תיאוריות פסיכואנאליטיות והתפתחות הילד

SHUTTLEWORTH, J. (1995). PSYCHOANALYTIC THEORY AND INFANT DEVELOPMENT. IN: LISA MILLER MARGARET RUSTIN , MICHAEL RUSTIN, & JUDY SHUTTLEWORTH (Eds.). CLOSELY OBSERVED INFANTS. DUCKWORTH.

הקדמה
מזה זמן רב קיימת בעבודה קלינית פסיכואנאליטית עם מבוגרים ההבנה שלתפקוד העכשווי של מבוגרים יש הסטוריה מורכבת שמקורה בהתפתחות המוקדמת. ידע זה עורר אצל פסיכואנליטים עניין בהתפתחות המוקדמת. עניין זה הובע תחילה בעיקר בעבודה קלינית עם מבוגרים ועם ילדים, אולם מתחילה היה עניין בצפייה ישירה בדרך בה הילדות מתפתחת בהקשר הטבעי שלה, כדי ללמוד על דפוסים מוקדמים של תפקוד מנטלי ואיכות החוויה הילדית. בשנת 1948, אסתר ביק, בעזרתו של ג'ון בולבי בססו את התצפיות בתינוקות כחלק המרכזי בהכשרה לפסיכואנליטים של ילדים בקליניקת טוויסטוק.

פרק זה מציג ראשי פרקים של מודל פסיכואנליטי אחד של התפתחות רגשית ומנטלית ואינו מכסה את כל המגוון של תיאוריות פסיכואנליטיות של התפתחות. זהו מודל הנובע בעיקרו, אם כי לא באופן אקסקלוסיבי, מהעבודה של קליין, וויניקוט, ביק וביון. לא ניתנים פה תיאורים של עבודתם או חקירה של ההבדלים ביניהם. אלא, הפרק מנסה לתאר את נקודת המבט לגבי התפתחות הילד שהתפתחה מעבודתם ושהיתה לחלק ממסורת משותפת של המלמדים בטוויסטוק. יש כאן נסיון לתאר את הרעיונות הפסיכואנליטיים המתאימים בצורה שתהיה שימושית לקורא, ולקשרה לנושאים השנויים במחלוקת בפסיכולוגיה ההתפתחותית כיום.

התיאוריה הפסיכואנליטית התפתחה באופן הדרגתי. אין זה גוף דוגמתי שאינו משתנה או יישות אחידה, אלא הוא מורכב מרעיונות שונים לגבי טיבו של האופי האנושי, שפותחו בעיקר בתגובה לדרישות של הטיפול הקליני. מושגים תיאורטיים שונים התרחבו או הצטמצמו בחשיבותם לא על ידי סתירתם או הצדקתם אלא כאלמנטים בשורה של מחשבות. המודל המתואר להלן התפתח בתוך המסורת של הגישה הבריטית ליחסי אוביקט בחמישים השנים האחרונות, שהתעורר בעיקר כתוצאה מעבודתה של מלני קליין ושותפיה. נראה שהמחקר של שני העשורים האחרונים תומך רבות במודל זה.

קליין, אברהם, פרברן, וויניקוט פיתחו את התיאוריה של פרויד: הם הסתכלו ביחסים המוקדמים בילדות והתהליכים המתרחשים במיינד המתפתח. המודל של המיינד אינו מציג את העבר כגורם להווה, אלא זהו מודל שבו ההתנסויות מתווספות ומתפתחות בתוך היחיד ומשפיעות על ההווה בדרכים מורכבות. מודל שבו הפנומנולוגיה של המיינד – החוויות של עצמו ושל העולם- הופכות למרכז ההתענינות: כיצד מפתח המיינד את היכולת לחוות מצבים גופניים ורגשיים ומהם מפתח אפרטוס לחשיבה של מחשבות ויצירת פירושים.

מצבי ההוויה השונים של התינוק
במודל של קליין הציוד האינסטינקטואלי המורכב של התינוק מוביל להתפתחות של עולם מנטלי פרימיטיבי בתוך התינוק וגם למגע עם העולם החיצוני. קליין מתארת תינוק בן 3 ש' שנמצא כבר בדיאלוג אוהב עם אימו על ידי מגע ומבט והבעות פנים. מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית, למשל ברייזלטון, תומכים בהנחה של קליין שהתינוק מכוון לאוביקטים אנושיים מלידה: התינוק נעשה נינוח וזורם בנוכחות האם, קופצני ומתוח בנוכחות חפץ.
ההבדל בין פסיכולוגיה התפתחותית לבין פסיכואנאליזה היא שההתפתחות מסתכלת על עולם היחסים החיצוני של תינוק ואילו פסיכואנליזה מתמקדת בתהליכים שיאפשרו לתינוק בהמשך לפתח תחושה של המיינד שלו – מודעות לתהליכים הפסיכולוגיים הרגשיים המורכבים בתוך עצמו ובאחרים.
קליין טענה שהמפגש בין צרכים אינסטינקטואליים בתוך התינוק עם אוביקטים חיצוניים כמו הטיפול של האם יתבטאו לא רק בחוויה פיזית מספקת וענין בעולם החיצוני וקשר חברתי ראשוני לאם אלא שמפגש זה גם יעורר את ההתפתחות המנטלית של התינוק. היא התיחסה לצמאון לידע ככוח מדרבן בהתפתחות הרגשית. דניאל שטרן (1985) מראה שהתינוק מסוגל לחוש דפוסים וסדר בעולם ובתוך גופו ומתאר את ההתרגשות של התינוק כשהוא פוגש את העולם המרתק.

תפקידה של האם
וויניקוט מדבר על מעורבות אמהית ראשונית הקשורה באופן צמוד ביותר למצבו של התינוק. מעורבות זו קשורה לפגיעות של האם מיד לאחר הלידה והיא פתוחה להיות מופעלת (STIRRED UP) מבחינה רגשית על ידי התינוק. מצבי התינוק עשויים לעורר באמהות אחדות הזדהות רבה איתו ואילו אצל אמהות אחרות המצב יכול להחוות כבלתי נסבל ונוכחות התינוק כמאיימת על זהות האם. פגיעות אמהית זו והתעוררות של התנהגויות אינסטנקטיביות הכרחית להשרדותו של התינוק.
ביון מדגיש את תפקיד האם כמיכל לתינוק – תשומת הלב והתמיכה שלה למצבו הפסיכולוגי של התינוק מאפשרות לו לגדול מבחינה פסיכולוגית. רספטיביות רגשית בוגרת זו נמשכת לדעת ביון משך זמן רב, ואילו וויניקוט חושב שבצורתה הקיצונית היא מתקיימת רק בחודשי החיים הראשונים.

