תכנית "דרור" לשבירת שרשרת המצוקה

מאת: איתן ארם, מתוך: 'חברה ורווחה' דצמבר 1999 כרך יט' 4

תכנית "דרור", שהופעלה לראשונה בקרית שמונה לפני כעשר שנים, מופעלת עתה בכמה יישובים נוספים בארץ. התכנית מנסה לחולל שינוי משמעותי במצבן של משפחות רב-בעייתיות ולשבור את שרשרת המצוקה באמצעות יישום עקרונות ושיטות התערבות ייחודיות.
המאמר בוחן את המאפיינים העיקריים של משפחות רב-בעייתיות, מתאר את העקרונות ואת שיטות ההתערבות של התכנית, ומתמקד בתיאור מהלך ההתערבות במשפחה רב-בעייתית אחת. הערכה ראשונית של התכנית מצביעה על היכולת הרבה הגלומה בה לחילוץ משפחות עניות ממצבן, ולמניעת העברה בין-דורית של המצוקה.

מבוא

אחת התופעות שאנו עדים לה היא שילדיהם של משפחות רב-בעייתיות, הנמצאות בטיפולם של שירותי הרווחה, הופכים בהתבגרם אף הם למטופלים (דור שני למצוקה), והם סובלים מאותן בעיות שאפיינו את משפחות המוצא שלהם (כץ, שרלין ולביא, 1994).
כמו כן קיים חשש שגם ילדיהם של משפחות צעירות אלו יהפכו להיות דור שלישי למצוקה. מחלקת הרווחה היא מרכיב חשוב במערכת הסובבת את המשפחות הרב-בעייתיות.
כיום, רוב המשאבים המושקעים במחלקות הרווחה מופנים לפתרון בעיות בוערות (לדוגמה: התדרדרות במצב הכלכלי, התמכרויות, אלימות, עבריינות, אבטלה וכו') תוך התמקדות בחבר אחד במשפחה והבעיה הייחודית שלו. ההתערבויות הן קצרות מועד, הן תומכות ומקלות, אך לא מביאות לפתרון שורשי של הבעיות. בדרך כלל כאשר חלה הטבה, עוברים העובדים לטפל בבעיה בוערת אחרת. כתוצאה מגישה זו נוצר מצב שבו החברים במשפחה מתדרדרים פעם אחר פעם למשברים ולא ממצים את הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם. רוזנפלד (1993) טוען כי שיטות ההתערבות שבהן נוקטים העובדים הסוציאליים לא מנעו את התדרדרותן של האוכלוסיות המובסות למצב הנוכחי שבו הן שרויות.

כדי לשבור את השרשרת הזו של המצוקה ראוי לנקוט בדרכים נוספות מלבד אלו הנהוגות כיום: יש לפעול בכיוון של מניעה ולא רק לטפל בסימפטומים ובבעיות השוטפות.
במאמר זה תוצג תכנית (הקרויה תכנית "דרור") הפועלת על-פי עקרונות ושיטות שעשויים לתת מענה לבעיית ההעברה הבין-דורית של עוני ולשבור את שרשרת המצוקה. התכנית פותחה באגף הרווחה בקרית שמונה והיא מופעלת משנת 1991.
כיום, התכנית מופעלת בקרית שמונה ובכמה יישובים נוספים במרכז הארץ ובצפונה. בתכנית מעורבים 100 עובדים, ומטופלות בה 100 משפחות שלהלן 150 ילדים.
המאמר נחלק לארבעה חלקים: החלק הראשון מתאר ומנתח כמה מאפיינים מרכזיים של משפחות רב-בעייתיות. החלק השני מציג את המטרות, העקרונות ושיטות ההתערבות של התכנית. בחלק השלישי מתוארת התערבות במשפחה אחת המבוססת על עקרונות התכנית. בסיכום המאמר מוצגות תוצאות הטיפול במשפחה ונערך דיון בכמה סוגיות מרכזיות המתעוררות בשל אופיה הייחודי של התכנית.

מאפיינים של משפחות רב-בעייתיות

חוסר אמונה בעצמם וחוסר אונים נמצאים בבסיס המאפיינים של המשפחות הרב-בעייתיות, והם באים לידי ביטוי בבעיות קשות בתחומי חייהם השונים.
המשפחות החוות שרשרת של כישלונות, חשות שאין להן ל שליטה על חייהן, כאילו גורלן נגזר מהשמים והן חסרות תקווה (בין, 1980). גם המטפלים מטילים ספק ביכולתה של אוכלוסייה זו להיחלץ ממצוקתה. עובדה זו משפיעה באופן שלילי על דרך הטיפול ומפתחת בקרב המטפלים ציפיות נמוכות מחברי משפחות אלו (Lorion, 1978; Parloff, Waskow & Wolfe, 1978 ).
רוזנפלד (1993) מכנה משפחות אלו בכינוי אוכלוסיית "המובסים". אנשייה הובסו פעמיים: פעם אחת בשל דלות משאביהם, שלא אפשרה להן להיחלץ ממצוקתם, ופעם שנייה בשל אי-יכולתן של המערכות החברתיות להתמודד עם מובסותם.
מאפיין נוסף בולט המופיע בתחומי החיים השונים של משפחות במצוקה הוא חוסר היכולת שלהם לארגן ולתכנן את חייהן. (Rosenfeld, 1989).
חוסר האמונה, חוסר האונים והיעדר תכנון וארגון מלווים את המשפחות הרב-בעייתיות בתחומי חיים רבים. תאור תחומי החיים אשר יובא להלן מבוסס על הניסיון שהצטבר במסגרת תכנית "דרור" ועל ספרות העוסקת בנושא. הקשיים בולטים בשישה תחומים מרכזיים, והם:

א. מערכת היחסים במשפחה בין בני הזוג ועם משפחות המוצא. בתחום זה בולטים גבולות פרוצים בין חברי המשפחה הגרעינית עצמם ובין בני הזוג במשפחה הגרעינית לבין משפחת
המוצא שלהם ((Menuchin, Montalvo, Guerney, Rosman & Shumer 1967 .
בתוך המשפחה הגרעינית הם מתבטאים בהיעדר חוקים וכללים ברורים וקבועים שעל פיהם בני הזוג פועלים ובהיעדר גיבוי הדדי מול ילדיהם ומול משפחות המוצא. ביחסים בין בני הזוג לבין משפחות המוצא הם מתבטאים בכך שמשפחות המוצא מתערבות בחייהם של בני הזוג הצעיר ולא מאפשרות להם ליצור מסגרת זוגית עצמאית משלהם. ההורים מתערבים הן בהחלטות היומיומיות של בני הזוג והן בהחלטות מרכזיות בחייהם, ולעתים משפחות במוצא אף גורמות לסכסוכים בין בני הזוג הצעיר כאשר הן נוקטות עמדה לטובת הבן שלהן. רבין, רוזנברג, ברנע וסנס (1989) מציינים שמערכת היחסים של זוגות במצוקה מאופיינת בתקשורת לקויה ביותר וקושי להתמודד עם כעס, שמוביל אצל הגברים לנטייה לאלימות.

ב. תכנון משפחה, הורות והתפתחות הילדים. לבני הזוג במשפחות הצעירות הרב-בעייתיות אין מודעות לצורך בתכנון משפחה. אין בידיהם מידע מספיק בנושא זה, וקיים אצלם חשש להשתמש באמצעי מניעה. חשש זה מאפיין בעיקר את הנשים. המצב שנוצר הוא שהילדים נולדים בהפרשי גילאים קטן, וכתוצאה מכך ההורים פנויים פחות להשקיע את המרב בהתפתחותו של כל ילד. להורים אין מספיק ידע בגידול ילדים, אין סדר יום קבוע, שעת השכבה קבועה, וטקס השכבה מסודר. ההורים אינם משדרים לילדיהם מסרים קבועים ואחידים, וכתוצאה מכך נוצרת בקרב הילדים תחושה של בלבול וחוסר בטחון. היעדר הגבולות יוצר תחושה של תוהו ובוהו במשפחה, והוא מוביל לכך שהתפתחות הילדים בתחומים השונים (רגשית, קוגנטיבית, פיסית וחברתית) מתעכבת ונפגעת. כאשר הילדים מגיעים למסגרת החינוך השונות הם מוגדרים כילדים בסיכון ו/או טעוני (ארם, 1998; גרינבאום, 1997).

ג. קיום כלכלי (תעסוקה, תכנון תקציב ומיצוי זכויות). המשפחות מצויות במצב כלכלי קשה. חלק מבני הזוג לא רכשו כלל מקצוע, ואלו אשר רכשו מקצוע, מקצועותיהם בעלי סטטוס חברתי ושכר נמוכים. במקרים מסויימים בני הזוג אינם מתמידים במקום העבודה אם בגלל תפקודם האישי או כיוון שמקומות העבודה נסגרים ועבודתם מופסקת. בני הזוג אינם מתכננים את תקציבם ואינם מאזנים בין ההוצאות הגבוהות להכנסות הנמוכות. סדרי העדיפויות של בני הזוג מציבים מטרות נהנתניות קצרות מועד מעל למטרות ארוכות טווח. לדוגמה, הם מסוגלים להוציא כספים רבים על סיגריות יקרות, נסיעות במוניות, קניית פיצוחים ו/או עריכת מסיבות ראוותניות, בעוד שאין להם כסף לשלם עבור חשמל או עבור כלכלת הבית. כתוצאה מכל בני הזוג נכנסים לעתים לחובות ולהסתבכויות משפטיות. ראוי לציין כי לבני הזוג אין מספיק מידע בנושא מיצוי זכויות בקבלת הנחות וסיוע בנושאים שונים כגון שכר דירה, ארנונה, סיוע משפטי וכדומה.

