הומור כתוצאה של אי-הלימה והפונקציות שהוא ממלא בשירי ילדים לגיל הרך

מאת: ד"ר רות תור גונן

* בחיבור זה הושמטו ההתייחסויות הביבליוגרפיות, הלוחות, ההצגות הגרפיות והאיורים.
@ כל הזכויות למאמר שמורות לד"ר תור גונן . אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני כלשהו את המאמר בשלימותו או כל חלק ממנו אלא ברשות מפורשת בכתב מכותב המאמר.

1. מבוא

במאמר זה נעשה נסיון לבנות מסגרת הגדרתית המגדירה את המונח המופשט 'הומור' כדי לאפשר בדיקה כמותית של אופן הופעתו. מסגרת זו נשענת על תיאוריית אי-ההלימה (INCONGRUITY ), ובעזרתה נבדקו מערכות הכללים הנורמטיביות המועברות בשירי ילדים לגיל הרך, תוך התייחסות לפונקציות שממלא בהם ההומור.
לאחר שיוגדר המונח 'הומור' מתוך שתי מערכות נורמטיביות מרכזיות, הנמצאות במצב של אי-הלימה ביניהן, תוגדרנה הפונקציות שההומור ממלא, והנחות תיאורטיות אלו תיושמנה על 60 שירים הומוריסטיים ישראליים שנבחרו באופן אקראי מתוך 60 ספרים שונים במטרה לבדוק את המודל שנבנה, לנסות ולחשוף דפוסי העדפה בהדגשי אחת מן המערכות הנורמטיביות, לאתר את הפונקציות שממלא ההומור בשירים אלו, וכמו כן, לעקוב אחר האובייקטים שכלפיהם הוא מופנה ואחר שכיחות השימוש בסוגי ההומור.
אספקטים שונים של הומור בספרות ילדים נחקרו בעבר והתמקדו בסוגי ההומור ובדרכי יצירתו, במאפייני הלשון המצויים בספרות ההומוריסטית לילדים , בסוגי האפקט הקומי המצויים באגדות-עם המופנות גם לילדים ובפונקציות שההומור ממלא בשירי ילדים .

ההגדרה האופרציונלית ( כלומר, הגדרה הניתנת לבדיקה משמעותית) של המושג 'הומור' נשענה על תיאורית אי-ההלימה שהוגדרה לראשונה על ידי BEATTIE ב -1776 והוגדרה במינוח חדשני יותר אצל KOESTLER, התופש את ההומור כ'בי-סוציאציה', או כקשר המאחד שני אספקטים או יותר שאינם ניתנים לאיחוד מעצם טיבם .

הגדרת המושג 'הומור' על ידי תיאוריה זו מבוססת גם על הנחתו של SULS, הטוען כי אי-הלימה הוא אלמנט נחוץ ומספיק כדי ליצור הומור. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בגיל הרך, לאחר שהוסק כי תיאוריות של צחוק והומור, המבוססות על תפישה של אי-הלימה שהפתעה בצידה, נמצאו מועילות במיוחד במחקרים תצפיתיים של הומור אצל ילדים בגיל זה . עם זאת, חשוב לציין שתנאי הכרחי כדי שאי-ההלימה המתגלה אכן תהיה הומוריסטית ולא מפחידה או גורמת סבל, הוא סביבה בטוחה ולא מאיימת בעת גילויה של אי-הלימה זו .

ואכן, ספרות ילדים לגיל הרך מתממשת כאירוע המתבצע בסביבה בטוחה ומוגנת, סביבה טעונת שדרים נוחים בין מבוגר-מעניק ובין ילד-קולט, כאשר רק בסביבה לא מאיימת מעין זו ניתן לצחוק למקובל, למוטט מוסכמות, למרוד בדמויות- סמכות שהילד תלוי בהן ו'להרוס את העולם' – כלומר, להתייחס לאלמנטים המאיימים על הסדר הטוב. בנסיבות החברתיות הנוחות הללו עדיין נשמר אי-האיזון הקיים תמיד 'לטובתו' של המבוגר ול'רעתו' של הילד. יחד עם זאת, נסיבות אלו מאפשרות הוצאה לאור של הבעייתיות הלא-מאוזנת הקיימת ביחסים אלו, והזדמנות לגלות כמה אי-איזונים נוספים, לדוגמה, פגמים של חוסר רגישות דווקא במבוגר.

הנסיבות האוהדות מאפשרות לשני הצדדים להעלות, דרך קריאת ספרות ילדים הומוריסטית, נושאים בלתי נוחים, והצחוק הטקסי המשותף (טקסי – לאור נסיבות הקריאה המשותפת והן לאור העובדה שהילד דורש קריאתם החוזרת של אותם שירים מצחיקים) – משמש בו זמנית לצמצום הפער בין הצדדים ולניטרול כוחו של הצד החזק: מבוגר הקורא באוזני ילד דברים פוגעים, 'גסים', או 'מבולבלים' הופך למעשה לשותף בעת הטקס, לוקח זמנית על עצמו את עמדתו של הילד ונעשה מטרה חשופה לחיצים המופנים לא אחת נגדו.

2. 'הומור' כמפגש של אי-הלימה בין שתי מערכות נורמטיביות סותרות

רבים מגדירים 'הומור' על ידי התוצר הפיזיולוגי שלו, הצחוק, למרות שלעתים הוא אינו מדד טוב לחקר ההומור כפי שמציינת נבו). קסטלר רואה בצחוק עדות מובהקת להומור, באותה מידה שמונה-גייגר מעיד על רדיואקטיביות. ככזה, הצחוק מהווה פורקן פיזיולוגי של עירור עודף, לאחר שגירוי מרמה קוגניטיבית מורכבת יותר מביאה לתגובה מסיבית ברמה של רפלקס ביולוגי. ידוע בנוסף לכך גם ניסוחו החדשני לרעיון אי-ההלימה, העומד ביסודו של ההומור והמוגדר על ידו כ'בי-סוציאציה', כלומר, תפיסת אירוע בשני הקשרים שונים שלו שבדרך כלל אינם מתיישבים זה עם זה.

בהתבסס על תיאוריית אי-ההלימה ועל גישתו ההתפתחותית של פיאז'ה, הראה מקגי במחקריו האמפיריים כי גירויים סותרים הנמצאים באי-הלימה זה עם זה עבור הילד הקולט – ייחוו על ידו כהומור, כאשר הצחוק הוא עדות לעונג שבאסימילציה שבוצעה על ידו. הילד בוחן באופן לא מודע, תוך כדי עיבוד קוגניטיבי, האם הגירויים הסותרים שייכים למערכת המתאימה לאסימילציה של פנטזיה או לאסימילציה של מציאות בהתחשב בסטרוקטורות הקיימות אצלו .

הצחוק נתפש איפא כנובע מראיה בו-זמנית של שני מרכיבים (או יותר) שאין התאמה ביניהם, ועם זאת הם מאוחדים באסמבלז' אחד, הכופה עלינו עימות עם העניינים הסותרים שאותם מעלה הסיטואציה ההומוריסטית, כגון הניגוד בין גשמיותו המביכה של האדם בעת העיסוק בצד הרוחני שבו .
KEITH-SPIEGEL שאספה וסיווגה את ההגדרות ההסטוריות השונות למונח 'הומור' מזכירה את שופנהאואר, שבהתייחסו ב -1819 להומור, העלה על נס את התפיסה האינטואיטיבית שהכל נוטים לבטלה, והעדפתה על פני החשיבה הלוגית-רציונלית המקובלת והשקולה בפיצוח חידת אי-ההלימה. שופנהאואר ראה את הצחוק כתגובה הבאה מתוך תפישה פתאומית של אי-הלימה בין מושג מופשט ובין גילוייהם של האובייקטים האמיתיים במציאות. רעיון דומה מצוי גם בדבריו של ספנסר ב – 1860, האומר שהצחוק יופיע כאשר המודעות עושה דרכה מן הדברים החשובים אל אלו הקטנים, חסרי החשיבות, ואילו הליכה ממערכת כללים נמוכה אל עבר גבוהה ממנה תעורר התפעלות. בלשון אחרת אומר וילמן ב -1940 שהומור נוצר כאשר יש מפגש בין רעיון מזעזע ובין משהו פושר ובנאלי בהגדרות אלו קיימת התייחסות לשתי מערכות נורמטיביות העומדות במצב של אי-הלימה: האחת מופשטת, ו'נוראה', הנובעת מסדר 'גבוה' יותר, והשניה – מוחשית, בנאלית ו'נמוכה', מעצם היותה מוגבלת יותר.

תיאורית האמביוולנטיות כהסבר לצחוק נוגעת בהומור כמשהו הקורה כאשר שתי מערכות רגשיות שאינן דרות בכפיפה אחת נאלצות להיפגש: מערכת אחת נחשבת ל'גבוהה' יותר מבחינה נורמטיבית בחברה שבה היא מופיעה (למשל, 'רצינות'), מול מערכת שניה הנחשבת 'נמוכה' יותר מבחינת תפישתם של האנשים אותה ('משחק' לדוגמה) .

גם ברגסון מתייחס לעובדה זו בתיאוריה החברתית שבנה להסברת הצחוק. הוא מתאר הפגשתם של שני יסודות: האחד מתיימר להציג משהו שלם, נעלה, גדול וחשוב (כלומר, מסדר 'גבוה'), בעוד השני מייצג משהו קטן, מקרי, נלעג ובלתי-נשלט (כלומר, שייך למערכת חוקים מצומצמת ופגומה מסדר 'נמוך').

ברגסון מוצא כקומי את ההתנגשות בין דבר-מה כוללני, גדול ורחב (כמו אידאה נצחית) ובין דבר-מה קטן ומוחשי (כמו מום גופני או כשל אנושי כלשהו) המפריע לגדול להיראות גדול באמת .

על פי התיאוריה הפסיכולוגית שהעמיד פרויד, תחושת ההנאה מהומור נובעת מעקיפת אילוצים חברתיים נוקשים ומגבילים שההומור מאפשר. שתי המערכות המתנגשות כאן הן המערכת הערכית השלטת והמקובלת מבחינה נורמטיבית על כלל החברה (שלמרות היותה נתפשת על ידי רבים כמערכת 'גבוהה', היא למעשה מערכת מגבילה ומוגבלת), ומולה המערכת ה'נמוכה' יותר לכאורה, של 'עורמת האני' האינדיבידואלית (המסתברת כמערכת חסרת הגבלות, המאפשרת ליחיד חופש טוטלי). בבדיחות המגמתיות, כפי שכינה אותן פרויד, מותקפים הסדרים והמוסדות החברתיים על ידי יוזמות אישיות ('נמוכות' מבחינה נורמטיבית אך בעלות ראיה רחבה יותר), המאפשרות לפרט להתגבר על מערכות חברתיות מקובלות אך מגבילות. כאן העדפת המערכת הנורמטיבית הנמוכה על ידי שימוש בהומור ברורה מאליה).

הומור מוגדר כאן איפא כחשיפה בו-זמנית לשתי מערכות כללים הנתפשות מבחינה נורמטיבית כ'גבוהה' מול 'נמוכה' ועומדות במצב של אי-הלימה.
המערכת הנתפשת כ"גבוהה" מבחינה נורמטיבית מייצגת בקוטב האחד שלה יסודות מופשטים, נעלים ואידאליים, אובייקטיביים ומשום כך הכרחיים, רציונליים ולוגיים, (המציגים לחליפין עולם תופעות מושלם או דטרמיניסטי, טרגי והרה-גורל), ובקוטב השני שלה יסודות חברתיים הררכיים, שמרניים, מכובדים ורציניים (המחייבים לא אחת צביעות והעמדת פנים).
המערכת השניה, הנתפשת מבחינה נורמטיבית כ'נמוכה' מייצגת בקוטב האחד שלה יסודות מוחשיים וארציים, מצומצמים ופגומים, סובייקטיביים, אגוצנטריים, משחקיים ואידיוסינקרטיים (המאפשרים קיומם של כשלים וחוסר מושלמות מחד, וגמישות מחשבתית וחופשיות רבה יותר, מאידך), ובקוטב השני שלה יסודות חברתיים רדיקליים ושיוויוניים (המחייבים כנות ומעודדים התמודדות עם רגשות ומצבים בלתי נוחים).

