דילמות הוריות בתקופת הינקות: יציאה לעבודה ובחירת מסגרת טיפולית לא-הורית עבור תינוקות

ד"ר נינה קורן-קריא
בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה

פרופ' אבי שגיא
החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה

"תינוקות, טף, הורים ומטפלים". בעריכת: פרופ' פנינה קליין.
הוצאת רכס, עמ' 119-142 .

מבוא
בעשורים האחרונים עוברת החברה המערבית שינוי משמעותי המתבטא בעליה גוברת בהשתתפותן של נשים בכוח העבודה (NICHD, 1997a). רבות מן הנשים יוצאות כיום לעבוד בשכר מחוץ לבית, ויותר ויותר נשים עושות זאת גם בתקופה בה הן אימהות לתינוקות צעירים. בעקבות שינויים חברתיים אלו נדרשות היום המשפחות יותר מאשר אי פעם להתמודד עם הדילמה על פיה או ששני בני הזוג יצאו לעבוד מחוץ לבית, או שהאם תישאר בבית ותגדל את הילד בכוחות עצמה. לכל סוג של החלטה ישנן השפעות חיוביות ושליליות על האם, על הילד ועל המערך המשפחתי. כמו כן, אם התקבלה החלטה כי האם תצא לעבוד מחוץ לבית, נדרשים ההורים להחלטה נוספת שעיקרה הוא בחירת סוג המסגרת החלופית לילד: מסגרת פרטנית לעומת מסגרת קבוצתית. במידה וההורים מעדיפים מסגרת פרטנית, הרי שעליהם להתלבט ולהחליט האם יטפל בילד קרוב משפחה (למשל סבתא) או האם למצוא עבורו מטפלת בשכר. במידה והבחירה נופלת על מסגרת קבוצתית, הרי שאז עומדות בפני ההורים אפשרויות שונות כגון משפחתון או מעון יום, ובשנים האחרונות גם בתי תינוקות בקיבוצים.
הורים רבים מוכנים לעשות כל שביכולתם כדי שילדם יקבל את הטיפול הראוי ביותר, אך לעיתים הם חשים כי חסר להם ידע שינחה אותם בעת קבלת ההחלטה. מכיוון שההחלטה על יציאת האם לעבודה, כמו גם ההחלטה לגבי סוג הסידור שיבחר לילד, הנן משמעותיות מאוד ובעלות השלכה על רווחתם הפסיכולוגית של כל הנוגעים בדבר, לתהליך קבלת ההחלטה ישנן משמעויות רגשיות מורכבות המושפעות הן מגורמים אוביקטיביים (כמו למשל, זמינות ונגישות של סידורים שונים ושיקולים כלכליים) והן מגורמים סוביקטיביים (למשל, עמדות, תפיסות, ציפיות ורגשות לגבי התפקיד ההורי).
הפרק הנוכחי עוסק בסוגיות אלו תוך התמקדות בשלושה תחומי עניין מרכזיים: ראשית נדון בגורמים הקשורים להחלטה האם לצאת לעבוד או להישאר בבית עם הילד. שנית, נתמקד בחיפוש סידורים חליפיים לילד שאמו עובדת, תוך דיון באפיונים שניתנים על ידי אנשי מקצוע ביחס להגדרת טיפול לא אימהי איכותי מצד אחד, ובאפיוני טיפול לא אימהי איכותי כפי שהם נתפסים על ידי האימהות מצד שני. לבסוף, נבחן את המידה שבה אימהות הבוחרות עבור תינוקן מסגרת קבוצתית שונות מאימהות הבוחרות להישאר בבית עם התינוק, בכל הנוגע לארגון הרגשי שלהן ביחס לנושאי התקשרות (attachment). מסגרת ניתוח זו תאפשר לנו לבחון כיצד נתוני מחקר עדכניים מארצות הברית ומישראל, יכולים לסייע להורים בהחלטות העומדות בפניהם, כמו גם לאנשי מקצוע שונים הנמצאים בקשר עם הורים לילדים צעירים.

התלבטויות הנוגעות לחזרה לעבודה
עד לפני מספר עשורים התפיסה השלטת היתה כי האם היא מספקת הטיפול הטובה ביותר עבור ילדיה (Masson & Duberstein, 1992). כפועל יוצא מכך, ההחלטה להישאר בבית עם הילד היתה מובנת מאליה לרוב הנשים. גישה זו גם היתה מעוגנת בגישות סוציולוגיות, כמו למשל זו של Parsons אשר טענה לחלוקת תפקידים במשפחה על פי התמחויות (Parsons & Baltes, 1955). בעוד שהספרות עסקה בחוסר תעסוקה של האב כפוגע במשפחה ובילד, הרי שלעבודת האם מחוץ לבית ייחסו תוצאות התפתחותיות שליליות עבור הילד
(Hoffman, 1988). יש הטוענים כי נטייה זו של החוקרים לחפש השפעות שליליות בקרב ילדים לאמהות עובדות נובעת מכך שגם פסיכולוגים רבים אימצו את "מיתוס האימהות" (Silverstein, 1991). אך החברה שינתה את עמדותיה ועבודת האם מחוץ לבית הינה כיום נושא נורמטיבי ומקובל. שינוי העמדות הדרמטי ביותר התרחש במיוחד בקרב בני המעמד הבינוני-גבוה המשכיל, הטוען כי לאישה יש את הזכות לחפש מימוש עצמי ורווחה כלכלית (Easterbrooks & Goldberg, 1985). ואכן, יותר ויותר נשים מבקשות לעבוד גם אם אינן חשופות ללחצים כלכליים, שכן הן רואות את העבודה כבעלת תפקיד חשוב בהגדרתן העצמית. מחקר שנערך בישראל ושבחן את הסיבות שמניעות נשים לחזור לעבודה לאחר לידת הילד הראשון, זיהה שתי סיבות מרכזיות: 1) השאיפה להגשמה עצמית ו- 2) ההזדמנות לשפר את כלכלת המשפחה. עם זאת, הצורך במשכורת רק לשם קניית מוצרי יסוד, או הרצון לצאת לעבודה לשם שהות עם אנשים נוספים או כדרך "להעביר את הזמן", כולם סווגו כבעלי חשיבות משנית בעת קבלת ההחלטה בעניין החזרה לעבודה (קורן-קריא, 1996).

שינויים חברתיים אלו הביאו לכך שנשים מתלבטות כיום יותר בשאלה האם להעדיף את האימהות כמשרה מלאה או שלחילופין לראות את היתרון הקיים בשילוב האימהות עם עבודה מחוץ לבית. בהעדר קוים חברתיים מנחים לגבי התלבטות זו, הרי שבסופו של תהליך כל אם צריכה לשקול ולהחליט לגבי העלות והתועלת שכל החלטה טומנת בחובה עבורה ועבור משפחתה. ניקח למשל את ההחלטה להישאר בבית עם הילד. כיום, דווקא נשים המחליטות לגדל את תינוקן בכוחות עצמן חשות בצורך להצדיק את שהותן בבית, ומתמודדות עם הצורך להסביר מדוע הן "רק עקרות בית" (Hoffman, 1988). בו בזמן עלינו לזכור כי אמנם התלונות על עומס תפקידים נפוצות בקרב אימהות עובדות, אך כמות התלונות אשר באות מפי אימהות במשרה מלאה אינה פחותה (Hoffman, 1988). לפיכך יתכן והשהייה בבית אינה מפחיתה מן הדרישות העומדות בפני האימהות, או לחילופין אינה גורמת להן לחוש פחות לחץ. מדובר כאן במערכת של איזונים: מצד אחד, הלחץ שנגרם כתוצאה מן ההפחתה במשכורת המשפחתית ומן הניתוק ממערכת העבודה; מצד שני תחושת האימהות כי הן פחות לחוצות בזמן, וכי הן יכולות להשיג סיפוק עצמי גבוה ושקט נפשי הנובעים מעצם ההרגשה כי בהישארותן בבית עם הילד הן מספקות לו את הטיפול הטוב ביותר (Masson & Duberstein, 1992). ממצאים אלו חוזרים גם בישראל, כשאימהות מדווחות כי ההחלטה להישאר בבית התקבלה בעיקר משום שהן מאמינות כי לילד טוב לגדול איתן בבית. במקביל, סיבות כגון "אין צורך כלכלי שאעבוד מחוץ לבית" או "אני לא מצליחה למצוא עבודה" דורגו כבעלות חשיבות משנית בעת קבלת ההחלטה (קורן-קריא, 1996). האימהות תופסות אולי את טובת הילד כדורשת שהות בבית איתן, אך ממצאי מחקרים מציעים כי האימהות משלמות מחיר על החלטתן זו. בכל הנוגע לתחושת הרווחה האישית של האימהות ולשביעות רצונן הכללית ממצבן, הרי שאימהות הבית נמצאו כבעלות ציוני הסתגלות נמוכים יותר במדדים שונים לעומת האימהות העובדות (Sagi, Koren – Karie, Ziv, Joels, & Gini, 1998). גם אימהות שבחרו מרצונן להישאר בבית עם הילד ולהפוך עיסוק זה לתפקידן העיקרי, מדווחות על שביעות רצון נמוכה יותר מחייהן באופן כללי ועל רמות דיכאון גבוהות יותר בפרט, לעומת הדיווח שניתן על ידי אימהות עובדות (Sagi et al., 1998).

