"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

מחנך אחר, ד"ר יעל דיין משוחחת עם גדעון לוין

מאת: ד"ר יעל דיין

פרק שישי – מקים המרכז ללימוד פעילויות הילד (מתוך הספר)

ההתעניינות בפעילות, הסקרנות לברר את מרכיביה והרצון להבין את הילד הפעיל הובילו את גדעון לוין להקמת מרכז ללימוד פעילויות הילד בסמינר אורנים. למרכז הגיעו ילדים מגני ילדים בסביבה. צוות של חוקרים עקב וצפה אחר הפעילות שלהם. הקמת המרכז התאפשרה הודות למימון קרן ון-ליר.

קרן ון-ליר[i]

בשנת 1972 קרן ון-ליר ארגנה כנס בינלאומי בירושלים על "טעוני טיפוח". הזמינו אותי לבוא לשם ולהרצות – תכף תצחקי – על חשיבותה של חצר הגרוטאות. כי אישתי החביבה הקימה חצר גרוטאות בלהבות הבשן כבר בשנת 1949. כשהילדים הגיעו מכרכור, כבר הייתה חצר גרוטאות. הייתה אז הסכמה שב"טעוני טיפוח" צריך לטפל בגיל הרך, והייתה גם הסכמה שאין כסף, ולכן צריך לעשות את זה בעזרת כלים זולים. מי שארגן את הכנס חשב שחצר גרוטאות זה עניין זול, ונציג קרן ון-ליר ההולנדית בארץ הזמין אותי להרצות על כך. ההרצאה הייתה הצלחה גדולה. הייתה קבוצה של שלושים איש ונשאלו הרבה שאלות. מנהל הקרן, איש בשם ולינג (William Welling), שרעיון חצר הגרוטאות מצא חן בעיניו, אמר שהוא רוצה שאבוא להולנד להרצות על זה לפני מנהלי פרוייקטים של הקרן. אמרתי לו שאבוא ברצון, אבל שאני רוצה את עזרת הקרן להקמת מרכז. הוא אמר "נחשוב על זה".

קיבלתי הזמנה לבוא להולנד באוקטובר 73'. כאשר פרצה המלחמה הם דחו את כנס המנהלים לאביב 74'. וולינג היה אחד הברונים של הולנד – גוי קתולי, שהיה פעיל באונסק"ו לפני שעבר לעבוד בקרן ון-ליר. הוא הזמין אותי לארוחת ערב. אני בא לארוחת הערב, שולחן ארוך, כלים כחול-לבן לכבודי. אני לא אוכל מוצרי חלב – לא שותה חלב, לא קצפת – והמנה הראשונה הייתה מרק חלב. חשבתי "ריבונו של עולם, מה אני עושה עכשיו?" בלעתי את מרק החלב. זה המחיר האישי ששילמתי בשביל הקמת המרכז.

אחרי שגמרנו הוא אומר לי: "בוא, אני רוצה להראות לך משהו". עלינו למעלה, לחדר העבודה שלו, והוא מראה לי כד גדול ואומר לי את הדברים הבאים: "אני רוצה לשאול את דעתך מה לעשות עם זה. מיד אחרי המלחמה הייתי מטעם האו"ם באושוויץ ומצאתי שם ערמת אפר מהמשרפות. מילאתי שקית שלמה ולקחתי אותה הביתה. אני שומר את זה בתוך הכד הזה". איש מיוחד. אמרתי לו "תשמע, אין שום בעיה, אתה תבוא ארצה, תביא את הכד ותכניס אותו ל'יד ושם'". וכך עשה. אחר כך הוא בא ארצה עם הבת שלו וישב שבוע בלהבות הבשן כדי לראות מה זה קיבוץ. נוצרו בינינו יחסים אישיים. מזה למדתי עד כמה חשוב הצד האישי שבעניין. ככה נוצר הקשר.

בכנס הזה של מנהלי פרוייקטים הכרתי כמה אנשים מאוד מעניינים. למשל, אחד שניהל פרויקט בדרום אפריקה, היה פעיל נגד האפרטהייד ונאלץ לברוח מארצו בגלל זה. אבל בעיקר הכרתי כומר קתולי מג'מייקה, שהקים מפעל לבני-נוער אנאלפביתים ולימד אותם מקצועות – מפעל כביר שקיים עד היום. האח שלו היה הארכיבישוף של ג'מייקה. הוא דיבר על החשיבות של שילוב הפרוייקטים בתוך הקהילה וניסה לגייס תמיכה מעשירי ג'מייקה. אז מה הוא עשה? הזמין את עשירי ג'מייקה לארוחת חג מולד בבית המלון היוקרתי והיקר ביותר בג'מייקה. והם באו. כאשר סיפר לנו את זה, מתנו מצחוק – כל אחד שילם בשביל זה חמש מאות דולר או אלף דולר, אני כבר לא זוכר כמה. והנה מופיעים המלצרים ומגישים להם צלחת מרק ופרוסת לחם. הם לא הבינו מה קורה, ואז הוא אמר להם: "רציתי שתדעו מה אוכלים הילדים. זה מה שהם אוכלים יום יום, גם בחג המולד". אחר כך ולינג נסע איתי מהולנד לארץ, ביקר אצלנו בגן, היה פה בקיבוץ. איש נפלא, יוצא מהכלל. בערך בגילי, קצת יותר צעיר.

