קשרי גומלין בין דגמי יחסים בין-אישיים של אמהות לבין דפוסי הצמידות של ילדיהן וביטוים באינטראקציות אמהות-ילדים בגן

מאת: ד"ר עדה בקר

עבודת הדוקטורט נעשתה בהדרכת פרופ' שמואל שולמן
בפקולטה למדעי הרוח בית-הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב

תקציר

המחקר הנוכחי עוסק בחקר התפתחות יחסי אם-ילד בגיל הרך והתהליכים הרגשיים המלווים התפתחות זו. התיאוריה שעמדה בבסיסו של המחקר היא תיאורית הצמידות (Theory Attachment), המשלבת ידע מגישות פסיכואנליטיות שונות, במיוחד גישת יחסי האוביקט, וידע מתחומים כמו אתולוגיה, אבולוציה ותיאורית המערכות, ומציעה בכך ראיה אינטגרטיבית של מכלול הידע המחקרי בנושא התפתחותו הרגשית של הילד מפרספקטיבה של מעגל החיים. תיאורית הצמידות מאפשרת לבדוק השערות העוסקות באופן התפתחותו של הקשר האינטנסיבי, הייחודי וההדדי בין אם לילד. התיאוריה מניחה שהחל מהתקופה הראשונה לחייו מסוגל התינוק לקחת חלק במערכת יחסים חברתית, וש'האני' של הילד מתפתח בתוך המסגרת של מערכת היחסים עם המבוגר המשמעותי, שהוא בדרך כלל האם. מערכת יחסי צמידות, בה מעניקה האם טיפול רגיש ונענה , מספקת לילד בסיס בטוח (secure base). בסיס זה, והבטחון שהוא מקנה, מאפשרים לילד לחקור ביעילות את סביבתו תוך התנסויות מגוונות, ולפתח מיומנויות שליטה והתמודדות אופטימליות.
תיאורית הצמידות, המנסה לחזות את התפתחותו הרגשית והחברתית של הילד, מניחה כי דגמי-פעולה מנטליים (internal working models), הם הקושרים בין איכות מערכת הצמידות של הילד לבין יכולת ההסתגלות שלו וכשירותו החברתית. חוויות הצמידות הראשוניות, המתרחשות בצמד אם-ילד, מתבטאות בדפוסי התקשורת וההתנהגות של הילד והופכות לייצוגים מנטליים המרכיבים, עם הזמן, את דגמי-הפעולה המנטליים שלו. הדגמים המנטליים כוללים תחילה את ייצוגם של היחסים אותם חווה הילד עם דמות הצמידות, ומאוחר יותר גם דגמים תואמים של עצמו ושל אחרים. דגמים אלה משפיעים על הדרך בה הילד קולט, מפרש ומנבא את התנהגותם של אחרים כלפיו, מתכנן דרכי פעולה אלטרנטיביות, ומארגן את התנהגותו כאסטרטגיה אדפטיבית שתשרת אותו בהתנסויותיו במערכות היחסים הבין-אישיים שלו בילדותו ובבגרותו.
אחד מנושאי המחקר המרכזיים בתיאורית הצמידות עוסק באיתור וניתוח של מאפייני האם ומאפייני הילד המשפיעים על מערכת יחסי הצמידות המתפתחת ביניהם. המחקרים שעסקו בנושא זה חשפו מערך מורכב של מאפיינים המשפיעים על האינטראקציה בין האם לבין הילד שלה, אולם, התקשו להגיע להבנה ולהבחנה טובה יותר של תפקיד כל אחד מהשותפים ותרומתו לקשר עקב ההדדיות הרבה הקיימת בצמד והמורכבות של התנהגות האם והילד. כמו-כן התגלה במחקרים אלה קושי להפריד את ההסטוריה המשותפת של הצמד מתכונותיו של כל אחד מהם בנפרד. קושי זה קשור לכך שפעמים רבות דפוסי התגובות באינטראקציות בהווה מושפעים מחוויות משותפות שהתרחשו בצמד בעבר, מהאפקט המצטבר של חוויות ואינטראקציות אלו ומההקשרים של ההתנסויות בהווה והשפעתם.