האם כמיכל
לאם יש תפקיד חשוב ביותר בהחזקה (HOLDING ) של התינוק במצבים שאינו יכול להבינם והוא חושב שיתפרק. למשל כשמפשיטים אותו או מחזיקים אותו בצורה לא נכונה. כאשר האם מתקשה להכיל את התינוק ומרגישה מוצפת היא עשויה להאשים את התינוק ברצון להשתלט עליה ולנצל אותה. כאילו התינוק מנהל מלחמה מחושבת נגדה ואסור לה לוותר ועליה להגביל את דרישותיו של התינוק כדי שלא יציף אותה לגמרי.
יכולתה של האם לשמש כמיכל תלויה בארבעה תנאים:
1. קיום של יכולת בתינוק לעורר רגשות באם. במיוחד טיב ההתאמה בין תינוק לאם מבחינה טמפרמנטלית.
2. האם זקוקה לתחושה של זהות בוגרת חזקה וגמישה כדי שתוכל לחוות את הרגשות שהטיפול בתינוק מעורר בה. התינוק מתיחס רק לחלקים מסוימים של האם והדבר מקשה על האם.
3. תמיכה חיצונית מספקת לאם כמו בעל, משפחה וחברים, מחזקים את תחושת הבוגר של האם ואת תחושת הנכונות שלה כמיכל. מצוקה וחרדה שהאם אינה מסוגלת להתמודד איתם תועבר לאחרים. אחרים מספקים לה מה שהיא מספקת לתינוק.
4. הפחתה במספר הדרישות האחרות מהאם.

כאשר לאם יש תמיכה חיצונית מתאימה ומקורות פנימיים טיפול בתינוק מביא אושר רב והחויות מביאות ללמידה עליה ועל התינוק במקום להיות רק מקור לרדיפה.

חווית ההכלה של התינוק כתוצאה מהרגישות ותשומת הלב של האם
בדומה למלני קליין, אנו מניחים שלתינוק יש יכולת ליצור קשר עם העולם החיצוני ולרשום את החוויות במיינד. יכולת האם להענות לתינוק נחווית על ידי התינוק תחילה כמין האספות של תחושותיו הגופניות, דבר המעודד תחושה של אינטגרציה גופנית.
וויניקוט מתאר כיצד ההחזקה של האם, לאורך זמן, נותנת לתינוק חויה של קיום מתמשך. הוא מתאר תהליך של אינטגרציה פסיבית אצל התינוק (במונחי ביון: CONTAINMENT ) שנעשית אפשרית בגלל האדפטציה האקטיבית שעושה האם לסביבה באופן שנענה לצרכי התינוק. הוא מבחין בין סיטואציה זו לבין מצב שבו התינוק נשאר לא מוגן מפני 'החדירות והסגות הגבול של הסביבה' שעליהן עליו להגיב באופן אקטיבי. ביון מתאר כיצד חווית ההכלה וההחזקה מפתחות אצל התינוק תחושה של עור, זאת בניגוד למצב שבו האם נעדרת והתינוק מתמקד בגירויים לא אנושיים בסביבה: אורות, ווילון מתנועע או שם לב למתח השרירים של גופו. אם מביטים על התינוק במגוון המצבים ובחוסר יכולתו לווסת את מצבו, התלות שלו באימו נעשית ברורה. (זאת בניגוד למחקרים במצבי ALERT INACTIVITY ).
ההשפעה הפיזית של האם על התינוק היא משני סוגים: החזקה והתמקדות. הצורך של התינוק בשינויים רבים בתנוחה, שיכסו אותו, לתחושה החזקה של המזרון או של הכתף, וקצב הדיבור והתנועה הן כולן חלק מהרפרטואר המסורתי של טיפול בתינוק. טיפול זה מרגיע את התינוק ונותן לו תחושה שהוא בתוך עורו. יחד עם זאת, קולה ועיניה של האם מושכות את התינוק למצב של תשומת לב אקטיבית וממוקדת ולתחושה של כוליות – כמו בעת יניקה. הרגעה של תינוק במצוקה היא סיטואציה רגשית מורכבת הקשורה לדחק של התינוק ואשר יש לה אימפקט עליו. כאשר התינוק רגוע ומשחק הוא מתעניין בחפצים בגלל המצב המנטלי הרצפטיבי של האם כאשר היא בחברתו.

היכולות המנטליות של האם משפיעות על התינוק גם באופן לא ישיר דרך ההשפעה של הטיפול הפיזי שלה על הפסיכוסומטיות שלו, אך גם ישירות דרך היכולת של התינוק להבין מצבים רגשיים באחרים. כלומר, החויה של התינוק של להיות מוחזק פיזית ומוכל רגשית על ידי האם משפיע לא רק על החויה הפיזית של העולם בתחושות כמו"תחושה של אינטגרציה גופנית" "שיש לך עור" "תחושה של סלף פיזי" אלא מביא את התינוק במגע גם עם תהליכים רגשיים ומנטליים בתוך האם. מצבים אלה באם והשפעתם עליו הופכים לענין אינטנסיבי אצל התינוק. איכות החוויות הראשוניות היא קריטית להתחלה של החיים המנטליים.

הפנמה של החוויה
מתוך הטיפול היומיומי מתפתח דימוי של החויות המאוחסן בזכרון, ובתוך התינוק מתפתח עולם. מתעוררות שלוש שאלות:
· מה החויה הסוביקטיבית שחווה התינוק?
הנחה אחת של החקר הפסיכואנליטי טוענת שאופין שונה מהפנמות של שנים מאוחרות יותר שבהן מתקיימת פעילות מנטלית סימבולית. ההנחה היא שהתינוק מפנים תמונות של החוויות, למשל החיוך של האם או החזקתו, ויתכן שקונקרטיות זו מאפיינת את החיים המנטליים הראשוניים שלו וקשורה לדברי שטרן לאופי הפיזי של הזכרון הראשוני. כלומר התינוק חש שהוא מכיל בתוכו מרכיבים קונקרטיים של המציאות שלו בדיוק כמו אלה שנמצאים בעולם החיצוני לו ולכן גם יחסיו עם אנשים סביבו הם קונקרטיים.
· איזו צורה יש לזכרונות?
נראה שחוויות ראשוניות אלה נשלטות על ידי החוויות הגופניות האינטנסיביות של התינוק וכן על ידי התפיסות שלו של העולם הפיזי החיצוני וההבנה המאוד ראשונית, אך ישירה, של הקשר האנושי שלו לאימו.
· איך הם נוצרים במיינד?
ההנחה היא שהם דימויים (IMAGES) של המציאות החיצונית. שטרן טוען שהתינוק אינו יכול להפוך את החוויות לשלו באופן סוביקטיבי מכיון שאין לו עדיין שפה. לעומתו כותבת המאמר טוענת אחרת ומביאה כאסמכתא את טיעוניה של קליין לגבי עולם הפנטזיה של התינוק.