אתה בקשר איתו?

עד היום. הוא עושה משהו שגם אני עושה, כי למדתי אותו ממנו. היות ויש לו הרבה חברים וקיבל בלי סוף פרסים של אונסק"ו, כל שנה, בחודש דצמבר, הוא כותב סיכום של חייו באותה שנה – מה הוא עשה, עם מי הוא נפגש, מה הוא יצר וכו'. לפני ארבע שנים התחלתי לעשות אותו דבר. באנגלית, לאנשים בחוץ לארץ. אני מספר לך את זה כדי להראות לך שבון-ליר נפגשתי עם חבורה מאוד מיוחדת. כל אחד היה משוגע לעניין אחר וזאת הייתה חוויה מיוחדת.

 

בראש קרן ון-ליר בהולנד עמד אוסקר ון-ליר, איש מיוחד במינו. דוקטור לפילוסופיה, דוקטור למוזיקה ודוקטור להנדסה. מה שהטריד אותו הוא איך האנושות מבזבזת את הפוטנציאל האנושי. הוא רצה שקרן ון-ליר תתמוך בפרוייקטים שבודקים את העניין הזה והקרן לא רצתה. הקרן רצתה לתת את הכסף ואת התמיכה שלה לפרוייקטים של עבודה עם ילדים, של קידום אוכלוסיות נחשלות. אני הייתי הפרוייקט הראשון שעסק גם במחקר. זה היה ב1975-. אני בדרך כלל מכין שיעורי בית והבאתי איתי להולנד כמה דפים כתובים על "דקדוק של פעילות". זו הייתה הצהרת הכוונות הפסיכולוגית-פילוסופית שלי. אמרתי להם שאני רוצה להקים באורנים מרכז שיחקור את זה.

איך זה קרה? מהיכן הרעיון להקים מרכז?

לא הייתי מרוצה מפיאז'ה. הוא דיבר הרבה על פעילות ועל חשיבות הפעילות, אבל לא אמר מה זה פעילות. אני אמרתי שצריך ללמוד מה זה פעילות.

אתה הרגשת שאין לך תשובות מספיק ברורות על מהות הפעילות והגעת לאמסטרדם כבר עם מחשבה על "דקדוק של פעילות".

נכון. בעקבות קריאה של חומסקי.

אמרת שאם חומסקי אומר את זה על שפה, אז נכון להרחיב את זה גם על הפעילות?

כן, נכון. כשם שכושר הדיבור הוא מולד ואוניברסלי, כך גם כושר הפעילות הוא מולד ואוניברסלי. ואז הייתי בבית של אוסקר ון-ליר. הוא היה צריך להמליץ בפני הקרן על אישור התכנית, בלי האישור שלו שום דבר לא היה עובר. אני מרצה לו את כל ההרצאה שלי, בהתלהבות הולכת וגוברת, והוא לא אומר מילה. לא שואל, לא מתנגד – כלום. כשאני גומר הוא אומר לי: "יופי. עכשיו תסביר לי למה התיאוריה שלך לא נכונה". אני הייתי המום. חיכיתי לכל דבר, גם להתנגדות. הרי הגשתי להם גם תכנית מעשית, תכנית על שלושה מיליון גילדן, שזה לא היה מעט כסף. גמגמתי, אבל בכל זאת אמרתי כמה דברים…

מה אמרת?

אמרתי שאם התיאוריה שלי לא נכונה, המחקר לא יוכיח שמה שאני אומר הוא נכון והמתנגדים שלי ישמחו. זה מצא חן בעיניו. מאז, אימצתי את הרעיון הזה. הרבה פעמים, בכל מיני ישיבות ולפעמים אפילו בשיעורים עם תלמידות, כאשר מציגים לי עניין כלשהו בהתלהבות גדולה, אני אומר "יופי, עכשיו תוכיח לי למה זה לא נכון". זה תרגיל מחשבתי יפה.

אז, באותו ערב בביתו של אוסקר ון-ליר, התחילו היחסים העסקיים בינינו. אחרי יומיים הם אמרו לי שהחליטו לאשר את ההצעה שלי והזמינו אותי לדון על הסעיפים. מעניין שהם התווכחו על כל גרוש. אני, למשל, הכנסתי את עצמי בהצעה בתור מנהל המרכז, וון-ליר שאל אותי למה אני צריך משכורת שלמה. "כאשר למישהו יש רעיון", אמר, "הוא עובד עליו עשרים וארבע שעות, אז אתה תעבוד גם אם תהיה לך חצי משכורת". ואכן נכנסתי עם חצי משכורת. אחר כך הם העבירו את זה בסכומים חצי שנתיים, והאינפלציה בארץ הייתה אז אדירה. זהו, זה הקשר עם ון-ליר. זה היה בשנת 74'. את האישור הפורמלי הסופי להקמת המרכז קיבלתי בינואר 75'.

