תינוקות עיוורים ואמהותיהם: חקירה של מערכת הסימנים

SELMA FRAIBERG ( UNIVERSITY OF MICHIGAN MEDICAL SCHOOL).
BLIND INFANTS AND THEIR MOTHERS: AN EXAMINATION OF THE SIGN SYSTEM. IN: ROSENBLUN & LEWIS (EDS.) (1983) .THE CHILD'S EFFECT ON THE PARENT.

המאמר מסכם תצפיות ממחקר האורך של סלמה פרייברג עם ילדים עיורים מלידה, המתארים את מרכיבי התקשורת בין אם לילדה שמתפתחים מאוצר מילים ללא סימנים (SIGNS) או מסמנים וויזואליים (SIGNALS).
פרייברג ערה להבדלים בהתנהגותה שלה כלפי ילד עיור לעומת ילד רואה. היא מתארת את התגובות שלה לחוסר החיוך ולחוסר יצירת קשר עין הבולט אצל ילדים עיורים. לדבריה, כאשר מבוגרים צופים בסרט של ילד רואה תגובות פניהם נמצאות בתיאום עם הבעות הפנים של הילד והן משקפות עם מצב רוחו של הילד: מחייכים כשהוא מחייך, מרצינים כשהוא מוטרד וכו'. כשצופים בסרט עם ילד עיוור פני המבוגר נשארות ללא מבע כפי שנראות פני הילד העיוור.משהו חיוני מאוד חסר במו"מ החברתי.
עם ילד רואה יש רפורט ספונטני: כמו לפגוש בארץ דוברת שפה זרה אדם הדובר את שפתנו – יש לנו איתו הרבה מאוד מן המשותף – כל הסימנים מוכרים ומובנים מיד. עם ילד עיוור חסר לנו אוצר מילים משותף של סימנים ומסמנים שהוא בסיסי לתקשורת שלנו עוד לפני הקשר המילולי.
במחקר שערכה נכללו: 5 בנים ו5- בנות שאובחנו רובם בחודשים הראשונים לחייהם כעיוורים מוחלטים מלידה, ומלבד עיוורון אינם סובלים מקשיים אחרים ולכן זהו מדגם לא בהכרח מייצג. הסיבות לעיוורון: היפופלסיה של העצב האופטי; פיברופלסיה עקב פגות בגיל 6 ח'; גלאוקומה ינקותית; אופטלמיה ינקותית.

ילדי המחקר שולבו בתכנית הדרכה אינטנסיבית מרגע קבלתם למחקר כיון שהדבר קריטי. באוכלוסיות של ילדים עיוורים שהוריהם לא קיבלו הדרכה יש קשיים רבים בהתפתחות האישיות. רוב האמהות, גם אם היה להן נסיון בגידול ילדים חשו שהתינוק העיוור לא מגיב ושאינן מבינות אותו. פעמיים בחודש ניתנה הדרכה לאם ולילד בביתם ובאותו זמן נבדקה גם התפתחות הילד בתחומים השונים. נבדקה גם מערכת ההתקשרות אצל ילדים אלה. לצוות לא היה מידע על התקשרות אצל עיוורים, ולכן נבנה מערך שאיפשר לילד העיוור ללמד את החוקרים באיזה מידע חושי הוא משתמש כדי להענות באופן שונה לאם, לאב, ולאנשים מוכרים וזרים אחרים. כיצד הוא מגיב לפרידה מהאם, וכיצד הוא מביע שמחה, צער, כעס, ורגשות אחרים בהם מביעים תינוקות את יחסם למבוגרים.

העדר שפת עינים
העדר זה הוא כמובן הקשה ביותר. מבטו של התינוק מאשר לאם שהוא מכיר אותה. זהו אחד מהקודים האנושיים האוניברסליים. אמהות מדברות על רגשי אהבה ראשונים שחשו למראה מבטו של התינוק שהתקבע בפניהן. שתי אמהות לילדי תלידומיד סיפרו שההחלטה לקחת את הילד הביתה נבעה מהמבט הראשון שתלה בפניהן. דיפרנציאציה, הכרה, העדפה והערכה הם הסימנים שהאם קוראת בתגובות המבט של התינוק. לכן, אמהות המגלות שתינוקן עיוור שואלות, לעיתים בגלוי, לעיתים את עצמן: 'כיצד הוא יכיר אותי?' קשה להן לקלוט שיכולה להיות הכרות גם דרך החושים האחרים: שמיעה, מגע תנועה וכו'. לדעתן קשר עין פירושו אישור וברכה, והוא מביא לחיוך. הכרה דרך מבט גורם לחיוך מבחין. מבט מאפשר לתינוק רואה להיות יוזם בקשר עוד לפני שיש לו כוונה מדויקת. התינוק מחזר אחר האם במבטו. בהמשך (5 ח') הוא יושיט ידיים למראה האם כדי שיקחו אותו – תנועה שאמהות אינן יכולות לעמוד בפניה.
לעומת זאת, לתינוק העיוור יש רפרטואר מצומצם ליוזמה חברתית. חוסר המבט מביע חוסר ענין. חוסר חיוך להופעה של פני אדם אחר מפורשות על ידי האדם הרואה כחוסר ידידות. אצל תינוקות עיוורים חסרה התנועה של "קחי אותי בידיים" כמעט עד לגיל שנה.

שפת החיוך
בגיל 4 ש' מחייך התינוק העיוור לקול אביו או אמו, כמו התינוק הרואה. אולם אצל הרואה, בגיל חודשיים/ חודשיים וחצי מתחיל חיוך בתגובה לפני אדם ותגובה זו חסרה אצל העיוור. העיוור מתחיל לחייך באופן מבחין לקול האם ואילו זרים אינם מצליחים להפיק ממנו חיוך – דבר זה מוכיח לאם שהתינוק מכיר אותה. אם כי גם האם צריכה לעיתים לגרות את התינוק מספר פעמים עד שהוא מחייך.

