שני ספרים לפני שנרדמים: "תפילילה" ו -"אלו הירח היה יכול לדבר"

"תפילילה" מאת מאיה חנוך ומיכל כהן-חי (הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2003)
"אלו הירח היה יכול לדבר" מאת קייט בנקס. תרגום: יהונתן נדב (הוצאת קרן, 2003)   

סוקרת: סיגלית אבירם sigalitav@gmail.com

הפעם אעסוק בשני ספרים שעניינם דומה – שניהם מיועדים במובהק שיקראו אותם ממש לפני השינה, לפני שנרדמים.

את "תפילילה" של חנוך וכהן-חי אין צורך להציג. הספר מופיע ברשימות רבי המכר מזה שבועות רבים, מה שמעיד על הצלחתו המסחרית הרבה. הספר מלא וגדוש בכוונות טובות. הוא מנסה לדבר על הכל ואל הכל. החל מהשמש והירח, דרך העמקים, ההרים והיערות, בעלי החיים והים, וכלה במשפחה הקרובה והילדים בכל רחבי העולם.

ואחר כך מתחילה תפילה ארוכה שאף היא חובקת כל: "תודה לשמש, לירח, לכוכבים ולרוחות… תודה על הטעויות, תודה גם על קשיים שמגלים לנו כוחות שמתחבאים עמוק בפנים…". הספר עמוס גם בצבעים חזקים, אם זה כותר הספר שמנצנץ על הכריכה ואם זו השמש הגדולה והצהובה.

הכל גדול. וזו הבעיה העיקרית של הספר, הוא פשוט עמוס מדי, ארוך מדי ונסיונותיו לגעת בכל העולם, בכל התחושות ובכל הילדים באשר הם, מותירים תחושה לא נעימה של מחנק, של אוניברסליות עצומה שאיננה הולמת את הרגעים האינטימיים בין ילד והורה שישובים יחד (או שכובים זה לצד זה) במיטה.

בתפילה, שמתחילה למעשה רק באמצע הספר, לאחר שכבר אמרנו לילה טוב לגרמי השמיים ולאיתני הטבע בתחילת הספר, יש חזרתיות מיותרת והיא מזכירה את הסרטים מהעולם הנוצרי, עם סצנות מתקתקות של ילד כורע ברך לצד מיטתו ואומר תודה.

מתקתקות יתר היא בהחלט עוד נקודה חלשה של הספר. בעמוד של "לילה טוב לכל הילדים בעולם" (אין סימון עמודים), הילדים באיור נראים כמלאכים, על אף הנסיון לפוליטקלי קורקט והצבת שני ילדים שחומי עור. כן, הספר גם גדוש במסרים פסיכולוגיסטיים, דידקטיים: "כל אחד הוא אחר, מיוחד מכולם…" או "משפחה זה מקום בו מרגישים שייכים, משפחה זה הבית שלא שוכחים." וכולי וכולי.
כבר דובר במדור זה בעבר על הקשר המפוקפק בין הצלחה מסחרית ובין איכות ספרותית-אמנותית בהקשר של סדרת ספרי "פליקס הארנב" של אנט לנגן. מבחינות רבות "תפילילה" דומה ל"פליקס". שני הספרים נשענים על תגובת ה "וואו, איזה חמוד…". אם זה מול הצבעים והמנטרה ההיפנוטית ב"תפילילה" או לחילופין מול משחקי המכתבים וטיוליו בסגנון 'טיול מאורגן של עשר ארצות בשלושה ימים' של פליקס הארנב.

אבל אפשר גם אחרת. "אלו הירח היה יכול לדבר" של קייט בנקס ועם איוריו הנוגעים של גיאורג הלנסלבן, הוא ספר שכולו שיר ערש: "זוג נעלים מונח מתחת לכסא. חלון פתוח מפהק. אור אחרון צובע את הקיר. ואלו הירח היה יכול לדבר, הוא היה מספר על הערב שחומק בין העצים אל השדות ועל לטאה שממהרת הביתה לארוחת ערב."

"אלו הירח…" הוא כל מה ש"תפילילה" הוא לא. זה ספר אינטימי, אווירת הלילה והשינה מורגשת בכל דף. הצבעוניות העדינה והמיוחדת שלו נוסכת שלווה, רגיעה בלי לדבר על זה. האיורים משלימים ומוסיפים לטקסט המינורי. הספר הזה לא מרגיש צורך לדוש ולהצהיר ולהסביר כל דבר. הכל מובן דרך בחירת מילים, ציורי לשון ואיור חם: "אבא פותח ספר והופך דף. ספור נפרש כמו דגל גדול שמתנופף ברוח…"

גם ב"אלו הירח…" מדובר על מקומות רחוקים, על חופים, מדבריות והרים אבל לעומת "תפילילה", אין כאן יומרות גדולות אלא תחושת התקרבות וצמצום. תחושה של התכרבלות בשמיכה שאיתה באמת מסתיים הספר. הספר נע לכל אורכו בין בית אחד וילדה אחת ובין הלילה שבחוץ וכך הוא משחק בין הקרוב והפנימי לבין הרחוק והחלומי.

"אלו הירח היה יכול לדבר" לא דורש מהקורא להכיל את כל העולם אבל הוא מרמז לו עליו ולמעשה משקף לקורא ומשתתף עם הקורא בדיוק ברגע של קריאת הספר. רגע של מחשבות על מקומות אחרים ועל מילים שמתנגנות אבל בו בזמן גם רגע של קירבה וחמימות. רגע של לפני שנרדמים.

קריאה מהנה ולילה טוב!
סיגלית אבירם