ד. הסתגלות חברתית (השכלה, תרבות הפנאי, צבא ומידת העבריינות). רמת ההשכלה של בני הזוג נמוכה, ותהליך רכישתה היה רצוף קשיים וכישלונות. רוב בני הזוג למדו תקופות זמן שונות במסגרות של חינוך מיוחד והוגדרו "טעוני טיפוח". מרבית הגברים לא סיימו שירות צבאי מלא או קיבלו פטור משירות מילואים מסיבות של חוסר הסתגלות ואי-התאמה לשירות הצבאי (פרופיל 21). מרבית הנשים לא שירתו בצבא כיוון שהצהירו על דתיותן או כיוון שנישאו בגיל צעיר. העובדה שאנשים אלו לא שירתו בצבא מחזקת את חוסר המחויבות והמעורבות שלהם בחברה. חלק מהגברים הסתבך לפני הנישואין בפלילים, על-פי רוב בני הזוג אינם קוראים עיתונים, אינם מאזינים לתכניות אקטואליה או צופים בהן, ולמעשה הם מנותקים מההוויה הישראלית. בני הזוג אינם נוהגים לבלות ביחד ואינם נחשפים לגירויי התרבות המקובלים בחברה הישראלית (סרטים, הצגות, הופעות וכו'). הגברים נוהגים לבלות עם בני מינם. המשפחות מבלות בדרך כלל ביחד בביקורים אצל משחת המוצא. בר-און ובן- אריה (1992) מכנים משפחות אלו "שוליות" או "זנוחות חברתית", וטוענים כי הן מתנגדות להצעות עזרה ומסרבות לשתף פעולה עם השירותים השונים. "הן מגישות נטושות, זנוחות ודחויות על-ידי השירותים ומוסדות החברה".

ה. דיור (בעלות על דירה, ציוד ביתי, ארגון הבית וסידורו). זוגות רבים אינם גרים בדירה משלהם (בעיה המאפיינת את הגרים בעיקר במרכז הארץ). לעתים בשנים הראשונות של נישואיהם בני הזוג מתגוררים על ילדיהם אצל הוריהם. מצב זה פוגע ביצירת הזהות של המשפחה הגרעינית הצעירה. הזוגות אינם ממצים כיאות את זכויותיהם לשכר דירה ציבורי. בערים שבהן אין די דירות בשכירות ציבורית, נאלצים בני הזוג לשכור דירות פרטיות בשכר דירה גבוה. הדירות שבהן

המשפחות מתגוררות הן קטנות ועם הרחבת המשפחה נוצרת בעיית צפיפות. הציוד הביתי מינימלי ובני המשפחה ובעיקר הילדים אינם יכולים לארגן לעצמם מרחב מחיה ראוי בתוך הדירה.

ו. בריאות פיזית, נפשית ותזונה. בני הזוג צעירים כך שבדרך כלל בריאותם תקינה. הם אינם מקפידים על תזונה נאותה ועל אורח חיים בריא, כך שעם הזמן עלולות להופיע בעיות בריאות. בעבר, בטרם נכס חוק הבריאות הממלכתי לתוקף, נמנעו בני הזוג מלבטח את משפחתם, וכתוצאה מכך הם נתקלו בקשיים כאשר נזקקו לשירותים רפואיים. כיום, בעיה זו צומצמה בהיקפה. תכנית "דרור" אשר תוצג בהמשך מנסה להתמודד עם המאפיינים המרכזיים של המשפחות הרב-בעייתיות ומציעה דרכי התערבות המסייעות להן בתחומי חייהם השונים.

תכנית "דרור"

מטרת התכנית, אוכלוסיית היעד שלה ודרכי הפעולה

המטרה המרכזית של התכנית היא לנסות למנוע היווצרות דור שלישי של מצוקה ועל-ידי כך לשבור את שרשרת המצוקה הקיימת היום. אוכלוסיית היעד של התכנית היא משפחות צעירות שילדן הבכור עד גיל שלוש. כוונת התכנית היא ליצור שינוי באסטרטגיה הטיפולית ולעבור מפתרון של בעיות שוטפות ("כיבוי שרפות") למניעה.
עזרה לזוגות בשנות הנישואים הראשונות עשויה לשנות ביתר קלות דפוסי התנהגות שליליים, אשר עדיין לא השתרשו בקרב בני הזוג, בעיקר בתחומים הקשורים ביחסים הבינאישיים בינם לבין עצמם ובינם לבין משפחות המוצא שלהם. אמנם בני הזוג מביאים לנישואים דפוסים שליליים של יחסים והתנהגויות שאפיינו את משפחות המוצא שלהם, אבל הם רק בתחילת בניית הדפוס הזוגי הייחודי שלהם, ולכן דפוס זה עדיין ניתן להשפעה. בנוסף לכך, לזוגות בתחילת נישואים יש נכונות רבה יותר לשפר את יחסיהם ולבנות מערכת זוגית טובה.
כץ, שרלין ולביא (1994) סקרו 47,000 משפחות במצוקה בישראל ומצאו שחינוך לחיי משפחה כבר בגיל צעיר וייעוץ בשלבים הראשונים של התפתחות המשפחה יעילים יותר מאשר טיפול בחברי המשפחה כאשר יגיעו למבוי סתום. טענה דומה מוצגת בסיכום תכניות התערבות אחרות (יקל, צ'ילאג, צ'ליק, ובר-און, 1984; רבין, רוזנברג, ברנע וסנס, 1989). גם אלבק (1990) ממליצה להגביר ולהעשיר את התכניות לזוגות צעירים בצעדיהם הראשונים מכיוון שלהתערבות בשלבים המוקדמים יש חשיבות רבה להתפתחות התקינה של ילדי המשפחה.
חוקרי אישיות מרכזיים (פרויד, וויניקוט, מאהלר, בולבי, קליין ועוד) מדגישים את שנות החיים הראשונות של הילד כמשמעותיות ביותר להתפתחותו (Maddi, 1989). התערבות מניעתית, הכוונת הורים לילדים צעירים והדרכתם עשויים לסייע לילדיהם להתפתח בצורה טובה. ההנחה היא כי שינוי בדפוסי ההתנהגות של בני הזוג בתחומי החיים הששונים יוביל לשינוי התנהגותם כהורים בנושאים הקשורים לגידול ילדיהם ולחינוכם.
על כן יעדי התכנית הם:
א. לעזור למשפחות צעירות הנתונות במצוקה להתמודד ולפתור בעיות בתחומי החיים השונים שתוארו לעיל.
ב. לסייע לבני הזוג לשנות דפוסי התנהגות קודמים ולרכוש מיומנויות תפקוד שיסייעו להם בהתמודדות עם תחומי החיים השונים בכוחות עצמם (מעבר מתלות לעצמאות).

עקרונות ושיטות ההתערבות

עקרונות ההתערבות לוקטו ואורגנו בדרך המתאימה להתמודדות עם מאפייני המשפחות הרב-בעייתיות כפי שתוארו לעיל. בחלק זה של המאמר יוצגו עקרונות אלו ושיטות ההתערבות המיישמות אותם בתכנית.
א. אמונה ביכולת האדם להשתנות – תנאי הכרחי לעבודה עם משפחות רב-בעייתיות הוא האמונה של העובדים המקצועיים בכישוריהם של בני משפחות לצאת ממעגל המצוקה. עיקרון זה כולל גם את אמונתם של העובדים ביכולתם הם לחולל את השינוי במטופלים. האמונה ביכולת השתנות באדם קשורה למושג "אפקט פיגמליון" (נבואה המגשימה את עצמה). הרעיון הכללי של אפקט פיגמליון הוא, שציפיותיו של אדם מעצמו ו/או מהאחר עשויות להשפיע על התנהגותו שלו ושל הזולת (Rosental, 1973).
יישום העיקרון: האמונה ביכולת ההשתנות של האדם ניצבת בבסיס התכנית, וממנה נגזר שם התכנית – תכנית "דרור". במהלך העבודה נעשה שימוש במטפורות ובסיפורים המחזקים את האמונה של המשפחות בעצמן. לדוגמה, את הסיפור הזה נוהגים עובדי התכנית לספר לבני המשפחה: "גוזל דרורים התגלגל ללול תרנגולות. הוא סיגל לעצמו את אורחות חייהם של האפרוחים וגדל עימם. האפרוחים גדלו להיות תרנגולות והגוזל – לדרור. יום אחד פרץ שועל ללול והחל לטרוף את התרנגולות. התרנגולות ברחו לכל עבר והדרור רץ עמן. יצאה בת קול מהשמים וקראה אליו: פרוש כנפיים, הנף אותן ועוף, אתה דרור, עוף והצל את עצמך! הדרור החל לנענע בכנפיו, תחילה בחשש ואחר כך בביטחון רב יותר, התרומם, עף והציל את נפשו". על העובדים הסוציאליים ללמד את האנשים את המיומנות כיצד לעוף ולהגיע לעצמאות ולרווחה. התהליך שאנשים עוברים ממצב מצוקה לרווחה נקרא "תהליך דרור". בעזרת הסיפורים והמטפורות מתחיל תהליך של שינוי באמונה של האוכלוסייה בעצמה ושל המטפלים ביכולתם לסייע ביצירת השינוי.