סרטי המחקר מראים שהדרך הטובה ביותר לעורר חיוך או צחוק אצל התינוק העיוור היא על ידי גרייה טקטילית (מגע) או קינסטטית (תנועה). בתחילה הופתעו החוקרים מהכמות הרבה של גרייה פיזית כמו להקפיץ, לדגדג, לגעת עם הפנים וכו' שגירו ההורים לילדים העיוורים (כמות שאין רואים בכלל אצל תינוקות רואים). אחר כך הבינו שגרייה זו מביאה את הילד לצחוק, דבר שהצמד הורה-ילד היה זקוק לו מאוד. למרות זאת קשה לקבל אצל ילדים עיוורים את הצחוק הנלהב שכה בולט אצל ילדים רואים. נראה אם כן שהחיוך של ההורה הוא חיזוק מאוד חשוב לחיוך הילד.

העדר סימני פנים מובחנים
בגיל 6 ח' כבר קיימים אצל ילדים רואים סימני פנים שונים המצביעים על מצבים אפקטיביים:
1. 'הוא מראה ענין או צורך במשהו' – קשר עין ממושך, פיקסציה של המבט
2. 'הוא חקרני, תוהה' – בדיקה וויזואלית של תופעה לא מוכרת
3. 'הוא מפקפק' – בדיקה עם הבעת רגש מעורבת שלילית וחיובית כאחד
4. 'COY LOOK'" – משחק משחק מחבואים
5. 'הוא משועמם' – מבט לא מפוקס או לא רגוע, מחפש
כלומר התינוק למד כבר לחקות ולהביע מגוון גדול של סימנים מוסכמים ושל הבעות פנים.
לילד העיוור יש מגוון דל מאוד של הבעות פנים והילדים מעבירים לצופה בהם תחושה שהם מדוכאים או לא מעונינים.
אחד הדברים החשובים שלמדנו במחקר הוא שכדי לזהות את המצבים האפקטיביים של הילד העיוור עלינו להביט בידיו – והתנהגות זו היא זרה לאדם הרואה.

שפת הידיים
הצופים בסרטי המחקר התחילו להביט בפני האם ובידי הילד כיון שפני הילד העיוור נתנו מעט אינפורמציה.מניתוח מדוקדק של תנועות ידיהם של הילדים העיוורים הסתבר שניתן לקבל מידע רב משפת הידיים שלהם. לכן כה קשה לאמהות של ילדים עיוורים לקלוט את רצונותיו, הן זקוקות להדרכה רבה בקריאת שפת ידיו.
גם לילד הרואה יש שפת ידיים אבל היא מלווה תמיד בהבעות פנים, במיוחד בהפניית המבט לעבר החפץ הדרוש וקשר עין עם המבוגר ולכן הם ברורים ומוכרים למבוגר. לכן כה קשה להבין את רצונו של העיוור כי אי הפניית המבט לעבר החפץ המבוקש מקשה על פירוש הרצון.
עולמו הילד העיוור מורכב מחפצים נעלמים. חפצים מגיעים אליו ונעלמים ממנו מבלי שיש לו שליטה על כך ולכן כשחפץ נעלם ממנו אין רואים את האכזבה על פניו, אך ידיו מספרות סיפור אחר. הוא מזהה פנים מוכרות או לא מוכרות על ידי מגע אצבעות. רק לקראת סוף השנה הראשונה רצונותיו מתחילים להיות יותר קלים להבנה.

הדיאלוג הקולי
גם בערוץ זה, שהוא כביכול ערוץ תקשורת ללא עיוות, קיימים הבדלים כמותיים ואיכותיים בין ילדים רואים לעיוורים. רוב ילדי המחקר, למרות שקצב רכישת השפה שלהם היה תקין, מיעטו לדבר לעצמם (דיבור ספונטני) ובכלל היו שקטים מאוד. פרייברג מסבירה זאת במיעוט הגירויים בחייו של הילד העיוור. כשילד רואה מתעורר הוא מיד מוצף בגירויים שונים גם ללא גרייה מתמדת מהמבוגר. ייתכן גם שהאמהות ממעטות לדבר לילד בגלל העדר חיזוקי מבט וחיוך מהילד עצמו. הילד עצמו ממעט ליזום אינטראקציות קוליות עד לתחילת השנה השניה ולא ברור מדוע. פרייברג משערת שראיה הוא ממריץ גדול לדיבור.

THE ACHIEVEMENT OF HUMAN BONDS
נראה אם כן שסימנים חברתיים רבים אינם קיימים עבור הילד העיוור ולכן זקוקה האם למיומנות עצומה כדי להבינו ולטפחו. לילדים עיוורים, שהוריהם אינם מקבלים הדרכה בשלב הסנסו-מוטורי הקריטי יש לעיתים קרובות חוסר עניין באנשים או בחפצים. לעומת זאת, אצל ילדי המחקר התפתחות קשרי ההתקשרות היתה דומה לזו של ילדים רואים. ניתן היה לראות שאצל הילד העיוור יש הבחנה, העדפה, והערכה של האם דרך חיוך מעדיף, קוליות מעדיפה, חיפוש מגע, חיבוק, תנועות ידיים של רגש וחיפוש נוחם. אצל ילדים אלה היו גם תגובות שליליות לזר וחוסר הסכמה להשתמש בזר כתחליף וכמנחם להעדרות האם. עם התפתחות התנועה של הילד העיוור ניתן לראות זחילה, מעקב אחר קולה של האם מחדר לחדר, חקרנות עצמאית וחזרה לאם כבסיס בטוח.