מעבר לשאלה המתייחסת לסטטוס התעסוקתי של האישה כאם עובדת או כאם בית, המידה בה היא שבעת רצון מן התפקיד שהיא ממלאת מהווה מרכיב חיוני במתן יחס רגשי הולם לילד (Crouter & Perry-Jenkins, 1986). שביעות הרצון של האם ממצבה מושפעת מתפיסתה את התרומות והלחצים הקשורים לעולם העבודה כמו גם מעמדותיה כלפי התפקיד האימהי. בשני גורמים אלו נדון בחלק הבא, אך קודם לכן חשוב לציין כי העובדה שהפרק מתמקד רובו ככולו בהחלטות של האם ולא בהחלטות של האב, אין משמעו כי התפקיד האבהי נתפס כחסר חשיבות. הפרק עוסק באימהות משום שבמרבית המשפחות, כולל משפחות בהן שני בני הזוג עובדים מחוץ לבית, הנשים הן אלה שמתמודדות עם החלטות ובעיות הקשורות לטיפול בילד יותר מן האבות, זאת למרות השינויים החברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות                                                 (Shinn-Ortiz, Morris, Simko & wong, 1987; Wortman, Biernat & Lang, 1991

משום כך, גם הספרות העוסקת בהשפעות אשר ישנן לטיפול לא הורי בגיל הרך על התפתחות הילד, עוסקת ברובה בהשפעות של טיפול לא אימהי על התפתחות הילד, כשמירב המחקרים בתחום עוסקים ביחסי ההתקשרות של הילד עם אמו ובחקר משתנים אישיותיים שונים של האם והשפעתם על התפתחות הילד (Sagi et al., 1998. NICHD, 1997a, b;) תרומות ולחצים הקשורים לעבודת האם. כאמור, אם אשר מחליטה לשוב לעבודה מתמודדת עם כפל תפקידים הנובע משילוב של עבודה והורות. מצד אחד, העבודה נמצאה כבעלת השפעה חיובית על המורל של האם העובדת וכתורמת לתחושת הרווחה האישית של האישה ((Hoffman, 1988. תחושת רווחה אישית זו ניזונה מעצם העובדה שהאם חשה כי היא מגשימה את עצמה, ובנוסף לכך גם מרוויחה כסף, רוכשת חברים (Masson & Duberstein, 1992), ואף נמצאת פרק זמן מחוץ לבית ומשיגרת עבודותיו (Rosenthal, 1994). מצד שני, ליתרונות אלה של העבודה יש גם מחיר המתבטא בכך שהנשים חוות לחץ הנובע מכפל התפקידים (Wortman et al.,1991), מצב אשר מותיר להן פחות זמן פנוי להשקיע בילדים ובעבודות הבית (South & Spitze, 1994). השוואה בין היקף המשימות ההוריות שמבצעות נשים עובדות לעומת אימהות שנשארו בבית מלמדת כי אין בעצם הבדל ממשי בין הקבוצות (DeMies & Perkins, 1996), מה שמציע כי נשים הבוחרות לשלב עבודה והורות חשופות לעומס תפקידים רב. עדיין, לאור העלייה המרשימה בשיעור הנשים היוצאות לעבודה חודשים ספורים לאחר הלידה, נראה שתרומות העבודה לרווחתה האישית של האם העובדת גדולות מן הלחצים שהיא יוצרת (Masson & Duberstein, 1992; Sagi et al., 1998).
רבות מן הנשים מתמודדות עם הקונפליקט של עבודה-משפחה על ידי יציאה לעבודה במשרה חלקית. מעניין לציין כי במחקרים העוסקים בשאיפות התעסוקתיות של נשים, הממצאים מציעים כי רוב האימהות מעונינות לשלב את התפקיד ההורי עם עבודה מחוץ לבית (Jaeger, Spieker, Weinraub, Booth, & Becker-Hahn, 1997). כמו כן, במדגם שכלל אימהות לאחר לידת ילדן הראשון, רובן ציינו כי המצב התעסוקתי האידיאלי עבורן הוא עבודה מחוץ לבית, אך בחצי משרה (קורן-קריא, 1996).

ממצא זה משקף הן אימהות שעבדו מחוץ לבית והן את אלה שבחרו להישאר עם התינוק בבית למשך השנה שנתיים הראשונות לחייו. נראה אפוא כי עבור נשים רבות יש פער בין המצב הממשי בו הן נמצאות לבין המצב שהן שואפות לו.
כמו כן עמדות ואמונות האם ביחס להשפעות יציאתה לעבודה על התפתחות הילד, נמצאו כקשורות לסוג הטיפול הנבחר עבור הילד, כמו גם לגיל שבו הילד נשלח לטיפול לא הורי ועל מספר השעות שהוא שוהה בו. כך למשל נמצא (NICHD, 1997b) כי אימהות שהפגינו חשש רב מפני הסיכונים הטמונים ביציאתן לעבודה בחרו יותר בסידורי טיפול לא פורמליים עבור הילד כגון, co- parenting care או טיפול על ידי קרוב משפחה, והן גם דאגו לכך שהילד ישהה פחות שעות במסגרות אלה, זאת לעומת אימהות שלא ראו ביציאתן לעבודה גורם סיכון. יותר מכך, אימהות שנמצאו הכי פחות מוטרדות מהשפעות העבודה על ילדן היו אלו שנטו לבחור יותר במעון יום כסידור המועדף עבור ילדן ( b1997 NICHD). לפיכך נראה כי עמדות האם ביחס למעמדה התעסוקתי וביחס לתרומות והסיכונים הטמונים ביציאתה לעבודה מהווים גורם משמעותי בתהליך ההחלטה של האם לגבי יציאתה לעבודה. מימד נוסף הקשור ישירות לתהליך ההחלטה הינו עמדות האם ביחס לתפקידה ההורי.
עמדות האם כלפי התפקיד ההורי. למידה שבה האם רואה את תפקידה האימהי כיחודי יש השלכות משמעותיות לגבי החלטתה אודות עבודה מחוץ לבית. בקרב נשים הרואות עצמן כיחידות שיכולות למלא באופן הולם את צרכי התינוק, קיימת סבירות רבה יותר להישאר עם התינוק בבית, זאת לעומת נשים המאמינות כי אחרים יכולים להגיב לצורכי הילד במידה לא פחות טובה (Hock, DeMies & McBride, 1988). יש לזכור כי עמדות כלפי טיפול לא הורי מושפעות מנורמות חברתיות – תרבותיות. החששות מפני חשיפת הילד לטיפול לא הורי נובעים, לדוגמה, מהנחת יסוד חברתית-תרבותית לפיה פרידה יומית של התינוק מהוריו אינה רצויה. לפיכך, על פי הנחה זו, כל תינוק הנשלח לטיפול חלופי נתפס כמי שנמצא בסיכון, למרות שיתכן והוא חווה דווקא טיפול חם, רגיש ותגובתי מצידה של המטפלת (Rosenthal, in press).