ב. מנהיגות מעצבת – מנהיגות מעצבת היא סגנון עבודה של מנהיג שמוביל לשינוי האמונות, הערכים, הדעות והצרכים של המונהגים. המנהיג "המעצב" נותן דוגמה אישית, מתייחס למונהגיו כאל שווים, מאמין ביכולתם ובפוטנציאל שלהם, משמש מודל של יושר והוגנות ומציג סטנדרטים חדשים וגבוהים של התנהגות (Bass, 1985).
המנהיג מעורב על-ידי מתן עצה, סיוע, תמיכה, אכפתיות, התעניינות רבה, הכרה ופתיחות (בר-גל ושמיד, 1988).
יישום העיקרון: העובדים המקצועיים בתכנית "דרור" פועלים כמנהיגים מעצבים. הם יוזמים, נוקטים עמדה ומכוונים את בני המשפחה לפעול כדי לצאת מן המצוקה באמצעות תכנון המשפחה, תכנון התקציב, מעורבות בתכניות לימוד והכשרה והשתלבות בעבודה. המעורבות והמסירות הרבה של העובדים מהוות דוגמה אישית למשפחות בלקיחת אחריות, דבקות במשימה והתמדה.

ג. טיפול ארוך ורצוף – משפחות במצוקה מועדות להיכנס למשברים קשים ביותר קלות, ולכן על המטפלים להיות עם "אצבע על הדופק" – לתמוך במשפחות בתקופות משבר ולוודא את התפתחותם התקינה של הילדים במהלך השנים. רימרמן (1983) בחן מחקרי התערבות שונים בילדים רכים ובהוריהם בארץ ובעולם, ומצא כי יש חשיבות שההתערבות המוקדמת לא תיפסק ותימשך בהדרגתיות כדי שתוצאותיה תהיינה משמעותיות ועקביות.
יישום העיקרון: כדי ליצור שינוי אשר יתבטא בילדים, יש הכרח בהתערבות ממושכת ויזומה. בתכנית "דרור" הטיפול ברמות עצמה שונות עשוי להימשך כמה שנים, עד אשר הילד הצעיר במשפחה יגיע לגיל 18. כדי להבטיח מצב זה יש להקים ועדות מעקב באגפי הרווחה. ועדה זו אמורה לוודא שהמשפחות ממשיכות לקבל טיפול בהתאם לצורכיהן, גם אם הן נמצאות במצב תקין יותר וגם אם העובדים שטיפלו בהן התחלפו. כדי להבטיח רציפות טיפול בטווח הקצר, מתבקשים העובדים להציג בכל פגישה עם מנחי התכנית את מערך המפגשים שלהם עם כל אחת מהמשפחות והתכנים שנידונו בהם.

ד. יישוג (Reaching out) – עיקרון זה מדגיש את הצורך לצאת אל הסביבה הטבעית של המשפחות, אל בתיהן, מקומות עבודתן וכדומה. בנוסף מדגיש העיקרון את הצורך ב"חיזור" אחר המשפחות גם כשהן אינן משתפות פעולה. ליציאה אל המשפחות כמה סיבות: (1) היכרות מעמיקה יותר עם אורח החיים של המשפחה; (2) עבודה בתוך ההקשר הטבעי של המשפחה עשויה לזרז שינויים בתוכה; (3) הפגנת אכפתיות ומסירות למשפחות מצד העובדים. רבין ואחרים (1989) מדגישים את הצורך בהתערבות בבית המשפחה. להערכתם, הדבר מסייע לצמצם את התנגדות ואת החשש מהמטפלים, וכן לקיים מפגשים שלמשפחה קשה להתארגן לקראתם.
יישום העיקרון: העובדים הסוציאליים בתכנית "דרור" יוצאים אל המטופלים ומקיימים עמם מפגשים גם בשעות לא שגרתיות, כמו שעות הערב או שעות הבוקר המוקדמות. זאת כדי לסייע למשפחה בקיום המפגשים בלי שיאלצו לוותר על שעות/ימי עבודה או מפגשים חשובים אחרים (לימודים, בריאות וכדומה). המפגשים בבתי המשפחות מאפשרים לעובדים להדריך את המשפחות באורחות חייהם (ארוחות, השכמה, השכבה, סדרי שינה וכדומה). כאשר עולה קושי אצל בני המשפחה בקיום פגישה העובדים מאתרים אותם ומשוחחים עמם על כך כדי להגדיל את המחויבות לשיתוף פעולה ולעמידה במשימות.

ה. ראיית המשפחה כמערכת – על-פי עיקרון זה המשפחה נתפסת כמערכת-על והקשרים בין חברי המשפחה נתפסים כתת-מערכות, שלהן חוקים וגבולות. על-פי גישה זו מטרת הטיפול היא ליצור גבולות ברורים בין כל חברי המשפחה ולעצב מבנה היררכי ברור המאופיין בקואליציה הורית ברורה עם שותפות מוגדרת של הילדים. במהלך הטיפול על המטפל לאפשר לכל חברי המשפחה לבטא ייחוד ועצמאות בתוך מערכת של חוקים וכללים ברורה (מינושין, 1982).
יישום העיקרון. המטפלים עושים שימוש בהתערבות משפחתית מבנית, תוך הדרכת בני הזוג לעצב מחדש את הגבולות ביניהם ולהעניק גיבוי הדדי זה לזה מול ילדיהם ומול משפחות המוצא שלהם. בעבודה האישית, מכוונים העובדים את בני הזוג לשוחח באמצעות דיאלוגים על-פי מושל IMAGO של הנדריקס (1988). המטרה היא להגיע לנישואים מודעים, להפחתת מאבקי הכוח, לריפוי הדדי של פצעי הילדות וליצירת אפשרות לצמיחה הדדית טובה בתוך המערכת. רכישת כלים אלו מפחיתה כניסה למשברים חדשים ומסייעת לצאת ממשברים קיימים ביתר קלות.

ו. תכנון, ארגון ושליטה – הדגש משימתי בכל תחומי החיים. יש להקנות למשפחות במצוקה כלים להסתגלות לחיי היום-יום, כלים שאותם הן לא רכשו בתהליך החיברות שלהם. הקניית השימוש בכלים אלו צריכה להיעשות בהדרגה תוך ביצוע תרגילים שונים.
יישום העיקרון: למשפחות בתכנית בעיות רבות כאשר כל בעיה משפיעה על האחרות ומושפעת מהן. לכן, ההתערבות פועלת במקביל בכל תחומי החיים. התערבות בו-זמנית בתחומי חיים שונים מפיחה תקווה בלב המשפחות שכן גם כאשר המשפחה מתקשה לתפקד בתחומים מסויימים, בתחומים אחרים היא חווה הצלחה. המטפלים מעריכים את תפקוד המשפחות בתחומים השונים ויוזמים התערבות בו-זמנית על-פי הצורך. המטפלים מלמדים את המטופלים לקחת שליטה על חייהם ומדריכים אותם במיומנויות של תכנון, סדר, ארגון ובקרה. המטופלים לומדים להכיר את זכויותיהם כאזרחי המדינה ואת יכולתם למצות את הזכויות הללו. במסגרת התכנית נבנו כלים לשימוש המשפחות בנושאים: תכנון תקציב ופיסת חובות, ארגון כל המסמכים השייכים למשק הבית, כתיבת מכתבים, ניהול זמן (יומנים), חיפוש עבודה וניהול משא ומתן עם גורמי חוץ שונים (בתי-ספר, קופת-חולים וכדומה).

ז. שני עובדים סוציאליים – מחקרים מדגישים את היתרונות בהתערבות של שני עובדים במשפחה רב-בעייתית אחת. שני עובדים מגבירים את אינטנסיביות הטיפול במשפחות. בעבודה קשה זו, המלווה במשברים, יש צורך במתתן תמיכה הדדית, בהיזון חוזר ובתכנון משימות משותף (רבין ואחרים, 1989; שרלין ושמאי, 1990). בנוסף, העבודה של זוג מטפלים מאפשרת לבני הזוג המטופלים לצפות ביחסים נורמטיביים ותקשורת יעילה בין בני זוג, וללמוד אותם.
יישום העיקרון: בתכנית "דרור" שני עובדים סוציאליים מטפלים בכל משפחה בו-זמנית, כל אחד מהמטפלים עובד עם אחד מבני הזוג ושניהם יחד עובדים עם שני בני הזוג. עבודתם של המטפלים במשפחה נעשית בתיאום מרבי ביניהם. השאיפה היא כי שני העובדים יהיו גבר ואישה, כך שכל עובד יוכל ליצור אמון ואמפתיה עם המטופל בן מינו. לגברים קשה יותר ליצור קשר ולבקש עזרה בכלל (נרדי, 1992), ומהניסיון שנצבר בתכנית עולה כי קושי זה מתגבר כאשר עליהם לבקש ולקבל עזרה מעובדות סוציאליות. מנגד, לעובדות הסוציאליות קשה לעתים להיות אמפתיות כלפי גברים בעלי רקע אלים (פיזית ורגשית). לעובדים סוציאליים גברים קל יותר להבין את מצוקתם של הגברים המטופלים. כיוון שהרוב המכריע של המטפלים הן נשים, במהלך ההשתלמויות וההדרכה עובדים עם המטפלות ומלמדים אותן להיות אמפתיות יותר כלפי הגברים.

