פרה, חתול וחיות אחרות:
ביקורת על:
"מרתה והאופניים"/ אלברטין וז'רמנו זולו. תרגום: רימונה די-נור הוצאת קרן, 2003,
"ג'ינג'ר"/ שרלוט ווק. תרגום: יעל מולצ'דסקי. הוצאת מחברות לספרות, 2003.
מאת:סיגלית אבירם sigalitav@gmail.com
אם נרצה לחפש את הגיבורים האמיתיים והקבועים של ספרות הילדים ושל הספרות לגיל הרך בפרט, נמצא כי אלה הם ללא ספק בעלי חיים.
חלקם פחות שכיחים כמו קיפוד ("שמוליקיפוד", כוש 1955), חולד ("על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש", הולצוורת ואולברוך 1996), ג'ירפות ("מיליגרם", נורית זרחי 1997 ו-"הג'ירף שאהב לרחם על עצמו", גדי טאוב, 2003) וחזירים ("אוליביה", איאן פלקונר 2001)
וחלקם מוכרים מאד ושכיחים יותר – דובים ("פו הדב", א.א. מילן 1926; לא יכול לישון, דובון?, מרטין ודל 1997; דובון לא לא, יצחק אבנון 1979 ועוד רבים), קופים ("גורילה", אנתוני בראון 1986; לילה טוב גורילה, פגי רתמן 1997, סדרת "קופיקו" של תמר בורנשטיין) וארנבים ("ארנבון בורח מהבית", מרגרט בראון ויז; "איתמר פוגש ארנב", דוד גרוסמן 1988; "מיץ פטל", חיה שנהב 1972; סדרת "פליקס" של אנט לנגן).
מדוע מככבים בעלי חיים בספרות ילדים? שאלה זו בהחלט ראויה למחקר מעמיק יותר. באופן כללי, ניתן לומר שכמו מוטיבים אחרים בספרות, גם הופעתם של בעלי חיים היא תלוית תרבות, תקופה ומקום. אם נתמקד בספרות ילדים עכשווית יותר, נמצא שבעלי החיים למעשה מייצגים משהו אחר – ילדים, אנשים, רעיון. בעזרת החיות השונות מספרים מחברי הספרים על בעיות חברתיות, רגשיות וגם לאומיות.
בימים אלה יצאו לאור שני ספרים חדשים שגם במרכזם עומדים בעלי חיים שמייצגים משהו נוסף, מעבר לחיה עצמה. הספר הראשון הוא "מרתה והאופניים", מאת היוצרים השוויצרים אלברטין וזולו. במרכז הספר פרה כתומה שרוכבת על אופניים ואפילו זוכה במרתון. הספר השני הוא "ג'ינגר" מאת הסופרת והמאיירת שרלוט ווק. "ג'ינג'ר" הוא סיפורו של חתול חמוד שבניגוד לרצונו מקבל חבר חדש – חתלתול קטן.
שני הספרים מצטיינים באיורים נפלאים, משעשעים, המשרים את האווירה הנכונה והמתאימה לכל ספר.
נתחיל ב-"מרתה והאופניים". מי שמכיר את ספרי "אוליביה" של פלקונר, יכול למצוא דמיון בין הדמויות: מרתה, כמו אוליביה, רוצה ואוהבת להיות במרכז העניינים, להיות מוערצת ומיוחדת. כמו אוליביה, היא בעלת בטחון עצמי, תמימות מלאת קסם וחלומות גדולים.
הפרה מרתה נראית שונה – היא פרה כתומה וגם מתעניינת באופניים ולא ברכבות, כמו שאר הפרות בחווה שלה. כשהיא יוצאת למרוץ האופניים, היא גם חריגה בנוף בני האדם (המתחרים האחרים). אבל מרתה מאד מאושרת עם הייחודיות שלה ורוצה לשמר אותה.
הספר שובר את הדגם הידוע בספרי ילדים, על-פיו השונה מתקשה למצוא את מקומו בקבוצה ושואף להיות כמו כולם (כמו למשל ב"תום החתול הכחול" של יפה טלרק, ספרים שונים של פאול קור ו"בנצי" של דיויד מקי). נושא קבלתה לחברת הפרות או השתלבותה עם בני האדם בכלל אינו מוזכר ולא נראה שהוא מעניין את מרתה או את שאר הדמויות. מה גם שבסוף הספר מרתה לא מרוצה מכך שהפרות הולכות בעקבותיה ומחפשת תחביב חדש, על מנת לשמור על ייחודיותה. מעבר להומור ולדמות ראויה להערכה שמציע הספר לקורא, הוא גם מציע דרך נוספת להתמודדות ספרותית עם נושא החריג או ליתר דיוק נושא הזהות העצמית והאינדיבידואליות.
"ג'ינג'ר", ספר נוסף שיצא לאור בימים אלה, מציג גם הוא בעל חיים שבעצם יכול היה להיות ילד. "ג'ינג'ר היה חתול מאושר. הוא גר עם ילדה קטנה שהיתה מכינה לו ארוחות טעימות". שלוותו של ג'ינג'ר מופרת כשהילדה מצרפת לבית חתלתול נוסף. "אבל ג'ינג'ר לא רצה חבר חדש, ביחוד לא חבר כזה". החתלתול החדש הלך אחרי ג'ינג'ר, אכל מצלחתו של ג'ינג'ר ובאופן כללי, "נדבק" אל ג'ינג'ר. ג'ינג'ר המיואש מחליט לברוח ורק בעקבות כך, מחליטה הילדה שלכל חתול תהיה פינה משלו, אבל דווקא אז, ג'ינג'ר רוצה את הפינה של החתלתול הקטנטן…
אם כן, זהו סיפור 'קלאסי' על הולדת אח חדש או פגישה עם ילד חדש (בעיקר במקרים בהם ההורים או הגננת דוחפים לעבר התחברות), על כל המשתמע מכך: צורך בשיתוף, התחלקות בצעצועים, במקום ובתשומת לב. ג'ינג'ר והחתלתול הקטן מתנסים בכל אלה וצריכים ללמוד לחיות יחד ואפילו מצליחים להיות חברים.
כמו ספרי ילדים רבים גם ב"ג'ינג'ר" יש פנייה לקהל קוראים כפול – ילדים ומבוגרים. הפנייה למבוגרים בספר ניכרת בעיקר באמצעות הפתרון שמוצע לבעיית החתולים – על-ידי מתן פינה אישית לכל חתול ורגישות לצורך של החתולים בפרטיות וב"צעצועים" שיהיו בלעדיים לכל אחד. הסוף המשעשע, בו כאמור, למרות מאמצי הילדה לתת לכל חתול אפשרות להיות לבד, הם מעדיפים להיות יחד, מוסיף לסיפור אמינות, מורכבות ומשחרר אותו ממסר פסיכולוגי פשטני. ווק, יוצרת הספר מעצבת את הספור בעדינות. הטקסט מועט ומדויק, האיורים בגווני חום-צהוב שקטים. כל זה יחד משלימים לסיפור פעוטות חמים, משעשע ומהנה מאד.
למתעניינים – בכרך "בעיקר אירופאים" מתוך ספרו החדש של יהודה אטלס "ילדים גדולים", מופיע מאמר
על דובים בספרות ילדים.