היכולת והצורך לתפוס את שתי מערכות הכללים בעת ובעונה אחת ו'לפתור' בכך את אי-ההלימה ביניהן, הן הסיבה המרכזית להנאה מההומור. יחד עם זאת, יש לזכור כי ההומור המופיע בספרות הילדים הוא אמצעי למשא ומתן חשאי הבא לשרת העברתם של מסרים חבויים על נושאים הקשים להעברה בדרך אחרת, וממלא פונקציות שונות באופנים השונים שבהם הוא מתבטא.

3. פונקציות של ההומור בכלל ובספרות ילדים בפרט

מקריאה בספרות המחקרית העוסקת בהומור ניתן להסיק, כי להומור יש פונקציות שונות ואין השימוש בו סתמי: לכל שורה, בדיחה או הערה הומוריסטית יש משמעות .
מילר סבור שהומור יכול להעביר מסרים שקשה להעבירם באופן אחר, בהיותו דרך תקשורתית למשא ומתן חשאי ובהכילו מסרים חבויים על נושאים כאובים, אשר כלפי חוץ ניתן להם גוון בלתי-מחייב .
קיין, סולס וטדשי מתייחסים אל הומור כאל מכשיר חברתי מקל מעצם היותו עמום, נתון לכמה פירושים אפשריים, בעל גוון של משחק ורצינות גם יחד, הטומן בחובו רמזים של חיבה ואמפתיה בהעבירו שדרים כנים. באמצעותו, ניתן להעביר מסרים רציניים באופן בלתי-מחייב המאפשר נסיגה, או הכחשת כוונות רציניות אם הדברים שנאמרו 'מתקבלים רע' . אופק בהתייחסו לשירי מרים ילן-שטקליס רואה מספר שימושים להומור בשיריה: הומור כמטרה בפני עצמה, הומור הבא למטרות דידאקטיות, והומור כפורקן לתחושת מועקה ולחיזוק בטחונו של הילד . ואכן, ניתן לסווג את השימוש בהומור לשלוש פונקציות מרכזיות.

3.1 – הפונקציה החברתית של ההומור

הפונקציה החברתית של ההומור היא הפונקציה הבולטת ביותר, המורכבת משלוש תת-פונקציות מרכזיות:
א. תמיכה בקונפורמיזם.
ב. מרד ובקורת על הסדר החברתי הקיים.
ג. חיזוק קשרים תוך-קבוצתיים והבלטת ייחודה של הקבוצה לעומת האחרות.

בשתי תת-הפונקציה הראשונות משמש ההומור בשני כיוונים נוגדים: האחד מכוון לשמירה על הנורמות החברתיות הקונפורמיסטיות הקיימות, תוך הענשה חברתית על נסיון לחריגות, בעוד השני מהווה אמצעי להבעת הזכות האלמנטרית לראיה אינדיבידואליסטית ונוטל חלק בבקורת על המוסכמות המקובלות ואף במרד על הסדר החברתי הקיים הקפוא והשמרני .
ברגסון אומר כי הצחוק, כפועל יוצא של ההומור, הוא תגובה חברתית, המענישה ומדכאה אלמנטים סוטים בהתנהגות האנושית ובמאורעות חברתיים רחבים יותר.לדעתו, צחוק הוא מכשיר חינוכי רב-עוצמה המופנה כלפי האדם שמעשיו אינם תואמים את הקבוצה, והוא משמש בבחינת הענשה חברתית במטרה לשמור על הנורמות הקיימות .
הומור כשומר על נורמות חברתיות מקובלות עשוי להופיע בספרות ילדים לגיל הרך כאשר הסופר רואה צורך לעורר בילד מודעות לנקיון, ובוחר לעשות זאת לא בדרך של הטפה ישירה אלא בהומור הלוכד את הילד 'מאחור', כפי שקורה הדבר ב'אינכזה והמלוכלך' (מאת דליה מאירי, אייר אבנר כץ, הוצאת שבא, 1981).

יחד עם זאת, הומור גם יכול לפעול בכיוון מנוגד, כמגמיש סטריאוטיפיות נוקשה ומכנית שלקה בה חבר בחברה, או אף החברה כולה. במקרה זה, ההומור משמש בתפקיד של ביקורת חברתית ואף מרד במוסכמות הנוקשות. ככזה, הוא יכול לשמש גם אמצעי להבעת הזכות לראיה אינדיבידואליסטית המתנגדת לחיברות הקונפורמי הרחב, כפי שהדבר מופיע בשיר 'ילדה מזלג וילדה כף' (מתוך הספר 'הנמר שמתחת למטה' מאת נורית זרחי, אייר אבנר כץ, מסדה, 1976):
ילדה מזלג היתה דוקרת/ תמיד שהיתה עוברת./
ילדה מזלג היתה נועצת/ בכל אחד מלה עוקצת./
תפסו אותה אנשים באף/ והפכו אותה לילדה כף,/
וכולם מחאו כף/ ויצאו במחול./ אך התברר אחרי הכל,/
שעכשיו אין להם במה לאכול/ לא עוגות/ לא בשר/ לא דגים/ לא ירק/
ובקר וערב וצהרים/ הם אוכלים אך ורק/
מרק.

KAPPAS מזכירה בתוך עשר הקטגוריות שהסיקה על סמך מה שילדים מוצאים כמצחיק בהומור, גם את הכשל האנושי ואת המגוחכות, ואומרת כי קטגוריה זו עניינה הוא צחוק מהמבוגר (מייצג החברה) ומחולשותיו. קטגוריה זו קרובה מאד ברוחה לקטגוריה נוספת, חברתית במהותה, שקאפאס מתייחסת אליה, והיא ההתרסה שעיקרה מרד כנגד המקובל והפרת הקונבנציות הנכפות על הילד, כפי שניתן למשל להדגים בשיר 'מי שמביט' (מתוך הספר 'הכבש הששה-עשר' מאת יהונתן גפן, אייר רונית קליש, הוצאת נושי, 1978):

מי שמביט בי מאחור,/ לא יודע מי אני./ מי שמביט בי מאחור/
יכול בקלות לחשוב/ שאני רוני או הילד/ של שושנה./
מי שמביט בי מאחור,/ לא יכול לבוא ולשאול אותי:/ ילד, של מי אתה?/
מה אתה עושה פה?/ למה אתה לא בגן?/ מתי תסתפר?
מי שמביט בי מאחור/ לא יכול לשאול אותי/ שאלות ששואלים מלפנים./
מי שמביט בי מאחור/ לא יכול לצבוט אותי בלחי/ כי הלחיים מלפנים./
מי שמביט בי מאחור/ עובר בשקט לידי,/ אני לא רואה אותו/
והוא לא רואה אותי./
מי שמביט בי מאחור/ לא עושה לי עניינים./ יש בשכונה שלנו כמה אנשים/
שאין להם שום סיכוי/ לראות אותי מלפנים.

בשיר זה, המרד החברתי לובש דמות אסרטיבית אולם אינו גולש לאגרסיביות שהיתה שמה קץ למומנט ההומוריסטי, כפי שניתן להיווכח למשל בספרה הבקורתי של ארנונה גדות 'להיות קטן' (ספרית מעריב, 1986). בספר זה קיימים כל החומרים הבקורתיים הקיימים גם בשירים ההומוריסטיים שעניינם הוא תיקון חברתי ודרישה לשינוי ערכים המופנית מן הילד אל המבוגר. עם זאת, אין הספר הומוריסטי כלל וכלל ועל המאיירת, גיל-לי קוריאל, מוטלת המשימה הלא קלה לאזן באיוריה את כל רגשות הכעס הגודשים את הטקסט ולתת להם לבוש הומוריסטי, ובכך לאפשר לילד, שאליו מכוון הספר, לשאת אותם ולעמוד בהם. רק האינטרפרטציה האיורית ההומוריסטית המוצלחת שניתנה לטקסט נטלה את העוקץ מן המרירות המילולית שלו ואיפשרה על ידי כך הכלה של המומנטים הקשים (אם כי מציאותיים) המתוארים בו (המונח 'הכלה' מופיע כאן במובן הפסיכולוגי שלו, שמשמעותו היכולת לעמוד במגע רגשי אמיתי וכן עם הרגשות הקשים שמעביר המטופל ולשאת אותם לא רק באופן פסיבי אלא לספק להם אינטרפרטציה מוצלחת, ובכך לגרום לשינוי בחוויה הפנימית של המטופל).

פונקציה חברתית נוספת של הומור היא חיזוק לכידותה של הקבוצה (כיתה, קבוצה אתנית, חברים בעבודה וכו'), המתבצעת בדרך כלל תוך הבעת רגשות עויינים לקבוצה האחרת פונקציה זו של ההומור מדגישה את ייחודה ואיחודה של הקבוצה ומעלה את מוראל חבריה, תורמת להשגת הסכמה בתוך הקבוצה ומצמצמת את המרחק החברתי בין חבריה.
אם ניישם את עניין הקבוצות לעולם התוכן של ספרות הילדים לגיל הרך, נמצא שני סוגי קבוצות, האחד מצומצם יותר ודן ביחסים בין אחים, והאחר – מרכזי ביותר, ועוסק בקשר שבין קבוצות-ילדים מול קבוצות-מבוגרים, שמרקם היחסים ביניהן מורכב ומשמעותי ביותר לילד בגיל זה, הנמצא בתהליך פרידה וייחוד ובנסיון לפתור את הקונפליקט 'אני-עולם' .

היחסים בין המבוגר לילד הם אמביוולנטיים ומורכבים: מצד אחד המבוגר הוא מקור לבטחון ומושא לאהבה, להערצה ולחיקוי ומצד שני – הוא בעל הכוח והזכויות, למרות כל פגמיו המאכזבים והבנתו המוגבלת. תלותו המוחלטת של הילד בו יוצרת מתיחות, והיא מוצאת בספרות ילדים פורקן ושיחרור מרגשות כעס ותיסכול המתעוררים בילד עקב תלות כפויה זו. הטענות "למה להם מותר ולי לא?", "הם לא צודקים בביקורתם עלי – הרי גם הם כאלה!" מקבלות כאן לגיטימציה להישמע בגלוי .
לשתי הקבוצות יש מאפיינים ברורים למדי: 'הקטנים', חסרי הסמכות, אשר להם חושי אבחנה והבחנה רגישים ודקים, חדים ובלתי מקולקלים, ולעומתם 'הגדולים', בעלי סמכות ומעניקי חסות אך קהי רגש פעמים רבות, בעלי מוסר כפול וחסרי הבנה בדבר החשוב באמת. לכידותה של הקבוצה כתת-פונקציה חברתית שממלא ההומור, תובן כצידקת 'אנחנו הקטנים'.
עם זאת, אין לשכוח כי הסיטואציה שבה נאמרים הדברים ונקראים השירים היא סיטואציה בטוחה. מדובר בהומור יזום ומחושב ולא בהומור ספונטני, המתממש בין שני נציגים משתי הקבוצות תוך שמירה על חוסר האיזון הקיים בין השתיים: המבוגר בכוח ידיעותיו – קורא, והצעיר – מקשיב. אולם אם הספרות הנקראת באותו מעמד היא הומוריסטית קורה דבר מעניין המשנה את הדינמיקה של מבוגר רציני וסמכותי וילד שטוף משחק וצייתן על כורחו: בעצם קריאתה של ספרות הומוריסטית, המבוגר נסוג אף הוא לעמדה מישחקית, ומוכן לספוג חיצים מילוליים, המחזקים את הילד כמייצג קבוצה מועדפת, כפי שקורה בשיר 'אפרים השכן' (מתוך 'אחרי ששלבשתי פיג'מה' מאת שלומית כהן, איירה אורה איתן. שוקן, 1982):

אפרים השכן תמיד שואל:/
"מה תעשה כשתהיה גדול?"/
לפעמים אני עונה: "כבאי"/
לפעמים אני עונה: "אופה"/
לפעמים אני לא עונה./
בצהרים שוב שאל אפרים:/
"מה תעשה כשתהיה גדול?"/
"אני אהיה גדול ואתחתן/
ואתה תהיה זקן!"/
עניתי לאפרים השכן.