ההחזקה של התינוק על ידי האם במיינד שלה תהפוך עם הזמן לאחזקה של התינוק את עצמו על ידי תחושת הסלף של המיינד שלו. לדעת הכותבת התפתחות זו אינה תוצאה של למידה להיות מוכל על ידי עצמך או על ידי תהליך של הבשלה פיזית, אלא על ידי חזרה רבה על החויה של להיות מוחזק פיזית וגם רגשית במיינד של מישהו אחר. דרך תהליך זה, שכמו פנטזיה קונקרטית קליין הגדירה כ- INTROJECTION, התינוק מתחיל לחוש את האם המכילה כנוכחות ברורה בתוך עצמו. הוא מתחיל להיות בעל יכולת, בהעדר האם, לגייס משאבים שמקורם במגע הקודם שלו עם אימו. אספקט חיצוני, ניתן לראיה של תהליך זה של הפנמה ניתן לראות על ידי המושג של ויניקוט של "חפץ מעבר" והשימוש שהילד עושה בחפץ פיזי בהעדר האם. ויניקוט מדגיש שהיחס לחפץ נובע דווקא מיחסיו של הילד עם האם המופנמת. בהמשך התהליך מתחיל הילד להיות מזוהה עם "האם המכילה" כלומר, חויה זו הופכת להיות חלק ממנו ומהמבנה הסמוי של אישיותו.

התמודדות עם דחק והתפתחות של תקשורת קונקרטית
דחק הוא חוויה קריטית בילדות, אינהרנטית ביחסי אם-ילד, אינה ניתנת למניעה ואין היא בהכרח פוגעת במגע יצירתי ואינטימי בין אם לתינוק. מה קורה וכיצד נוצרים ייצוגים של אירועים שליליים: למשל רעש חזק, אוכל שלא מגיע, כאב בטן וכו'. חויה רעה יכולה להתרחש גם במהלך חוייה טובה של הולדינג. הורים טובים חווים לעיתים ילד צורח למרות ההחזקה הטובה, והתחושה היא שהוא נמצא במצב שבו ההחזקה הטובה נעלמה בגלל מה שגורם לתינוק לדחק.
ביון חש שבעת הצפה של דחק התינוק מאבד יכולת לחוש את עצמו ואז הוא זקוק להתערבות של מבוגר שיכול להכיל את הרגשות הקשים של התינוק. האם מכילה את הדחק מבלי להיות מוצפת ונותנת לדחק צורה ומשמעות שמאפשרת לתינוק לסבול זאת. ניחום – ראשית האם מסלקת כל מקור אפשרי לדחק. לתינוק יש נטיה להשליך PROJECT את הדחק שלו לאחרים ולקבלו מעובד כדי להפנימו מחדש (REINTROJECT) בצורה מעובדת.
הצרחות של התינוק בעת דחק עשויות להחוות כנסיונו TO SPLIT OFF ולהפטר מחוויות רעות אלה על ידי פרויקציה. נוכחות האם, הפעילות המנטלית שלה ויכולתה להענות משנה את הסיטואציה על ידי זה שהיא משמשת כלי לחוויות רעות אלה ומאפשרת היווצרות של תהליך פרימיטיבי של תקשורת – הזדהות השלכתית. דרך תהליך זה התינוק בא במגע עם האם כמיכל – אוביקט עם מרחב לדחק שהוא אינו יכול לסבול ובאותו זמן מספק לו הזדמנות להפנים את האם שלה יש יכולת כזו. העובדה שיכולות האם מאפשרות לה לא רק לרשום לפניה את המצוקה של התינוק אלא גם לחשוב עליה (באופן מודע או לא מודע) ולהענות לה בצורה מחושבת, משמעותו שהיא נמצאת במצב זה כדי לשנות את התביעות הנעשות על הפסיכה של התינוק על ידי חוויות הדחק, ויחד עם זאת נותנת לתינוק את המגע הראשון שלו עם היכולת האנושית לסבול כאב דרך חשיבה. מודל זה משמעו שכדי שהתינוק יוכל לפתח במשך הזמן מבנה בתוך עצמו שיאפשר לו להתמודד עם המצוקה שלו הוא זקוק למספיק חוויות מכילות בתוך אדם אחר.
הדגש כאן הוא על הדרך בה התינוק תופס כל חוויה שלו, לא רק שלילית, כתהליך מנטלי.
לדעת ביון האם לומדת להכיר את ילדה דרך הזדהות השלכתית. היא לומדת על המצבים הפסיכוסומטיים שלו דרך ההשפעה שלהם עליה. דרך ההכרות שלו עם עצמו אצל האם הילד לומד להכיר את חוויותיו הרגשיות ואת אלה של אחרים.

התפתחות תחושת ה'אני'
דרך מגע זה עם היכולת של אימו להכלה של מצבים רגשיים והטרנספורמציה שלהם למחשבות, מונח היסוד להתפתחות של אותן יכולות אצל הילד על ידי הפנמות והזדהויות. במצבים בהם לפעוט היתה הזדמנות מספקת לתקשר את החוויה שלו דרך הזדהות השלכתית ולהפנים את יכולתה של אימו לסבול (TOLERATE) ולחשוב עליו, מתחיל לצמוח בתוכו משאב רגשי חדש וסביבו יכולה להתפתח תחושת העצמי שלו. תחושה של אני המבוססת בעיקר על הזדהות עם חוויות מופנמות אלה (הזדהויות מושלכות) מאפשרת רמה מסוימת של סובלנות ופתיחות לחוויה, באופן פנימי וחיצוני כאחד. כך נוצר הבסיס ליכולת ללמוד מההשפעה הרגשית של החיים. המודל של ביון קשור לטיב של יכולת זו "ללמוד מההתנסויות" , יכולת לה יהיה זקוק האדם במהלך חייו:
"חויות טראומטיות במהלך החיים, ללא קשר למקורן, בוחנות את היכולת של האישיות להכיל חוויות חדשות, עם הכאב הבלתי נמנע וחוסר הוודאות ולגדול מכך. יכולת זו חייבת , במידה מסוימת, להיות מושפעת על ידי טיבם של האוביקטים המכילים הראשוניים ובמיוחד עם האיכויות הראשוניות המקבלות ונענות של האם. הורים מקבלים/נענים עוזרים לתינוק לחוות חוויות של עצמו. ההזדהות שלו איתם תעזור לו בהמשך לנהל את הרגשות והדחפים המנוגדים המתעוררים במהלך התפתחות רגיל, אם הוא מה שהוא והוא מרגיש מה שהוא מרגיש".