מחקרים שעסקו בפן הבין-תרבותי אכן מדווחים על הבדלים בתפיסות האימהות את תפקידן האימהי. כך למשל נמצא כי נשים ישראליות מבטאות פחות אמביוולנטיות כלפי סידור חליפי לילד לעומת נשים אמריקאיות (, 1983 Maital), וכי פיזור האחריות הטיפולית בילד נתפס על ידי הישראליות כמצב טבעי, רצוי ותורם לילד, בעוד שהאמריקאיות תופסות את התפקיד האימהי יותר כאחריותן האישית (Borenstein, Maital, Tal & Baras, 1990). תמונה שונה מעט עולה בשעה שבודקים את עמדותיהם של נותני השירות. כך למשל, מנהלות מעונות יום בישראל ומטפלות באותם מעונות יום אשר התבקשו לציין האם הן מצדדות ברעיון כי אישה תצא לעבוד בשנה הראשונה לחיי תינוקה או האם הן מתנגדות לרעיון זה – לא נתנו תמונה אחידה. הן בקרב המנהלות והן בקרב המטפלות כמחצית מן הנשאלות השיבו כי הן תומכות ברעיון של יציאת האם לעבודה, בעוד שהמחצית השניה השיבה כי היא שוללת את הרעיון מכל וכל (Sagi et.al., 1998). יוצא אפוא כי חלק מן האימהות המביאות את תינוקן למעונות יום נתקלות בעצם בצוות שאינו רואה את פיזור האחריות הטיפולית בילד כמצב ראוי.
הדגשת חשיבות תפיסת התפקיד האימהי הביאה להבחנה בין אימהות שהן בקונפליקט עם זהותן האימהית לבין אלו השבעות רצון מזהותן האימהית (Plunkett, 1985). אימהות המצויות בקונפליקט עם תפקידן האימהי ראו את תלות הילד בהן כגורם מעלה מתח, והן נמצאו כבעלות סבירות גבוהה יותר לחזור לעבודה לפני שמלאה לילד שנה. לעומתן, נשים שבעות רצון מזהותן האימהית קבלו בהבנה את צרכי התלות של הילד והתאימו את שיבתן לעבודה לשלב בו הוא רכש יותר עצמאות (Plunkett, 1985). לכן, יתכן שדרך תהליך של
self selection נשים המוצאות את התפקיד האימהי כמענג נוטות להאריך את שהותן בבית, בעוד שנשים שדרישותיו של תפקיד זה קשות להן נוטות יותר להקדים את חזרתן לעבודה (Clarke-Stewart, 1989).
לסיכום, ההחלטה האם לחזור לעבודה או להישאר בבית מורכבת משיקולים רבים הכוללים מצד אחד לחצים כלכליים ומוכנות להתמודד עם עומס התפקידים הנובע מן היציאה לעבודה מחוץ לבית, ומצד שני כמיהה לראות בעיסוק האימהי תפקיד עיקרי, עם פוטנציאל למימוש עצמי, כפי שהוא מוגדר על ידי מסגרת האמונות והתפיסות החברתיות. במידה והאם מחליטה לחזור לעבודה, הרי שאז ההורים ניצבים בפני אשכול שאלות חדש שעיקרו: מהו הסידור החליפי הטוב ביותר עבור תינוקם?

חיפוש סידור תחליפי לילד

ההחלטה הראשונית שעל ההורים לקבל בנוגע לסידור החליפי לילד היא – האם להעדיף סידור פרטני כגון מטפלת בבית או טיפול על ידי קרוב משפחה (כגון סבתא או דודה), או האם לבחור בסידור קבוצתי. באם הוחלט על סידור קבוצתי, גם כאן נדרשים ההורים להחליט: האם להעדיף את מעון היום, את המשפחתון או את בית התינוקות בקיבוץ. עד לא מזמן היו מעונות היום החלופה הקבוצתית הכמעט יחידה, אך בשנים האחרונות קבלו המשפחתונים תאוצה רבה ומספרם גדל בהתמדה (Rosenthal, 1994). כמו כן, בעבר היתה לשימוש במעון יום קונוטציה שלילית, והם נתפסו כמשרתים אוכלוסיות חלשות בלבד. אך בשני העשורים האחרונים הפכו המעונות לשירות נפוץ ומקובל אשר משפחות מן המעמד הבינוני-גבוה מרבות להשתמש בו (Sagi & Koren-Karie, 1993).

כיצד לדעת באיזה סידור לבחור? הורים רבים חשים כי הם זקוקים להכוונה ולייעוץ משום שאינם יודעים אילו מן האופציות העומדות לרשותן היא הפתרון העדיף לתינוקם. מצד אחד, הורים יכולים לרצות ולהעסיק מטפלת בבית משום שהם מאמינים כי זו הדרך הטובה ביותר בה ילדם יקבל יחס אישי. אבל, מצד שני הם יכולים להיות מוטרדים מכך שמטפלת בית הינה על פי רוב אישה ללא השכלה ספציפית בתחום הטיפול בילדים וגם ללא הכשרה מתאימה לעבודה מסוג זה (NICHD, 1997b). בנוסף לכך ההורים יודעים כי האחריות למצוא מטפלת טובה לתינוקם, כמו גם האחריות לפיקוח על עבודתה השוטפת מוטלת על כתפיהם בלבד, ויש הורים שחשים כי אחריות זו הינה כבדה מדי ואין הם בטוחים כי ביכולתם למלאה על הצד הטוב ביותר. סוגיות אלו אינן עולות בכל הנוגע לבחירת מעון היום כסידור העדיף לילד. במעונות העומדים בתנאים מקצועיים הולמים, המטפלות עוברות הכשרה המכינה אותן לטיפול בילדים (Clarke-Stewart, Gruber, & Fitzgerald, 1994 ), ויש פיקוח שוטף על עבודתן. גם לגבי ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד עולות תהיות: הסביבה הפיזית של המעון משופעת ביותר גירויים פיזיים מאשר הסביבה הביתית וגם מאפשרת יותר התנסויות לימודיות (Clarke- Stewart et al., 1994). מאידך, במעונות יום וגם במשפחתונים התינוק הוא אחד מתוך קבוצה — לעיתים גדולה– של ילדים ועובדה זו מקשה על המטפלת להגיב לצרכיו הרגשיים באופן הולם (NICHD, 1996). אם כך, הורים רבים מתמודדים עם תחושה של חוסר ידע: מה להעדיף? אל מי לפנות כדי לקבל תשובות?
למרות התהיות וחוסר הידע הורים רבים אינם יודעים לאן עליהם לפנות כדי להשיג מידע אודות סידורים חליפיים לילד (Galinsky, 1992).