המרכז המחקר והמעשה

דרשתי מאורנים להקים מרכז ללימוד פעילויות הילד. לא היה לי כסף, לא היה לי שום דבר. לחצתי והתווכחתי בהנהלה, ולבסוף שכנעתי אותם. ואז הלכתי לון-ליר. כשחזרתי להנהלת אורנים עם האישור אמרתי שבספטמבר, עם פתיחת שנת הלימודים, אנחנו פותחים גן ילדים. אמרו לי שאני לא אספיק, אבל ב1- בספטמבר באו הילדים. שיטת החשיבה שלי לא הולכת "אחד אחרי השני" – אני מתחיל מהסוף.

כלומר?

כשחזרתי מהולנד והודיעו לי שהחליטו בחיוב, הדבר הראשון שעשיתי הוא ללכת לבית-דפוס בחיפה ולהדפיס נייר רשמי, בעברית ובאנגלית. כולם חשבו שאני משוגע.

כבר ידעת שתקרא לזה "המרכז ללימוד פעילויות הילד"?

עוד בהולנד ידעתי. עכשיו צריך היה להקים אותו. באורנים עוד לא היה שום דבר, כלום, אבל נייר מכתבים כבר היה. מכאן הלכנו הלאה, לבנות את הגן. אמרו לי שצריך משרד, אז אמרתי "בסדר, קודם נעשה את הגן, אחר כך נעשה את המשרד". בסדר הזה. ון ליר אמר שצריך לראות את היער בעץ, וזה מה שאני עושה. צריך לראות את הקבוע במקרה, את הרגיל במיוחד. אנשים ברגע הראשון משתוממים ולא כל כך מקבלים את זה, אבל אני חושב שזאת צורת חשיבה מאוד יעילה להקמת דברים. הקמנו פה בקיבוץ את הבית הסיעודי. לא היה לי גרוש על הנשמה, אבל אמרנו שאנחנו בונים בית סיעודי. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר עם אדריכלים שיתכננו את הבית. בקיבוץ שאלו אותי אם השתגעתי ואיך אני אשלם לאדריכלים. אמרתי להם שיהיה כסף, ובסוף גייסתי שלושת רבעי מיליון שקל. זה קרה לפני שמונה שנים ואז זה היה הרבה כסף. המטרה הייתה להקים את הבית, וגם הפעם התחלתי מהסוף.

זאת אומרת שיש לך בראש, מההתחלה, דימוי של מה אתה רוצה שיהיה בסוף?

כן.

וברגע שאתה יודע מה אתה רוצה שיהיה, אתה מתחיל לתכנן את הצעדים הדרושים כדי להגיע לשם.

נכון, בדיוק כך.

יכולת להקים גן ילדים רגיל, כמו בכל מקום אחר. מאיפה נולד הרעיון להקים מרכז, אליו כל יום יגיעו ילדים מגן אחר?

טוב, זה היה קשור בתכנית. אם התיאוריה על האוניברסליות של הפעילות היא נכונה, אז זה לא צריך להיות תלוי בגורמים תרבותיים וכלכליים כאלה ואחרים. לכן אמרתי שאני רוצה ילדים יהודים – גם קיבוצניקים וגם עירוניים – ושנית אני רוצה ילדים ערבים וילדים דרוזים. הרעיון היה שיהיה מגוון. דרוזים לא היו לנו. הייתה לי שיחה ארוכה עם השיח' טָריף, שהיה אז הבוס הגדול והזקן של העדה, והוא אמר לי שזה מאוד מוצא חן בעיניו, אבל שלא יסכים שאישה דרוזית תיסע ליישוב יהודי.

ובדואים הסכימו?

בדואים הסכימו, כי יש ליד טבעון יישוב בדואי, בסמת טבעון. בהתחלה היו לנו ילדים ערבים נוצרים מיפיע, כפר על יד נצרת, וילדים בדואים. אז באו הגננות של המרכז ושאלו איך הן ידברו אתם. שאלתי "מה הבעיה?" ושלחתי אותן בקיץ לאולפן עקיבא בנתניה, ללמוד ערבית. בספטמבר, כשבאו הילדים, הן אמנם לא יכלו לתת להם הרצאות בערבית אבל יכלו לדבר איתם.