יחד עם זאת, בדרך כלל אין זו פשוט שאלה של הנוכחות או ההעדרות הכוללת של הכלה אבהית או אמהית וההזדמנות להיות מובן. התהליך הוא תמיד חלקי. בדרך כלל, הורים רגילים טובים דיים הם בעלי יכולת טובה יותר לשים לב, לסבול ולעכל כמה אספקטים של החויה של תינוקם מאשר אחרים. כמה אספקטים של חוית התינוק תתקבל על ידי ההורים וכך תתרום למצב פנימי יעיל ולגדילה של המיינד. אספקטים אחרים של חווית התינוק שההורים אינם יכולים לסבול אינם נעלמים אולם גם אינם יכולים להתקבל בקלות על ידי הפעוט כחלק מעצמו ולבוא לידי מגע עם יכולת החשיבה הגוברת שלו. אותם חלקים של חוויתו שלא התקבלו על ידי הוריו עלולים להוביל לחיצוי, קיום מוכחש בקצות המיינד, אבל עם פוטנציאל, לא מוקטן, אולי אפילו מוגדל, להשפעה על היחיד.
כאשר קיימת הכלה אמהית לא מספקת התינוק נאלץ להשען, באופן לא בשל, על משאביו. זה נותן איכות שונה לחלוטין לבטחון העצמי שלו ולהכלה העצמית שלו. אסתר ביק הראתה שיש ילדים שנשענים ונצמדים לסביבה הלא אנושית שלהם, לעולם החפצים, כאמצעי להחזקה ביחד של תחושת הסלף שלהם במקום על מגע אנושי. היא תיארה אמצעי זה לקבלת תחושת זהות כ- ADHESIVE IDENTIFICATION. ביק הניחה שילדים כאלה יפתחו התנהגות חברתית מתאימה אבל יחסרו תחושה אמיתית של עולם מנטלי פנימי ומשאבים פנימיים. לדעת ביק אחרים יפתחו תחושת עצמי דרך תנועה שתתבטא בנוקשות והיפראקטיביות בזמן התמודדות עם ההשפעה הרגשית של החוויות. ביק קראה לכך 'היווצרות עור שני'- שאינו יעיל להתפתחות של חויה רגשית של עור שגם מחזיק תחושת זהות וגם מספיק נגיש לחויה רגשית. ילדים עם חסר בהחזקה גדלים ללא ההבנה שניתן להתמודד עם מצוקה ו'לסבול' אותה. עם ההתפתחות תהליכים פנימיים מקבלים יותר ויותר חיים והגיון משל עצמם. העולם הפנימי הופך להיות עולם משל עצמו.

עולם פנימי
בעבודתה עם ילדים צעירים מאוד הבחינה קליין בתופעות רגשיות ומנטליות שחשה שהן לא רק התוצאה של הפרעות בהתפתחות הילד אלא שהם גם מעוצבים באופן פנימי וקשורים באופן אינטימי למכניזמים מנטליים ולמצבי מיינד, שמתרחשים באופן טבעי מתחילת החיים. הפעילויות של הפצינטים/הילדים בחדר המשחק שלה נעו בין הפעלות פרימיטיביות וקונקרטיות של מצבים פנימיים הקשורים למושגים פרימיטיביים מאוד של אדם אחר עד לייצוגים סימבוליים שלמים במשחק ובשפה כחלק מתקשורת מכוונת עם אדם שלם אחר. ההמשגות התיאורטיות של קליין ניסו להציע תמונה של התהליכים המנטליים המוקדמים ושל סוג המבנים המנטליים שהם מעלים. באופן ברור, קיימות בעיות עצומות בנסיון לשחזר בשפה פעילות מנטלית המתרחשת לפני הווצרות השפה, ואכן לפני מחשבה סימבולית טרום-שפתית.

למרות קשיים אלה, להבנות של קליין לגבי עולם פנימי יש נקודות דמיון עם ממצאים ממחקר אמפירי עכשווי. פסיכולוגיה התפתחותית מתארת את הילדות בעיקר במושגים חיצוניים, אינטראקציות חברתיות בין הנתונים הביולוגיים של הילד לבין מה שמספקת הסביבה החיצונית. קיימים כיום חילוקי דעות משמעותיים לגבי השאלה האם יחסיו של הפעוט עם העולם החיצוני הם ישירים או שהם מתווכים על ידי ייצוגים פנימיים, ואם כך הדבר, מאיזה גיל? קליין טענה שהחיים המנטליים מתחילים בלידה ונקודת המוקד המרכזית של עבדותה היתה התהליך של הפנמות ואיכויות של העולם המנטלי הפנימי.

קליין השתמשה במונח פנטזיה (PHANTASY ) כדי להתייחס לצורות מוקדמות של פעילות מנטלית שמתחילת החיים מתחילות לעצב ולמלא עולם פנימי זה. הפנטזיות מתיחסות לייצוגים פרימיטיביים העולים/מתעוררים במוחו של הפעוט כתוצאה
א. מהפעילות האינסטינקטואלית שלו
ב. ב.מהקשר שלו עם הסביבה.
(האיות PHANTASY ולא FANTASY, שהוא יותר מקובל, מבחין בינו לבין צורות סימבוליות יותר מודעות של פעילות מנטלית כמו למשל חלימה בהקיץ).

המונח אוביקט פנימי מתייחס ליחידה של ייצוג פנימי. המונח אוביקט, כמובן, אין כוונתו שהוא הדימוי של אוביקטים לא חיים בעולם החיצוני, המונח מתייחס לאנשים וחלקי אנשים, יותר מאשר לאוביקטים במובן הרגיל של המילה. השימוש במונח אוביקט, בניגוד לייצוג, מבחין אותו כך שאין משמעו תיאום מלא עם העולם החיצוני. יכול או יכול שלא להיות תיאום מלא. מאפיין שני של אוביקטים פנימיים אלה עולה מנקודת המבט, שעבור הפעוט, לדימויים אלה יש אקטואליות השונה מהחוויות היותר בוגרות שלהם כאילו הם רק ייצוגים מנטליים של העולם החיצוני.
כמבוגרים, אנו מתייחסים לעיתים לעולם החיצוני כאילו הוא המציאות שהמיינד שלנו משקף פחות או יותר; ואילו קליין חשה שמסקנה אחת של העובדה שהעולם הפנימי שלנו מתפתח קודם כל בילדות המוקדמת הוא שהוא ממשיך להיות בעל ממשות /מציאות משל עצמו ושהוא נחווה באופן חד ומוחשי, אם כי ברובו באופן לא מודע. אחד מהרעיונות המרכזיים של קליין ואחת מהתרומות המרכזיות שלה לפסיכואנליזה קשורה לסטטוס של העולם הפנימי כמציאות פנימית קונקרטית בזכות עצמה ולא רק כשיקוף של המציאות החיצונית – למרות שגם זה נכון במידה מסוימת. אם כך הם הדברים, היא חשה שעלינו לקחת זאת ברצינות כמוקד של התהליכים שבתוך היחיד שלא ניתן לשערם באופן ישיר מתצפיות של העולם החיצוני בלבד, ושהתהפוכות בתוך העולם הפנימי פעלו על היחיד עם כוח משל עצמו לא פחות מאשר הנסיבות החיצוניות שבחיי היחיד.