המקורות העיקריים אליהם פונים ההורים להשגת מידע הם קרובי משפחה, שכנים וחברים, בעוד שמקורות מידע רשמיים יותר כתחנות לטיפול באם ובילד אינם מהווים מקור לקבלת מידע (קורן-קריא, 1996;Hofferth, Brayfield, Deich & Holcumb, 1991). ההורים מקבלים אם כן המלצות מן הרשת החברתית הזמינה להם ופועלים בהתאם להמלצתה. בעצם, אין בידינו נתונים המתייחסים לבחירתה של מטפלת בית, אך בכל הנוגע לבחירה במסגרות טיפוליות קבוצתיות אנו יודעים מנתונים שנאספו בארצות הברית כי רוב ההורים אינם מסתפקים בחוות הדעת ששמעו משכנים ומחברים, ובוחרים לבקר במעון או במשפחתון בעצמם, וחלקם אף מבקרים במספר מסגרות אפשריות לפני קבלת ההחלטה על הסידור הספציפי שיבחר
(Galinsky, 1992).
בעת קבלת ההחלטה על הסידור המועדף לילד ההורים פועלים בדרך כלל על פי שני קריטריונים עיקריים: 1. גיל הילד: בארה"ב נמצא כי הורים לתינוקות מעדיפים טיפול ביתי על ידי מטפלת או קרוב משפחה, בעוד שהורים לבני שלוש ומעלה מעדיפים מסגרת דמוית בית ספר (Hofferth et al., 1991). בישראל לעומת זאת, האימהות מעדיפות להכניס את ילדן למסגרת קבוצתית כבר בגיל צעיר (Maital, 1983). 2. איכות הטיפול: ממצאי ה- National Child Care Survey (1990) בארה"ב מלמדים כי יחסי המטפלת עם הילד הם בעלי חשיבות מכרעת עבור ההורים. ואכן, פן זה של האקלים הרגשי לו נחשף הילד מודגש על ידי המומחים בתחום כמרכזי להתפתחותו הרגשית-חברתית של הילד (Belsky, 1992; NICHD, 1997a; Sagi et al., 1998).

יחד עם החיפוש אחר מטפלת חמה, ההורים מתמקדים גם בנושאי ניקיון, בטיחות, והמידה בה הסידור המסוים מספק לילד פעילויות מעניינות (Galinsky, 1989). במחקר על משפחתונים מורשים בישראל נמצא כי רוב האימהות נימקו את בחירתן במשפחתון במדדים של איכות הטיפול כגון קבוצת הילדים הקטנה או הנחיה מקצועית שהמטפלות מקבלות ((Rosenthal, 1994. יחד עם זאת, שביעות רצון הורית נמצאה גם בסידורים שקבלו דרוגי איכות נמוכים (Shinn et al., 1990). יתכן כי הדבר נובע מכך שההורים מבטאים עניין באספקטים רגשיים של הטיפול בשעת ההחלטה, אך בסופו של דבר שביעות רצונם מן הסידור איננה נמדדת על פי פרמטרים אלו. יתכן גם שברמה העקרונית, ההורים תופסים את הפן הרגשי של התנהגות המטפלת כחשוב ומשמעותי בעת ההתרשמות מן הסידור, אך משכי הזמן הקצרים שהם מבלים במסגרת הטיפולית בהמשך לא מאפשרים להם לערוך תצפית של ממש על מגוון הפעילויות היומיומיות שמתנהלות במסגרת הטיפולית. כתוצאה מכך אספקטים מרכזיים הקשורים באיכות הטיפול אינם נכללים אצלם בהערכה השוטפת שהם עושים לגבי טיב הטיפול אותו מקבל תינוקם.
יש בידינו כיום ידע נרחב אודות המדדים הנדרשים לשם מתן טיפול איכותי ההולם את צורכי התינוק. בו בזמן אנו גם יודעים כי רבים מן הילדים נמצאים בסביבה טיפולית שאינה עונה על הדרישות המקצועיות לגבי הצרכים ההתפתחותיים של תינוקות וילדים. מצב זה מאפיין מעונות מורשים רבים בארה"ב (NICHD, 1997a ; Maynard & McGinnis, 1992 ) וגם בישראל הועלתה האפשרות כי מעונות היום אינם מספקים איכות טיפולית גבוהה (Koren-Karie, Sagi, Egoz, Joels, Gini, & Ziv, 1998; Rosenthal, 1991, 1994;
Sagi & Koren-Karie, 1993; Sagi et al., 1998). כמו כן, בשעה שלאנשי המקצוע ברור מה צריך לעשות כדי לספק טיפול איכותי לתינוקות, אין בידינו מספיק מידע המתייחס להיבטים אותם רואים ההורים כחשובים (Phillips, 1992). לפיכך, בחלק הבא נעסוק בדרך בה מומחים להתפתחות הילד מגדירים טיפול לא הורי איכותי, ונבחן האם הגדרות אנשי המקצוע תואמות את הדרך בה אימהות מגדירות את הדברים החשובים להן בעת קבלת ההחלטה על הסידור המועדף לילד.
מהו טיפול לא הורי איכותי? – נקודת הראות של המומחים. היחסים החמים והאינטימיים הנוצרים בין התינוק לבין הדמות המטפלת בו מאפשרים לתינוק לפתח תחושה של ביטחון ביחס לקשר, תחושה אשר משפיעה על האופן בו הוא תופס את עצמו, אחרים משמעותיים בעולמו ואת סביבתו בכלל (Bowlby, 1982). התינוק מפתח התקשרות אל כל דמות טיפולית זמינה וקבועה בסביבתו, כשאיכות יחסי התקשרות אלה נקבעת בהתאם לטיב הטיפול שכל דמות ודמות מעניקה לו. תינוקות לפיכך מתקשרים אל מטפלותיהם, ודפוס ההתקשרות המסויים שמתפתח (בטוח או לא-בטוח) משקף את היחסים הספציפיים הקיימים בין המטפלת לבין התינוק (Goossens & van IJzendoorn, 1990; Sagi et al., 1998). העובדה שהמטפלת הינה דמות התקשרות עבור התינוק מגבירה את הצורך לסייע לכך שהיא תכונן יחסים רגישים ותגובתיים כלפי התינוק, כדי שיווצר אקלים רגשי המטפח יחסי התקשרות בטוחים בין הילד לבין המטפלת (Daniel & Shapiro, 1996).

כדי ליצור מערכת מעין זו, יש צורך להקפיד על מילוי מספר דרישות קדם: צוות קבוע ויציב, הכשרה מקצועית טובה, מספר קטן של ילדים בקבוצה, יחס מספרי מתאים בין כמות הילדים ומספר המטפלות, מרחב פיזי סביר בגודלו, אזור בטוח ומצויד היטב
(McGurk, Caplan, Hennessy & Moss, 1993; NICHD, 1997a). דרישות אלו מלמדות כי אנשי המקצוע מדגישים הן את הפן הרגשי והן את הפן הסביבתי בהגדירם מעון איכותי. למרות שהמימד הקשור בסביבה הפיזית זוכה לפחות התייחסות בספרות המחקרית הרי שמספר עבודות מצאו קשר בין היחס הטיפולי והסביבה הפיזית (Dunn, 1993; NICHD, 1996; Scarr, Eisenberg, & Deater-Deckard, 1994), עובדה שמציעה כי אין להפחית מחשיבות המימד הפיזי. בנוסף לאספקטים אלו, גננות בעלות רקע איכותי טוב מצופות לא רק להגיב ברגישות לילדים שבטיפולן אלא גם לעודד אינטראקציות חיוביות בין הילדים למבוגרים, ליזום משחקים עם הילדים ולהצטרף אליהם בפעולותיהם (Farver, Kim, & Lee, 1995 ).
בכל הקשור ליחס המספרי בין המטפלות לילדים ולגודל קבוצת התינוקות, הספרות מציעה כי היחס המספרי הנדרש לא יעלה על 1:3, וזאת במסגרת קבוצתית שלא תעלה על שישה עד שמונה תינוקות (American Public Health Association, 1992). נתונים מארה"ב
(NICHD, 1996) מלמדים כי באינטראקציות בהן המטפלות היו אחראיות רק לילד אחד – 38% מהן דורגו כמספקות יחס "מאוד רגשי" לילד. במצבים בהם המטפלת היתה אחראית בו זמנית לשני תינוקות – 17% מן המטפלות קבלו דרוג זה, וכשהיחס המספרי בין המטפלת לילדים עמד על 1:4 רק 8% מן המטפלות דורגו כמספקות יחס "רגיש מאוד" לתינוקות שבטיפולן. בהקשר זה יש להדגיש כי היחס המספרי הממוצע במחקר NICHD עמד על 1:3.2 במעונות יום, בעוד שבמשפחתונים היחס המספרי הממוצע עמד על 1:2.7. לפיכך, הנתונים המצטברים מארצות הברית עוסקים בסידורים קבוצתיים המאפשרים מתן יחס רגשי הולם לתינוקות שבטיפולם, ויתכן שזהו אחד ההסברים לכך ששהות במסגרת טיפול לא אימהי בינקות לא נמצאה כקשורה לשיעור מוגבר של התקשרויות לא בטוחות בארה"ב
(NICHD, 1997a). בישראל, לעומת זאת, המצב נראה שונה.