באחת השנים נסעו שלושה אנשים מהצוות לדרום סיני, כדי לבחון את הפעילות אצל ילדים בדואים שם, שאז עוד לא היו להם שום נגיעה ושום קשר עם העולם המודרני. הם מצאו שבט בדואי, שש משפחות, שילדיהן בנו מבנים מפלטות, שהיו גללים מיובשים של גמלים. אחר כך הייתה לי במשך כמה חודשים סטודנטית מארצות הברית, ילידת שוודיה שהיגרה לארצות הברית, שבאה אלינו ללמוד ושהנושא מצא חן בעיניה והלכה לעבוד מטעם האו"ם בנפאל. היא בדקה איך ילדים נפאליים בונים, וגילתה שהם בונים מאבנים שמוצאים בדרך. מסתבר שאצל ילדים בדואים בסיני ואצל ילדים בנפאל ואצל ילדים יהודים וערבים בישראל פועלים אותם חוקים. זו הייתה הסיבה בגללה הזמנו ילדי גן ממקומות שונים. וזה גם היה אחד הנימוקים שהושמעו נגדנו. "נו טוב", אמרו לנו, "אתם עושים את זה יום אחד וזה לא חוכמה, תעשו את זה שישה ימים בשבוע".

 

 ואז החלטנו, אני חושב שזה ב1979- או ב1980-, להקים עוד מרכז כזה, בקריית שמונה. היה קשה מאוד לשכנע את אנשי החינוך של קריית שמונה. מצאנו מקום ריק, גן ילדים ריק, ומחמישה גנים אחרים באו לשם כל בוקר, חמישה ימים בשבוע. אחר כך הקמנו מרכז כזה גם במגדל העמק, גם בבית שאן…

מה היה השיקול בבחירת המקומות?

בחרנו עיירות פיתוח, כי אמרנו שיש לנו שיטה שמקדמת "טעוני טיפוח". הסיסמה הייתה שצריך להתייחס לילדים "טעוני טיפוח" כמו אל כלל הילדים, רק טוב יותר. אם אתה מלטף ילד פעם אחת, תלטף אותו שלוש פעמים.

אתה יכול להגיד לי מה זה "טעון טיפוח"?

לא, אני לא יכול. אני מתכוון למה שהוגדר כ"טעון טיפוח". זאת אומרת לילדים שבכיתה א' או בכיתה ב' לא יודעים לקרוא, לא יודעים לכתוב ולא מתעניינים בספרים. הייתה תיאוריה שאמרה שאם תיתן לילדים כאלה גן יותר עשיר ויותר מגוון, אז הם יצליחו בבית-הספר. ואנחנו אמרנו שיש לנו שיטה איך להפוך את גן הילדים למעשיר יותר, שיהלום טוב יותר את הצרכים של הילדים. ואכן, כך היה. לא עשינו על כך מחקר, אבל עקבנו אחרי מה שקרה לילדים האלה בכיתה א', אחרי שעזבו את הגן. ומעניין שבכל בתי-הספר אמרו לנו שהילדים האלה בולטים לטובה – בהתעניינות, בסקרנות ובמסירות שמגלים כלפי משימות.

תמיד אמרו לנו שהילד בגן שלנו יכול לעשות מה שהוא רוצה ושאלו מה יקרה לו כאשר יגיע לבית-הספר, שם הוא צריך לעשות מה שאומרים לו. ואני תמיד התנגדתי, ומתנגד גם עכשיו, לתיאוריה הזאת של "לחנך לקראת". תמיד אמרתי שאני מחנך כאן והיום ועכשיו. אם כאן ועכשיו הוא מקבל עולם רחב ועשיר יותר, אז הוא יבוא לבית-הספר עם מטען שיאפשר לו להתמודד גם עם שיטות אחרות לגמרי. וזה היה נכון.

 

דרך אגב, למדתי את זה במקום אחר לגמרי. סטודנטים מרקסיסטים קיצוניים, שהתנגדו לכל מרות, הקימו בברלין אחרי מלחמת העולם השנייה מוסדות חינוך לגיל הרך והם בכלל לא אמרו לילדים מה לעשות. "אם ילד רוצה לטייל על המשקוף של החלון או לעשות פיפי באמצע החדר, מי אני שאגיד לו לא?" וכולם שאלו, כמובן, מה יקרה לילדים האלה כשיגיעו לבית-הספר. והתברר שהילדים האלה בבית-הספר היו דווקא השכבה המצטיינת בלימודים והשכבה המתקדמת בהתפתחות החברתית, הרגשית, הקוגניטיבית. אני לא קיבלתי את הגישה הקיצונית של הקבוצה הזאת, אבל ביסוד הניסיון שלהם הרגיע אותי. למדתי ממנו שחינוך טוב כאן ועכשיו מכין ממילא לשלבים הבאים. אני הרי לא יודע מה צפוי לילד בעוד שנתיים, בוודאי לא בעוד עשר שנים.

איך ניהלת את המחקר?

 היו לי שותפים קרובים להקמת המרכז. הראשונה אליה פניתי להיות שותפה ואחראית על המהלכים הפדגוגיים הייתה ציפורה ניר, גננת חברת קיבוץ שומרת, שחזרה אז מהכשרה בבנק סטריט (Bank Street College). היא הייתה שותפה לכל המהלכים העיוניים והמעשיים עד צאתה לגמלאות.