בשיר זה מוצג המבוגר כדמות נואלת, הלוקחת לה בתוקף שנותיה והמחוייבות לכבדה, רשות לשאלות של סיכלות הטורדות את הילד, המחוייב בכבודו של זקן. חריפותו של הילד, הבולטת בתשובתו הניצחת כאשר פוקעת סבלנותו, משנה את מצבו החברתי הנחות כילד-מול-מבוגר, ושנינותו החדה מעבירה אותו לעמדה של עליונות. עם זאת, המעבר לעמדה של עליונות אינו חלק, ונעשה מתוך ניפוץ הערך הקונפורמי המושרש "והדרת פני זקן" (מתוך החלטה שזקן שאינו מכבד את זקנתו אינו ראוי להדרת כבוד ?).

במסגרתה של הפונקציה החברתית, יותר משממלא ההומור המתבטא בשיריי הילדים תפקיד של אחווה ואיחוד בתוך קבוצת הילדים, הוא מדגיש דווקא את ייחודה של קבוצה 'חלשה' זו, ופועל לחיזוק ה'אני' הקיבוצי של הילד תוך הדגשת עליונותו, וזה נעשה פחות על ידי גימוד דמותו של בן הקבוצה האחרת ויותר על ידי חשיפת האמת שבן הקבוצה האחרת מעדיף להסתיר.
עיקרה של פונקציה חברתית זו הוא שינוי ערכים משני כיוונים מנוגדים: האחד, מטיף בעקיפין לשמירה על נורמות קיימות, והשני, דורש כנות, תוך חשיפתה של האמת הבלתי נוחה על ידי קבוצה 'נחותה' אך אמיצה יותר. דרישה זו לכנות כורכת עמה בדרך כלל גם הצגה של עולם מציאותי ובלתי מושלם.

3.2 – הפונקציה הקוגניטיבית של ההומור

הבנת המסר ההומוריסטי הוא תנאי הכרחי להנאה מהומור. הבנה זו, כחלק מתהליך החשיבה, קושרת את ההומור לפונקציה הקוגניטיבית שלו שבה ניתן למנות שלוש פונקציות-משנה מרכזיות:
א. הקלת למידה.
ב. שעשוע ויצירתיות.
ג. תובנה (INSIGHT).
באשר ללימוד, ידוע כי הדרך הבדוקה ביותר עבור המלמד ב'חדר' היתה להשתמש בהומור כדי לגרום לילדים לשנן את תלמודם, שהרי מוסר ואותיות א'-ב' ניתן להפנים כאשר ניתן לצחוק עמן . גם שוורצוולד ומשיח נוגעות בפונקציה הלימודית של ההומור, המובלע בין חומר לימודי רב ביצירותיו של ע. בורלא, וידוע השימוש בהומור המילולי של שלונסקי, שבו נעשה שימוש מכוון בצירופי מלים ובמשחקי לשון מתוחכמים ומשעשעים כדי לרתק את הילד בעת קליטת חומרי תרבות עיליים ושפה מקראית גבוהה ועשירה .

החוקרים מדגישים את ההומור כיסוד חשוב ביותר ומספיק כשלעצמו בספרות הילדים, בחייבם הצגתו של עולם בלתי אחראי ובעל מבנה בלתי אפשרי, כדרך אסקפיסטית מן היום-יום השגור והלוחץ מחד, ואימון קוגניטיבי לפיתוח אסוציאציות מאידך.

חובב עומדת על החשיבות שייחסה לאה גולדברג להומור, דבר הבא לידי ביטוי מוחשי ביצירותיה, בהם הופיע ההומור לא לצרכים דידקטיים בלבד כי אם לשם הנאה, שעשוע ובידור גרידא . ואכן, הומור קשור באופן הדוק ליסודות של משחק ושעשוע מחד, ולפיתוח יכולות יצירתיות מאידך.

מרכיבי הסתירה והדמיון הקיימים בהומור קושרים אותו לתהליכים הקיימים ביצירתיות, בה באה לידי ביטוי היכולת ליצור רעיונות ומושגים חדשים. שניהם מחייבים פעולות אינטלקטואליות מן הסוג הדרוש לפתרון בעיות, והמנגנונים אינם שונים כאשר הם מופיעים בספרות ילדים: גם שם הם ממלאים פונקציה קוגניטיבית .

החלוקה להומור מילולי ולהומור מצבי יכולה להוות משתנה נוסף הניתן לבדיקת שירי ילדים הומוריסטיים, אם נשער כי קיימת תלות מושגית בין סוג ההומור (מצבי או מילולי) ובין הפונקציות שהוא ממלא. הומור מילולי שמרכיביו יפורטו להלן יהיה קשור בעיקר לפונקציה הקוגניטיבית של ההומור, בהיותו קשור ליסודות של שעשוע ויצירתיות מחד, וליסודות של לימוד מאידך.

מובן שהומור מעין זה, שהנו מתוחכם יותר מהומור של סיטואציה (המתבטא בעיקר במסגרת הפונקציה האפקטיבית והחברתית), קשה יותר לתפישה אצל ילד בתחילת הטווח של הגיל הרך, משום ששליטתו בלשון ובעולם האסוציאטיבי והתרבותי שממנו היא נובעת מוגבלת עדיין למרות מיומנויותיו הלשוניות.

חלק גדול מן ההומור בא לידי ביטוי על ידי הומור מילולי, הכולל התבטאויות לשוניות המזמינות צחוק עקב כפל-לשון, מלה הנשמעת דומה אך פירושה שונה, השמטת עיצורים, שינוי קל במלה היוצר משמעות שונה מזו המקורית, דחיסות של שני ביטויים לאחד, חלוקת מלה אחת לשתיים, קונקרטיזציה של מטאפורות, אלוזיות, חיבור מלים מרבדים לשוניים שונים (למשל שפה 'גבוהה' ועגה), 'שיבושים' ו'שיפוצים' לשוניים, וצלילים קשים ומוזרים .

שירי הנונסנס הם אחת הדוגמאות המוחשיות לפונקציה הקוגניטיבית שממלא ההומור. הם מתאימים לחשיבה הילדית משום שהם פונים לדמיון ומשעשעים בנוגעם במשמעות הצירופים הכבולים כ'ראש השנה' (=הראש של השנה) ולמקורות המלים, כאלו יש לכל מלה אפשרות להסבר אטימולוגי. יצירות הנונסנס מספקות לילד משחק שכלי-אינטלקטואלי, נשענות על תפישת המציאות הנורמטיבית הבסיסית הקיימת אצל הילד, ומחזקות אותה לאור הפתרון שהוא נאלץ להציע לאי-ההלימה הדמיונית הקיימת ביצירות אלו. בהנאתנו מנונסנס, אומרים חוקרי ספרות הילדים, אנו משחקים משחק שיכלי ומחשבתי, ומשתעשעים בהעמידנו את העולם על ראשו ומשחקים משחק דיאלקטי בהפקעת מלים, מצבים ודימויים מהקשרם המקובל, שאותם אנו מכלילים בסדר שרירותי ואידיוסינקרטי (אולם בעל הגיון פנימי משלו) (אופק, 1983: 141-126; ברוך, 1984; חובב, 1986: 117-116). כאן, תלויה הבנת הטקסט ההומוריסטי בכושרו האינטלקטואלי והתרבותי של המאזין, אולם גם ילד בגיל הרך יהנה מהפיכת סדרי עולם כפי שהוא מופיע למשל בשיר הישראלי האנונימי 'עולם הפוך' (מתוך הספר 'חגיגה של שירים' בעריכת מנחם רגב, איירה אורה איתן, עם עובד, 1979):

בקיץ קר, בחורף חם,/ שועל טפש, חמור חכם./ עור מביט, חרש מקשיב,/
עתיקה היא תל אביב…
החלב צבעו שחור;/ מנעים זמירות עורב צחור./ באלסקה יש חמסין,/
תורה לומדים בארץ סין.
דגים שטים על העצים;/ החתול מטיל ביצים./ כל תלמיד אוהב שעור,/
וזה לא שיר, כי אם ספור…

למרות הקשר ההדוק בין ספרי הנונסנס והגוזמה ובין הפונקציה הקוגניטיבית, אין להתעלם מן העובדה שההנאה האינטלקטואלית מהומור אבסורדי הדורש מן הילד לוותר לרגע על החשיבה ההגיונית ה'גבוהה' יכולה להתפרש גם כסוג של עקיפת הכורח הנכפה עליו מצד המבוגר להיות 'בסדר' ולנהוג בהגיון בחייו היום-יומיים. הומור אבסורדי יכול, איפא, לבטא גם פונקציה אפקטיבית, שכל עיקרה הוא הצורך שמרגיש הילד בשחרור ממתחים פסיכולוגיים שבהם הוא שרוי ומכבלי המציאות. הנונסנס מספק לילד פורקן והקלה, בפוגשו עולם שבו הכל אפשרי ללא מילות הסבר או התנצלויות מיותרות.

פיכמן מעלה את הצורך בהומור בספרות המיועדת לילדים, "שהרי בו כלולה ממילא הכרת החיים המלאה" . קביעה זו, שלא ניתן הסבר למשמעותה במאמר, יכולה להתפרש כצורך בתהליכים קוגניטיביים של תובנה, כדי להכיר את החיים במלואם. תובנה (או הארה) ((INSIGHT, כתהליך פסיכולוגי פנימי המתרחש בבת-אחת, לעתים באופן בלתי צפוי ובמפתיע, מקנה לאדם הבנה רחבה יותר של עולם התופעות סביבו ומושג עצמי עמוק יותר על הפרופורציות הנכונות וההכרחיות שעמן הוא חייב להתעמת בעצם קיומו האנושי.
קולמן קושר בין התהליך הקוגניטיבי המתרחש בעת הבנת ההומור ובין התהליך הפסיכולוגי בשבריר השניה שבו מתרחשת התובנה, שהנה למעשה מצב שבו האדם רוכש לפתע דרך הסתכלות חדשה על עצמו ועל החיים סביבו, כשההומור הוא למעשה הסוכר המצפה את הגלולה המרה של חשיפת האמת המאלצת את האדם להווכח בטעותו .