מנתונים עדכניים שנאספו על 56 מעונות יום בחיפה רבתי (44 מעונות יום ציבוריים
ו- 12 מעונות יום פרטיים) עולה תמונה עגומה שאיננה עומדת בקנה אחד עם ההמלצות המקצועיות שתוארו לעיל (Koren-Karie et al., 1998; Sagi et al., 1998 ). קבוצת התינוקות במעונות כללה 10 עד 27 תינוקות, עם ממוצע של 17 תינוקות בקבוצה. היחס המספרי הממוצע עמד על 1:7 , ורק 57% מן המטפלות עברו הכשרה ספציפית שהכינה אותן לעבודה עם תינוקות. מספרים אלו אינם מאפשרים למטפלת להכיר כל תינוק באופן אישי ואינטימי, תנאי הנדרש על מנת לפתח יחסי התקשרות בטוחים. יותר מכך, מתצפיות מצולמות שנערכו במעונות ואשר התמקדו במגוון פעילויות יומיומיות (כגון האכלה, החתלה, השכבה לישון וכד') עולה כי הפן הרגשי של צורכי התינוקות אינו מקבל התייחסות הולמת (Koren-Karie et al., 1998). אומנם התינוקות לא נחשפו כמעט ליחס שלילי מן המטפלות (כגון גערות ונזיפות), אך ניתן היה ללמוד יותר על האקלים הרגשי של הטיפול במעון מהעדר הפגנה של יחס רגשי חיובי מצדן של המטפלות כלפי הילדים. חשיפה ליחס אישי חיובי הינה חוויה משמעותית עבור התינוק בכל עת, אך ערכה עולה שבעתיים בשעה שהוא שרוי באי נוחות או במצוקה. בזמנים אלו התינוק נדרש יותר מתמיד לתשומת לב אישית ולמטפלת שתהווה דמות מרגיעה, מווסתת ומעוררת ביטחון שקשובה לצרכיו היחודיים. מן התצפיות המצולמות במעונות עולה כי דווקא ברגעי מצוקה (למשל כשתינוק בוכה מושכב לישון) מפגינות המטפלות דפוסי התנהגות שליליים כלפי התינוק, המתבטאים בזמן השכבה קצר ביותר (כ- 30 שניות בממוצע), בקוצר רוח ובנזיפות. ממצאים מדאיגים אלו מראים כי ההתנסות הרגשית שחווים ילדים במעונות יום אינה תורמת להתפתחותם הרגשית-חברתית , ויש בה אף מידה לא קטנה של הזנחה רגשית (Koren-Karie et al., 1998).

נקודה זו הנה משמעותית לאור העניין המחקרי הקיים סביב סוגיית השפעת החשיפה למסגרת לא-הורית על התפתחותו הרגשית-חברתית של הילד. הממצאים העדכניים ביותר מגיעים כיום מפרוייקט רחב היקף שכלל 1201 ילדים ואמהותיהם בעשרה מרכזי מחקר בארה"ב (NICHD, 1997a). אחד הממצאים הבולטים ממחקר זה הוא כי לשהות במעון היום לכשלעצמה אין השפעה שלילית על התפתחותו של התינוק ועל טיב יחסי ההתקשרות שלו עם אמו. יחד עם זאת, חשיפה למעון יום מאיכות נמוכה, המלווה בחוסר רגישות אימהית בבית, מגבירים את פגיעות הילד לפתח יחסי התקשרות חרדים עם אמו. בישראל — אולי לאור איכות הטיפול הנמוכה במעונות– הושגו תוצאות שונות מאלה שדווחו בארצות הברית (Sagi et al., 1998). שמונה מאות ושישים תינוקות ואמהות מאזור חיפה רבתי חולקו לשלוש קבוצות טיפול עיקריות: טיפול בבית על ידי האם, טיפול בבית שלא על ידי האם (סבתא, דודה, מטפלת בשכר) וטיפול קבוצתי. תוצאות המחקר מציעות כי ליציאת האם לעבודה אין השפעה שלילית לכשלעצמה על התפתחות הילד. המשתנה אשר נמצא כמבחין בין הילדים בכל הנוגע לטיב יחסי ההתקשרות שלהם עם האימהות היה סוג הסידור החליפי אליו נחשף הילד. במקרים בהם האם יצאה לעבודה ובחרה להעסיק מטפלת בבית – לא נמצאו הבדלים בין דפוסי ההתקשרות של ילדים שגדלו עם האמא בבית לבין דפוסי ההתקשרות של ילדים שגדלו עם מטפלת בבית. עם זאת, בקרב ילדים שנחשפו בשנתם הראשונה לסידור קבוצתי נמצא שיעור מוגבר של התקשרויות מן הסוג הלא בטוח עם האם (Sagi et al., 1998).

מכיוון שגם ילדים הנשארים בבית עם מטפלת חווים פרידה יומיומית מן האם וחשופים לשעות ארוכות של טיפול לא אימהי, אין לחפש את התשובה לממצאים בעצם יציאת האם לעבודה. ניתן להניח כי ההבדל שקיים בטיב ההתנסות במסגרת יחידנית לעומת זה שקיים במסגרת קבוצתית הוא שאחראי לתוצאות. מסקנה זו זוכה לתמיכה ממחקרים המדווחים כי הטיפול שבו נמצא היחס הרגשי הטוב ביותר כלפי התינוקות שאמהותיהם עובדות הוא הטיפול הפרטני בבית (ללא הבדל אם המדובר בטיפול המוענק על ידי אבא, סבתא או מטפלת בשכר) (1997a,NICHD), אחריו נמצא הטיפול במשפחתונים, שם נמצאו התינוקות כמקבלים יחס חם יותר מאשר במעונות ( Hayes et al., 1983; Melhuish, Mooney, Martin, & Lloyd, 1990), ואילו ליחס הפחות חם ותגובתי זכו התינוקות שהיו במעונות יום (NICHD, 1996). לאור הנתונים המלמדים כי מעונות היום בישראל אינם מציעים לתינוק את האקלים הרגשי המאפשר ומעודד התפתחות רגשית אופטימלית, יתכן כי איכות המעון פועלת כאן כגורם סיכון המביא לפגיעות מוגברת של התינוקות לפיתוח יחסי התקשרות לא בטוחים עם אימהותיהם.
מהו טיפול איכותי לילד? נקודת הראות של האימהות. מרבית ההורים אינם מודעים להגדרות הספציפיות ולמרכיבים אותם רואים המומחים כמשמעותיים להתפתחות אופטימלית של תינוקות. עבור חלק מן ההורים עצם העובדה שהמעון הוא מקום עם רשיון ופיקוח נתפסת כמבטיחה ציוד וטיפול הולם. לפיכך, המעונות נתפסים על ידי חלק מן ההורים כחלופה המקצועית הטובה ביותר וברשמם את הילד למעון הם חשים כי הם עושים את הטוב ביותר עבורו. כזכור, הורים רבים מבקרים במעון לפני הרשמת ילדם אליו. מהם, אם כן, הדברים אותם חשוב להורים לברר בביקורים אלו? על מה הם מסתכלים? מה השאלות שהם שואלים? האם גם הם מוטרדים מסוגיות הקשורות למספר הילדים בקבוצה, להכשרת המטפלת ולאיכותה של הסביבה הפיזית המיועדת לילדיהם? על שאלות אלו ניסינו לענות בפרויקט שבו התבקשו אימהות לדרג את הסיבות השונות שהניעו אותן לבחור במעון היום כסידור המועדף לתינוקן (הגיל הממוצע של התינוקות היה 8.2 חודשים). שתי הסיבות שדורגו כמשמעותיות ביותר לאימהות בעת קבלת ההחלטה היו התפיסה כי השהות במעון תורמת להתפתחות התינוק, והידיעה כי במעון יש תוכנית לימודים מסודרת. במקום השני נמצאו הסיבות המתייחסות לפיקוח הקיים במעון ולחשיבות שהיית התינוק עם בני גילו, כשלאחריהן, במקום השלישי, התייחסו האימהות לגורם הכלכלי. סיבות הקשורות לחוסר אמון במטפלת בית או קושי להשיג מטפלת בית דורגו במקום האחרון (קורן-קריא, 1996).
נראה אפוא כי אימהות אלו בחרו לרשום את תינוקן למעון בשל תפיסתן אותו כסידור תחליפי התורם להתפתחות ילדן, בעוד שסיבות כלכליות או קושי במציאת סידור חלופי דורגו כמשניים בחשיבותם. יותר מכך, האימהות התבקשו גם לתאר באופן פתוח את התרשמותן מן המעון. מניתוח תוכן שנערך לתשובות האימהות עולה כי תשומת הלב המרבית שלהן ניתנה לאספקטים מבניים\טכניים של המעון (קורן-קריא, 1996). כך למשל הדגישו רוב האימהות (89%) נושאים כגון ניקיון המעון, טיב המזון המוגש בו ומגוון הצעצועים הזמינים לילדים, בעוד שרק 50% מהאימהות כללו בתשובתן גם התייחסות לאספקטים רגשיים של הטיפול המוענק במעון (למשל תגובה מהירה וחמה של מטפלת לילד בוכה, או לחילופין התנהגות קולנית ובלתי רגישה של מטפלת). ניתן היה לצפות כי כל האימהות תבטאנה עניין הן בנושאים של תזונה וניקיון והן בנושאים הקשורים ליחס הרגשי המוענק לילד. ההתמקדות המוגברת של האימהות בתחומים המבניים\טכניים של הטיפול מרמזים כי קיים פער בין התחומים אותם מדגישים המומחים כחיוניים להתפתחות הילד ולהתנסויותיו בגיל הינקות, לבין התחומים אותם רואות האימהות כמרכזיים.