המחקר הנוכחי ניסה להתמודד עם קושי זה על ידי הפעלה של מערך מחקר בו הוערכו האינטראקציות של האם עם ילדים אחרים ושל הילד עם אמהות אחרות. מחקרים אמפיריים הצביעו לאחרונה על דגם היחסים הבין-אישיים של האם, הנקבע על פי חוויות הילדות שלה, כמאפיין מרכזי של האם המשפיע על התנהגותה כלפי הילד שלה, וכבעל השפעה ארוכת טווח המאפשר להבין ולנבא התנהגויות בין-אישיות אצל ילדים ומבוגרים כמו גם העברה בין-דורית של דפוסי צמידות. לפיכך, מטרת המחקר היתה לבדוק את האופן בו משפיע דגם היחסים הבין-אישיים של האם על התפתחות מערכת הצמידות בינה לבין ילדה, וכתוצאה, אילו מערכות יחסים עשויות להתפתח בין אמהות בעלות דגמי יחסים שונים לבין ילדים בעלי דפוסי צמידות שונים, בין גננות לבין ילדים וכן בין ילדים לבין עצמם, מבלי שאינטראקציות אלו יושפעו מהסטורית יחסים משותפת, הקיימת בין אם לילדה. תרומתו העיקרית של המחקר מתבטאת בהבנה חדשה של משמעותם ומורכבותם של התהליכים העומדים בבסיסן של מערכות יחסים בין ילדים לבין דמויות צמידות משמעותיות.
עבודת השדה נערכה במסגרת חינוכית ייחודית, "גני-הורים", שבה, אחת לשלושה שבועות, ממלאה כל אם יחד עם הגננת, תפקיד חינוכי בגן. באופן זה סיפקה המסגרת החינוכית סיטואציה טבעית וייחודית שאיפשרה בדיקה של מערכות היחסים אמהות -ילדים. אוכלוסיית המחקר כללה 54 ילדים (29 בנות ו25- בנים), בגיל שנתיים עד שלוש, ו50- אמהות.
האמהות רואיינו על פי הראיון שפיתח (1980) MORRIS המאפשר הערכה של חוויות הילדות וההסטוריה המשפחתית של האם, ועל פיהם הוגדר דגם העבודה המנטלי – דגם היחסים הבין-אישיים של האם. דגם היחסים הוגדר על פי שלושה מדדים מרכזיים שהסבירו את מירב ההבדלים בין האמהות:
א. איכות היחסים במשפחת המקור ואיכות היחסים עם האם בילדות.
ב. איכות היחסים עם האב בילדות.
ג. ההתיחסות למערכות היחסים הבין-אישיים של האם בהווה ואופן הבנתם. בהתאם למדדים אלה חולקו האמהות לשלוש קבוצות על פי שלושה דגמים עיקריים של יחסים בין-אישיים:
א. דגם יחסים בטוח: אמהות אלו תיארו באופן קוהרנטי יחסים חיוביים עם שני ההורים בתקופת ילדותן, ומערכת יחסים מסתגלת עם המשפחה ועם חברים בהווה.
ב. דגם יחסים בטוח/רפלקסיבי: אמהות אלו תיארו את מערכת היחסים עם אמן בילדות כמרוחקת וקונפליקטואלית, ואילו את מערכת היחסים עם האב כקרובה ותומכת, עם זאת כנעדרת מאפיינים של היפוך תפקידים. לאמהות אלו תפיסה בוגרת ויחסים קרובים עם חברים בהווה.
ג. דגם יחסים לא-בטוח: אמהות אלו אופיינו על ידי אחד או יותר מהגורמים הבאים: יחסים שליליים עם שני ההורים בעבר ובהווה, ותפקוד לא-יעיל במערכות יחסים קרובות בהווה. מערכת יחסים עם האב שכללה היפוך תפקידים שבלט גם ביחסיהן ובתפקודן בהווה; או מצב בו חוותה האם אובדן משמעותי בילדותה או בשנים האחרונות והשפעתו ניכרת גם כיום.