השיר 'החסידות מספרות' (מתוך 'מה עושות האיילות' מאת לאה גולדברג, אייר אריה נבון, ספרית הפועלים, 1949), הוא דוגמה אפשרית לאמירה הפילוסופית בדבר הצורך הדחוף מחד, ואי היכולת האנושית מאידך, לצאת מתוך הראיה הצרה והמוגבלת של הדברים כדי ל'הרוויח' פרספקטיבה רחבה ונבונה יותר על העולם:

האגם שקט כשוקת,/ על חופו בשתי שורות/ חסידות עושות תסרוקת/
מתקשטות ומתגנדרות/ כגברות מפוארות,/ מתהדרות ומתקשטות,/
ומובן – מפטפטות./
האחת מהן אומרת,/ כי שמעה מפי אחרת/ שבערב באגם/ התרחץ מין בן-אדם./
בן-אדם – ראו זה פלא!/ אין לו שום דברים כאלה./ לא כנף ולא נוצה – /
סתם קרח כביצה!
"הבלים! מה את אומרת!"/ מתערבת האחרת./ "אי ראשך? ממש חרפה!/
אין שום פלא, רק איוולת./ האדם – ודאי הוא ילד – / ועדיין בקליפה./
שהרי ברור מאד:/ איך יוכל יצור לחיות/ בלי כנפיים ונוצות?"

חשוב לציין את הבעייתיות הקיימת בסיווג הבלעדי של שיר הומוריסטי לאחת הפונקציות הקיימות. כפי שפעמים רבות הומור מילולי איננו סוג ההומור היחידי המאפיין שיר הומוריסטי, כך קורה לא אחת ששיר מעין זה מאופיין על ידי יותר מפונקציה אחת, וצריך להיות מודע לכך כדי לא להבין את ההומור ואת המסר בו הבנה רדוקציוניסטית מדי. למשל, יש לשים לב כי שירי נונסנס רבים עשויים להיות לא רק שירים הממלאים פונקציה של שעשוע ויצירתיות מתוחכמת, אלא שירים המביאים השקפה של עולם הפוך במטרה להשיג שיוויון מעמדות וחיסול פער הררכי שרירותי ולא צודק בין מלך ועבד, ובכך למעשה הם ממלאים פונקציה חברתית, או כפי שנאמר לעיל, יש שהם באים למלא פונקציה אפקטיבית של חיזוק בטחונו העצמי של הילד הקטן.

3.3 – הפונקציה האפקטיבית של ההומור

הפונקציה האפקטיבית של ההומור מכילה כקודמותיה שלוש תת-פונקציות:
א. הפגת מתחים.
ב. קירוב חברתי והחלצות מנחיתות.
ג. חיזוק ה'אני'.

תת-הפונקציה הראשונה, שחרור ממתח ומסבל, לוקחת תפקיד מרכזי וחשוב ביותר מבחינה פסיכולוגית. וולפנשטיין, בדברה על הומור אצל ילדים, אומרת כי אחת מן הפונקציות החשובות ביותר שלו היא הנסיון האלגנטי להסיר מעלינו את כותליהם המעיקים של הקשיים בחיים, מתוך הרואיות צנועה המצליחה להביא להתעלות רגעית. דבריה אלה מזכירים לא במעט את דברי פרויד במאמרו הקצר על הומור: "יש בו בהומור לא רק מן הנותן-פורקן בדומה לחידוד ולקומי, אלא גם מיסוד ההוד והאצילות […] היסוד הנאצל, המרומם, טמון בלי ספק, בנצחון הנארקיזם, בהפגנת שלמותו המכרעת של האני. הוא, האני, נמצא מסרב להיפגע מגורמים שבמציאות, מטעמים מטילי סבל, ומבקש להראות, כי אין הזיות עולם-החוץ עשויות להזיזו ממקומו" .

בספרות ילדים מועצמת חשיבותו של ההומור כדרך להפגת מתחים והוא תופס מקום מרכזי . הסופר המבוגר בא לעזרת הילדים, מנסח עבורם טקסטים הומוריסטיים המאפשרים להם הרפיה ממצבם, ומספק כלי התמודדות העוזרים להם ליצור מערך הגנה כנגד ההזדהות עם החרדה והמתח בחייהם. כך, הוא מחזק את ה'אני' של הילד, בספקו לו מצבים שבהם נראה המבוגר מבולבל ונבוך, זאת לא באופן בקורתי, מרושע, או על מנת לשנות דבר מה בתפיסת חייו של המבוגר, אלא כדי לקרב את הילד (כחבר הקבוצה ה'חלשה') אל המבוגר (או לאמיתו של דבר, כדי לקרב את המבוגר אל הילד) ולטשטש על ידי כך את הבדלי ההיררכיה ביניהם. קירוב חברתי זה מחלץ את הילד מנחיתותו ומאפשר לו תחושה טובה יותר מבחינה ריגשית בעומדו מול חבר מקבוצה 'חזקה' יותר, והדבר נעשה לרוב בעזרת הומור מצבי. דוגמה מובהקת לכך הוא השיר 'דודי שמחה המבולבל' (מתוך הספר 'דודי שמחה', מאת ע. הלל, איירה רות צרפתי. הקבוץ המאוחד, 1969). להלן חלק קטן מתוכו:

קצת לא נעים/ קצת לא נעים לי להודות,/ שדודי/ (שמחה הדוד)/
קצת מבולבל./
זה באמת, ככה, די חבל./ טוב,/ למשל:/
לארוחת-הבקר/ הוא מורח סנדויץ'/ מסנדל/ בחמאה/ בסנדל,/
אבל בתה הוא שם/ שתי כפיות חרדל/
אולם את הבשר/ בוחש הוא בסוכר./
כזה דוד מבולבל.

כאן מודגמת חלק מקשת-האפשרויות של ההומור המצבי, שהנו הומור המבוסס על הכרת סיטואציות אלמנטריות (צחצוח שיניים, מרכיבי הארוחות, יחסי גדלים וכו'), והוא מוכר לילדים בגיל הרך כבר מגיל שנתיים בערך. הומור מעין זה מתמקד בתיאור מצבים קומיים שמקורם בצורתו של אובייקט ההומור, בתנועתו ובהתרחשויות הרציפות המתוארות ביצירה. הומור מצבי כולל אלמנטים של קפיציות, אוטומטיות וחזרה (תוך איבוד הגמישות האנושית והפיכה למעין בובה על חוט או אוטומט), אלמנטים של היפוך סדר, פיזור ובלבול (המעידים על איבוד מודעות), אלמנטים של 'חבטה' (מכה לא חמורה, החלקה), 'כדור שלג' (כאשר יסוד קטן סוחף עמו את המבנה כולו וגורם למפולת כללית), קטלוג של חפצים קומי (הנערם ביחד למרות שאין ביניהם כל קשר הכרחי או לוגי).

השיר 'אמא מבולבלת' (מתוך הספר 'אמא מבולבלת' מאת דליה רביקוביץ, אייר מישל קישקה, כתר 1981), הוא דוגמה המאפיינת סוג זה של פונקציה אפקטיבית שאותו ממלא ההומור, בהנמיכו ללא רשעות את דמותו של המבוגר, האמור להיות בשליטה מלאה על כל הקורה לו. כאן, לומד הילד כי חרדות, בלבול וכשל אינן מנת חלקו בלבד: גם האם, הדמות הכל-יכולה, "הלכה ושמה את הילד/ בתוך אמבט יבש וריק/ ועדו הקטן צוחק,/ ועדו הקטן בוכה:/ הוא לא אוהב אמבט כזה".
המחבר פועל כמקרב חברתי, המנמיך את המבוגר והופכו לחלש, כדי לקרבו אל הילד ולטשטש את הבדלי ההררכיה ביניהם, ומשתמש בהומור כמרכיב אפקטיבי, המאפשר לילד תחושה טובה יותר מבחינה רגשית.

גם מאמרה של רות עוסק בהומור בספרות הילדים כמשחרר ומרגיע, בהבליטו את חולשות השליט העריץ בצורה קריקטורית: "נעים ומשחרר לצחוק על טפשותם של אלה שתמיד נראו כמושלמים".
אפשרויות ההרפיה שמספק שיר הילדים ההומוריסטי עולות באופן ברור משירה של תרצה אתר 'כששואלים אותי' (מתוך הספר 'ילד קטן ילד גדול', אייר אבי מרגלית. מסדה, 1973):

כששואלים אותי, "מה שלומך?"/ אני תמיד שותק./
כי אני לא יודע מה להגיד./ לפעמים אני ככה, קצת צוחק…/
אבל אני לא אומר כלום,/ כי אני מתבייש./ מה יש?

בשיר זה מתוארת היטב מבוכתו של הילד לנוכח שאלות שגרה סתמיות הנקוטות בעולם המבוגרים, וזו נפתרת לא על ידי ויתור על עקרונות הסתייגותו, אלא בהחלטה לא לתת למבוכה זו להטרידו יתר על המידה.

שחרור ממתחים אמוציונליים היא פונקציה בעלת ערך תראפויטי שההומור מספק.
ברוך מתייחסת לשני ההיבטים של הפונקציה האפקטיבית, שחרור ממתח וחיזוק ה'אני', בדונה בבעיות ההגיה של ילדים כמרכיב הומוריסטי בספרות הילדים (ברוך, 1986). היא אומרת כי להחלפת העיצורים ולבלבול הלשוני שהחלפה זו גורמת יש שתי מטרות עיקריות: עבור הנמען שכבר יודע איך אומרים 'טרקטור' (בספר 'ילדה אחת אמרה' מאת מיריק שניר, איירה: מיכל אפרת. הקבוץ המאוחד, 1985) – משמש הספר כמחזק ה'אני', ועבור נמען הסובל מבעיה דומה, ומוצא שקשיי הגייה אינם בעייתו הבלעדית – הוא משמש כאמצעי הרפיה ושחרור מתחושות לא נעימות.

כרמי-לניאדו ולוינגר מפתחות את הדיון בשימושים התירפויטיים של ספרות הילדים, אם כי ללא התמקדות בפונקציות האפקטיביות של ההומור . לטענתן, ניתן בעזרת ספרות ילדים לא רק להקל מעל חרדתו של הילד אלא גם לחתור ולשנות באופן אקטיבי יותר את מצבו הפסיכולוגי הנחות תוך התמודדות עם הדימוי הנמוך שממנו הוא סובל. כמאפיין צדדי, ניתן בדרך כלל למצוא ביצירות אלו מרכיבים של הומור, העוזרים לילד להתמודד עם הבעיה המוצגת, שהנה לא אחת בעייתו הוא.

קשה לעשות הבחנה ברורה חדה וחותכת בין פונקציות המשנה של הפונקציה האפקטיבית, אולם גורם משותף אחד מאחד את כולן: רווחתו האישית של הפרט, ובכך שונה הפונקציה האפקטיבית מזו החברתית. בעוד זו החברתית מתמקדת בבקורתו של הילד (כמייצג קבוצה קולקטיבית בעלת תכונות מסוימות) על המבוגר (המיוצג על ידי דמויות שונות ותכונות קולקטיביות מסוימות), עוסקת הפונקציה האפקטיבית בשימוש בהומור על מנת לחזק את הערך העצמי של הפרט, ללא כל השוואה או רצון לנגח את חברי הקבוצה האחרת. השירים מייצגי הפונקציה הזו יחבטו בהומור רך ומשעשע בבני הקבוצה העליונה, אך לא יעבירו בחריפות בקורת על דרכיהם או ימרדו בהם, כפי שהדבר קיים בשירים שבהם ההומור ממלא פונקציה חברתית של בקורת (לדוגמה בשיר 'גם אני רוצה' (מתוך 'כשאמא היתה קטנה', מאת חגית בנזימן, איירה תמי בצלאלי. דביר, 1977):

אבא אתמול קנה מכונית,/ כמו זו של אבא של רונית./
ופעם קנה מכשיר אוטומטי/ כמו שיש לאבא של מתי.
ואמא היום תפרה וילון/ כמו לרנה בסלון./ ולאבא היא אמרה,/
שכדאי לקנות דירה/ (זה משום שרק אתמול/ עברו שכנינו שמשמאל)./
אז למה היום כשבקשתי מאמא/ בבה מדברת כמו לימימה/
היא רק כעסה:/ "איך את לא מתביישת,/ תמיד מבקשת ועוד מבקשת,/
ותמיד מה שיש לאחר/ מוצא חן בעיניך יותר?"