זה הבדל חשוב בין מודל זה של התפתחות הילד לבין מה שנחשב בדרך כלל כמודל אינטראקטיבי. וכך, למרות שהאינטראקציה החיצונית בין אם לילד היא בעלת חשיבות מרובה אין היא המימד היחידי של היחסים. היחסים נעשים מופנמים כזכרון אבל גם כהזדהויות המובחנות מהסלף וכך הן רוכשות חיים משל עצמן בתוך התינוק. דימויי היחסים נמצאים בתהליך מתמשך של שינוי, גדילה, סטגנציה, או הדרדרות בתוך היחיד, מלידה ובהמשך החיים. כמו שטען ויניקוט: ליחיד יש כל החיים תפקיד של ניהול העולם הפנימי שלו, הכולל דאגה למצב הויטליות של אוביקטים פנימיים. ראיה זו של ייצוגים מנטליים, אינו רק, כמו במודל של שטרן כזה שהזכרון מתווסף באופן מתמשך ונעשה מעודכן על ידי הנסיון של האם בעולם החיצוני. אצל ילדים הייצוגים עוברים גם טרנספורמציות מבפנים.

קליין דיברה על תהליכים בעולם הפנימי שמוליכים להתפתחות של תחושת אדם שלם, מודעות של להיות מעורב ביחסים בין אנשים שלמים ויכולת ליצירת סימבולים שנמצאים בבסיס הרצון המודע לתקשר.

המודל של קליין כולל היווצרות של שני סוגים אידיאליים של עמדות חויתיות. היא קראה להם פוזיציות: הפרנואידית -סכיזואידית והדפרסיבית. הראשון הוא צורת מיינד פרגמנטרית והשניה היא אינטגרטיבית. קליין חשה שהאדם נע בין שני המצבים במהלך חייו כשהוא מתמודד עם הלחצים הפנימיים והחיצוניים. קליין טענה שבעוד התינוק מתחיל את חייו בפוזיציה הפרנואידית סכיזואידית (0-3 ח') ובהדרגתיות משיג יכולת לחויות של השלב הדפרסיבי (3-6 ח') הרי שגם בחודשים הראשונים נראה שהוא מסוגל לעיתים לתפוס את האם כאדם שלם.

בשלב הפרנואידי- סכזואידי התינוק חסר את היכולת לתפוס את אימו או את עצמו כאדם שלם והחויה שלו מוגבלת לסט אחד של רגשות ולצורה אחת (חלקית) של ראית האוביקט. קליין חשבה שבתקופה זו יחסו של התינוק לעצמו נשלט על ידי מצבים פרגמנטריים – כלומר תשומת ליבו מופנית רק לחלק של העולם או של עצמו, למשל לפיו, לפיטמה, לעורו לידי אימו, או שתשומת ליבו מתמקדת בקול אימו או בעיניה. כלומר החודשים הראשונים מאופינים בעולם של PART- OBJECTS שבהמשך יתחווה כאם שלמה והוא כאדם שלם. כיום במקום להתיחס למושג חלקי אוביקטים נקרא להם פונקציות שונות שהאם מבצעת עבור התינוק.

לפי קליין הצעד הראשון בהתפתחות התינוק הוא ביסוס של יחסים מספקים עם אספקטים של האם- הזנה, ניקוי, הבטה, החזקה, דיבור. בעקבות כך נוצר במוח התינוק דימוי של יחסים אלה שהוא מספק פיזית ורגשית, מה שקליין הגדירה GOOD INTERNAL PART) OBJECT ). לדעתה התינוק נצמד לדימויים מספקים אלה ולאוביקטים הקשורים אליהם בגלל ההשפעה המהנה, הויטלית, הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית שלהם.לדעתה, גם כשהתינוק מתחיל להפנים אוביקטים טובים, האוביקטים האחרים אינם הופכים נטרליים אלא הם עדיין יכולים להיות לא-נוחים פיזית, אפילו מכאיבים וגורמי מצוקה. כלומר חויות ילדות יכולות להיות שליליות בעוצמה רבה בדיוק כמו החיוביות. קליין מייחסת חשיבות דומה לחויות חיוביות ושליליות וחושבת שצריך לתת תשומת לב רבה גם לשליליות, כיצד הן עולות, כיצד משפיעות על התינוק וכיצד הופכות לייצוגים מנטליים.

עבודה פסיכואנליטית עם מבוגרים וילדים הובילה את קליין לראיה של ההתפתחות המוקדמת שבה ההתהוות של יחסים עם אוביקטים טובים מהווה את נקודת המוקד של הדחף של הילד לקראת התפתחות של קשר רגשי ומנטלי עמוק עם אימו. אולם, היא חשה שהילד הצעיר יכול להשיג רק את התחושה ההכרחית של להיות במגע חזק וחד משמעי עם החוויות החיצוניות הטובות שלו (והייצוגים הפנימיים שלהם) אם הוא יכול להגיע להתנסויות אלה במצב מיינד שבו אין עליו נטל של הדימויים השליליים של אספקטים אחרים של ההתנסות שלו. על הפעוט להיות יכול להתמודד עם מצבי מתח או אי נוחות בדרך כזו שהזכרון שלהם לא יפריע ליכולת שלו להיות ערני ומרוצה בזמנים אחרים. באותה מידה, עליו להיות יכול להתמודד עם האספקטים הלא מספקים של מצבים טובים בצורה כזו שלא יסבכו או יפריעו לתפיסה שלו של החוויות הטובות. היא הציעה שחוויות רעות נחצות באופן מנטלי ומבודדות במוחו של הפעוט, כך שהן מוחזקות מחוץ ליחסים הטובים שלו עם אימו. כדי לשרוד, על הפעוט לעשות אינטרויקציה ולהזדהות עם חוויות טובות ואידיאליות ועם האוביקטים הפנימיים שהם מעוררים, ובעוד הוא עושה שימוש ביכולת הפנימית של המוח האנושי לחיצוי ולהשלכה, עליו להתנער מהחוויות הרעות והתואמים הפנימיים שלהם.