ח. סיוע חומרי מועט – העיקרון הוא להעניק למשפחות סיוע חומרי מועט כדי להתגבר על התופעה השלילית הזאת: סיוע חומרי הניתן למשפחות מעוטות יכולת, מתוך שיקול דעת של העובדים, גורם למשפחות תלויות יותר בשירותי הרווחה ומחבל ביכולתן לקחת אחריות על תפקודן (ארם, 1984).
יישום העיקרון: לעומת תכניות אחרות, רמת הסיוע הכספי הישיר בתכנית נמוכה והסיוע מתמקד ברכישת השכלה ומיומנויות תכנון וארגון. המטפלים אינם מסייעים במתן כספים לצורך תשלום חובות, אלא הם מלמדים את בני הזוג כיצד לתכנן את תקציבם. המטפלים גם מסייעים לבני הזוג במגעיהם עם ספקי סחורות ושירותים שונים במטרה להגיע להסדר שבו בני הזוג מחזירים את חובם בתשלומים נמוכים וקבועים. המשפחות לומדות בדרך "הקשה" שיש לעשות שינוי בסדר העדיפויות בהוצאת הכספים.

מהלך התערבות אופייני בתכנית

העבודה בתכנית "דרור" מבוססת על קביעת יעדים וביצועם, לאורך כל התהליך נעשית הערכה מתמדת של הבעיות השונות העולות ודרכי פתרונן. התכנית כוללת שני שלבים עיקריים:
א. השלב האינטנסיבי – שלב זה נמשך בין שלושה חודשים לחצי שנה, ובמהלכו המטפלים נפגשים עם בני המשפחה כמה פעמים בשבוע. התערבות כזו מפיחה תקווה במשפחות ומפנה את ההורים ליעד המרכזי – טיפול בילדים הרכים וחינוכם.
ב. שלב המעקב – שלב זה נמשך תקופות זמן משתנות, ובמהלכו המטפלים נפגשים עם בני המשפחה פעם בחודש ומשוחחים עמם בטלפון פעם בשבוע. בשלב זה המטפלים עוקבים אחר תפקודם של בני הזוג ושל הילדים בבית ובמסגרות החינוך.
הקשר עם המשפחות בתככנית מתבטא באמצעות:
1. ביקורי בית של העובדים הסוציאליים אצל המשפחות ומפגשים באגף הרווחה.
2. פגישות עם גורמים שונים ומוסדות בקהילה שאיתם יש לבני הזוג בעיות, כגון "עמידר", חברת החשמל, בנקים, צבא ומקומות עבודה, וכן עם מסגרות כמו מוסדות חינוך והכשרה מקצועית שעשויים לסייע בהתקדמותם של בני הזוג.
3. פגישות עם ההורים וילדיהם בבתיהם, באגף הרווחה, במוסדות החינוך, ביחידה להתפתחות הילד, בתחנות לביאות המשפחה, במרפאות ובמקומות שמפעילים תכניות לילדים.
4. פגישות עם בני הזוג ומשפחות המוצא.

תיאור יישום התכנית במשפחה אחת: הצגת המשפחה ויצירת הקשר

אורן ומיכל (שמות בדויים) מייצגים משפחות צעירות רבות, שהן למעשה דור שני של מצוקה בארץ. מיכל נולדה וגדלה בשכונת מצוקה בתל-אביב, ואילו אורן גדל בעיר פיתוח בצפון הארץ. היחסים בין ההורים במשפחות המוצא של שניהם היו קשים, בפרט במשפחתה של מיכל – האב היה אלכוהוליסט ונהג באלימות. שתי משפחות המוצא נתונות במצב כלכלי קשה, והן חסרות תעסוקה קבועה. במהלך השנים המשפחות טופלו במחלקת הרווחה (בתקופה שהן עדיין נקראו ותיפקדו כלשכות סעד). גם אורן וגם מיכל למדו בבתי ספר מיוחדים, והם רכשו השכלה של שמונה שנות לימוד בלבד. לא היתה להם התנהגות עבריינית ועל כן אין להם תיקים במשטרה. אורן שירת בצבא כנהג תובלה. במהלך הטיפול הוא שוחרר בסיוע התכנית משירות מילואים כיוון שהתקשה לעמוד בלחצים המשפחתיים ובדרישות הצבא. מיכל לא גויסה לצבא עקב נתוניה האישיים. כאשר פנו בני הזוג לראשונה לאגף הרווחה, אורן היה בן 27 ומיכל בת 22. הם היו נשואים שנתיים. הם סבלו מבעיות קשות במערכת היחסים ביניהם וממצוקה כלכלית. הם פנו לאגף הרווחה בבקשה לסייע להם בסידור בתם יעל, בת השבעה חודשים, למעון יום. הם נימקו את בקשתם בכך שמצבם הכלכלי קשה, בביתם אין די אוכל, והם בטוחים שהתפתחותה של יעל תהיה טובה יותר במעון.
העובדת הסוציאלית שביקרה בביתם כדי לבדוק נזקקות קבעה כי הילדה קטנה מאוד וזקוקה לקשר אינטימי אם – ילד, וכי מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה אינו מצדיק את הכנסת הילדה למעון יום. עם זאת, העובדת הסוציאלית מצאה לנכון להציע לזוג להצטרף לתכנית "דרור".
בביקור שנערך בבית המשפחה כדי לבדוק את התאמתה לתכנית אותר זוג במצוקה כלכלית קשה: החשמל בביתם נותק עקב חוב לחברת החשמל, והם צברו חובות כבדים לארגונים ולספקים שונים: מכולת, עירייה, בנק, חברת "עמידר", רשות השידור וסוכנים המוכרים דברים מבית לבית, שמהם רכשו טייפ, שעונים וספרים. חובותיהם הגיעו לסכום של 50,000 ש"ח.
בני הזוג דיווחו שמתחילת הנישואים היו להם בעיות קשות שהובילו למריבות שהגיעו לידי אלימות מצד אורן כלפי מיכל, ולידי ניסיון של מיכל להתאבד. בעקבות ניסיון ההתאבדות הגיעו בני הזוג לטיפול בתחנה לבריאות הנפש. הם דיווחו שהטיפול הביא לשיפור זמני היחסיהם, אך לאחר כמה חודשים המצב התדרדר שוב. הם התלוננו על בעיות ביחסים הזוגיים ועל חילוקי דעות קשים לגבי חינוך הילדה. הבעיה החריפה ביותר, לדבריהם, היא מצוקתם הכלכלית אשר הם אינם יודעים כיצד להיחלץ ממנה.
בני הזוג היו שרויים בייאוש ובחוסר אונים. עם זאת, הם גילו רצון שילדתם תגדל אחרת, שתתפתח טוב יותר מהם. באופן בסיסי בני הזוג רצו להיות זה עם זה, אך לא היו להם כל מיומנויות כיצד לתקשר, כיצד לפתור את בעיותיהם הרבות וכיצד לגדל את בתם.
בפגישה עם העובדים הסוציאליים הוצגה בפני בני הזוג תכנית ההתערבות הכרוכה בעבודה אינטנסיבית מאוד במשך כמה חודשים בכל תחומי החיים: תעסוקה, מערכות היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין בתם, וכן יחסים עם משפחות המוצא שלהם, דיור והסתגלות חברתית. העובדים דיברו עם בני הזוג על התקווה שהתכנית יכולה להפיח בהם והתרשמו שאורן ומיכל מעוניינים להשתתף בה, לשנות את מצבם הנוכחי, ולהביא לכך שילדתם תגדל אחרת.

מהלך ההתערבות

תהליך ההתערבות התחיל לאחר שבני הזוג הביעו את הסכמתם להשתתף בתכנית, והוא נמשך למעשה עד היום. ניתן לחלק את התהליך לכמה שלבים:
א. שלב אינטנסיבי מאוד שנמשך כשלושה חודשים. בשלב זה נערכו עם המשפחה פגישות בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע בממוצע. הפגישות נמשכו בין שש לשמונה שעות שבועיות.
ב. שלב אינטנסיבי שנמשך תשעה חודשים. בשלב זה תדירות המפגשים ירדה לפעם עד פעמיים בשבוע למשך שעתיים-שלוש שעות שבועיות.
ג. שלב המעקב – שלב זה נמשך כבר שש שנים, ובמהלכו נולדו למשפחה עוד שני ילדים. בשלב זה נערכו כמה התערבויות אינטנסיביות קצרות מאוד סביב משברים, כגון הפלה, מות אביה של מיכל, מאסר של אורן בצבא, הוצאה לפועל, עבודתו של אורן.