למרות שהשפעת החשיפה לטיפול לא אימהי הינה נושא מורכב הקשור לאפיוני הילד, לאפיוני האם ולאפיוני הסידור הספציפי אליו נשלח הילד, רוב המחקר בתחום התמקד עד כה בתוצאות התנהגותיות שונות הנצפות אצל ילדי מעון, ובבחינת דפוסי האינטראקציה של הילד עם האם תוך השוואת התנהגויות של ילדים מסידורים שונים. אבל, בה במידה יש צורך להתמקד גם באימהות עצמן ולשאול האם יתכן שאימהות אלו שונות מאימהות הבוחרות סידור יחידני לילדיהן בכל הנוגע לתשתית הרגשית המאפשרת פיתוח יחסי התקשרות בטוחים? בשאלה זו נעסוק להלן.
האם יש קשר בין הארגון הרגשי של האם ביחס לנושאי התקשרות לבין בחירתה לשלוח את הילד למעון יום?
עד כה הדגשנו את ההתנסויות הישירות שחווה הילד בסידור החליפי כהסבר אפשרי, אף כי חלקי, להשפעות על התפתחותו הרגשית-חברתית. מלבד הדגשים אלו ניתן להניח גם כי התוצאות ההתנהגותיות השליליות שנצפו אצל ילדי מעון קשורות למשתנים משפחתיים – אישיים – סביבתיים הפועלים מראש על קבוצת הילדים הנשלחת למעון, ואולי הם שונים באופיים אצל ילדים המושארים בבית (Melhuish et al., 1991; Richters & Zhan-Waxler, 1988). הספרות מציגה כיום נתונים המציעים כי גורמים דמוגרפיים, ולא פסיכולוגיים, הם המנבאים הטובים ביותר של שליחת הילד לטיפול לא אימהי NICHD, 1997a;)
Jaeger et al., 1997). יחד עם זאת, עיקר חילוקי הדעות סביב השפעות טיפול לא אימהי בגיל הרך נוגע לטיב יחסי ההתקשרות שיוצר הילד עם אמו, ולכן עולה הצורך לבחון את הארגון הרגשי של האם ביחס לנושאי התקשרות כאחד מן ההסברים האפשריים ביחס להחלטותיה על הטיפול המועדף לתינוקה (Barton & Williams, 1993). בשנים האחרונות החלו החוקרים לבחון כיצד התנסויות ילדות של האם יכולות לעזור לנבא יחסי אם-ילד, ומצאו כי זכרונות הילדות של ההורים, חוויותיהם וציפיותיהם משפיעים על התנהגותם ההורית (e.g. Ricks 1985; Rutter, Quinton & Liddle, 1983 ).

המחקר בתחום הואץ עם פיתוח ה-Main, Kaplan & Cassidy, 1985      ,Adult Attachment Interview (AAI) .  ה- AAI הוא ראיון חצי מובנה שבו המראיין והמרואיין דנים באופן אינטנסיבי בזיכרונות ילדות שיש למרואיין עם כל אחד מהוריו, ובהערכות והפירושים שהוא נותן להתנסויות אלו כיום. על סמך הראיון ניתן לסווג את מצב התודעה העכשווי של האם לאחת מארבע קבוצות התקשרות. התקשרות אוטונומית–בטוחה (F- Free to explore), התקשרות לא בטוחה מן הסוג הנמנע (Ds – Dismissing) התקשרות לא בטוחה מן הסוג הלכוד ( Enmeshed- E). כמו כן, ישנה קטגוריה של התקשרות לא בטוחה נוספת אשר מתייחסת לחוסר בעיבוד טראומה ואבל (U- Unresolved). בניגוד לקטגוריות האחרות קטגוריה זו אינה עומדת בפני עצמה והיא יכולה לבוא ביחד עם כל אחת מן הקטגוריות המרכזיות. חשוב לציין כי סיווג ההתקשרות אינו מושתת על ההיסטוריה הספציפית אותה מתארת האם, אלא על ארגון התודעה העכשווית שלה ביחס לאותם מאורעות עליהם היא מספרת והמידה בה היא יכולה לתאר את התנסויותיה מן העבר בצורה קוהרנטית, אמינה ואוביקטיבית (Main & Goldwyn, 1994).

