שנאה – אורגינליות – דיאלוג

מאת: גדעון לוין

א.
ימים קשים עוברים על הארץ. כל הרואה את תשדירי הטלוויזיה, ואולי במיוחד אלה אשר משודרים מחו'ל, מוכרח להתרשם מגילויי השנאה והאלימות. הדברים נאמרים ונצעקים לא רק על ידי המונים מבוגרים אלא גם על ידי ילדים. גם "נבחרי העם" אינם שונים מן ההמונים. הדברים נאמרים מפי ילדים מן הגיל הרך ביותר. אפשר להטיל ספק אם ילדים אלה מבינים מה הם צועקים. אבל אין ספק, שהם קולטים את המסר. אי-אפשר להבין כיצד מבוגרים מלמדים ילדים לצעוק דברים אלה. אך גם בלא שהם מבינים את שהם צועקים בסביבתם ואליהם, הדברים שוקעים בנפשם, יוצרים תשתית להתנהגות אלימה עתידה וליחסים בין-אישיים מעורערים. השנאה הופכת לחלק מחיי האדם. שנאה זו מופנית כלפי זרים, כלפי שונים – אך בהמשך הופכת לשנאה גם כלפי קרובים במשפחה ובחברה. מעשי הרצח הולכים ורבים.

בחודש מרס של שנת 2002 סיפרה אם אחת ב"קול ישראל", שבנה בן השש שאל אותה: "אמא, למה כולם שונאים אותנו?". על שאלת המראיין מה השיבה לבנה, ענתה האם, שלא השיבה כי לא ידעה מה לענות. סיפור קטן זה מראה את גודל הזוועה המוסרית, האנושית, החינוכית בה האם ולמעשה כולנו נתונים. מי הם השונאים? אני – הילד? -אנו המשפחה? אנו – החיילים? אנו – היהודים? אנו – בני האדם?

אינני רוצה לעסוק ברשימה זו בבעיה פוליטית או מדינית, אלא להסתפק בכמה הערות בתחום החינוך. השנאה מעוררת פחדים וחרדות והדבר מחייב מעורבות פדגוגית.

ב.
אפשר – וצריך – לטפל במצבי פחד וחרדה באופן אישי ובאופן קבוצתי. ידועות העצות המקובלות המסייעות לילדים ולמבוגרים רבים – מתן ביטוי לחרדות כמו שיחות, כמו מתן ביטוי אומנותי בציור ובהמחזה, כמו בטיפוח קשרים עם בעלי חיים, שיחות על גורמי החרדה, הקשבה והתחשבות. אמצעי התמיכה רבים ועומדים לרשות הציבור. הניסיון מראה, שבהנחיה אחראית ומנוסה שיטות אלה מקלות על הנזקקים במידה זו או אחרת. כל דרכי טיפול אלה באות במקום טיפולים תרופתיים או בנוסף עליהם.

אני מבקש להצביע כאן לא על אחד הדרכים הייחודיות הנ'ל. אני מבקש להתמקד בצורך הדחוף ביצירת אווירת-חיים שונה במסגרות החינוכיות המקובלות של גן הילדים ושל חיי המשפחה.

לא רק הילדים מפחדים. גם המבוגרים משדרים במצבים רבים חרדה עמוקה. חרדה זו מתחזקת משום שיודעים מהי הסכנה ומה מקורה. לא יודעים אם, מתי ובאיזה נסיבות ובמי היא עשויה להתממש ולפגוע. גם הילדים בימינו יודעים את מהות הסכנה מן הראייה בטלוויזיה, מנוכחות ממשית במקום האירוע ומדיבורי המבוגרים. אפשר לציין את העובדה, שבצד הפחדים האי-רציונליים הידועים של ילדים כמו פחדים בפני חשכה, בפני מים, בפני רעש וכיוצא באלה, נוסף גורם ריאלי מפחיד ביותר. זהו הפחד בפני בני-אדם. בעוד שהתינוק פוחד בפני זרים לא-מוכרים משום שאי-הכרתם על ידו מסכנת את הזהות העצמית ("אם איני יודע מי אתה, אז מי אני?") – נעלם פחד זה בדרך-כלל בגיל הפעוטות והגנים. עובדה זו גורמת לסכנה (לא מודעת לילדים עצמם), שהם עשויים להילוות אל זרים ולהיחשף על ידי כך לסכנות חמורות של חטיפה, פיתוי או מעשים מגונים.