יחד גייסנו שתי גננות, שנראו לנו מתאימות ומסוגלות לפעול במסגרת מחקרית וניסיונית בשנות הפעילות הראשונות של גן הילדים במרכז. אחת מהן הייתה יהודית עין-דור, אשר עם סיום עבודתה כגננת יצאה ללימודים בבנק סטריט ועם שובה החליפה אותי בהנהלת המרכז.

 

השנייה הייתה חיה קוטף, שעם תום עבודתה כגננת במרכז עברה לעבוד במסגרת משרד החינוך ובהדרכה פדגוגית באורנים. נעמי טוביה, חברת קיבוץ חמדיה, שהייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז, פעלה להקמתו והייתה אחראית לרכישת ציודו. בלעדיה, ספק אם היינו מצליחים להקים את המרכז בתקופה כל כך קצרה, של כמה חודשים. סביב הצוות הזה, שפעל מיום היווסדו של המרכז, נוספו צוותי מחקר מתחלפים. גננות כמו צופי יונאי, שהייתה לאחר מכן מדריכה פדגוגית ועמיתים נוספים שהצטרפו במהלך השנים. לא ניתן להזכיר את כולם, אבל לכולם יש חלק בגיבוש התפישות החינוכיות של המרכז.

 כשהקמנו את המרכז, ישבנו כל יום רביעי משעה אחת עד שעה ארבע כדי לברר בעיות. כמו בשעתו, במחלקת החינוך. בכל ישיבה אחד מאנשי הצוות הציג נושא. כולם השתתפו – הגננות, המדריכה הפדגוגית, החוקרים ואני. כשהרכבנו את צוות החוקרים, הקפדתי על כך שלא כולם יהיו מראש בדעה אחת. היה פסיכולוג אחד, למשל, שעסק בעיקר בהסתכלויות בילדים במשחק דרמטי. פסיכולוג אחר, ביהיוויוריסט, עסק בחקר החיקוי. אנתרופולוגית אחת הייתה מומחית בתקשורת ובצילומי טלוויזיה, כי הרי אנחנו צילמנו את הכל בטלוויזיה. והייתה מזכירה. זה היה הצוות.

 אנחנו לא רק דנו ביחד כל שבוע בנושא אחד, אלא גם נסענו לביתו של כל אחד ביום הולדתו, השתתפנו בשמחות של כולם, ובתום השנה, אני כבר לא זוכר אם הראשונה או השנייה, ארגנתי לצוות שלושה ימי עיון בקריית ענבים. אז, למרבה המזל, עוד לא היו פלאפונים ויכולנו, לכן, להרגיש כאילו נמצאים "מחוץ לעולם". שם עסקנו בביקורת עצמית הדדית, והיו דברים קשים מאוד…

דינמיקה קבוצתית?

מעין דינמיקה קבוצתית, כן. זה היה יוצא מן הכלל. אני שומר עד היום את הפרוטוקולים של זה. זה היה גדול.

איך עבדתם במרכז? הרי בסופו של דבר הוא היה גם מקום להתנסות וללמידה וגם מקום למחקר על פעילות הילדים.

היו ימים שבגן של המרכז היו, בנוסף לגננות, עוד שישה, שבעה מבוגרים. לפעמים זה הפריע. אני בניתי חדר קטן עם קיר ובו זכוכית חד כיוונית, ממנו התנהלו חלק מהתצפיות. חלק אחר נעשה באמצעות ווידאו וחלק בהסתכלות ישירה ובשיחה עם ילדים. השתדלנו שלא כולם יהיו ביחד באותו יום ושזה קצת יתחלק. חוץ מימי רביעי, בהם היו לנו ישיבות אחרי הצהריים וכולם היו גם בבוקר, עם הילדים. השתדלנו שבימי רביעי לא תהיינה תלמידות מהסמינר.

כל איש צוות בחר את הכיוון המחקרי שלו באופן עצמאי?

כן, מתוך התייעצות איתי. הבחורה הזאת שעסקה בטלוויזיה, מה שהיום קוראים תקשורת, סיכמה את זה אחר כך, בצורה מאוד יפה, במושג "נאורות חזותית". היא הביאה הוכחות לכך שמבחינה חזותית, ילדים שואפים לאיזון ולשיווי משקל. מתי ילד אומר "גמרתי" על בניין שבנה? הוא מסתכל, ניגש, מזיז איזה קובייה ואומר "זהו, עכשיו גמרתי". זה מוכרח להיות מאוזן ומוכרח להיות לזה שיווי משקל. מפה התפתחה תיאוריה על שיווי משקל ועל סימטרייה בטבע. פרחים הם סימטריים, בעלי חיים הם סימטריים, ואנחנו אמרנו שהסימטרייה היא כנראה עניין גנטי ושהיא מוצאת את ביטוייה בתוך פעילות הילדים. וזה בכלל לא חשוב אם הילד משתמש בקוביות מעץ, בגללים של גמלים או באבנים שמצא בשדה.