מחקרים רבים שנעשו בעשור האחרון הראו כי קיימת הלימה בין דפוס ההתקשרות המאפיין את ההורה, לבין דפוס ההתקשרות שמגבש התינוק כלפי אותו הורה (van IJzendoorn, 1995). התמקדות זו בארגון הרגשי של האם כגורם מקדים משמעותי לפיתוח דפוס ההתקשרות של התינוק כלפיה, מאפשר התבוננות מזווית ראיה חדשה בשאלת השפעות הטיפול הלא אימהי על התפתחות הילד. עד כה עבודות מעטות בלבד ניסו לענות על שאלות אלו. באחד המחקרים דפוס ההתקשרות של האם, כפי שנמדד ב- AAI, לא נמצא קשור לגיל הכנסת הילד למסגרת של טיפול לא-אימהי וגם לא לאיכות הטיפול של הסידור הנבחר (Jaeger et al., 1997). לעומת זאת, במחקר שהשווה את דפוסי ההתקשרות של אימהות אשר החליטו להישאר בבית עם התינוק בשנה הראשונה לחייו עם אלו של אימהות אשר רשמו את תינוקן למעון יום לפני מלאת לו שנה נמצאו הבדלים בסיווגי ההתקשרות של האימהות (קורן-קריא 1996): הן בקבוצת "אימהות הבית" והן בקבוצת "אימהות המעון" , נמצא רוב לסיווג ההתקשרות מן הסוג הבטוח. אבל, בעוד ש- 83% מאימהות הבית סווגו כבטוחות, הרי שרק 61% מאימהות המעון סווגו כך. נמצא כאן הבדל מובהק שמציע כי בקבוצת האימהות שבוחרות לשלוח את תינוקן למעון יום בשנה הראשונה לחייו, יש ייצוג גבוה יותר לדפוס ההתקשרות מן הסוג הלא-בטוח, לעומת אימהות שבחרו להישאר בבית עם הילד. תוצאות אלו מצביעות על האפשרות כי בקבוצת ילדי המעון יש מלכתחילה יותר תינוקות אשר נחשפים בבית, עוד טרם כניסתם למעון היום, לאם אשר מתקשה להגיב באופן רגיש ותגובתי לתינוקה כתוצאה מכך שהיא מפעילה אסטרטגיית התמודדות לא בטוחה ביחס לזיכרונות, רגשות ומחשבות הנוגעים לנושאי התקשרות.
התשתית הרגשית של האם, אם כן, יכולה להיות בעלת השפעה על טיב הסידור שהאם בוחרת לתינוקה, כשמצב תודעה לא בטוח ביחס לנושאי התקשרות יכול להגביר את הסבירות שהאם תבחר במעון היום כסידור המועדף לתינוקה. בחלק הבא נתייחס לדרך בה הארגון הרגשי של האם יכול להשפיע על החלטתה בדבר סוג הטיפול המועדף לתינוקה, אך קודם לכן חשוב להזכיר כי האימהות במחקר זה בחרו כולן לרשום את תינוקן למעון יום ואין בידינו מידע לגבי אימהות שהעדיפו להכניס את תינוקן לטיפול קבוצתי שאיננו מעון יום (כגון משפחתון או בית תינוקות בקבוץ).

אימהות בעלות דפוס התקשרות לא בטוח – נמנע (Ds). אימהות אלו נוטות לראות את יחסי ההתקשרות כבעלי חשיבות או השפעה מועטים ביותר על חייהן, רגשותיהן ואישיותן הבוגרת. כמו כן הן נוטות להכחיש כל רמז לאירוע שלילי שחוו בילדותן מצד הוריהן. כדי לשמור על מצב תודעה זה לפיו ההורים היו דמויות מושלמות אשר תמיד העניקו חום, אהבה ותשומת לב, אימהות המסווגות כ- Ds מאופיינות בנגישות מוגבלת לזיכרונות התקשרות מן הילדות כמו גם לרגשות הקשורים בחוויות אלו (Main & Goldwyn, 1994).
בהתבסס על תיאורים אלו ניתן להניח כי אסטרטגית התמודדות מסוג זה עוזרת לאימהות לפתח הגנות המקלות עליהן את ההתמודדות עם מצבי ניתוק מן הילד. יתכן שאימהות בעלות ארגון תודעה מנותק מוטרדות פחות מאימהות אחרות מהשפעות הפרידה מן הילד על התפתחותו. יתירה מכך, יתכן גם שתשתית רגשית זו מכוונת אותן יותר אל הדגשת האספקטים הטכניים של הטיפול החליפי. הדגשת טיב המזון המוגש לילד במעון, ניקיון המעון ומספר הצעצועים הזמינים לילד לשחק עימם הנם תחומי עניין ותצפית שאינם מאיימים על האימהות, בעוד שבחינה מדוקדקת של האספקטים הרגשיים של הטיפול המוענק במעון יכולה להתנגש עם אותם אספקטים עמם היא עצמה מתקשה להתמודד. בנוסף לכך, מכיוון שהאם עצמה אינה רואה ביחסים אינטימיים ביחס של 1:1 ערך משמעותי שהיה בעל משמעות בחייה שלה, יותר קל לה להעדיף סידור קבוצתי עבור תינוקה, וכמו כן היא פחות מוטרדת משאלת גודל קבוצת הילדים והיחס המספרי הקיים במעון בין המטפלת לתינוקות שבטיפולה.
אימהות בעלות דפוס התקשרות לא בטוח – לכוד (E). אימהות המסווגות כלכודות מתוארות כשקועות עדיין בתלותן הן בהוריהן ובאותה מידה כנשים שעדיין נאבקות לרצות את ההורים (Main,1996). לאימהות אלו יש נגישות לזיכרונות רבים מן הילדות אף כי רוב הזיכרונות מתארים התנסויות שליליות עם דמויות ההתקשרות. על מצב התודעה הלכוד ניתן ללמוד מן העובדה שהאימהות מוצפות על ידי הזיכרונות והרגשות הנילווים להם, עד כדי כך שאינן מצליחות ליצור תמונה אחידה וקוהרנטית של היחסים (Main & Goldwyn, 1994). הראיונות עם אימהות מדפוס זה הנם על פי רוב ארוכים מאוד, הם כוללים ביטויי כעס ישירים כלפי ההורים והם נוטים לתאר את ההורים כאחראיים בלעדיים למערכת היחסים שנוצרה, מבלי לתת דין וחשבון לתרומתן שלהן ליחסים (Main, 1996). עיסוק עצמי זה של האמהות בנושאים בלתי פתורים הקשורים ליחסי הורה – ילד מקשה עליהן להתרכז בצרכים הרגשיים של ילדן, ולא מפתיע אפוא כי נשים אלו נמצאו כאימהות שאינן מספקות סביבה התפתחותית רגישה ותגובתית לתינוקותיהן (Main et al., 1985). ניתן היה להניח כי עיסוק היתר בנושאי הורות וקשרי הורה-ילד יגרום לאימהות מדפוס זה להישאר בבית עם התינוק יותר מאשר אימהות בעלות סיווגי התקשרות שאינם לכודים, אך סברה זו לא קבלה אישוש אמפירי ((Jaeger et al., 1997. יתכן, לכן, שעקב הקונפליקטים הבלתי פתורים הקשורים ביחסי הורים-ילדים עמם מתמודדת האם בעלת דפוס ההתקשרות הלכוד, היא מתקשה להפגין רגישות לצורכי התלות של תינוקה ולקבל את צרכיו ליחס טיפולי אישי. מצב תודעה כזה יכול להקל על בחירת מעון היום כסידור המועדף לתינוק.
האם בעלת דפוס ההתקשרות הבטוח. בניגוד לדפוסי ההתקשרות הלא בטוחים, האם בעלת דפוס ההתקשרות הבטוח/אוטונומי מאופיינת בתפיסת יחסי התקשרות כבעלי חשיבות והשפעה רבה על עיצוב האישיות הבוגרת. נשים המסווגות כבטוחות שומרות על סגנון דיבור מאוזן, ותיאורי התנסויות הילדות שלהן כוללים, לצד תיאורי התנסויות חיוביות, גם תיאורים שליליים של התנהגות ההורים ושל ה"עצמי" במערכת היחסים. הראיון עם אימהות בעלות דפוס זה מתאפיין בפתיחות, בהבעת רגשות חופשית ובארגון מחשבות קוהרנטי
(Main & Goldwyn, 1994). בניסיון להסביר את הקשר בין סיווג ההתקשרות של האם לבין סגנון ההתקשרות שמגבש תינוקה כלפיה, ההנחה היא כי אותם תהליכים של חשיבה פתוחה, אוביקטיבית ונטולת הגנות המאפיינים את חשיבתה על העבר, מאפיינים גם את גישתה העכשווית לתינוקה (Main, 1996). בהתאם לכך, סביר כי האם האוטונומית תהיה פנויה רגשית לשקול את מכלול הגורמים המעורבים בסוגיית הטיפול בתינוק. החלטתה, בין אם להישאר בבית עם הילד, בין אם להביא מטפלת הביתה ובין אם לרשום את הילד למעון יום, נובעת משיקולים אוביקטיביים, מודעים ורציונליים הלוקחים בחשבון את מגוון הגורמים המעורבים בהחלטה.
ניתן אפוא לראות כי לארגון הרגשי של האם ביחס לנושאי ההתקשרות יש תרומה משמעותית לאופן בו היא מבינה את צורכי הילד, ובהתאם לכך יתכן שגם לדרך הבחירה של סוג הסידור המועדף עבורו. הדילמות איתן מתמודדות אימהות בעלות דפוסי התקשרות שונים הן שונות באופיין כמו גם בהדגשים הנתפסים על ידי האימהות כבעיתיים וכמעוררי התלבטות. לאור האמור לעיל נראה שיש חשיבות רבה לשאלה כיצד האם תופסת את צרכיו הרגשיים של התינוק והאם תפיסות אלו מבוססות על פירוש מותאם לצורכי התינוק או שהן מבוססות על עמדות הגנתיות שאינן בהכרח מותאמות לצרכיו האמיתיים של התינוק. בחלק זה ניסינו להראות כי כמו לגבי החלטות רבות הנוגעות לגידול ילדים, גם להחלטה האם להישאר בבית עם הילד בשנים הראשונות או לצאת לעבוד, ואם לצאת לעבוד, איזה סידור להעדיף עבור הילד – הינה החלטה המושפעת מן הרקע הרגשי של האם.

