מבט אחר על שביתות מורים

גדעון לוין –

בשנים האחרונות אנו עדים לשביתות של מורים במגזרי החינוך השונים. מדי פעם מוכרזת השביתה על ידי הסתדרות המורים, פעמים אחרות על ידי הרשויות המקומיות האמורים לספק שירותי עזר כמו הבטחות, ניקיון ושירותי מזכירות. מדי פעם מוכרזת שביתה חלקית בגלל פגיעה של הורה או תלמיד באחת המורות. בכל מקרה הניזוקים ממהלך השביתה של המחנכים הם בשורה ראשונה החניכים – ובסופו של החשבון הפדגוגי המחנכים עצמם.

השביתה התגבשה במשך עשרות שנים כאחד מאמצעי ההתגוננות של הפועלים במאבקיהם על תנאי העבודה אשר נוצרה בעקבות המהפכה התעשייתית באירופה. עצם ההכרה ב"זכות" לשבות ארכה שנים. במקורה הוכרזה השביתה במאבק על תנאי העבודה הפיסיים, על המשכורות ובהמשך על תנאים סוציאליים. השביתה במקורה אמורה הייתה לגרום נזקים למעסיקים של הפועלים עד כי יוותרו על חלק מרווחיהם למען הפועלים היוצרים רווחים אלה.
כאשר מחנכים שובתים, לא ניזוקים המעסיקים אותם, משמע הממסד השלטוני, אלא ניזוקים המטופלים על ידיהם – הילדים-החניכים.

לפי כך אני בדעה, שמחנכים אינם יכולים, אינם רשאים ואינם צריכים להשבית את חניכיהם מהוראתם. כל מחאתם המוצדקת צריכה להיות מכוונת כנגד המוסדות המעסיקים אותם, משמע כנגד הממסד הקובע את תנאי עבודתם. אפשר לא לשתף פעולה עם הפיקוח, אפשר לא לתת להיכנס למפקחים/ות למוסד החינוכי, אפשר לא להגיש דוחות, אפשר להגיש תביעות משפטיות כנגד הממסד הממונה על "חינוך חובה חינוך לכל האוכלוסייה". אפשר ללמד לפי תכניות אלטרנטיביות ואפשר לשנות את שיטות הבחינות. אפשר לארגן שביתת תשלום מסים לממסד ועוד הרשימה ארוכה. אך אין להשבית את התלמידים מלימודיהם.

ראשית, משום שהדבר אינו מועיל ובסופו של דבר לא איכפת לממסד. שנית, משום שזהו אמצעי אנטי-חינוכי החוזר ופוגע בכל המערכת החינוכית שהמחנכים עמלים קשות לבנותה. ילד בכיתה ד' משתמט מלהגיע לכיתתו. כאשר 'נתפס' בקלקלתו, אמר שהוא כועס על המחנכת והכריז עליה שביתה כמו שהיא עשתה לפני כמה שבועות. זו אחת התוצאות 'הקטנות' של הדוגמה החינוכית של שביתת המורים. מן הדין לזכור שכל דבר מחנך והתנהגות המחנכות היא דוגמה חינוכית לטוב ולרע בכל מקרה ומקרה. המורים מחנכים לא רק על ידי הוראתם אלא, ואולי בעיקר על ידי התנהגותם.