דפוס הצמידות של ילדי המחקר נקבע על פי 'מבחן הזר' (AINSWORTH ET AL 1975). הילדים סווגו לשתי קבוצות עיקריות: ילדים בעלי דפוס צמידות בטוח, וילדים בעלי דפוס צמידות לא-בטוח (רובם בעלי דפוס אמביולנטי-מתנגד). הילדים שגילם מעל לשנתיים סווגו על פי מבחן ה- ATTACHMENT Q-SORT של (1985) WATERS & DEANE.
מספר שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים נערכו בשלושת הגנים שהשתתפו במחקר צילומי ווידאו של הפעילויות היומיומיות. כל אם צולמה במהלך שני ימי פעילות שלה בגן. כל יום צילומים ארך כשלוש שעות וסדר הצילומים היה אקראי וכלל: אינטראקציות של האם עם הילד שלה, אינטראקציות של האם עם ילדים אחרים, אינטראקציות של הילדים בינם לבין עצמם, ואינטראקציות של הגננת עם הילדים.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שהשילוב בין דגם היחסים הבין-אישיים של האמהות לבין דפוס הצמידות של ילדן עיצב את איכות וכמות האינטראקציות של האמהות עם הילדים האחרים בגן. אמהות, ככלל, פנו יותר לילדים בעלי דפוס צמידות לא-בטוח. עם זאת, הדבר בלט יותר אצל אמהות אשר גם לילדן דפוס צמידות לא-בטוח. אמהות אלו היו עסוקות יותר ומעורבות יותר מבחינה רגשית עם ילדים בעלי דפוס צמידות לא-בטוח. הן גילו חיבה רבה יותר ותמכו יותר בעצמאותם של ילדים אלה, אולם יחד עם זאת, גם גילו רמה גבוהה יותר של כעס כאשר ילדים אלו פנו אליהם. ממצא נוסף הראה כי אמהות בעלות דגם יחסים לא -בטוח, שלילדן דפוס צמידות לא-בטוח, גילו את המעורבות הרבה ביותר עם ילדים אחרים בגן. האינטראקציות של אמהות אלו אופיינו במעורבות רגשית גבוהה ובפניות שלוו באפקט בעל עוצמה גבוהה. לעומת זאת, אצל אמהות בעלות דגם יחסים בטוח, או שלילדן דפוס צמידות בטוח, לא נתגלה הבדל באופי האינטראקציות שהן יזמו עם ילדים בעלי דפוסי צמידות שונים.
האינטראקציות אותן יזמו הילדים עם האמהות היו קשורות גם הן לשילוב של שני מאפיינים: דגם היחסים של אמם, ודגם היחסים של האם אליה פנו. ילדים חיפשו יותר עזרה רגשית, קוגניטיבית ופיזית מאמהות אשר דגם היחסים שלהן תאם את דגם היחסים של אמם. ילדים, שלאמם דגם יחסים בטוח, פנו יותר לאמהות בעלות דגם יחסים בטוח. ילדים, שלאמם דגם יחסים לא-בטוח, פנו לאמהות בעלות דגם יחסים לא-בטוח.
ממצאים אלה מדגישים את תפקידם המרכזי של דגם היחסים הבין-אישיים של האם ודפוס הצמידות של הילד במערכת יחסי הגומלין ביניהם, שבה הופך הילד, בהדרגה, לשותף שווה -ערך לאם בבניית דגמי הפעולה המנטליים שלו כתגובה לדגמי היחסים הבין-אישיים שלה. הממצאים מראים כי דגמי היחסים של האמהות ושל הילדים, שהם תוצר של הייצוגים המנטליים שלהם, משפיעים על התנהגותם הרגשית והחברתית גם עם אחרים. נראה כי באינטראקציות בין-אישיות מזהה היחיד את המערך הרגשי והדפוס ההתנהגותי המוכר לו מיחסים קודמים, ויוזם קשר עם אחר, שעל פי הציפיות שפיתח מתוך מגעיו עם דמות הצמידות שלו, ייענה בצורה מוכרת, נענית או אפילו מתסכלת, לצרכיו.