עד כאן נמנו שלושת הפונקציות המרכזיות שאותן ניתן לאתר בספרות הילדים.
אילו מערכות נורמטיביות מעומתות זו מול זו בשירים ההומוריסטיים ומהי ההעדפה המשתמעת מהם ? מה הן הפונקציות המרכזיות שמשרת ההומור בשירים אלו ומי משתי הקבוצות הגיליות יוצאת מחוזקת, כלומר, מי הוא אובייקט ההומור שאליו מופנים החיצים (הילד, המבוגר, שניהם גם יחד או עולם התופעות) ? האם יש העדפה לסוג הומור מסוים זה או אחר ?

4. מאפייני האוכלוסיה שנבדקה

כדי לענות על השאלות נדגמו 60 שירים שהוכרו בחלקם כשירים הומוריסטיים בהתייחסויות קודמות במאמרים שהוזכרו. שיטה זו של בחירה בשירים הומוריסטיים שהוגדרו ככאלו על ידי חוקרים אחרים בעבר ננקטה גם על ידי זידמן בבואה לחקור מאפיינים וסוגים של הומור ביצירות הילדים).
60 השירים נדגמו מתוך 60 ספרים שונים כדי לקבל תמונה רחבה ככל האפשר ופיזור גדול ככל הניתן כדי למנוע הטיות במסקנות. ההתייחסות היתה לטקסט בלבד ולא לאיור המלווה. הספרים שמהם נדגמו השירים הנם עכשוויים ברובם ונעים בטווח בין אמצע שנות ה – 60- לסוף ה -80 . עם זאת, מכילה הרשימה גם מספר ספרים שיצאו לאור לראשונה בשנות ה -40 ואף בשנות ה -30, זאת בתנאי שהם זכו למהדורות ולהדפסות חוזרות ונשנות עד ימינו אלו (רשימת השירים שנבדקו בנספח מס. 1).
לעתים, כפי שכבר הובהר לעיל, יש ששתי פונקציות תבאנה לידי ביטוי בשיר אחד, ואז שתיהן תבאנה בחשבון בעת חישוב השכיחויות.
שיטה זהה ננקטה גם בחישוב שכיחויות אובייקט ההומור, כלומר האובייקט שאליו מופנים חיציו של ההומור, (קבוצת המבוגרים, קבוצת הילדים, שתיהן גם יחד, או להבדיל – אף אחת משתי אלו, אלא המצב ועולם התופעות כולו). טבלת השכיחויות התייחסה כמו כן גם אל סוגי ההומור שהופיעו בשירים (מצבי, מילולי, או שניהם גם יחד). שני משתנים אחרונים אלו (אובייקט ההומור וסוג ההומור) לא תפסו מקום מרכזי במאמר מבחינת חשיבותם, ונספחו רק כפוטנציאל אינפורמטיבי אפשרי נוסף.

5. תוצאות

לוח 1. שכיחות ההעדפה של המערכות הנורמטיביות המופיעות בשירים ((N=60

מערכת נורמטיבית 'גבוהה' = 16 שירים (% 27)
מערכת נורמטיבית 'נמוכה' = 44 שירים (% 73)

לוח 2. שכיחות הופעתן של הפונקציות שההומור ממלא ((N=60

חברתית = 12 שירים (% 20)
חברתית + אפקטיבית = 3 שירים (% 5 )
אפקטיבית = 19 שירים (% 32)
אפקטיבית + קוגניטיבית = 8 שירים (% 13)
קוגניטיבית = 16 שירים (% 27)
קוגניטיבית + חברתית = 2 (% 3 )

לוח 3. שכיחות ההופעה של אובייקט ההומור ((N=60

מבוגר = 21 שירים (% 35)
ילד = 16 שירים (% 27)
מבוגר + ילד = 6 שירים (% 10)
מצב עולם התופעות בכלל = 17 שירים (% 28)

לוח 4. שכיחות סוגי ההומור בשירים ((N=60

מצבי = 34 שירים (% 57)
מילולי = 7 שירים (% 12)
מצבי ומילולי = 19 שירים (% 32)

6. דיון וסיכום

במאמר הנוכחי נעשה נסיון לבנות מסגרת הגדרתית-תיאורטית שתאפשר בדיקה ברת מדידה של הופעותיו השונות של ההומור בשירי ילדים. לצורך הדבר, הוגדר ההומור במונחים של 'אי-הלימה' הקיימת בין שתי מערכות כללים נורמטיביות סותרות, האחת שייכת בדרך כלל למערכת מסדר 'גבוה' יותר, והשניה – למערכת מסדר 'נמוך' יותר. מערכות אלו באות לידי עימות בשיר ההומוריסטי, שבו ההומור ממלא שלוש פונקציות מרכזיות (חברתית, קוגניטיבית ואפקטיבית), המורכבות מתת-פונקציות. בשירים אלו קיים בדרך כלל גם אובייקט המשמש מטרה להומור (המבוגר, הילד, שניהם גם יחד או עולם התופעות בכללו), תוך שימוש בשני סוגים מרכזיים של הומור (מילולי, מצבי, או שניהם כאחד).

6.1 – מערכות הכללים הנורמטיביות

שכיחות ההעדפה הגבוהה הניכרת בשירים ההומוריסטיים נוטה לעבר הצגת מערכות כללים נורמטיביות 'נמוכות', ונטיה זו מובנת, שהרי ההומור היה מאז ומתמיד אמצעי עזר לגיטימי להצגת כל מה שאינו יכול להיות מוצג באופן 'רציני'.
כשלושה רבעים מכלל השירים שנבדקו (73%) העדיפו להעלות את הפן הבעייתי והפגום של המציאות שעמו קשה יותר להתמודד, ואת הפן האידיוסינקרטי-משחקי והסובייקטיבי-אגוצנטרי, הנתפשים אמנם כרצויים אך במידות קצובות ומדודות.

עם זאת, באופן ספציפי יותר, הפן האידיוסינקרטי-משחקי, ההופך את סדרי החיים על פיהם, משתעשע ככל העולה על רוחו ומשתמש בגמישות יצירתית ובחופש מחשבתי תופש כרבע מכלל השירים (11 במספר) המציגים מערכות כללים
'נמוכות' (לדוגמה, 'ביתו של מר גוזמאי', 'בא אל ארץ שומקום', 'הוציפלו', 'מסיבה'), וכמעט אותו מספר שירים (10 במספר) מעלה תכנים רדיקליים הקשורים בדרישה לשיוויוניות וכנות (לדוגמה, 'גם אני רוצה', 'הסודות של אמא', 'אפרים השכן', 'כשאני אומר', 'אני צריכה לבא מיד', 'מי שמביט').
המספר הגדול ביותר מתוך קבוצת השירים (23 במספר) שהעלתה מערכות כללים 'נמוכות' עסקה בקיומם של יסודות סובייקטיביים-פסיכולוגיים, המודים ב'כשלים' אישיים כגון בושה, אגוצנטריות, כיעור פיזי, בעיות הגייה וקושי לשאת במטלות היום-יומיות (לדוגמה, 'מעשה בעכביש', 'עצמו עינים', 'קץ וחשת' 'הדבורה', 'כשאבא נרדם על ידי במטבח', 'כששואלים אותי', 'אמא מבולבלת').

בשיר 'מעשה בעכביש', מלבד הלעג הקל למסלול החיים הבורגני המקובל של חתונה, הבטחה גברית לאיכות חיים בדירה מרווחת ונוחה המלווה בדרך כלל בעבודת פרך, קיימים שני מומנטים הפורשים לפני הקורא את היסודות הארציים המציאותיים הפגומים. הראשון שבהם מתגלה בפואנטה מפתיעה, עם חורבנה של הדירה המבריקה והיפה שהכין העכביש החרוץ לכבוד העכבישה על ידי המטאטא בידיה של עקרת הבית, והשני, כקונטרה-פואנטה, נפרש עם לחישתו הזעירה של הזבוב: "אולי אני רשע חוטא,/ אבל…הידד למטאטא!" (מתוך 'נמשים מלא החופן', מאת אמירה עתיר, איירה תרצה טנאי, אלף. 1977). כאן דחוסים בזעיר אנפין המרכיבים הפסיכולוגיים של תחושות אשמה, יחד עם שמחה אגואיסטית על הצלת עורך-שלך על חשבון חורבן אושרו של האחר, בשיר שבו נלחשים ויוצאים לאור כשלים פסיכולוגיים אנושיים שהכל טורחים להסתיר.

עייפותו הפיזית של האב, המנמיכה קומתו של זה האמור להיות סמל לכל ההירואי, המושלם, החזק והבלתי מנוצח בחלד עולה משיר הערש העכשווי 'עצמו עינים' (מתוך 'השן הראשונה', מאת רמה סמסונוב. איירה לידיה ברסק. מסדה. 1981):
נומי בת ונומה ונומה בן,/ כן, זה אבא מתחנן./
הרדמו, עצמו עינים,/ ח'ת שתים ח'ת שתים./ הספור שלי עיף/ והשיר שלי צרוד,/
אמא עוד מעט תשוב,/ לאן הלכה זה לא חשוב./ אני מת לקרא עתון./
אני מת לשכב לישון./ אז ח'ת שתים ח'ת שתים,/ לילה טוב, עצמו עינים.

מובן כי תיאור מעין זה, המעלה בפני הילד את העובדה המציאותית כי מחוזות החוזק שלו הם מחוזות בעירבון מוגבל, נותן בעת ובעונה אחת, בעזרתו של ההומור, לא רק לגיטימציה להצגתה של מציאות פגומה, אלא גם עצה עקיפה להכיר בה ככזאת בעת בניית מאזן פרופורציונלי של מערכות ערכים בחיי היום-יום.

בנוק-אאוט הומוריסטי משכיב השיר 'הדבורה' את כל מערכות הכללים הנורמטיביות ה'גבוהות', החיוביות, הנעלות והאידאליות שהונחלו לנו כילדים. המערכות שציירו תמונת עולם אביבית של אושר מושלם הטמון בריחופה של הדבורה מפרח לפרח שהיללו את מעלת החריצות המבורכת, מתמוטטות לאור הגילוי הנורא בדבר ההכרחיות האובייקטיבית המגבילה כסיבה האמיתית למעשיה של הדבורה. נפשה הסובלת של הדבורה (כמטאפורה לכל-אדם הנמצא במילכוד של לית-ברירה קיומי) מוטלת על ידי הסופר על ספתו של הקורא (ילד ומבוגר כאחד), וסוחטת ממנו הזדהות בלתי מסוייגת לנוכח מצבו הקיומי (מתוך 'מעשה בבת יענה', מאת מירה מאיר. אייר יפתח אלון. קבוץ מאוחד. 1978) :

"הן זה נורא",/ אמרה דבורה,/ "רק דבש אורה'./ רק דבש אורה'./
ולא קוראה/ ולא שרה,/ זה רע! זה רע!/ ממש צרה./
הן אי-אפשר/ להקרע/ מעל תפקיד/ מעל משרה,/ מבלי שנוי/ מבלי תמורה./

ואין לי חג,/ ולא כרה./ בחריצות כה נוראה/ ביום של חן/ וביום צרה/
רק דבש אורה,/ רק דבש אורה./ אמרתי כבר שזה נורא'".

כמעט ניתן בשיר זה לשמוע את המלים "הן זה נורא, רק תורה, רק תורה"!, ואולי, עוד לא גילתה הדבורה את המפלט הגלום במרד, הקשור בחלקו הגדול לפונקציה החברתית של השירים ההומוריסטיים.