אותה בחורה הביאה לישיבה קטע ממה שעשתה והיו שאלות, והייתה ביקורת, והיו הצעות. היא הוכיחה את עניין הנאורות החזותית באמצעות הבנייה ואנחנו שאלנו למה רק בנייה, למה שלא נבדוק את זה גם, למשל, בהקשר למוזיקה. צוות החוקרים היה מאוד קשוב לגננות. בצהריים, כאשר סיכמנו יחד עם הגננות יום הסתכלות של תלמידות, קרה לא פעם שכמה מאנשי צוות החוקרים השתתפו בסיכום כדי לשמוע ולקבל רעיונות והצעות.

 

 במחקר עלינו, למשל, על כמה שאלות ששימשו אחר כך יסוד לדיונים חינוכיים, גם עם התלמידות. ילד מסוים עוסק, בממוצע, בבוקר אחד בשלוש פעילויות שונות וילד אחר בשמונה פעילויות שונות. מישהו יוכל לומר שילד אחד מפוזר ולא יודע להתרכז, ואילו הילד האחר מרוכז ויודע. אבל אפשר גם להגיד שיש ילדים שמתעניינים בצורה הרבה יותר מגוונת באפשרויות שבסביבתם, וילדים שמתנזרים מדברים שאין להם שליטה מוחלטת עליהם. אז מה עדיף – שילד ילך לשלוש פעילויות או לשמונה פעילויות? כמובן שהמסקנה הייתה שאי אפשר לשאול שאלה כזאת. זו שאלה טיפשית, מכיוון שלגבי ילדים מסוימים עדיף ככה ולגבי ילדים אחרים עדיף ככה. זו השונות האישית, האינדיווידואלית, שהיא כנראה עניין גנטי.

כמה זמן נמשך התהליך הזה?

שש שנים. זאת אומרת, תחילה אישרו לנו תקציב לשלוש שנים, ואחר כך קיבלנו תקציב לשלוש שנים נוספות. בשלוש השנים האחרונות התחלנו לפתח תיאוריה, את תורת גן. אז התחילה להתגבש התיאוריה של זרימת הפעילות.[ii]

אבל מההתחלה עבדתם בזרימת פעילות.

כן, בודאי. אמרנו שאם אנחנו רוצים לחקור את הפעילות, אסור לנו להגיד לילד "תעשה את זה" או "אל תעשה את זה".

ורק אחר כך קראתם לזה בשם.

אחר כך קראנו לזה זרימת פעילות. זה לקח זמן, נכון. בשלוש השנים הראשונות הוצאנו הרבה מאוד חומר הדרכה, איזה שלושים או ארבעים חוברות. על הבנייה, על הנאורות החזותית, על שולחן המים, שולחן החול, שולחן העץ. עליזה, המזכירה, הייתה מדפיסה ומשכפלת אותן. כל חברי הצוות – גננות, חוקרים, המזכירה, המנהל – כולם ישבו על יד השולחנות, אספו את הדפים וסידרו את החוברת. זה היה חלק מההווי, וזה היה נורא חשוב.

בכל נושא היו בחוברות הנחיות ברורות – איך לארגן את הפעילות, איפה להעמיד את השולחן. למשל, בהתחלה שמנו את שולחן המים, או את שולחן החול, ליד הקיר. מהר מאוד גילינו שאם נזיז אותם, ניצור מקום נוסף. כשהשולחן ליד הקיר, רק שלושה ילדים יכולים לעבוד בו. אם מזיזים אותו, אז יש מקום לעוד ילד אחד. אני מתכוון לדברים כאלה, מאוד מעשיים. את הדברים האלה עשינו כבר במהלך שלוש השנים הראשונות, אבל זה עדיין לא היה מגובש בתור תורה. זה התחיל להיווצר בשלוש השנים שבאו לאחר מכן, ובעיקר אחר כך.

גם היום אתה מייחס חשיבות גדולה כל כך להנחיות המאוד ברורות ומפורטות – כמו למשל סוג הקוביות, כמה קוביות או איך צריכה להיראות כל פינה?[iii]

כן, ההנחיות האלה הן תמיד המינימום, שאפשר להוסיף עליו בלי סוף. אני חושב שיש לזה חלק מכריע. יכולות להיות גננות, בעיקר גננות מתחילות ולא מנוסות, שפשוט לא יודעות את זה. צריך להגיד להן. כדי ששולחן חול יעבוד, צריכים להיות בו הכלים האלה והאלה. כדי שלילדים יהיה נוח לעבוד, הוא צריך להיות בגובה כזה ולא בגובה כזה. אם הקוביות נמצאות באמצע החדר או, כמו שקורה בכמה מקומות, הן נמצאות בחדר השירותים – זו שאלה מהותית מאוד. גננת אמרה לי פעם שהיא מוכרחה לשים את הקוביות בשירותים, כי הן תופסות יותר מדי מקום.

 

במחקר שלנו עסקנו בשאלות כמו כמה ילדים ובמשך כמה זמן מתעסקים באיזו פעילות. אנחנו פשוט ספרנו. ואז התברר לנו שקיימים שני סוגי-פעילות עיקריים – הבנייה ומה שאנחנו קוראים משק הבית.