אמצעים כאלה לא תמיד עובדים.נראה שיש סוגי אי-נוחות המפריעים לנסיונות הפעוט להפטר מהם. כמה זכרונות רעים הם בעלי כוח להציף שוב ולהשתלט על מוחו של הפעוט, ותחושת החיבור שלו לאם נהרסת. בעת מצוקה הפעוט אינו יכול, כנראה, לתפוס את האספקטים המענינים והמספקים של סביבתו שהם כה מרתקים בזמנים אחרים. כך הניחה קליין שהפעוט אינו יכול להחזיק במיינד בו זמנית חויות טובות ורעות. חויות טובות ורעות אלה, בין אם הן עולות מהעולם הפנימי או החיצוני, אינן ישויות קבועות. הן אינן נהפכות לאוביקטים פנימיים טובים או רעים רק מעצם מהותם או מהעצם ההבחנה בין טוב לרע. לדעתה, עבור התינוק המטופל כהלכה זו גם שאלה של כיצד השילוב של מצבים חיצוניים ופנימיים צובע את התפיסה של האירוע, והוא יכול להיות מאוד לא יציב, כמו למשל כשאם מנסה שהתינוק יתפוס את הפטמה בעת שהוא "מנדנד".

בולבי ושטרן טוענים שהתינוק יכול להפנים רק את מה שקורה בעולם החיצוני. לדעת קליין התפיסות של התינוק מושפעות על ידי התהליכים של אינטרויקציה ופרויקציה (פנימה והחוצה). ומעגלים של תפיסות טובות או רעות יכולות להיות מופעלים. הפרויקציה של רגשות שליליים לתוך האם במצב רוח אחד עשויה להפריע לה להיות מופנמת בהמשך כאוביקט טוב. למשל, כאשר התינוק בוכה עד מצוקה רצינית בציפיה להנקה, הדימוי המנטלי של השד הופך מלא ברגשות שליליים ואז נעשה מאוד קשה עבורו להגיע להנקה בנפרד מהדימוי השלילי שנוצר על ידי המצוקה. לחילופין, האינטרויקציה של חוויות טובות עשויה להחליש את ההשפעה של החויות השליליות. למשל תינוקות שמסוגלים להנות מהנקה/האכלה גם כשהם חולים. למרות כל זה, התינוק מסוגל לעשות שימוש מקסימלי בטיפול שמציעה לו האם. כלומר לתינוק יש דחף ראשוני חזק לשימוש יעיל ביכולות הפסיכולוגיות של האם, ולניעוד של התפיסות שלו כדי להקל בתהליך זה. כלומר חיצוי ופרויקציה הם תהליכים הכרחיים לחיים. קיימים הבדלים גדולים בין תינוקות ביכולתם להשתמש בתהליכים של חיצוי, פרויקציה ואינטרויקציה. כלומר התפתחותו של התינוק תלויה באינטראקציה המורכבת שבין עולמו החיצוני לעולמו הפנימי- הפסיכולוגי והפיזי. מחקרים מראים שהתינוק הוא אקטיבי, במגבלותיו ביצירת הסביבה החברתית הקרובה שלו ועולמו הפנימי.

המודעות לאוביקטים שלמים ותחושה של תלות
החוזק והמגבלות של של יחסים ראשוניים טובים אלה בתחילת החיים טמונים בהיות יחסים אלה יחסים טובים לחלוטין ואידיאליים שיכולים להפוך בפתאומיות למשהו רע. קליין חשבה שבתחילה תינוקות אינם יכולים לחבר יחד חלקים שונים של חויותיהם ושהחלקים הטובים והרעים של החויה נחווים בנפרד ורק אחר כך מסוגל התינוק לחבר את החוויות.
יש הסכמה ששערך בגיל 7 חודשים מתרחש שינוי התפתחותי משמעותי שבו הפעוט יכול להתחיל לחוות את עצמו ואת אימו כאוביקטים שלמים (שטרן, דאן, טרוורטן). שינוי זה כולל אספקטים קוגניטיביים ורגשיים כאחד. הפעוט עושה אינטגרציה של כל החוויות שלו על ידי הבנה של טווח הרגשות שהוא חש כלפיה ומתחיל להבין שאלה רגשותיו שלו וכך הוא מפתח מובחנות מהאם מודעות ליכולתו לעשות טרנספורמציה של החוויות שלו ופיתוח של תלות בה. לדעת קליין תהליך זה נעשה יותר ברור אחרי גיל 3 ח' עם הכניסה לפאזה הדפרסיבית. מעבר זה מהפאזה הסכיזואידית-פרנואידית לדפרסיבית מתרחש דרך חווית התינוק של האובדן הכאוב של היחסים האידיאליים ושל הבעיה מה לעשות עם החוויות הרעות והרגשות הרעים שהן מעלות. ההכרה שהחויות הרעות, כמו להשאר לבד או להגמל מיניקה, נובעות גם הן מהאם עושה את היחסים ליותר פגיעים ואת האם ליותר דו-משמעית. לחוש כלפיה זעם בשלב זה יעורר חרדה רבה והפתרון היותר מתקדם יהיה להכיל את החרדות ואת האכזבות של היחסים האמיתיים עם האם והדבר יאפשר לו לראות אותה באופן יותר מציאותי.
התנהגויות אלה ישנו את יחסיו החיצוניים עם האם וגם את דימוי האם המופנם. כאשר התינוק חש ונשען על עזרתה של האם החיצונית מתרחש עוד תהליך, דומה אך מסתורי, שבו הפעוט מסוגל לקרוא/לגייס ולשמור במיינד אוביקטים טובים בזמן של צורך חיצוני. הוא מתחיל להכיל את עצמו במקום להתפרק. מתחילה תחושה של המשכיות פנימית. הוא מתחיל לשים לב להעדרה של האם ולהתגעגע אליה. לאט לאט הוא מפתח את היכולת להתגעגע ולכאוב ויחד עם זה לשמר את הקשר שלו לאם. הצורך לשמור על תקוה, אהבה ויצירתיות כאשר מתמודדים עם רגשות של אובדן ואכזבה שעוררו אירועים מהעולם החיצוני היא בעיה מתמשכת גם של האדם המבוגר.

ההתפתחות של חשיבה סמבולית
לדעת קליין השלב הדפרסיבי מביא לתחילה של יחסים חדשים למציאות החיצונית שמבוססת על סימבוליות. היא טענה שהיכולת לפנטזיה מפסיקה להיות מכשול למגע עם המציאות והופכת, דרך הפנטזיה של התינוק של אינטרויקציה ופרויקציה של מצבים רגשיים, האמצעי שבעזרתו התינוק יכול להכנס ליחסים אנושיים. פנטזיה היא חלק מתמשך של החיים המנטליים עם מציאות משל עצמה שהמיינד צריך לשמור על מגע איתה ולא להיות מנוגד או מוכחד על ידי היכולת למגע עם המציאות החיצונית.