עתה נוספו פחדים בפני בני-אדם לא מוכרים כגורם פחד מרכזי. אחרי השאלה "כל הערבים רעים?" (וכנגדה נאמר לילדים ערבים ש"כל היהודים רעים") מסתתרת ההנחה, שכל האנשים, שאיני מכיר, רעים. אם כולם רעים, אין יותר על מי לסמוך, אין אפשרות להתגונן – אלא על ידי שנאה תקיפה כנגד כל מה ומי שאינו מוכר. כך נוצר מעגל קסמים המשתלט על תרבות-החיים: אני מגשים את השנאה על ידי אלימות. האלימות גורמת לשנאה חדשה, וחוזר חלילה. כך נוצרת אווירה המשדרת מסרים מפחידים. אני מציע להורים ולמחנכות לחשוב אם המסרים, שהם מוסרים לילדיהם בדיבוריהם ובמעשיהם בדרך-כלל משדרים בטחון או שנאה, משדרים בטחון עצמי או אי-וודאות בהתנהגותם-שלהם.

ג.
מה המחנכות בגיל הרך יכולות לעשות? אחת המסקנות המתבקשת היא יצירת אווירה לא של שנאה אלא של ביטחון עצמי, לא של הכרה על הזרות אלא הכרת בשונות, לא של היאבקות נגד… אלא של דיאלוג עם… אני יודע שיטענו, שלרוב אין עם מי לקיים דיאלוג. אני מציע להרהר בנושא זה מעט יותר. כל אדם נולד עם אורגינאליות, עם ייחודיות שלו. פגיעה בייחודיות יוצרת חרדה. פגיעה בייחודיות היא, למרבה הצער, מקובלת מאד בחינוך. "למה אינך מחזיר מכות כמו כולם?" – מתריס אב מתוסכל כלפי בנו. הדגש הוא על המילה "כולם". שמא יש לבנו דרך ייחודית להתמודד עם תוקפנות זולתו? פגיעה בהרגשת הייחודיות היא פגיעה בביטחון עצמי. אווירת החינוך במשפחה ובמסגרות חינוך חוץ-משפחתיות שונות יכולה לגרום לילד לחזק ולפתח אורגינאליות וביטחון עצמי – או תגרום לניוונה עד כדי היעלמותה. ייחודיות זאת יכולה להתבטא בתחומי חיים שונים. אצל ילדים רבים נוצרת ייחודיות-כביכול מתוך הסתגלות למקובלות וכדי למנוע את הצורך להצדיק את עצמו. "אם אני כמו כולם – לא יבחינו בי. אם לא יבחינו בי – אני בטוח".

אחד האמצעים הבטוחים ביותר לגבש את האורגינליות של הילד היא מתן עצמאות לבחור בפעילות לפי העדפותיו ונטיותיו, באחת, לפי האורגינאליות שלו. מחנכות רבות מנסות לאפשר עצמאות זאת בעזרת שיטת "זרימת הפעילות". אולם חשוב להבין, שמדובר כאן בפילוסופיית-חיים ולא בטכניקה. "זרימת הפעילות" אינה שינוי טכני בסדר-היום בגן-הילדים. היא שינוי בהתייחסות הפדגוגית של המחנכת אל חניכיה המאפשרת ומכבדת את השונות, התומכת באורגינליות של כל ילד ויוצרת על ידי כך אווירה רגועה יותר, פחות אלימה, והדדיות דיאלוגית מקורית.
בלא לפרט נושא זה יותר, אני מציע אפוא לטפל לא רק במקרה הפחד הייחודי, הריאלי והמקומי. אני מציע ליצור התייחסות חינוכית אשר מגבירה את הרגשת הביטחון העצמי על ידי עידוד וטיפוח האורגינאליות הייחודית של כל ילד.