דרך אגב, למה קראתם לזה משק הבית?

בהתחלה קראו לזה, נניח, פינת הבובות, אבל מהר מאוד הילדים הוסיפו לפינת הבובות כלי בישול, וילד אחר הוסיף טלפון וילד שלישי הביא תחפושות מאיזה מקום. אז אמרנו "רגע, זה הרי חיי בית", וקראנו לזה משק הבית.

אבל למה משק בית?

כי משק בית זה משק, זאת אומרת לקנות. הולכים למרכולית להביא אוכל וכל מיני דברים כאלה, והילדים עושים את זה. אמרנו שמאחר ואלה הן שתי הפעילויות המועדפות על ידי רוב הילדים, צריך לתת להם מקום מרכזי בגן. לא רק זה, אלא שהן צריכות להיות ביחד. כי הילדים בונים ארמון ומכניסים פנימה את הבובות, בונים מוסך ומכניסים פנימה מכוניות, וכן הלאה.

איך התקבלת בממסד החינוכי? איך היו היחסים עם משרד החינוך?

היחסים שלי עם המפקחת הארצית, ד"ר נחמה ניר-יניב, היו מצוינים. היא הייתה במשמר העמק כאשר אני הייתי שם בגרעין ואני זוכר שהיינו הולכים לטייל בשבתות, דרך העמק בכיוון שריד, ושם היינו נפגשים. מאז, יש לי יחסים עם נחמה ניר. היא גם עזרה לנו לקבל את האישור של משרד החינוך להקמת המרכז. עם המפקחות האחרות לא היו יחסים. אני חושב שהיחס שלהן אלי, ככה אני רואה את זה מהצד שלי, היה מאוד אמביוולנטי. הן מאוד העריכו את המסירות, את ההתמצאות בפרטי הפרטים ואת היחס לילדים – ולא היו להן הרבה גברים שעסקו בזה. זה מהצד האחד, החיובי. מהצד השני היו להן הסתייגויות ממני. חשבו שאני יותר מדי תוקפני, יותר מדי מהיר, יותר מדי נמרץ, וזה לא היה לרוחן. כי אני הרי עשיתי מהן חוכא ואיטלולא. אבל זה שייך לאופי שלי, מה אני יכול לעשות?

אתן לך דוגמא. הכנסנו לגן מערכת קוביות חלולות וגדולות, יחד עם מערכת קוביות קטנות ומוצקות. כשמפקחות באו וראו את זה, אמרו שהן לא מבינות איך אנחנו יכולים לעשות דבר כזה, כי "זה צריך להיות לחוד". שאלתי אותן "לפי מה זה צריך להיות לחוד?" והן אמרו ש"אלה ליצירה ואלה לעבודה". טמטום גמור. זה כל כך הצחיק אותי והיה לי כל כך לא נעים שאמרתי להן, וזה כמובן היה שקר גמור, ששבוע קודם לכן ביקרו בגן מפקחות אחרות שאמרו בדיוק ההפך, שאלה לעבודה ואלה ליצירה. "אולי תחליטו", אמרתי להן. הן כבר הבינו שפה קורה משהו. זה היה נוסח הוויכוחים שלי איתן. בסוף קיבלו כמובן את דעתנו והיום הקוביות ביחד. נראה שמשהו באישיות שלי תוקפני מדי ונמרץ מדי.

אולי גם ציני…

גם ציני במידה מסוימת, נכון. אני לועג לאמיתות מקובלות. אבל הייתה מצד המפקחות גם הערכה, כי לא יכלו בלעדיי. היום ציבור המפקחות יותר צעיר, בעל השכלה פדגוגית רחבה יותר, יותר פתוח לדיעות ולרעיונות. אני יכול להסכים בהתלהבות או לא להסכים לעניין האוריינות, למשל, אבל הם עוסקים בזה.

מאז שציבור המפקחות השתנה קצת, הגישה שלנו מתפשטת. בשנות ה80-' היה מקרה שגננת עבדה בזרימת פעילות בהצלחה גדולה מאוד ומפקחת באה ואומרת לה ש"זה בניגוד להוראות שלנו", ושאם לא תפסיק, לא תקבל ציוד. חשבתי שזה דבר חמור מאוד ולא שתקתי. התקשרתי למשרד החינוך והמפקחת הזאת קיבלה נזיפה. רוב המפקחות של היום לא יעשו דבר כזה. הן יגידו משהו כמו "יש לך גישה כזאת, לי יש גישה אחרת, אבל כל זמן שאת לא מזיקה לילדים, זה בסדר". זה לקח זמן.