הפתרון הרצוי: מה מתאים גם לאם וגם לתינוק
את הדילמות הניצבות בפני האם ניתן להאיר גם מנקודת הראות של טובת התינוק וגם מנקודת הראות של טובת האם. אמהות רבות מעונינות לצאת לעבוד מחוץ לבית בשל תחושה של מימוש עצמי ורווחה אישית, אך בה בשעה הן דואגות האם החלטה אישית זו יכולה לפגוע ברווחתו של הילד. כלומר, יש אימהות החשות כי ההחלטה בדבר יציאה לעבודה היא למעשה בחירה בין צורכיהן שלהן לבין צרכיו של התינוק. אך, האומנם כך הוא? האומנם צורכי האם וצורכי התינוק עומדים בהכרח בסתירה זה לזה?
ממצאי מחקרים עדכניים מלמדים כי אין בהכרח סתירה בין צורכי האם למימוש והגשמה עצמית לבין צורכי הילד לטיפול רגיש ותגובתי מדמות טיפולית חמה ויציבה. מן הנתונים מצטיירת תמונה לפיה הפתרון הרצוי ביותר לשני הצדדים הוא שהאם תתנסה בתפקידים נוספים מעבר לתפקיד האימהי, שכן תפקידים אלו נמצאו כתורמים לתחושת הרווחה האישית שלה, אך בו בזמן עליה לדאוג לכך שהתינוק יטופל על ידי דמות אחת עקבית ורגישה Sagi et al., 1998)). נקודה זו הינה משמעותית במיוחד לאור הממצא המראה כי הטיפול האיכותי ביותר ניתן בשעה שהמטפלת מכירה היטב את הילד וכתוצאה מהכרות עמוקה זו היא יכולה גם להגיב לצרכיו היחודיים באופן מותאם ויעיל. כשזה המצב, אין הבדל אם הטיפול מוענק על ידי אב, סבתא או מטפלת בשכר (NICHD, 1997a). יוצא אפוא שמנקודת הראות של הילד, הוא זוכה למלוא תשומת הלב הנדרשת בשעה שדואגים לו לטיפול תחליפי המאפשר יחס אישי. במקרים כאלו התינוק חווה התנסות חיובית עם עוד מבוגר תומך וכך מכיל במאגר התנסויותיו התנסות חיובית נוספת שתעזור לו לפתח מודלים ייצוגיים אודות העולם כמקום בטוח ואודות האחרים המשמעותיים כדמויות תומכות ומאפשרות. כמובן, שבמקרים בהם ההורים מחפשים מטפלת בשכר, עליהם להשקיע מאמצים וזמן בחיפוש אחר המטפלת המתאימה, וגם להמשיך ולהשקיע זמן ומחשבה בתהליכים של פיקוח ובקרה לאורך כל זמן עבודתה. כך יחושו ההורים כי הם מכירים את האשה בידיה הם מפקידים את תינוקם, וגם המטפלת תחוש כי עבודתה נתפסת כאחראית וחשובה על ידי ההורים.
יחד עם זאת, חשוב לזכור כי את אותן התנסויות חיוביות יכול הילד לחוות גם במסגרות אחרות. מנתונים שיש לנו לגבי הקיבוצים עולה כי מאז עברו הקיבוצים לדפוס של לינה משפחתית, ניתן להתייחס אל בית התינוקות כאל כמעון יום בעל איכות טיפול גבוהה (Aviezer et al., 1994). בית התינוקות מורכב מקבוצה קטנה של תינוקות (6-8 במספר), קיים בו יחס מספרי נמוך בין המטפלת לילדים (1:3), ויש בו ציוד ומרחב ההולמים את צורכי הילדים. תנאים אלו, התואמים את הקריטריונים שהוזכרו כנדרשים לשם מתן טיפול איכותי (McGurk et al., 1993; Hayes et al., 1990), מאפשרים למטפלות בקיבוצים לתת לכל תינוק ותינוק את היחס האישי לו הוא זקוק, ולפיכך ההשפעות השליליות המקושרות לשהות אינטנסיבית בגיל הרך במעון יום, אינן נישנות כשמדובר במדגמים מן הקיבוצים
(Sagi, van IJzendoorn, Aviezer, Donnell, & Mayseless, 1994).

סיכום
הורות מעמידה את ההורים בפני הצורך לקבל החלטות רבות בעלות השלכות משמעותיות על המשפחה כולה, אך בעיקר על התינוק. הפרק הנוכחי עסק בהחלטה של האם בנוגע לעבודה מחוץ לבית, ובבחירת סוג הטיפול לתינוק שאמו עובדת. מן הנתונים שהוצגו עולה כי ליציאת האם לעבודה לכשלעצמה אין השפעות שליליות על התפתחותו הרגשית של התינוק, כל עוד הוא זוכה לטיפול יחידני מדמות טיפולית יציבה וחמה. גם סידורים קבוצתיים יכולים להוות פתרון טוב, אך זאת רק בשעה שהם עונים על סטנדרטים של איכות טיפול גבוהה. בכל הנוגע למעונות היום בישראל, אין הם עונים על דרישות אלו. האקלים הרגשי של מעונות היום מאופיין בחוסר התמקדות בצורכי הילד, ובסיפוק טיפול טכני עם דגש מועט על האספקטים הרגשיים של הטיפול. סביר להניח שהורים רבים אינם מודעים לנתונים אלו והם בוחרים להכניס את ילדם למעון מתוך תחושה עמוקה כי הם עושים את הבחירה הטובה ביותר לילד.
האם התפתחותו הרגשית של התינוק תפגע כתוצאה מהתנסות זו במעון? סביר להניח כי אמהות בעלות ארגון רגשי בטוח ביחס לנושאי התקשרות, המפגינות כלפי תינוקן התנהגות חמה ורגישה, תספקנה לתינוקותיהן תשתית רגשית הולמת למרות התנאים הלא אופטימליים להם הם נחשפים במעון. אך עדיין על האם לקחת בחשבון כי תינוקה מבלה שעות ארוכות מידי יום במקום שהאיכות הטיפול הרגשי בו היא ירודה.

לפיכך, בכל הנוגע להכרעה בדבר סוג הטיפול המועדף לתינוק שאמו עובדת, נראה כי במציאות הישראלית של סוף שנות התשעים, השילוב העונה על צורכי האם כמו גם על צורכי הילד הוא השארת התינוק עם מטפלת בבית, בעוד ששליחתו למעון יום הינה שילוב התורם לשקט הנפשי של ההורים, מבלי להתייחס באופן מספק לצורכי תינוקם.

סימוכין
קורן-קריא, נ. (1996). הרקע הרגשי – חברתי – משפחתי של אימהות השולחות את תינוקן למעון יום. עבודת דוקטורט, החוג לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.