6.2 – הפונקציה החברתית

הפונקציה החברתית מופיעה בכרבע מן השירים ההומוריסטיים שנבדקו (כ23%-), אם נוסיף את 'ההשראה' המועברת מן השירים שבהם מופיעות שתי הפונקציות החברתית והאפקטיבית גם יחד.

מובן כי כל נסיון לחנך לערכים קונפורמיים של ציות, נימוס וסדר יחוייב בלבוש הומוריסטי (כפי שהדבר מתבטא בשיר ' למה כן ולמה לא או מעשה בשני גורו', ובאופן חריף יותר בשיר 'גברת עם שרירים'). אולם הכיוון של רוב השירים האחרים המשתמשים בפונקציה זו הוא הפוך, והם נותנים לילד הזדמנות לנזוף בשתיקה ולמרוד בכללים הנורמטיביים-קונפורמיים שהמבוגר כופה.

כבר צוטט למעלה השיר הבקורתי 'גם אני רוצה', המשתמש בהומור ככלי העוזר לייצג את זווית ראייתו של הילד כ'אני קבוצי' חלש וחסר אונים אך חד ראיה, כדי להעביר בקורת חריפה על הקבוצה המבוגרת, הנכשלת באורח חיים חקייני וברדיפה אחר מותרות מחד, וברמת מודעות עצמית נמוכה באשר לכך ובהתנהגות של איפה ואיפה, בנקטה אמות מידה ערכיות שונות לגביה ולגבי הילד. כאן הדרישה לשיוויון באה בד בבד עם חשיפת צביעותה של הקבוצה החזקה.
באותו אופן עצמו, מסתבר כי הילד הוא הערוץ הטבעי ביותר שדרכו מעביר הסופר המבוגר את בקורתו על קבוצתו הוא, תוך קריאת תגר ומרד במוסכמות המכובדות והרציניות, כפי שהדבר מתבטא מפורשות בשיר 'ילד חכם', המספר על החוויה שעובר ילד בעת ביקור בתערוכת אמנות מודרנית. (מתוך הספר 'צועקים בשקט', מאת דליה וינשטין. אייר דוד גרשטיין. מעריב. 1986):

הלכתי עם אמא לראות תערוכה/ ובדרך ספרה לי בפעם המאה/
את הספור שאני אוהב הכי מכולם/ על אנשים טפשים ועל ילד חכם,/
ולספור המצחיק הזה קוראים:/ "בגדי המלך החדשים"./
הגענו לתערוכה עם עוד הרבה אחרים/ ואמא וכולם נראו כל כך חשובים/
רק אני הרגשתי פתאום קטן/ בתוך אולם גבוה, גדול ולבן./
ומסביב לאולם על כל הקירות/ ראיתי תלויות הרבה תמונות/
והמון אנשים ברצינות מסתכלים./ מתקרבים מתרחקים ואת הראש מנדנדים/
וגם אני הסתכלתי על כל הציורים,/ ואפילו כמעט שלוש פעמים./
לא אמרתי כלום ורק בלב אני חושב/ שאולי זה כמו בספור שאני אוהב – /
צריך רק ילד חכם שיגיד לאנשים/ שהציורים האלה הם סתם קשקושים!

בשיר זה ניתן לראות כיצד הפונקציה האפקטיבית, המפעילה כשרים הקיימים בחבר צעיר מן הקבוצה ה'נחותה' כדי לאפשר לו תחושה טובה יותר מבחינה ריגשית בעומדו מול חברי הקבוצה החזקה יותר, קשורה ללא הפרד בפונקציה החברתית, שכל עיקרה חשיפת האמת תוך מרד בסדרים החברתיים המקובלים (והדבר מופיע כך גם בשירים 'מי שמביט' ו'אני לא ילדה של כסא').

הילד, כאנתרופולוג שנקלע לטקס תרבותי שכלליו אינם מתיישבים עם הידע שצבר על החברה שאותה הוא חוקר, מייצג 'אני קיבוצי' בעל יושר בסיסי, המפסיק בקריאה גלויה של 'המלך הוא עירום', את המשחק החברתי המוסכם של התפעלות מלאת חשיבות מיצירות אמנות שצופים רבים מודים רק בהסתר ובינם לבין עצמם (מחשש להיחשב בורים)

כי אינם מבינים. הילד לוקח על עצמו את תפקיד האיש מן השורה ומוקיע את התלות החברתית בקולטוראטים ובאנשי המימסד התרבותי, הקובעים את ה'בון-טון' ואת נסיבות ההזמנה האמנותית מבלי להתייחס לבעייתיות הנוצרת אצל הצופה הפחות מיומן בפענוח הצופן המודרני או בהנאה ישירה ממנו.

השיר 'למה חנוכה? מפני שקונים' מתמצת יותר מכל את המטמורפוזה שעברה החברה הישראלית מ"טרומפלדוריזם" צנוע ל"ארידוריזם" הנאתני (מתוך הספר 'אני פשוש', מאת ע. הלל. אייר אבי מרגלית. קבוץ מאוחד. 1969):

למה חנוכה/ חג שמח/ לגדולי/ ולקטנים?/ – למה שקונים!/ […]
-מה קונים?/ – עולם ומלואו:/ קונים ספרים/ גירים/ וקלמרים/
קונים תקליטים/ חוטים/ ומחטים/ קונים קוביות/ ואניות/
(ובתוספת חינם: שתי סופגניות)/ קונים בגדים/ ומחדדים/ (חדים!)/
קונים טבעות/ ובובות/ ברביות/ (ויש הנחות למחזיקי מפתחות!) […]
אוכלים/ שותים/ ומכייפים/ בסוף קמים/ ומשלמים/ והביתה שבים/
עמוסי חבילות!/ אכן אין כמו חנוכה, חג האורים/ שמח לילדים ולהורים!

בשיר זה, ההומור הוא חיפוי דק בלבד לבקורת חברתית נוקבת, תוך היפוך של סיבה ותוצאה בשמו האבסורדי במתכוון של השיר 'למה חנוכה ? מפני שקונים' (הנשמע כציטוט מדבריו של ילד, החווה את חג החנוכה כבכחנליה של קניות ומתנות, לאור תנאי גדילתו בחברה של בולמוס של צרכנות אמריקאית ואוריינטציות של 'כאן ועכשיו', התופס מקום גבוה בסולם העדיפויות), במקום 'למה קונים ? מפני שחנוכה' !

הטון המאפיין שירים רבים המשתמשים בהומור למטרות חברתיות הוא בדרך כלל חריף ונוקב ('אני צריכה לבא מיד', 'גם אני רוצה', 'כשאני אומר', 'גברת עם שרירים'), אולם יש שהוא מועבר באמירה קלה ואגבית יותר, למרות תקיפתן של מערכות ערכים חדורות צביעות חברתית ונהלים של איפה ואיפה (כאלו הם לדוגמה השירים 'אבא', ו'הסודות של אמא').

6.3 – הפונקציה האפקטיבית

מבין הפונקציות כולן, הפונקציה הבולטת ביותר שההומור ממלא בשירי ילדים היא הפונקציה האפקטיבית, העושה לחיזוקו הסובייקטיבי-פסיכולוגי של הילד
(כ40%- מכלל השירים שנבדקו, אם נוסיף לכך גם את 'ההשראה' המתקבלת מן השירים שהפונקציה שלהם היתה כפולה, אפקטיבית וקוגניטיבית גם יחד, ובהתחשב בעובדה שהפונקציה הקוגניטיבית היא פונקציה שבה ההומור ממלא צרכים של הנאה ושעשוע).
השירים הממלאים פונקציה אפקטיבית, מצטיינים בטון רך יותר, שאינו יוצא לתקוף או לתקן את העולם, ותפקידו של ההומור מתמקד בהענקת לגיטימציה לעולמו המיוחד של הילד, בחיזוק ערכו העצמי ללא השוואה לבן קבוצה אחרת, בשחרור מפחדים והרפיה ממצבי לחץ, כפי שקורה לדוגמה בשירים 'קוץ דוקר', 'ילד מקולקל', 'כששואלים אותי', 'השובב', 'הייתי הילד הכי קטן בכתה', 'רק שלי', 'קץ וחשת', 'כשאמא אומרת' 'כשאבא נרדם על ידי במטבח').
השיר 'ילד מקולקל' מדבר בשמה של קבוצת הילדים כולה, תוך שימוש בטכניקה ילדית ספק מתוחכמת ספק תמימה של הודאה-מראש באשמה המיוחסת, תוך כדי ציטוט דברי המבוגר עצמו, כדי להוכיח אותו על פניו על הנוהג לטפול אשמות חסרות פרו]ורציה ונטולות אימון בסיסי באופיו הטוב של הילד חסר ההגנה. כאן מפגיע הילד בחצי תוכחה (מתוך 'נכד בגובה כוכב' מאת חגית בנזימן. איירה הלה חבקין. מודן. 1987):

בדרך כלל/ אני ילד קל/ אבל כשאני חוזר מסבתא/ אני קצת מקולקל./
אם ילד רוצה סוכריה על מקל/ כבר זה סימן שהוא התקלקל?

לעומת זאת, השיר "כשאבא נרדם במטבח" פועל במספר מישורים בעת ובעונה אחת (מתוך הספר 'היום אני אינני', מאת עדולה. איירה מיכל זיו. מסדה, 1982):

כשאבא נרדם על ידי במטבח/ או בכורסא/ שליד האח,/
ופניו שעונות על ידיו…/ לפעמים מתקמט לו העור כל כך/
שאם לא אעיר אותו/ מיד,/ שיתיישר,/
ככה זה כבר ישאר.

כאן מוצג עולם פגום (אך מציאותי) שבו גם אבות כל-יכולים מאבדים את עירותם (מודעותם, עליונותם, חוכמתם), ומשאירים את הילד ההופך ליצור הצלול היחידי (בשיר, או בעולם החווייתי) – לבדו. המומנט שבו הדמות האידאלית הכל-יכולה נשאבת לתוך מצב המנטרל אותה ממעמדה, מנשל אותה ממצב של שליטה בעצמה, והופך אותה ליצור קמוט וחסר אונים (עוברי כמעט), מציב באופן מיידי את הילד הער והמודע בעמדת כוח רגשית מעל למבוגר, עובדה התומכת בו מבחינה אפקטיבית. עם זאת, מצב של היפוך תפקידים מעין זה, שבו הופך הילד למבוגר והמבוגר – לתינוק חסר אונים הזקוק לחום ולחיבה, הוא מצב מאיים, המחייב את הילד להשיב לקדמותו את משחק התפקידים הרגיל.

התיאור ההומוריסטי ממלא פונקציה אפקטיבית דו-צירית: האחת פונה אל הילד, בהורידה את המבוגר ממצבו המועדף ובהשוותה על ידי כך ביניהם (זאת ללא כל רשעות או רצון לתקן את העולם), והשניה, מועברת כמסר מנחם-מרחם למבוגר עצמו, בהבהירה כי אין צורך ואי אפשר להיות תמיד בעמדת שליטה מועדפת.
מצבים זהים מתוארים גם בשירים 'אמא מבולבלת', 'דודי שמחה המבולבל' ו'עצמו עינים', הפורשים בפני הילד את 'כשליו' של המבוגר, ועוזרים לו לא רק לחזק את הערך העצמי הילדי שלו, אלא גם לבנות תמונת עולם מציאותית יותר על דמויות ההזדהות שלו.