החויה של פרידה בנוכחות האם
מתחילה, החויה של הילד שהאם מחזיקה, מאכילה, מסתכלת ומדברת אליו מופנמת אצל התינוק ומאפשרת לו לשמר תחושה של להיות מוחזק יחד, ולהיות קשוב לעולם סביבו למשך תקופות הולכות ומתמשכות. הפנמה מאפשרת לו לחוש שהוא מכיל את הויטליות והאינטימיות של היחסים הראשוניים בתוך עצמו. הוא מתחיל להתייחס למרחב שבינו לבין אימו כאשר הם נמצאים יחד כמקום שבו ניתן לברוא מחדש אספקטים אלה של יחסיהם. כך, בקרבה רבה לשד, התינוק מתחיל להשתמש בפאוזות – הפסקות ביניקה כדי להסתכל באם, ללטף את בגדיה וידיה ולהשמיע קולות כלפיה. על ידי כך שאנו קוראים לכך יצירה מחדש אנו מפנים את תשומת לבנו לאפשרות שסוג שני זה של מערכת יחסים איננו רק המשכה של מערכת יחסים מיידית הנערכת בזמן הווה. דרך הפנמה, נדמה שהתינוק מתחיל לקבל מושג במיינד על מגע אינטימי עם אימו שאותו הוא יהיה מסוגל להפעיל ולהחצין. בכך שקוראים לזה 'יצירה מחדש' אנו מבקשים גם להבחין תהליך זה מייצוגים סימבוליים. ניתן לשער שמה שהתינוק מרגיש שהוא עושה בתנועה ובדיבור היא יצירה מחדש, קונקרטית, מאשר ייצוג סימבולי של החויה הראשונה שלו עם האם. סגל (1957) מפנה תשומת לב לשלב זה של התפתחות ביצירת סמלים כשהיא מבחינה בין משוואה סימבולית שבה המשמעות בפנטזיה מיושמת באופן קונקרטי לעצם חיצוני, להבדיל מסימבול שבו לעצם חיצוני מוקנית משמעות, אבל העצם שומר על האופי החיצוני שלו וחשיבותו נחווית על ידי הסוביקט כחלק ממערכת יחסים רגשית, מנטלית.
בתיאור הנ"ל הפעוט נראה מסוגל ליצור בריאה חיצונית של המצב הנפשי הפנימי שלו. כאשר הוא מרגיש כחלק או בתוך מערכת יחסים אינטימית עם אימו. ויניקוט (1971) ראה בפעילות כזו התחלה של משחק. בגיל 3 ח' הפעוט מתחיל גם לשחק עם עצמים בנוסף לאימו וניתן לראות את התענינותו באוביקטים, שללא ספק מונעת על ידי דחפים סנסומוטוריים מידיים, גם כחלק מביטוי של חייו המנטליים, וכנסיון ליצור מחדש ולחקור פרמטרים של מערכת היחסים הראשונה שלו לאימו. וכך הוא מכניס לפיו או חובט בחפצים כשפעם היה יונק או טופח על שד אימו. בהסתכלות זו לא רק שהתינוק לומד ממאורעות חיצוניים ומקבל משמעות מהתרבות שמסביבו, אלא הוא ממלא את העולם סביבו במשמעות.

החוויות המתרחשות בתוך התינוק במהלך פרידה אמיתית
בחודשי החיים הראשונים פרידות נתפסות כסוג של מאורע שהתינוק אינו יכול לחוות כפרידה. אין לראות בכך דמיון לגישות שטוענות שלפרידות מוקדמות אין השפעה. מאחר ותינוקות מתחת לגיל 6 ח' נמצאים בתהליך של פיתוח הרעיון של האם כאדם שלם, מה שנראה סביר לשלב זה שהם רגישים באופן מיוחד לסגנונות טיפול, למאפיינים של חלקי אוביקטים שהם באים איתם במגע. נראה סביר, שהניבוי וההמשכיות של חוויות חלקי האוביקט של הפעוט הן בדיוק אלה שמספקות את התנאים המוקדמים שמאפשרים לו להתחיל לזהות ולהשתתף במאורעות ולהתחיל ליצור מושג של עצמו ושל אימו. סביר ששינויים תכופים יערערו תהליך זה. אם פעוט מתחת לגיל 6 ח' אינו יכול להחזיק באימו או חלקים מאימו במיינד שלו לזמן ארוך בעת פירוד יש האומרים שאין הוא מתגעגע אליה. אבל הוא עלול לסבול מחסרונה בדרכים אחרות.

דרגה מסוימת של פרידה ו"כשל" מצידה של הסביבה החיצונית הוא בלתי נמנע. בתחילה, מושג חולף של התינוק על העולם החיצוני מאפשר לו לסגת לתוך החושניות והפנטזיה שלו כאמצעי להעלות פנטזיות של חוייה שאיננה נמצאת. הדוגמא המוחשית ביותר היא מציצת בוהן. אך לחלק מהתינוקות יש אמצעים יותר מתוחכמים ויצאי דופן ליצירת חויה רצויה למשל על ידי מלמול או החזקת ידיים בדרך מסוימת. תינוקות אחרים נרדמים או מאבדים תשומת לב לצרכיהם כאמצעי כדי להקל את המצוקה של החכיון. תינוקות אחרים הנחווים על ידי הוריהם כדרשניים מחוסרים כנראה את היכולת למצוא בתוך עצמם את האמצעים להתקיים באופן פסיכולוגי ללא נוכחותה האמיתית של האם. ואינם מסוגלים לכבות את עצמם. מה שנמצא בבסיסן של הדרכיםה שונות האלה להתמודד עם פירוד היא חוסר היכולת של התינוק עד לאמצע השנה הראשונה לאחוז במוחו אווביקט חסר טוב. אוביקט שידוע שהוא חסר שהתינוק נאחז בטוב ליבה של אימו ומחכה לחזרתה. תינוק החווה פירוד הוזה את האוביקט כאילו היה קיים באמת או מאבד ענין בו או מוכרע על ידי נוכחות של אוביקט גרוע. במובן זה התינוק אינו מסוגל לחוות פירוד. למטרות טיעון זה אנו צריכים להבחין, אם כי באופן מלאכותי, מה ההשלכות ההתפתחותיות של פרידות הניתנות לשליטה וכשלים של הסביבה מההשלכות של פרידות רציניות יותר. בעוד שפרידות רגילות הן חלק קטן יחסי של חיי התינוק כשלים אלה של הסביבה נותנים לו מרחב שבו הוא נאבק בעצמו לפרקי זמן קצרים. לתינוקות יש אמצעים להתחמק מהההשפעה של פרידות אלה אך יש להם גם יכולת מתפתחת להפיק מהם תועלת.