היזמות להתערבויות האינטנסיביות באו לעתים מצד בני הזוג, לדוגמה בעקבות מריבות ביניהם, ולעתים מצד העובדים הסוציאליים, לדוגמה בעקבות פנייה של בעל מקום העבודה של אורן. חשוב לציין, כי בני הזוג עמדו בדרך כלל במועדים, במקומות ובשעות שנקבעו לפגישות. כאשר הם לא הגיעו לפגישה, הגיעו העובדים אליהם. בשלב הראשון נפגשו העובדים עם בני הזוג שלוש פעמים בשבוע, ולעתים אף יותר. בשלב זה העובדים שמו דגש על יצירת קשר ואמון והתייחסו מיידית לכל הבעיות שהטרידו את בני הזוג. על-פי עקרונות התכנית, ההתערבות היתה בו-זמנית בכמה תחומי חיים, אך לצורך ההצגה יתואר מהלך ההתערבות תוך התייחסות לכל תחם חיים בנפרד.

א. קיום כלכלי, תעסוקה, תכנון תקציב ומיצוי זכויות
ההתערבות בתחום זה תוצג תוך התייחסות לשלושה תחומים: ניתוק החשמל, חובות ותכנון תקציב ומציאת תעסוקה מתאימה.
1. איום לניתוק החשמל. בתחילת הטיפול הבעיה המרכזית של בני הזוג היתה בעיית ניתוק החשמל. חודשיים חייתה המשפחה עם תינוקת ללא חשמל בגלל חוב של 300 שקלים. ההנחיה הראשונה של העובדים לבני הזוג היתה שיכתבו מכתב למנהל סניף חברת החשמל בבקשה לפרוס את חובם ולחבר את החשמל באופן מיידי. התשובה שהתקבלה מחברת החשמל היתה שלילית. בהמלצת העובדים כתבו בני הזוג בקשה למנהל חברת החשמל, ואליה צורף מכתב של העובדים בנידון. ואכן, כעבור שבוע חובר החשמל בבית המשפחה, והחזר החוב נפרס לכמה תשלומים. בני הזוג הרגישו שהם פתרו את בעייתם בכוחות עצמם, בתמיכה ועצה של העובדים. לאגף הרווחה היתה אפשרות לשלם עבור בני הזוג את החשבות (באמצעות השגת תרומה), אך לא נבחר הפתרון הקל של הענקת כסף, שיגרום לכך שהם ימשיכו להיות תלויים בשירותי הרווחה וייצרו חובות נוספים, אלא נבחרה הדרך של הנעת בני הזוג לפתור את בעייתם בכוחותיהם הם.
2. חובות ותכנון תקציב. כבר בפגישות הראשונות ערכו בני הזוג עם העובדים את רשימת חובותיהם, ונעשה ניסיון לתכנן יחד עמם את התקציב. במקביל קיבלו בני הזוג סיוע בסידור מסמכיהם בקלסר מיוחד. סידור המסמכים איפשר לבני הזוג לראות עד כמה חיו ב"בלגן": קבלות ששולמו אבדו, התראות מן ההוצאה לפועל לא נמצאו, בדיקות רפואיות היו חסרות. כמו כן קיבלה המשפחה יומן ולמדה כיצד להשתמש בו ולתכנן את זמנה.
העובדים הסוציאליים ובני הזוג התחילו לבדוק כיצד ניתן להחזיר את החובות. העובדת נכחה במפגש בין אורן ומנהל הבנק שלו ויחד הם הגיעו להסדרים שונים באשר לפריסת חובם. לפני מפגש זה נעשתה עבודת הכנה עם אורן באמצעות משחק תפקידים, כיצד עליו להעלות את בקשותיו בפני מנהל הבנק.
העבודה בנושא תכנון התקציב והחזר החובות נעשתה בעזרת טפסים מיוחדים שפותחו (כלים לתכנון תקציב והחזר חובות). כמו כן בוצעו התערבויות תיווכיות אשר כללו פגישות רבות עם נציגי מוסדות שונים. העובדה שהעובדים השתתפו בפגישה עם אורן ומנהל הבנק שלו וסייעו במגעיו עם גורמים אחים תרמה רבות לפתרון הבעיות ולחיזוק הקשר והאמון ההדדי בין העובדים לבני הזוג. כך התבטא אורן, בשיחת הערכה עמו: "קודם כל יצאנו מהבלגן, מכל החובות, היו לנו חובות של קרוב ל- 50,000 שקל רק בחוץ. החובות האלה היו מתחת לכל ביקורת, קיבלתי תמיד קצת הלוואות מבעל הבית שהוא היה מוריד לי מהמשכורת. ובמיוחד קיבלתי עזרה מלשכת הרווחה, לא בעניין כפסים אלא בהסברים, תמיכה בדיבורים, ישבנו והחלטנו ביחד מה כדאי לשלם, כמה ומתי".
מיכל התביישה להגיע לבנק, משום שקרוב משפחה של אורן שעבד שם נהג להשפיל אותה, להתערב בענייניהם ולהעיר להם הערות על דרכי פעולתם בחשבון. העובדים שוחחו עם מנהל הבנק וביקשו ממנו להורות לאותו פקיד שלא יתערב יותר. בו בזמן העובדת הסוציאלית חיזקה את הביטחון העצמי של מיכל על-ידי משחקי תפקידים, כדי שתוכל להגיע לבנק בכוחות עצמה ולנהל את ענייני הכספים ולא לסמוך רק על אורן שיעשה זאת. בפגישת הערכה ציינה מיכל: "אני רוצה להודות לך על כך שעזרת לי בהכול: שעזרת לי להיות עצמאית והתחלתי ללכת לסידורים לבד, לקניות ולבנק, ואני לא חוששת מאף אחד. אני לא חוששת שיגידו לי לא."
שנתיים לאח תחילת ההתערבות, בשלב המעקב, עברו בני הזוג משבר במערכת היחסים ביניהם. המשבר נוצר בעקבות חילוקי דעות חריפים בין מיכל לאורן בנושא השירות במילואים, ובעיקר בגלל חובות שאורן יצר בעקבות קניית טייפ חדש, אקווריום ומשחקי טלוויזיה, מסוכן שמכר מבית לבית. בני הזוג הגיעו לחובות של 7,000 שקלים, למרות התנגדותה של מיכל. העובדים, שאחד מהם היה סטודנט שעשה במשגרת התכנית את הכשרתו המעשית, ערכו שלוש שיחות נוקבות עם שני בני הזוג, והופעל לחץ על אורן שלא להיכנס לחובות ולתכנן את התקציב.
השיחה הבאה שנערכה בעקבות המשבר משקפת את מצב המשפחה ואת התהליך הטיפולי.

