הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2001.
גירסה עברית: ענת לויט
מאת: סיגלית אבירם sigalitav@gmail.com
"רוני צוחקת". אכן, באיור הראשון היא נראית משועשעת מצפייה בטלוויזיה. "רוני שרה" – באיור השני משתתפים גם שני ילדים נוספים שמנגנים על סיר וקלרינט או חליל. "רוני מרחפת, ומתנדנדת עם תמרה. רוני טובה, רוני רעה, רוני שמחה, רוני עצובה."
כן, רוני היא ילדה ככל הילדים, חייה מלאים בחוויות ילדות רגילות לגמרי. אפשר לראות באיורים הצבעוניים ושובי הלב שהיא ילדה מאושרת, פעלתנית וחברותית. לפעמים היא מצליחה, לפעמים נכשלת, היא אוהבת להשתובב, להתפנק ולפעמים גם יש לה חלומות מפחידים. בהחלט ילדה רגילה.
חוץ מדבר אחד: רוני נכה. היא מרותקת לכסא גלגלים.
הפרט הזה מתגלה לקורא בספר רק בעמוד האחרון ורק באמצעות איור. הטקסט שמלווה את האיור הזה (של רוני ישובה בכסא גלגלים) מצהיר בפשטות: "כזו היא רוני/ מקצה הרגל ועד הפוני/ ממש כמוך – ממש כמוני". האיור שמסיים את הספר הוא הפתעה גמורה והוא זה שהופך את הספר למיוחד, חזק ואפקטיבי. הוא משאיר את הקורא הצעיר והמבוגר בתחושת "וואו!" וגורם לו לחשוב על הספר כולו מנקודת מבט אחרת (ולדפדף שוב ושוב בין דפי הספר בניסיון למצוא רמזים לסיום המפתיע. רמזים אולי יש אבל פרטים משעשעים בין האיורים יש ויש). כוחו של ספר תלוי במידה רבה בחוויה שהוא מעביר והספר המקורי והמרענן הזה יוצר חוויה רגשית (כמו גם מחשבתית ואסתטית) ייחודית.
היחס לחריג משתנה מזמן לזמן, ממקום למקום ומתרבות לתרבות. ספרות ילדים כמשקפת ומעצבת נורמות תרבות, מנסה להתמודד עם הנושא המורכב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים – יותר ויותר ספרים בוחרים לטפל בנושא, רובם עושים זאת באופן בעייתי וסטריאוטיפי.
ייחודו של "רוני צוחקת" גלום בפשטות שלו, בישירות שלו ובעובדה שהוא לא נסחף לסיסמאות ולקלישאות. בעוד ספרים אחרים מתמקדים בבעיות, בקשיים ובמוגבלויות של דמות החריג, הספר הזה חושף אותנו לעולמה של ילדה – על כל גווניו. רוני היא דמות שקל מאד להזדהות איתה ולחבב אותה. היא הרי חווה התנסויות שכל ילד חווה, ובסופו של הספר אפשר להמשיך לחוש את הרגשות החיוביים כלפיה, גם אם היא בכסא גלגלים.
כלומר, המחברים לא העמיסו עלינו את הידיעה על הנכות מתחילת הספר – עם כל המטען שידיעה כזו מעוררת בנו אלא מזמנים לנו הכרות אמיתית עם הדמות שהיא גם, בין השאר ובהחלט לא רק, נכה. הספר מפגיש אותנו עם דמות שלמה ולא רק את ה"צד" הנכה שלה.
בניגוד לספרי ילדים אחרים שעוסקים בנושא, ב-"רוני צוחקת" לא אומרים לקוראים איך להתייחס, להרגיש או להתנהג אל הילד החריג. כאן משאירים אותנו לחשוב על כך לבד ולהגיע למסקנות בכוחות עצמנו. באמצעים אלה הספר משדר כבוד רב לא רק לילדים בעלי צרכים מיוחדים אלא גם לילדים הקוראים.
יש שמבקרים את הספר בטענה שהוא אינו מתייחס לקושי שבנכות ומתעלם מהעובדה שרוני אינה בדיוק ילדה רגילה. אך נדמה שהספר מתעלם מסוגיות אלה באופן מודע מאד, שכן הוא מנסה לשבור מוסכמות לגבי תפיסת החריג (כמסכן, סובל, זקוק לרחמים וכו') ולגבי ספרי ילדים שמטפלים בנושא. קריאה ב"רוני צוחקת" מותירה את הרושם שללא ספק הספר מצליח בניסיונו.
רשימת ספרים שיש בהם עיסוק מעניין בנושאים של שייכות, שונות וחריגות:
• מרית רות/ "הסוד של צופית". ספרית פועלים, 1996.
• אורי אורלב/ "סבתא סורגת". מסדה, 1981.
• מאיר שלו/ "הטרקטור בארגז החול". עם עובד, 1995.
• מונרו ליף/ "סיפורו של פרדיננד". עם עובד, 1989.
• מוריס סנדק/ "ארץ יצורי הפרא". כתר, 1984.
• אורם היאוין/ "ארתור הכועס". ידיעות אחרונות, 2001
• אורה איל/ "ילדה לבדה". כתר, 1992.
ספריה של נורית זרחי :
• "אמורי אשיג אטוסה", ספרית פועלים, 1992.
• "מיליגרם". ידיעות אחרונות, 1997.
• "מפרשיות". הקבוץ המאוחד, 1993.