במודל של ביון, עקב העדר האוביקט חיצוני (תחילה השד ואחר כך האם כאוביקט שלם) הפעוט מונע לפתח דימויים מנטליים שיכולים להחזיק את ההשפעה של חווית ההעדר (מחשבות), במקום להמשיך להיות מושקע במידיות והחושניות המסופקת על ידי הנוכחות של האוביקט. במונחים של וויניקוט, כאשר האם היא "טובה דיה", דרגה מסוימת של כשל סביבתי מגרה את הפעוט למלא את החסר על ידי דמיון. במודל זה גם הנוכחות של האם המכילה וגם מידה מסוימת של פרידה הן הכרחיות להתפתחות התינוק. פרידות שניתן להתמודד איתן עוזרות לפתח מודעות למופרדות. כאשר הפעוט מסוגל להתמודד עם רגשות שמעוררת הפרידה הוא יתחיל לפתח תחושה של הסתמכות על המשאבים הפנימיים שלו ועל השימוש שהלם בחשיבה. מחשבותיו ורגשותיו יכולים עתה להתחיל להחוות כנפרדים מהעולם החיצוני ובמערכת יחסים סימבולית איתו. יכולתו לתקשר מתחילה גם היא להחוות עתה כפעילות סימבולית.
כדי שהפעוט לא יחווה פרידות באופן שיפגע קשות בתחושת המוחזקות שלו עליהן להיות ברמה שתתאים ליכולתו להתמודד איתן. בדרך כלל ניתן לעמוד על כך בדרך של ניסוי וטעיה באותו אופן שגומלים פעוט מיניקה כאשר הלחצים החיצוניים על האם והפעוט הם מעטים. גמילה מיניקה בקצב ובאופן שמתאים לפעוט ובאופן שהוא יוכל לשמר את החוויות הטובות במיינד שלו, בנוכחות אבדן, שונה לחלוטין מגמילה בקצב ובאופן שאינו תואם את יכולתו של הילד. בגמילה טובה יש לפעוט יכולת לשמר בזכרון ובדמיון שלו מרכיבים טובים, בגמילה גרועה קיימת הסכנה שהיא תשאר כמרכיב לאניתן לעיכול, לא ידוע, מעבר ליכולת לעולם המנטלי שלו.

משחק כביטוי של יחסי אוביקט פנימיים
במחצית השניה של שנת החיים הראשונה, גמילה, במובן של גידול בנפרדות הפיזית והמנטלית מהאם הוא חלק חשוב מחיי התינוק. זהו חלק מתהליך ארוך שיימשך לכל אורך הילדות. תארנו את הדרך בה ניתן לראות את שלבי התהליך החיצוני של התפתחות העצמאות כמבוססים על התפתחויות בעולם הפנימי, כך שאת התלות בדמות החיצונית ניתן להחליף בתלות על אוביקטים פנימיים.
תחושת הנפרדות בהתייחס לאם כאדם שלם, שמתפתחת במהלך מחצית השניה של שנת החיים הראשונה מאפשרת לתינוק לרכוש תחושה של המיינד שלו כמשהו שהוא נפרד מהעולם החיצוני. בנקודה זו, יכולתו להחצין וליצור מחדש מרכיבים פנימיים מקבלת מאפיינים סימבוליים ומאפשרת קשר חדש עם העולם החיצוני. הוא הופך למקום שאותו ניתן למלא עם משמעויות שאותן יכול לתפוס התינוק באופן מנטלי.
ניתן להשתמש בעולם החיצוני כדי ליצור מחדש (למשל דרך משחק עם שמיכה) את השמחה של נוכחות האם, ומעט לאחר מכן בהמשך השנה, כשהאפקט עבר עיבוד רב יותר, הוא יכול להפוך לזירה שבה ניתן לחקור את ההעדרות שלה. יחד עם זאת, השבריריות של תופעה זו בולטת יותר מאשר בשלב המוקדם יותר של המשחק (שלב 2). הפעוט יכול להיות מוצף על ידי המשחק שלו עצמו, להיות מוטרד ובמצוקה על ידי מתאר המשחקים או נפילתם. הפעוט אינו יכול לשמור לאורך זמן את סוג היחסים לאימו באופן חיצוני, או פנימי במיינד שלו, דבר שמקדם את המשחק הסימבולי, כלומר יחסים המבוססים על תחושה של נפרדות ותלות – אם הדבר לא היה קשור להנאות שמופנמות בעולם החיצוני עצמו.

העולם, שהיו בו כל כך הרבה הנאות עבור התינוק ממשיך להיות מקום מדליק. הוא מכיל הנאות חושיות ואינטלקטואליות של מפגש עם אוביקטים פיזיים. בנוסף לכך, פעילות המשחק עצמה מאפשרת לפעוט ליצור מיכלים חדשים לרגשותיו, כמו גם הרחבה של יחסיו. מרכיב זה תומך בפעוט על ידי הפחתה מסוימת של האינטנסיביות של המשא שאימו נושאת כמיכל וכמתווכת הראשונה עם העולם החיצוני. אולם אופק נרחב כזה הוא אפשרי ומספק אם היחסים הפנימיים לו לאימו (ובאופן הולך וגדל גם להוריו כזוג), הם, ככלל, אוהבים ועשירים מספיק כדי לשאת את היצירה מחדש כמשמעות הבסיסית שבה הוא משקיע את המפגשים שלו עם העולם החיצוני.

מסקנה
עבור התינוק רק הנוכחות הממשית של אימו יכולה לספק את ההמשכיות, תשומת הלב וההנאה החושנית להם הוא זקוק כדי לעורר את היכולת הראשונית שלו לשלב את התפיסות שלו ולהפעיל את התהליכים של ההתפתחות המנטלית. כאשר צרכים אלה מסופקים כהלכה, וכאשר הפעוט יכול לעשות שימוש במה שמוצע לו, תלות מוחלטת זו באדם חיצוני מצטמצמת במהלך השנה הראשונה. ההכרות והדפוס המופק מתלות במטפל מתחילה להתפתח בתוך התחושה של התינוק שיש לו דפוס והמשכיות בתוך עצמו: תהיה לו תחושה של היותו עצמו. תשומת הלב של אימו כלפיו מאפשרת לו לפתח יכולת לשים לב למה שמתרחש ולהיות סקרן כלפי מציאות זו. מההתנסויות שלו שבהן הוא נחווה במחשבות של אימו הוא יוכל להתחיל לעשות רפלקציה של חויותיו. המסורת של ההנאה שלו מהטיפול שהוא מקבל נמצאת בתוך הציפיות שלו, וביכולת שלו להנאה מהיקף הגדל של יחסים ויכולות שבהם הוא יכול להשקיע משמעות.