ד.
הורים ומחנכות מבקשים תשובות "מעשיות" לשאלות הילדים. מה עלי להגיד כאשר ילדי גן משמיעים שאלות כמו – "למה כל הערבים רעים?"; "למה כל הילדות טיפשות?"; "למה כל הבנים מכים?"; "למה רוצחים?"; "למה יורים?"; "האם יכולים לפוצץ גם את הבית שלנו?"; "האם אבא יחזור מן המילואים?"; האם מכל פצע אפשר למות?"; "מי מחליט מי מת?" ועוד אין ספור שאלות. לדעתי יש לתת תשובות ענייניות ונכונות על כל שאלה, יש לשוחח על הנושאים ויש להביע דעות. תשובות מתחמקות מורגשות על ידי הילד כאי-בטחון של המבוגרים ושקרים המערערים את האימון במבוגר האמור לתמוך. שאלות הילדים הן ביטוי לפילוסופיית-חיים, שהם מגבשים לעצמם. השיחה הדיאלוגית עם הילד היא הטיפול הנכון, לדעתי, במצבי חרדה מציקים. לא הרצאה ולא מונולוג, לא התחמקות או שקרים – אלא שיחה, שיש בה שאלות וחיפוש תשובות על ידי כל משתתפי השיחה, דיאלוג שיש בו כבוד הדדי וקבלת פתרונות שונים לבעיות הנדונות. מהו אופיו של דיאלוג?

אוסקר ון-ליר ((O. van Leer, 1986ׂעסק בנושא זה רבות וכדאי להאזין לכמה מדבריו. "דיאלוג הוא עניין מאיים. לדבר ביחד יכול להיות דיבור אל…, או דיבור עם אחר. זה יכול להיות מספר מונולוגים נמשכים או בו-זמניים – או דיאלוג… יסודית, בעוד שמונולוג מניח איזה אי-שוויון, הדיאלוג מתקדם מן ההנחה של מידה מסוימת של שוויון בין לפחות שני המשתתפים בו. מונולוג הוא דרך חד-סטרית, שאמור להגיע אל תחנות סופיות לא שוות. דיאלוג הוא תנועה דו-סטרית בין תחנות סופיות שונות אשר צריכות להיות בהכרח ולפחות במידה מסוימת שוות…" (עמ'263)

אחרי דברי מבוא כלליים אלה, ון-ליר עוסק בבעיות, מכשולים ותקלות איתם המשתתפים בדיאלוג נאלצים להתמודד. אחת ההערות החשובות ביותר, לדעתי, היא קביעתו, כי "הספקת מידע איננה תכלית הדיאלוג. מטרתו היא הארה (enlightnment ) – הארה הדדית על ידי ובעזרת כל המשתתפים בדיאלוג. לא חומר הגלם של הידע עבור הדיאלוג ולא התרומה היחסית לתהליך על ידי כל משתתף מתנהלים בפרופורציות שוות. אין זה וודאי ואין זה נחוץ, שהמשתתפים בדיאלוג ייהנו במידה שווה מיתרונות הנאורות של ההתרחשות… (עמ' 264).

הערות אלה נראות לי חשובות משום שטוענים לא-פעם, שדיאלוג בין מבוגר ובין ילד אינו אפשרי בגלל הבדלי הידע, הבדלי הרמה והשוני בהבנות. אולם דיאלוג אינו מתרחש בין תמימי-דעים ולא מתרחש בין שווים בידע ובניסיון, גם אם הם אנשים מבוגרים. בדיאלוג יש חלק שווה למשתתפים לא-שווים בו. בזה הוא מסמל וגם יוצר אווירה אנושית שונה מזו החד-סטרית הגורמת אי-הבנות, שנאה וביטול העצמאות.