עו"ס: "מתי אני צריך להתייאש? נגיד שאנחנו (אני והסטודנט) אומרים 'בסדר, אם לך לא אכפת אנחנו עוזבים'. מה יקרה? תגיד לי בקול רם, מה יקרה?"
אורן: "אני יכול ללכת ולהסתבך עוד… המשפחה תיהרס וזה חבל לי… אני לא מתכוון להרוס את המשפחה שלי… זה יכול להגיע לגירושים, להרבה דברים".
עו"ס וסטודנט: "האם אתם זקוקים לעזרתנו?"
אורן: "בוודאי שאנו זקוקים לעזרתכם, אם לא היינו זקוקים לכם לא היינו פותחים את הקלפים".
סטודנט: "…אולי אתה מרגיש כוח כשאתה חושב שבגלל ההתערבות שלנו אתה תצא לבסוף מהחובות?"
אורן: "זה לא נכון, מי אמר שאני לא מוטרד בלילות? מישהו בא לראות איך אני ישן בבית? אולי אני ישן שעה, שעה וחצי כל לילה".
מיכל: "את הטייפ אני לא רציתי להוא לא שמע בקולי, הוא הלך וקנה את זה אחרי שבוע. הוא היסס ממש להוציא את הטייפ עד שבאחד הימים ראיתי את זה מתחת למיטה, והוא אמר רציתי לקנות לך מתנה לחג. אמרתי לו, אנחנו נמצאים במצב שאי אפשר להרשות דברים כאלו, אולי אם זה היה בגד, היינו נהנים ממנו… בהתחלה הוא הוציא אותי שקרנית, אבל מי שמשקר זה הוא, והוא מנע ממני גם לספר לכם שהוא הביא טייפ… יש חוסר אמון גדול בינינו".
עו"ס: "אורן, האם תוכל לומר לנו מדוע חזרת להתנהגות הקודמת, קניית מוצרים לא חיוניים על חשבון אוכל וביגוד וכניסה לחובות?"
אורן: "למה? איזה גבר היה רוצה שגברים אחרים יבואו אליו הביתה לבדוק איזה דברים יש לו בבית ויגידו לו זה חסר לך וזה חסר לך".
עו"ס: "להיות גבר, לפי הערכים שאנו מאמינים בהם, זה לדעת לדבר עם האישה, לנהל איתה משא ומתן, להתפשר, לא לשקר, לדעת לתכנן ולעמוד באפשרויות התקציביות, לקנות קודם את הדברים החשובים לבית: אוכל, בגדים וספרים. להיות גבר אין פירושו להשיג יותר חפצים".
סטודנט: "השאלה היא מה יהיה בעוד שנה? עכשיו ספגת פחות או יותר את המכות שלך, מי מבטיח שתעמו עוד פעם בפיתויים האלו?"
אורן: "אני חושב שבחיים שלי עברתי די, מספיק עכשיו… אני לא מאמין שאני עוד פעם אכנס לדברים האלה, אני אחשוב פעמיים שלוש, אעשה צעד אחורה, יותר עדיף לי מאשר לרוץ קדימה, זו הדרך היחידה שיש לי לעשות עכשיו עם כל צעד שאני הולך לעשות, אין לי ברירה אחרת…"
באותה השיחה הראינו למיכל שם היא אחראית למה שקרה, בכך שהיא ויתרה ולא הטילה וטו על הדברים. במקום איומים שתתגרש מאורן היא יכלה לומר לו שאם הוא יקנה טייפ היא תמכור אותו, ולבצע זאת.
העובדים התלבטו מה צריך אורן לעשות במוצרים שהוא קנה ועדיין חייב עליהם כסף. לבסוף הוחלט יחד עם בני הזוג שהמוצרים יועברו למשמרת למשפחתה של מיכל, ושהם לא ייהנו מהם עד אשר ישולמו כל ההוצאות. שוב סייעו העובדים לבני הזוג במכתבים לבעלי החוב, ובשיחה עם מנהל מחלקה בבנק לפרוס את החובות ולתכנן כיצד להחזירם.
כיום, חמש שנים לאחר משבר זה לבני הזוג אין יותר חובות, הם עובדים לפי תכנון תקציב, והם אף הצליחו לרכוש בכוחות עצמם ציוד ומכשירים לבית.
3. תעסוקה. בתחילת ההתערבות משכורתו של אורן היתה נמוכה מאוד עקב סוג העבודה (פועל במפעל טקסטיל), אך בעיקר משום שהחסיר ימי עבודה רבים. לדבריו, מנהל העבודה במפעל משפיל אותו ואיננו מתייחס אליו. בשיחות עם העובדים ציין אורן שהוא רוצה לעזוב את מקום עבודתו ולחזור לעבוד במפעל האלומיניום שעבד בעבר. במהלך התכנית אורן למד שאין לעזוב מקום עבודה עד אשר יבטיח לעצמו מקום עבודה חדש. ואכן, אורן התפטר ממפעל הטכסטיל רק לאחר שהתקבל כעובד במפעל האלומיניום.
לקראת העבודה במקום החדש התקיימו פגישות בין אורן לבין בעל מפעל האלומיניום (המעסיק). בשיחות אלו העלה המעסיק את ציפיותיו מאורן: לקחת על עצמו אחריות, להגיע לעבודה בזמן, לא להיעדר או לאחר אלא בהודעה מראש, לקיים יחסים נאותים עם הפועלים האחרים וכו'. לאורן אף הובהרו תנאי עבודתו: שכר, חופשות וימי מחלה.
בשיחה שנערכה לאחר שלושה חודשים אמר המעסיק: "אורן היה ילד בעייתי. אני בעצם שימשתי לו כאחד גדול וכמעביד. היתה לו בעבר בעיה של התאקלמות במקום העבודה. אבל הבחור משתפר. כיום, לאחר שחזר לעבוד, הוא מוכיח עניין ואחריות. כמובן שלהיות בעל מקצוע ייקח לו זמן, מעל לממוצע של אדם אחר, אבל רצון הוא מגלה".
אורן עצמו העריך את יציבותו בעבודה: "בהתחלה היה לי קצת קשה אבל לאט לאט חזרתי לשגרה כמו שהייתי יודע לעבוד… היחס לעבודה השתנה כי העבודה מעניינת יותר, אפשר ללמוד יותר דברים… הבטחון שבעל הבית נותן לי בתקופה האחרונה – הוא נותן לי יותר חשק להיכנס לעבודה ולמקצוע… בעבר היו כל מיני קשיים בעבודה, לעשות מה שצריך ולא להבריז לבעל הבית. במקום ללכת לעשות סידורים, אני מעדיף שהאישה תעשה, ואם אפשר חלק מהסידורים אני עושה אחרי העבודה".
אורן התמיד במקום עבודתו, עם זאת בתקופת המעקב היו שלושה משברים רציניים שנסובו שביב חשדו של המעסיק שאורן גנב ממנו כלי עבודה. האשמה זו השפיעה קשה על אורן. הוא חלה והיו לו כאבי בטן חזקים, כנראה פסיכוסומטיים, והוא נאלץ להתאשפז. פעם אחרת פרץ ריב בין אורן לבין מנהל העבודה, ושוב אורן, שהוא מאוד רגיש ופגיע, נעלב ועזב את העבודה. בפעם השלישית אורן כעס שהמעסיק אינו מעלה את משכורתו. בכל המשברים העובדים היו מעורבים. בדיוניים המשותפים שקויימו סייעו העובדים לכך, שמחד גיסא אורן יגלה אחריות וישוט יותר בתגובותיו הרגשיות הקשות, ומאידך גיסא בעל המפעל יבין כי עליו ללכת לקראת אורן, להעלות את משכורתו וכן לקבוע לו מסלול קידום. כדי שאורן יוכל להתקדם במקום עבודתו היה עליו לשפר את רמתו בחשבון, ולשם כך סייעו העובדים לאורן למצוא מורה מתאים שייתן לו שיעורים פרטיים ואגף הרווחה השתתף בחלק מהעלות. משבר נוסף סביב עבודתו של אורן התחולל חמד שנים וחצי לאחר תחילת הטיפול. לאורן היו חילוקי דעות עם מעסיקיו לגבי גובה שכרו. אורן נוכח לדעת כי הוא אינו מקבל תמורה באותו ענף. העובדים שיכנעו אותו לקחת פסק זמן מהעבודה ולהצטרף לקורס "מעברים" (ארם ושדה, 1996). זהו קורס העשרה הנמשך שלוש חודשים ומיועד לצעירים עם בעיות תעסוקה. מיד לאחר סיום הקורס אורן החל לעבוד כנהג. הוא נהנה מהעצמאות והחופש שיש לו בעבודה, וכן ממשכורת גבוהה יותר לעומת עבודתו הקודמת.
העובדת הסוציאלית סייעה למיכל למצוא עבודה כפועלת במפעל. העבודה הרבה של העובדים עם בני הזוג שיפרה את מצבם התעסוקתי והכלכלי והביאה לתחושה שהם יוצאים ממצב של חוסר אונים.

ב. מערכות היחסים במשפחה
במקביל לעבודה על הנושאים הכלכליים עבדו העובדים הסוציאליים עם אורן ומיכל על מערכת היחסים האישיים ביניהם ועל קשריהם עם משפחות המוצא:
1. קשר עם משפחות המוצא. כמו אצל זוגות צעירים רבים הבעיה הקריטית במערכת היחסים של בני הזוג היא מעורבות היתר של משפחות המוצא – של ההורים ושל האחים. מיכל היתה "הכבשה השחורה" בביתה. למרות זאת, ואולי בכלל זאת, היא הרגישה מחויבות עזה להיפגש עם הוריה בכל יום, והם הורו לה כיצד להתנהג בביתה עם אורן ועם הילדה שלהם. מעורבות זו של ההורים הביאה למתח רב בין בני הזוג ולהתפרצויות כעס. העובדים לימדו את בני הזוג כיצד לשמור על גבולות ברורים עם משפחות המוצא וכיצד לתמוך זה בזה מול הוריהם, מול קרובי משפחה וגם עם חברים.
העובדת קיימה עם מיכל כמה שיחות, שבהן סייעה לה לעבד חוויות קשות מילדותה. חוויות של השפלה, מכות ויחס שגרם לה להרגיש "לא שווה כלום". באמצעות עיבוד החוויות נתנה העובדת למיכל להרגיש בטוחה יותר בעמידתה מול הוריה ואחיותיה, וכן לעמוד על שלה. השיפור בביטחון העצמי השפיע גם על יחסיה עם עובדי שירותים וחברים שאתם נמצאת מיכל בקשר.
מיכל הפחיתה את תדירות ביקוריה אצל הוריה, כמו כן למדה לשבח בפניהם את אורן ולא איפשרה להם לומר עליו דברים שליליים.
השיפורים שחלו בהתנהגותם של בני הזוג תרמו מאוד להפחתת המתחים וליצירת אווירה טובה ביניהם.
2. קשר בין בני הזוג. על-פי שיטת ה-imago נערכו חמישה-עשר מפגשים שבהם למדו בני הזוג על סגנון התקשורת השכיח ביניהם. הם למדו לאמץ לעצמם שיטות תקשורת יעילות יותר שסייעו להם לשפר את מערכת היחסים ביניהם. המפגשים שהתקיימו במשך כחצי שנה נערכו בערב בביתם של בני הזוג לאחר שהשכיבו את ילדיהם לישון. בתחילה לבני הזוג היה קשה ללמוד את אופן עריכת הדיאלוגים. הם הרגישו מבוכה רבה כאשר היה עליהם לפנות זה אל זה בדרך מסודרת ולשקף אחד את דברי רעהו. תקשורת זו נראתה להם מלאכותית. אף-על-פי-כן הם שיתפו פעולה והשיגו את המטרה. הם למדו לטפל זה בזה, ומאבקי הכוח שביניהם פחתו באופן ניכר. בריאיון לעיתון "הארץ" אמר אורן על תקשורת זו: "בהתחלה נורא צחקתי. זה נראה טיפשי. שני אנשים יושבים עם עוד בן אדם וחוזרים על כל מילה. עכשיו אני אוהב את זה. זה נותן לי רוגע. זה נותן לי הקשבה" (גולן, 1997).
כיום, היחסים בין בני הזוג יציבים. הם שיפרו את התקשורת ביניהם, והם יוצאים יחד לבילוי זוגי או עם כל המשפחה.