ידועים השירים שבמרכזם עומדת הפונקציה האפקטיבית, המייעדת את ההומור המופיע בהם כדי להציג בעיות הגייה של ילדים, במטרה כפולה, לעורר בקרב השומע הצעיר היודע כיצד להגות את המלים רגשות עליונות מעל אותו "מסכן" שנכשל בהן בספר, ועל ידי כך לחזק את ערכו העצמי מחד, בעוד הילד הסובל מבעיה דומה ימצא דמות להזדהות עמה, וישתחרר מתחושות נפשיות לא נעימות, מאידך, כשעבורו יפעל ההומור כמנגנון הגנה אפקטיבי. השיר 'קץ וחשת' הוא רק דוגמה אחת מני רבות (מתוך הספר 'תומר כץ ילד מומלץ, מאת אורה מורג, עיצב ז'ק פרנסס. 11 פרפרים צהובים. 1979):

בחג ל"ג בעומר/ אמר לי תומר:/ "כל הילדים מביאים לגן -/
חוץ מתפוחי אדמה, כמובן -/ קץ וחשת,/ סליחה, טעיתי,/
חץ וששת/ אוי, לא,/ קץ וחשת/ אוף, נו – חץ וקשת/ יה, זה יצא לי!

שירים רבים שבהם ההומור ממלא פונקציה אפקטיבית תומכת ומחזקת, מלווים באופן הדוק גם על ידי מרכיבים של שעשוע ויצירתיות, שהוגדרו במאמר זה כחלק מן הפונקציה הקוגניטיבית. כאלו הם לדוגמה השירים 'השובב', 'בוא אל ארץ שומקום', 'הוציפלו', ו'דודי שמחה המבולבל', המכילים יסודות של 'עולם הפוך', אבסורדי ודמיוני או תיאורים מהנים של הומור מצבי.
מן השיר 'השובב', שבו ההומור ממלא פונקציה אפקטיבית וקוגניטיבית גם יחד, יוצא הילד הקטן "שאינו בקיא באמירת "מה נשתנה" ומתוסכל מאוזלת ידו וכן מן הצורך לאכול מצה שאינו רגיל בה", מחוזק ומשוחרר מתחושות של נחיתות לאחר ששיחק בהנאה עם המשוררת במשחקי התחפשות והסתרת זהויות, תוך זכיה בסליחתו של המבוגר ובאמפטיה מצדו בסופו של השיר (מתוך הספר 'בואו עננים', מאת לאה גולדברג, איירה אורה איתן. ספרית פועלים. 1982).

השיר 'לא משתדל' (מאת יורם טהרלב, מתוך האנתולוגיה שערך מנחם רגב, אייר איתן קדמי, "חגיגה שניה של שירים", עם עובד, 1983) הוא תמצית הפונקציה האפקטיבית שממלא ההומור בשירי ילדים:

הוא מסוגל להרבה יותר/ הוא אינו משתדל/ הוא לא אוהב להתאמץ/
הוא ילד עצל/ הוא אינו מקשיב בשעורים/ הוא לא אוהב לעבוד/
כמעט טוב מאד.

וכך, אותו ילד ה'אוהב לשרוק ברחוב' שריקה דווקאית מעודדת ומחזקת למרות ש"זה לא יפה, אבל זה טוב/ ולא אכפת לי מה אומרים/ האנשים ששם עוברים/"
(מתוך הספר 'אני אוהב לשרוק ברחוב', מאת נורית זרחי, אייר שמואל כץ, מסדה. 1976) – מקבל חיזוק פסיכולוגי שהוא זקוק לו לאור היותו חשוף ל"ירידות" מצד דמויות סמכות מבוגרות רבות סביבו (אמא, סבתא, שכנים, מורה), חיזוק העובר דרך פילטר הומוריסטי, משום שהוא מטיף לשבירת הכללים.

הפונקציה האפקטיבית, השמה דגש על חיזוק העצמי כפרט, הסתברה כפונקציה השכיחה ביותר בשירים שנבדקו, וחיזקה את המגמה להדגשת הפרט שעלתה כבר קודם לכן כאשר נבחנו מהותם של היסודות ה'נמוכים' השכיחים בשירים הומוריסטיים, שם החלק הארי נתפש על ידי מרכיבים סובייקטיביים, המדגישים את מרכזיותו של ה'אני'. דגש זה אינו מפליא אם נזכור את ההתפתחויות התרבותיות שחלו בחברה הישראלית החל משנות ה70-, ויכול להיות מובן כהשתקפותן של מגמות חברתיות אינדיבידואליסטיות, שניתן לאבחן בהן שני קטבים מרכזיים סותרים לכאורה.

בקוטב האחד שלה, נשענת המגמה האינדיבידואליסטית, ששירי הילדים הם אחד מן הערוצים שלה, על הדגשת הצורך במודעות פנימית, תשומת לב רבה והולכת לתהליכים נפשיים והתעוררות הרצון להגשמה עצמית פסיכולוגית ורוחנית. בקוטב השני, נשענת האוריינטציה האינדיבידואליסטית על הדגשת ערכים אגוטיסטיים שנועדו לספק צרכים חומרניים של נוחות ורמת חיים גבוהה.
שני הקטבים גם יחד, זה הפסיכולוגי-רוחני של "נכסים פנימיים", וזה האגוטיסטי-חומרני של "רווחי-חוץ" גלויים, הנראים סותרים לכאורה, מקורם מתמקד בהעדפה הערכית האינדיבידואליסטית, המתבטאת לא רק ברמה הקונקרטית של חיי היום יום אלא גם ברמה הפיקטיבית של ספרות הילדים.
הדגש על חיזוק הפרט על שני קטביו מוצא ביטויו בחברה הישראלית באירועים ממשיים כמו חזרה בתשובה, השתייכות לקבוצות אזוטריות שונות ושימוש הולך וגובר בשירותים הפסיכולוגיים מחד, וברדיפה אחר צבירת נכסים, תוך שבירת מערכת החוקים האזרחיים המקובלים מאידך.

האוריינטציה האינדיבידואליסטית-סובייקטיביסטית, הבולטת בשכיחותה בשירים ההומוריסטיים משקפת גישה ערכית שסבלה מחוסר לגיטימציה בחברה הישראלית במשך תקופה ארוכה, וכאשר הפכה גלויה יותר – לבשה דמות מוקצנת של חוסר סובלנות לזולת, אלימות מילולית, וונדליזם ברחוב הישראלי ותביעות של "מגיע לי". מעניין לציין בהקשר זה כי אבחנות אלו מתבטאות בעיקר במסות התיאורטיות שפורסמו בישראל בשנים האחרונות, בעוד מן המחקר האמפירי עולות תוצאות מנוגדות .

מחקרה האמפירי של לוי, הבוחן ערכים בחברה הישראלית, מראה בניגוד מוחלט למסקנותיו התיאורטיות של EISENSTADT, כי הערכים "להיות עשיר", להתנהג בהתאם לרגשות" ו"להיות אדם דתי" נתפסו על ידי האוכלוסיה הישראלית שנבדקה כערכים לא מקובלים, הנמצאים בתחתית סולם הערכים. לעומת זאת, ממצא זהה במחקרה של לוי ושל EISENSTADT הראה כי התנהגויות כ"לא להיות סובלני" ו"לא להתנהג באדיבות" לא נתפסו על ידי האוכלוסיה הישראלית כפעולות הפוגעות בחומרה רבה בדמותה של החברה הישראלית !

6.4 – הפונקציה הקוגניטיבית

ההומור מאפשר לילד לעבור בשלום את ציוויה האולטימטיביים של אמא, לתמרן 'המראות-מפלט' מילוליות-אידיוסינקרטיות ולצאת ללא פגע לנוכח כעסה, ואף להגיע למצב של סטטוס-קוו כאשר מצבים מעין אלה חוזרים (בשיר 'כשאמא אומרת' מתוך הספר 'שובב כשלא מסתכלים', מאת דודי פטמן. אייר אבנר כץ. נכון. 1981):

כשיוצאים לי דברים/ לא חשובים/ והרבה מאד פטפוטים/ אמא אומרת:/
"אל תוציא הגה מהפה"/ ואני שותק ומעט חושב./
חושב שדוקא היה נחמד/ להוציא לפעמים הגה מהפה/ ולעשות תכף/
כמו ג'יפ או מטוס/ ולהגיע לכל מיני סבאים/ דודים ואפילו לעתלית.

ההומור המילולי, העושה קונקרטיזציה לביטוי "להוציא הגה מן הפה", ונותן למלה "הגה" מובן שונה מזה המקורי, מביא את הדיון לפונקציה הקוגניטיבית.
מספר השירים שבהם באה הפונקציה הקוגניטיבית לידי ביטוי במאמר הנוכחי היה כ30%- מכלל השירים שנבדקו, והדבר כלל התייחסות לתת-פונקציות כשעשוע, לימוד ותובנה. מתוך 30% אלה, רק בפחות ממחצית השירים נעשה שימוש בהומור כדי להגיע לתובנה. ממצא מעניין נוסף מעלה כי במחצית מן השירים בהם קיימת קריאה לתובנה דרך הומור, קיימת גם העדפה להצגת מערכת כללים גבוהה יותר.

רבות נכתב על השירים המציגים יסודות אידיוסינקרטיים, אבסורדיים, משעשעים ויצירתיים הכלולים בפונקציה הזו ועל השירים העושים שימוש בהומור למטרות לימוד (בשירים כגון 'חרגול כחול', 'ביתו של מר גוזמאי', 'הדג הקטן', 'רד מן הנמלה עצל', 'מסיבה', 'העטלף', 'הקמצן והפזרנית', 'מעשה בארמדיל'), ואין טעם להרחיב על כך את הדיון. מעניין, לעומת זאת, לדון בתהליכי התובנה ( (INSIGHT, שהוגדרו כתת-פונקציה במסגרת הפונקציה הקוגניטיבית.
בפרק המגדיר את הפונקציה הקוגניטיבית הוצג השיר 'חסידות מספרות', כדוגמה לתובנה שעשוי שיר הומוריסטי לעורר בלב שומעיו. שיר זה דוחה בלעג זוויות ראיה קיומיות צרות שדרכן נוטים האנשים (מבוגרים בעיקר) לשפוט את עולם התופעות, ומביע עמדה חיובית כלפי ההכרח לפתח ראיה נאורה והוליסטית יותר. השיר, המוקיע (ברמז בלבד) את קוצר יריעתה של התפיסה האנושית ומוגבלותה המצומצמת מצית (לפחות אצל הקורא המבוגר) חוויה ש- KUHLMAN כנה "תובנה".

מתוך השיר ההומוריסטי הקצר (האכזרי משהו) 'חרגול' משתמע המסר הפילוסופי- קיומי הלא-נוח (בלשון המעטה) כי אנו איננו אדונים לגורלנו (מתוך 'אותי לראות אף אחד לא יכול', מאת ע. הלל. איירה רות צרפתי. מסדה. 1969):

בין גבעול לגבעול/ ניתר חרגול/ וניסר בקול:/ – מה רחב העולם ומה גדול!
צייצה חנקנית לבעלה החנקן:/ – תפוס לי את זה הפתי הקטן !

בעזרת תזכורת מעין זו יכול לתקוף יאוש קיומי אף את האופטימי שבאנשים.

אין פלא איפא, כי בביתו של התלוי צריך הומור רב כדי לדבר על הגרדום: אנו, הנידונים, חרגולי-אנוש, נידרשים להכרה המיידית והכואבת בדבר עליונותו של כוח גורלי העשוי בנסיבות שרירותיות לשים לאל את כל שירת חיינו, ולהעמידנו כפתיים מול הנסיונות הנואלים לתכנן דבר מה, לשמוח או לשכוח לרגע את מצבנו הקיומי חסר התקווה. השיר מצליף בשיכחה השאננה והבלתי מודעת את תנאי הקיום המקריים שלנו כבני תמותה, וככזה – אין לו ברירה אלא להיות הומוריסטי.