עד כמה הדיאלוג והאווירה, שהוא יכול ליצור חשוב מסתבר מדוגמה שלילית הנפוצה מאד, לצערי, בארצנו. נהוג לומר ש"חיים ומוות ביד הלשון". הנה אנו עדים עד כמה מילות מאבק ומלחמה הופכו, למקובלות בחיינו היום-יומיים. אלה "נאבקים" באלה. אלה "מתמודדים" כנגד אלה. מילות מלחמה הופכות לדיבור יומי. "כובשים" שער בכדור רגל; "כובשים" לב של נערה; "שוברים" מוסכמות; מכריזים על "שביתת נשק" במשא ומתן מסחרי – ועוד דוגמאות רבות. די להאזין למלחמות המילוליות של "נבחרי העם" בכנסת. אלה לרוב דברי בלע הלקוחים ממילון מונחי המאבק והמלחמות. דוגמה שלילית וידועה אחרת הן "הצגות הדיבור" בטלוויזיה. צריך היה לקרוא לתוכניות אלה "הצגת צעקות" כי כעבור דקות אחרות של הצגת בעיה חדלים המשתתפים בדרך כלל להקשיב זה לזה ומתחילים לצעוק זה אל זה. במגרשי כדורגל נוסח הדיבור והצעקות קרוב מאד למעשי-ידיים. נוסח דיבור זה אינו מאפשר דיאלוג. מקשיבים לזולת כדי "להשיב לו מנה אחת אפיים". הדבר מתחיל בנוסח הדיבור של ילדים בגיל הרך ובית-הספר. מחנכות אינן משוחררות מנוסחי דיבור מלחמתיים כאלה.

אפשר לטעון, שתפקידו של גן-הילדים במערכה זאת מוגבל. נראה לי, שתפקיד גן-הילדים בימינו ובהקשר זה גדול מאד. סיבה אחת לכך היא העובדה, שלרוב הילדים גן-הילדים הוא המקום הציבורי הראשון בעל משמעות בו מתנהלים דיונים. עובדה זאת יוצרת מצב, שגן-הילדים יכול לשמש דוגמה למה שרצוי שיתרחש ומה שראוי שיתרחש ביחסים בין בני אדם.

אולם יש לכך סיבה נוספת. תפקידה של המשפחה המודרנית אינו מוגדר בבירור. שינויי התפקיד של בני המשפחה מקשים על יצירת יחסי דיאלוג נאותים. בני המשפחה כולה נפגשים בדרך כלל רק בשעות הערב וגם זה לא תמיד. מצוקות כלכליות או בריאותיות אינן מאפשרות בדרך-כלל הקשבה והאזנה לבעיות "הקטנות" של הזולת, ובמיוחד של הילדים. במציאות זאת ממלא גן-הילדים תפקיד פדגוגי רב-ערך ביוצרו דגם של יחסי-אנוש אפשריים ורצויים שונים, שלא קיימים בכל משפחה. קשה לדבר בהכללה על "המשפחה". עשרות הילדים בגן-הילדים באים ממשפחות שונות, בעלות ערכים שונים, בעלות השכלה כללית שונה, בעלות מצבים כלכליים וחברתיים שונים. אם קשה ליצור אווירה לשיחת-דיאלוג במשפחה, קשה שבעתיים למצוא מכנה משותף כזה בין כל המשפחות. מבחינה זו יוצר גן-הילדים מתווה חברתי, שיכולה להיות לו השפעה מחנכת מעמיקה – אם רק יצליחו ליצור את האלטרנטיבה האנושים החיונית כל כך. בימים הקשים של אלימות ושנאה יש לגן-הילדים תשובה היכולה לתרום תרומה אנושית צנועה אך חשובה לתיקון המצב. אם גן-הילדים אכן "מכין לחיים" – זו משימתו.

לקריאה נוספת:
Van Leer,O. – 1986 – The Diabolics of Dialogue
Van Leer Group