ג. תכנון משפחה, הורות והתפתחות הילדים
למשפחה כיום שלושה ילדים: יעל ילידת 1990, אופיר יליד 1992 וגלית ילידת 1994.
1. תכנון משפחה. במהלך ההתערבות נערכו עם בני הזוג שיחות בנושא תכנון המשפחה וחשיבותו. מיכל ואורן הביעו התנגדות פסיבית לרעיון תכנון המשפחה והריונה השני של מיכל לא היה מתוכנן. לאחר לידת בנם השני החלה מיכל להשתמש באמצעי מניעה וההריון השלישי היה מתוכנן. חשוב לציין כי כיום מיכל ואורן מקפידים להשתמש באמצעי מניעה, והם החליטו לשקול הולדת ילד נוסף רק כאשר גלית, בתם הקטנה, תהיה בת חמש. על פי דבריהם, ייתכן שיסתפקו בשלושה ילדים.
2. הורות. בתחילת ההתערבות היתה למשפחה רק בת את, יעל. יחסם של בני הזוג אל בתם אופיין בהיעדר גבולות ובמסרים כפולים. מיכל היתה "רכה", ואילו אורן היה "קשוח". מיכל נהגה לוותר לילדה בניגוד לעמדתו של אורן. לא היה סדר יום ברור, יעל הלכה לישון מאוחר יחד עם ההורים, זרקה אוכל בשעת הארוחה, הרביצה להוריה וכדומה. במסגרת התכנית נעשתה עבודה עם בני הזוג על הצורך בשיתוף פעולה ביניהם ועל הגבולות הברורים שיש להציב ליעל.
בשיחת הערכה נשאלה מיכל כיצד היא מרגישה כאם לשלושה ילדים, ומה ההבדל בין מה שהיה לפני התכנית לבין מה שקורה היום. מיכל השיבה: "היתה לנו בעיה עם יעל עם השינה, היא במיוחד אהבה לישון במיטה שלנו. עבודתם אתנו על זה שהיא תישן לבד והיא באמת התחילה לישון לבד, ואם היא באה למיטה שלנו אנחנו מחזירים אותה. אני תמיד הייתי הרכה ואורן היה הקשה אז למדנו לשתף פעולה. אנחנו עובדים היום רק עם שיתוף פעולה, ויש לנו מילה אחת. אנחנו עומדים על שלנו כשצריך, וכשצריך אנחנו מוותרים".
3. התפתחות הילדים. במסגרת התכנית הוכנסו בני הזוג עם בתם לתכנית "הטף", תכנית הערכה מובנית להורים ולילד בכור בן שנה. בתכנית זו מדריכה מלמדת את המשפחה כיצד לתקשר, לשחק, לספר ולשיר לילד. בדרך כלל המדריכות אינן נכנסות לשכונות שבהן גרות משפחות במצוקה עמוקה יותר כיוון שהן מעדיפות לעבוד עם משפחות שמשתפות פעולה ויש אצלן סיכוי לשינוי. בדומה למשפחות אחרות קיבלה המשפחה ספר הדרכה לטיפול בתינוקות של סטנפורד (1993). העובדת הסוציאלית הדריכה את מיכל כיצד להשתמש בספר, והמליצה לפניה על קניית ספרי ילדים. הודגשה חשיבות קניית הספרים והשימוש בהם.
בדומה לכל ילדי התכנית, הוערכה התפתחותם של ילדי המשפחה ביחידה להתפתחות הילד. אצל הבת הצעירה אותרה בעיית שפה והיא מטופלת כיום על-ידי קלינאית תקשורת.

מצבם של ילדי המשפחה כיום: יעל לומדת בכיתה ב', ומן הדיווח של המורה עולה שהיא ילדה מטופחת, נקייה ומסודרת. היא מבקרת בבית-הספר באורח סדיר ומגלה עצמאות. מטבעה היא מופנמת וביישנית, אך עם הזמן היא נפתחה לקבוצה, והיא נחשבת לילדה מקובלת המשתלבת יפה במשחקים חברתיים. היא בעלת משמעת עצמית ומגלה לעתים עקשנות. ליעל אוצר מלים לא עשיר, אך היא מדברת ברור, והיא מובנת לחבריה. יעל רכשה את מיומנויות הקריאה והחשבון באופן סביר. המוטוריקה העדינה והגסה שלה תקינות. באופן כללי מזגה יציב, והיא אינה מראה קשיים וסימפטומים מיוחדים (כגון הרטבה, גמגום, טיקים, פחדים). הורים עצמם מגלים התעניינות ושיתוף פעולה.
אופיר ולך לגן. הופעתו נקייה ומסודרת. הוא נפרד ללא בעיות מההורים בבוקר ואוהב את הגן. אופיר משחק בשיתוף פעולה עם חבריו. יכולת המוטוריקה הגסה והעדינה שלו טובות מאוד. אופיר ילד רגיש ופגיע, והוא זקוק לתשומת לב רבה. הוא מקבל על עצמו גבולות, אך נוטה לפרוץ אותם במצבים שלהערכתו הוא אינו מקבל בהם תשומת לב. שפתו של אופיר אינה עשירה דיה, אך הוא מדבר ברור ומובן. יש לו קשר מצוין עם ההורים, והוא אינו מגלה קשיים וסימפטומים מיוחדים.
גלית הולכת לגן. היא ילדה עליזה ומלאת חיים. הופעתה מסודרת, ביקורה בגן סדיר. גלית מתפקדת היטב, היא אהובה ומקובלת בגן, ויחסיה עם הילדים האחרים תקינים. כישורי המוטוריקה הגסה שלה טובים מאוד. לעומת אחיה הבוגרים היא עצמאית יותר. ההורים משתפים פעולה עם הגננת. נראה שהילדים נמצאים על "דרך המלך". ההורים מעריכים שילדיהם נמצאים במצב טוב יותר מאשר הם עצמם היו בגילם. בשיחות שנערכו אתם הם הביעו רצון ותקווה שילדיהם ישיגו הישגים גבוהים מאלה שהם הגיעו אליהם. ההורים מביעים רצון לתת לילדיהם יותר ממה שהם קיבלו בילדותם: "…לא להחסיר מהם שום דבר ושגם אורן לא ישתה, כי אני גדלתי בבית שאבא שלי היה שותה ואני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו בבית כזה. אני לא רוצה שלילדים שלי יחסר משהו, אני משתדלת שיהיו להם ספרים, צעצועים ומשחקים. לחנך אותם".
"…אני מחסירה מעצמי ואורן מחסיר מעצמו כי אנחנו מעדיפים לתת לילדים מה שלנו לא היה". ההורים מעוניינים שהילדים ימצו את היכולת שלהם: "…ואם הם ירצו להמשיך ללמוד באוניברסיטה אני אשמח מאוד". העובדים נמצאים בקשר מתמיד עם מסגרות החינוך שבהם מתחנכים הילדים. מטרתם היא לעקוב אחר התפתחות הילדים עד גיל 18. פעם בשנה המטפלים והמחנכים ממלאים טפסי ההערכה לגבי תפקודם של הילדים.

ד. דיור והסתגלות חברתית
בתחילת ההתערבות המשפחה התגוררה בדירת שני חדרים. עם הרחבת המשפחה במסגרת התכנית קיבלה המשפחה סיוע לאחר פנייה לחברת "עמידר". המשפחה עברה לדירת ארבעה חדרים. כיום, הדירה מאורגנת, מצוידת ברמה סבירה ומסודרת מאוד. לכל ילד יש את הפינה שלו ובה מיטה וספרייה. במהלך התכנית ניתן לאורן סיוע בנוגע לשירות המילואים. מאז שאורן סיים את שירותו הסדיר הוא צבר כשתים-עשרה נפקדויות ועריקויות בשירות מילואים. ייתכן שהלחץ המשפחתי והמצב הכלכלי הקשה הביאו לכך שהוא לא מצא את הכוח לעשות שירות מילואים. אורן נשפט ונכלא בסופו של דבר. כמובן שלמיכל ולילדים היה קשה מאוד. העובד הסוציאלי סייע לאורן להשתחרר מהכלא, ולאחר התלבטות עם גורמים מוסמכים בצבא הוחלט יחד עם אורן, שעדיף כי ישתרר מהצבא בשל חוסר התאמה. במקרה של אורן השירות במילואים היה מקור לחץ נוסף, שפגע בו ובמשפחתו.

