני שהם מתחילים להגיד מילים, הם יכולים כבר להשתתף במקצבים של דיאלוג " עמ' 101. חוקרים רבים אחרים תיארו דפוסים של לקיחת תורות ( למשל, ANDERSON ET AL 1977 MAYER & TRONICK 1985).

במהלך שיחות נוטים מבוגרים לדבר אחד אחרי השני. לקיחת תורות הוא המבנה הטמפורלי הבסיסי של דיאלוג, וחילופי שתיקות מסמנים את הגבולות של לקיחת תורות. החלפת שתיקות היא היוזמה של שותף אחד, הנעשה שקט, ומסתיים על ידי השני המתחיל לדבר, כך שהוא לוקח את תורו. גם בשיחות של מבוגרים וגם באינטראקציה אם-ילד, חילופי תורות מראים מתאם חיובי או התאמה (BEEBE ET AL 1988). מתאם חיובי זה מציע שהחילופים מווסתים באופן דומה: כל שותף נעצר למשך אותו זמן לפני שהוא לוקח את תורו. אמהות ותינוקות בני 4 ח' מראים גם הם מתאם מדויק של מקצבים תנועתיים בעת חילופי תורות. על בסיס מחקרים אלה אנו מציעים שההתאמה של דפוסים טמפורליים מצביעים על מכניזם טמפורלי (לא סיבתי) או שיטה (כמו למשל שעון ביולוגי) שניתן להתאים אותו לשותף, ושאספקטים של מבנה דיאלוגי כבר ברורים לעין לפני תחילת הדיבור, ושהוא מווסת בשיטה הדומה לזו של שיחה בין מבוגרים (BEEBE ET AL 1985 1988 ). WELKOWITZ ET AL (1976) מצא שהתאמה של חילופי שתיקות התרחשה מוקדם יותר מאשר התאמה אצל ילדי גן.