הדרישה המשתמעת להכרה בחוקים האובייקטיביים והגורליים הללו 'קוראת אותנו לסדר' ומעמידה את חיינו בפרופורציות הנכונות, הלוקחות בחשבון מוות חסר התרעה וחסר פשר. שיר נוסף המשתמש בהומור לצורכי תובנה ומעביר לנו מסר דומה, אם כי בחריפות פחותה ותוך הצגת מוסר השכל דידקטי מישני בדבר הצורך לדחות כל גילויים של רברבנות, הוא השיר 'היתוש החצוף' (מתוך הספר 'יואש ראש קש', אך הוא מאת ע. הלל).
התובנה היא לעיתים קרובות חוויה מכאיבה וקשה, במיוחד אם היא מלווה בדרישה לויתור (על תקוות, על חבר, על אושר בגן עדן נצחי). ולכן, אין פלא כי השימוש בהומור נחוץ לשם כך. השירים שבהם קיימת הדרישה להכרה בסופיותו ובמקריותו של הקיום האנושי, הם במהותם שירים המחייבים הכרה במערכת כללים גבוהה, רחבה ואובייקטיבית, אך מגבילה מבחינת חוקיה השולטים.

האכזבה הקשה מן האופי האנושי הבוגדני עוברת יחד בדרך הומוריסטית וקלה בשיר הקצר 'לגלות סודות' (מתוך 'דיסה עם סוכר' מאת חיה שנהב. איירה נורית צרפתי. קבוץ מאוחד. 1985):

הכי טוב/ לגלות סודות/ לחתולים./
הם מקשיבים/ כמו בני אדם,/ אבל לא מגלים.

אכזבה זו מובנת הן לקורא הצעיר והן לקורא המבוגר, ואובייקט ההומור במקרה זה הוא האופי האנושי בכללו, דבר המביא את הדיון לשאלה המרכזית השלישית בו – מי הוא אובייקט ההומור שכלפיו מופעלים החיצים ?

6.5 – אובייקט ההומור

המשתנה של אובייקט ההומור בא במאמר זה כאפשרות נוספת להעשרת האינפורמציה שניתן לאסוף על החומר הנחקר, אולם הוא מהווה משתנה רקע בלבד.
בכ40%- מן השירים שנבדקו מגלמת דמות המבוגר (הורה, מורה, שכן) את אובייקט ההומור המרכזי שכלפיו מופנים החיצים (בהתחשב ב'השראה' מן השירים שבהם מופנה המסר אל המבוגר והילד גם יחד). הדבר יכול להיות מובן לאור הפונקציות החברתיות והאפקטיביות שמשחק ההומור בשירי הילדים. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שגם הילד (לבדו או יחד עם המבוגר) מהווה מטרה לחיצי ההומור בכ30%- מכלל שירי הילדים שנבדקו.

העדפת המערכת הסובייקטיבית-אגואיסטית, תוך עקיפה ערמומית וניגוח מערכות הכללים החברתיות השמרניות המקובלות, המייצגות עבור הילד את העולם המבוגר מוצגת בשיר 'מלים נפלאות', בו נותן הילד מתכון בדוק של מלים נפלאות שתמיד מוציאות אותו מכל הצרות ומאפשרות בו זמנית גם התנהגויות 'ירודות' (מתוך 'עניינים חשובים', מאת יואב לורך, איירה מיה בלום. אלישר. 1980):

באים אל הדודה ובמקום נשיקה,/ נותנים לה בלחי כזאת נשיכה./
אחר צריך להגיד 'סליחה'. […] ואם אין המלים לבדן מספיקות/
(במקרה של צרות מאד מסובכות)/ תמיד אפשר להוסיף – דמעות."

הילד לומד את הקודים המנומסים הרצויים, ולומד בו זמנית להשתמש בהם באופן מניפולטיבי מוחצן, מן השפה ולחוץ, כהד קלוש להתנהגותו של המבוגר.

הסופר המבוגר, הלוקח את הילד כנושא-דבריו, מאמץ עמדה של מתקן חברתי בהופכו את בן קבוצתו שלו לאובייקט שכלפיו מופנים חיציו של ההומור, ומטיל עליו להתעמת עם חולשותיו ואטימותו, תוך כדי קריאת השיר לילד. בחשיפה מעין זו, שאינה חשיפה מסוכנת מבחינה רגשית עבור הילד משום שהיא מתבצעת בסיטואציה מוגנת ובטוחה, נוצר איזון בין שתי הקבוצות: מבוגר רב זכויות וכוח אך לא מושלם, וילד חסר אונים שניחן בראיה חדה ובלתי מתפשרת. עם היווצרו הריגעי של איזון מעין זה, מתרחש גם קירוב חברתי המבטל את הפער בין שתי הקבוצות. ספרות מעין זו היא ספרות בעלת משמעות כפולה, כאשר ברובד הגלוי היא משדרת שדרים מצחיקים לקהל המטרה הישיר שלה, וברובד הסמוי – היא משדרת שדרים מצחיקים מעט פחות לקהל המטרה העקיף, תוך התעטפות באריזה הומוריסטית, המרככת את חוזקה התוקפני של האמירה.

מצבו הקיומי של האדם ועולם התופעות בכללו הופיעו כאובייקטים של הומור בכשליש מן השירים שנבדקו (28%), ולאלו התייחס הדיון כאשר נגע בשימושים הקוגניטיביים שעושה ההומור כדי לעורר חוויה של תובנה (בשירים 'הדבורה', 'חרגול'). באופן דומה, מאחר שבמהלך הדיון בפונקציה החברתית והאפקטיבית הובלעו גם ההתייחסויות אל המבוגר כאובייקט ההומור, נותרת דמותו של הילד כאובייקט של הומור כדמות המרכזית להתייחסות בסעיף זה.
כאן, החיצים הם הרבה פחות קשים, ואפילו שיר ידוע כ'למה כן ולמה לא? או מעשה בשני גורו', הרוצה לחברת את הילד לאמירת הן קונפורמיסטית הנוחה למבוגר ומעמיד מולו לצורך זה סוללה של גורו-סב, גורו-סבתא, אב-גורו ואם -גורו, עושה זאת בחן כה מתוחכם עד כי גם הלא-גורו (הילד) מתבלבל, נופל בפח האוטומטיות שלו עצמו וזונח את ההחלטה לעמוד על רצונו (מתוך הספר 'אני וטלי או ספר מארץ הלמה', מאת אברהם שלונסקי. אייר יחזקאל קמחי. ספרית פועלים. 1957).
שלונסקי, מעמיד כאובייקט ההומור את הילד בגיל המרי הדבק בעקשות בדעתו, ורותם את ההומור כאמצעי מרכך, שדרכו הוא מנסה להעביר מסר המנטרל באופן מניפולטיבי את הצד הילדי האומר 'לא' למבוגר.

בשיר 'קרני רנטגן' משמש הילד כאובייקט ההומור, בהפעילו ללא אבחנה התנהגויות זהות שאותן הוא מעביר ממערכת אחת לאחרת, מתוך אמונה תמימה ומעוררת חיוך, כי מה שמתאים למערכת אחת – יתאים בוודאי גם לאחרת (מתוך הספר 'אני בריא', מאת יורם טהרלב. אייר אבנר גלילי. שבא. 1982):

אמרו לי להתפשט/ עד חצי הגוף/ אמא אמרה שזה צילום/
והרופא – שזה שיקוף./ ובקצור הסבירו לי/ שמצלמים את הריאות/
את הבתוכו של הגוף/ שמבחוץ קשה לראות./
עמדתי מבלי לנשום/ חייכתי לי במלא הפה/ כי אם זה באמת צילום -/
אז שאני אצא יפה.

בשיר זה, כמו בשיר 'שלא יראו לי את התחתונים', הסופר אינו מהסס להפוך את הילד לאובייקט הצחוק, אולי משום שההומור בשירים אלו ממלא פונקציה אפקטיבית, המתייחסת למצבים שבהם השומע הצעיר 'וודאי' לא יכשל כפי שנכשלת בהם דמות הילד שבשירים, ובכך הוא מאפשר לו תחושת עליונות נעימה.

תחושה זהה מתעוררת כאשר השומע הצעיר מבין את הערבוב שחל בעולם המושגים של הילד הדובר בשיר 'חמור', שבו מועברת מלת-עגה טעונת קונוטציות עגומות ('חמור') בחיי היום-יום ללא כל הבחנה למערכת אחרת, המגדירה בעל חי הגדרה מילולית חסרת פניות.

ניתן לומר כי מלבד השירים שבהם הילד הוא אובייקט ההומור עקב כשלים פיזיים (כבעיות-הגייה), הסתבר בניתוח שנעשה במאמר זה, כי רוב השירים מעמידים את הילד כאובייקט ההומור כאשר הם מציגים את חוסר הבנתו את ההבדל בין שתי מערכות שונות ואת הבלבול הנוצר כתוצאה מהתנגשות ביניהן.

6.6 – סוגי ההומור

מתוך ניתוח סוגי ההומור בשירים עולה כי ההומור המצבי הוא סוג ההומור השכיח ביותר בשירים ההומוריסטיים, כ60%- מכלל השירים, בעוד בכ30%- משמשים ההומור המצבי ומילולי גם יחד, ורק בכ%-ם1 מכלל השירים מופיע הומור מילולי לבדו. התופעה וודאי אינה מפתיעה, משום שהשירים מיועדים לילדים בטווח הגיל הרך, שבו הומור מצבי ניתן לקליטה מהירה ומהנה יותר.
ההומור המצבי עוזר למסרים החברתיים, הפילוסופיים או הפסיכולוגיים לעבור באופן קל יותר לתודעתו של השומע הצעיר ולהיות מובן על ידי קהל היעד הצעיר. הדבר מודגם בבהירות בשיר 'תפרו לקוף' (מתוך הספר 'שירי ילדים' מאת אנדה עמיר-פינקרפלד. אייר נחום גוטמן. דביר. 1934):

תפרו לקוף/ מעיל צהוב,/ בגד סגול,/ כובע כחול./
ישב הקוף/ על החלון,/ הביט לרחוב כמו אדון.

ההומור, הפועל בשיר זה במספר מישורים ומשתמש בפונקציה הקוגניטיבית, גורם שעשוע רב לשומע, ומעביר בעת ובעונה אחת לאובייקטים הכפולים שאליהם הוא מופנה (מבוגר וילד) אזהרה מפני התרברבות מיותרת וחווייה של תובנה השמה ללעג את המתחפש המתהדר בנוצות לא לו ושוכח את מוצאו וערכו הסגולי, בין אם זה ילד התחפש למבוגר, ובין אם זה מבוגר, החושב שתנאי חייו החיצוניים "עושים" אותו. כאן, פורש ההומור המצבי בקצור נמרץ וממוקד ועל פני יריעה מתומצתת את כל המגוחך והנואל בדמותו של ה'קוף', שאינו אלא 'קוף' בלבד, ולא אדון למרות מחלצותיו..

לאחר שהמסגרת ההגדרתית הנסיונית הסתברה כיעילה, ניתן ליישמה, כדי להסיק מסקנות ברורות יותר, על מספר גדול יותר של שירים הומוריסטיים ולא- הומוריסטיים כאחד, כדי ליצור ביניהם הבחנה בעזרת ההגדרה. הדבר בוצע במחקר נוסף שבו עודנה המסגרת ההגדרתית על ידי פירוק מערכות הכללים הנורמטיביות למרכיבים השונים שלהן, על ידי פירוט תת-הפונקציות הכלולות בכל פונקציה, ועל ידי תוספת טווח מדידה רגיש יותר הנע מ'מדה' מרובה' עד 'מדה מועטה' לגבי כל אחד ממשתני המחקר (גריפל וגונן, בדפוס).