לסיכום, בעקבות ההתערבות שנעשתה חלו שינויים משמעותיים לטובה בתפקודה של המשפחה בכל תחומי החיים. חשוב להדגיש את תפקודם התקין של ילדי המשפחה, למרות המשברים הקדים שפקדו את המשפחה לפני ההתערבות ובמהלכה.

דיון ומסקנות

בתכנית "דרור" יושמו כמה עקרונות אשר הופעלו בחלקם גם בתכניות התערבות אחרות והוכחו כיעילים (יקל ואחרים, 1984; רבין ואחרים, 1989; שרלין ושמאי, 1990). עם זאת, תכנית "דרור" שונה מהתכניות האחרות בכך ששולבו בה הן עקרונות שהוכחו כיעילים בתכניות האחרות והן כמה עקרונות ייחודיים.
העיקרון החשוב ביותר וההכרחי הוא האמונה של העובדים ביכולת ההשתנות של האדם, וביכולת המשפחות להיחלץ ממצבן הקשה. בעבודה עם מיכל ואורן התרחשו כמה משברים שהביאו את בני הזוג לייאוש ולחוסר אמונה ביכולתם להתמודד. גם אצל העובדים הסוציאליים עוררו המשברים ספקות לגבי יכולת ההתמודדות של בני הזוג, אך הם התגברו על הספקות והמשיכו להאמין ביכולתה של המשפחה להתמודד ולהתגבר על המשברים, ואף העבירו מסר זה לבני המשפחה. האמונה של המטפלים גברה על ייאושה של המשפחה, הפיחה בה תקווה והביאה אותה להאמין בפוטנציאל שטמון בה ובאפשרות להוציאו לפועל. ללא אמונה זו של המטפלים אין כל ערך לכל העקרונות, השיטות והטכניקות שהוזכרו.
עקרון נוסף הכרחי וייחודי לתכנית "דרור" הוא רצף הטיפול. עקרון זה אינו מופיע בתכניות התערבות אחרות, והוא משמעותי ביותר. המטרה המרכזית של התכנית היא שהילדים יגדלו ויתפתחו טוב יותר מהוריהם מבחינה חברתית, רגשית, קוגניטיבית ופיסית. רצף הטיפול מסייע להבטיח את מימושה של מטרה זו. בנוסף, רצף טיפול לאורך שנים חשוב ביותר למעקב. כל המשפחות עוברות משברים נורמטיביים. יש משפחות שכאשר הן עוברות משר הן מוצאות את הכוח לצאת ממנו מחוזקות יותר, ולעומתן המשפחות הרב-בעייתיות מועדות לעבור משברים רבים וקשים יותר. אורן ומיכל נמנים כמובן עם המשפחות מהקטגוריה השנייה, וקשה לדעת כיצד הם היו מתמודדים עם המשברים אלמלא התכנית.
הניסיון שהצטבר במחלקות רווחה שונות מלמד כי התערבות אינטנסיבית לטווח קצר מביאה אמנם לשיפור בתפקוד המשפחות, אולם תקופת מה לאחר סיום ההתערבות, עקב עומס הקשיים והרקע הבעייתי של המשפחות הן מתדרדרות חזרה אל המצוקה.
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם טענתם של זייץ, רוזנבאום ואפפל (Seitz, Rosenbaum & Apfel, 1985), שלפיה העלות של הימנעות מהפעלת תכניות ארוכות-טווח, המדגישות את חשיבות רצף הטיפול, היא גבוהה הן במונחים אנושיים והן במונחים כלכליים. החיסכון הכספי המושג על-ידי תכניות התערבות קצרות טווח הוא על כך מומה וזמני בלבד, וזאת מכיוון שהיעדר פתרון יסודי לבעיותיהן של משפחות אלו יחייב השקעת משאבים רבים בלב מאוחר יותר.
מסקנה זו אף עשויה לספק מענה לטענה אפשרית שתכניות התערבות כמו תכנית "דרור", המבוססת על רציפות טיפול והשקעה רבה במשפר מצומצם של משפחות, כרוכה בעלויות גבוהות שיעילותן אינה ודאית. עם זאת, אין ספק שסוגיה זו מחייבת עריכת מחקר שיבחן בצורה מקיפה ושיטתית את יעילותן של תכניות להתמודדות עם בעיותיהם של משפחות במצוקה, השונות זו מזו בעקרונות ובשיטות שהן מיישמות ובעלויות הכרוכות בביצוען.
טענה נוספת שניתן להעלות הא שתכנית "דרור" עלולה לגרום לתלות רבה של פונים בעובדים. עלול להיווצר מצב שבו המשפחות אינן משתמשות במשאביהן העצמיים כדי לפתור את בעיותיהן אלא ממהרות לפנות אל עובדי התכנית כדי שאלה יושיעו אותן פעם אחר פעם. באותו הקשר, עלול להיווצר מצב שאם הקשר עם עובדי התכנית ייפסק מצב המשפחה יתדרדר, כפי שקורה בתכניות לטווח קצר.

כדי להתמודד עם בעיית התלות מדגישה תכנית "דרור" את השמירה והטיפוח של עצמאות המשפחות בכל תחומי החיים. דגש זה בא לידי ביטוי גם במשפחה של אורן ומיכל. לדוגמה, העובדים הקפידו שלא לשלם את חובות המשפחה או לכתוב עבורה מכתבים למוסדות שונים, אלא הדריכו אותה כיצד לתכנן תקציב ולפרוס חובות, וכיצד לפנות לגורמים בקהילה ומחוצה לה.
טענה אפשרית נוספת כלפי התכנית היא שעקרון המנהיגות המעצבת הכרוך במעורבות אינטנסיבית של העובדים ובשינוי ערכים, אמונות והתנהגויות של בני משפחות, אינה עולה בקנה אחד עם ערכי העבודה הסוציאלית המדגישים שותפות, הליכה בקצב של הפונה ואי-שיפוטיות.
בסרט טלוויזיה שהופק על התכנית על-ידי שוורץ (1994) אמר בהקשר זה בן זוג ממשפחה שטופלה במסגרת התכנית: "יותר מדי נכנסים לי לחיים. אני לא אוהב את זה אבל אין לי ברירה. אני רוצה שיעזרו לי שנוכל להסתדר יחד, שיהיה אפשר לעשות דברים, שיהיה שינוי".

ואכן העובדים הסוציאליים הפועלים במסגרת התכנית אכן מתערבים במידה רבה בחיי המשפחות ורואים בכך תנאי הכרחי לשיפור מצבן ולמניעת משברים, אך הם עושים זאת תוך גילו אכפתיות רבה, גמישות ואמון במשפחות.

סיכום

המסר העיקרי של התכנית למשפחות הוא: "הפסיקו להיות חסרי אונים, צאו מהייאוש, תפסו יוזמה, שלטו בחייכם, עזרו לילדיכם להגיע לעתיד טוב יותר, תנו להם תקווה!"
למרות הקשיים והמשברים הרבים שמתרחשים במהלך ביצוע התכנית, ניתן לראות בהערכות שנעשו ונעשות עם כל המשפחות, שההתערבויות הביאו לשיפורים מידיים בכל המישורים. מצבן הכלכלי של המשפחות השתפר, הזוגות שינו את עמדותיהם ואת התנהגותם לגבי תכנון הילודה במשפחותיהם, המתבטאים בהקטנת מספר הילדים ובהפסקה ארוכה יותר בין הלידות, כדי להעניק יותר לילדיהם ולעצמם. גם במערכות היחסים בתוך המשפחות חלו שינויים לטובה. בבדיקה במסגרות החינוכיות נמסר על שיפור בתפקודם של מרבית הילדים.
מטרתה העיקרית של התכנית שילדי משפחות אלו יתפקדו באופן נורמטיבי לאורך שני ובכך ישברו את שרשרת המצוקה, ממשיכה להיבדק.
המסקנה מתכנית "דרור" וממחקרים בספרות שחלק מהם הוצגו במאמר זה היא שרצוי להשקיע במשפחות צעירות. הקשיים בעבודה מרובים, אך תוצאות ההתערבות נותנות תקווה רבה.
__________________________________________________________________________________
מאמר זה נערך במסגרת השתתפותי ב"תכנית עמיתי הג'וינט לילדים בסיכון והוריהם" ג'וינט ישראל – תחום ילדים בסיכון. תכנית "דרור" מופעלת על-ידי לנ"י – ליגת נשים למען ישראל במחלקות הרווחה בקרית שמונה, מרום הגליל, מבואות חרמון, חצור הגלילית, רמלה, ראש העין, הרצליה, תל-אביב (מרכז) ורמת-גן.
הנני מודה לעובדים הסוציאליים יעל מויאל, מירית סיני וקרלוס רבקה, שהיו שותפים בטיפול במשפחה שהוצגה. כמו כן הנני מודה לכל העובדים השותפים בהפעלת תכנית "דרור".
איתן ארם עו"ס בכיר.