 

אני רואה בעניין הזה שינוי גישה. קראתי את החוברות של הקורס "הכנסת שינויים למערכת החינוך" באוניברסיטה הפתוחה. קראתי על הקשיים בשינויים. הם מסבירים שעד שהממסד מצליח לאמץ שינויים, עוברות בדרך כלל עשרים שנה. ומסבירים מדוע. הם אומרים שקודם כל צריך להתחלף דור בממסד, וזה בדיוק מה שקרה עם המפקחות. אחר כך, וזה בדיוק מה שקורה אצלנו, הם מאמצים חלק מהגישות החדשות אבל אומרים שזה לא חדש, שהם נהגו ככה תמיד. טוב, זה מה שקורה לחינוך הפרוגרסיבי.[iv]

במה היה הגן במרכז שונה מגן ילדים ישראלי אחר?

היום אנשים לא יודעים מה נכנס לגן הילדים הישראלי בזכותנו.

מה?

אני יכול לתת לך רשימה ארוכה. הכנסנו את שולחן החול. אמרו לנו שזה "עולם קטן" ששייך לפסיכולוגים, ואנחנו אמרנו שלא, שזה שייך לילדים. אנחנו הכנסנו את שולחן המים. אמרו לנו שזה יעשה לכלוך, ואנחנו אמרנו שיחנכו לא ללכלך. הכנסנו את שולחן הנגרות עם הכלים. היו גנים שפה ושם עבדו בנגרות וקראו לזה פינת עץ היו שם פטיש ומסור. אנחנו הכנסנו מקצוע, הכנסנו סוגי עץ שונים, הכנסנו פצירות, כלים. הכנסנו שולחן מתכת.

מהיכן שאבתם את הרעיונות?

צצו בישיבות הצוות.

כי דיואי, למשל, גם הכניס חלק מהדברים שאתה אומר.

כן, גם מונטסורי הכניסה.

ומים וחול הכניסו אנשים מהזרם הפסיכואנליטי.

כן. אנחנו לא המצאנו שום דבר, אבל אנחנו הכנסנו את כל זה לגן הילדים. שולחן פירוקים, עד אז לא שמעו עליו. זה שולחן שעליו חפצים שיצאו כבר מכלל שימוש – שעונים, מכשירי טלפון וכו' – וכלים – מברג, צבת וכו' – כדי לפרק אותם. ילדים לא רק אוהבים לצרף, הם אוהבים גם לפרק.

 

הכנסנו שולחן חשמל ואחר כך הוצאנו אותו, כי הגננות לא ידעו לענות על שאלות הילדים. זה היה שולחן על סוללות, ועליו כל מיני גלגלים שהסתובבו ודברים שאפשר היה לבנות אותם ולהפעיל אותם בעזרת חשמל. זה נכשל. הכנסנו פינת האזנה. בגנים הייתה פינת מוזיקה, עם כל מיני כלים וכלי הקשה, אבל אנחנו הכנסנו פינת האזנה, שהיה בה רשמקול עם אוזניות, לשלושה, ארבעה, חמישה ילדים. היו שם קלטות עם שירים וגם עם מוזיקה קלאסית. הילדים יכלו לבחור ולהחליט בעצמם. הכנסנו את המחשב, הכנסנו במידה מסוימת את חצר הגרוטאות.

מה פרוש במידה מסוימת?

כי היא כבר הייתה קיימת בקיבוצים, ועכשיו הופיעה באופן יותר מסודר. כל אלה תרומות שלנו, שאנשים מתעלמים מהן. כל אלה דברים שצמחו אצלנו על רקע פעילות הילדים. שולחן המיצרפים, למשל, היה אחד הדברים הגדולים…

את שולחן המיצרפים הכנסתם אז או קצת יותר מאוחר?

לא, קצת יותר מאוחר, בשנות השמונים, משהו כזה. את יכולה לראות שגם כאן, בעניין שולחן המיצרפים, היו לנו ויכוחים עד לב השמיים. למה? כי זה תלת ממדי, והילד צריך להתנסות בסימול הדו-ממדי. אחר כך הופיעה מייד שאלה טכנית. הילדים בנו כל מיני דברים והשאלה הייתה האם לצרף חומרים שונים? קרטונים וניירות ובדים ומתכת ופלסטיק. אחר כך שאלו האם לאפשר לילדים לקחת "לוֹרדים" וצבעים מאזור הציור כשרוצים לצבוע את היצירה. שאלות מעשיות מאוד, שמצאו תשובות על רקע עקרוני ולא על רקע מעשי. אמרנו שיש לאפשר לילד לעבוד לפי נטיותיו. זה היה העניין. תמיד, מההתחלה ועד היום, הסברנו שאנחנו לא עוסקים בשינויים טכניים אלא בשינויי השקפה.

מה שינתה השיטה שלנו? היא שינתה את אווירת היחסים בתוך הגן. אווירת יחסים בין הילדים לבין עצמם וביניהם לבין הגננת. פחות אלימות, יותר הכרת השונות, האחרות. הפעילות היא אחד האמצעים הטובים לצמצום האלימות, לא רק הנוכחית אלא גם זו שעתידה להתפתח.


[i] קרן ברנארד ון ליר (Bernard Van Leer Foundation), נוסדה בשנת 1949. זהו ארגון בינלאומי פילנתרופי בהולנד. תומך בפרוייקטים למען הגיל הרך, המשפחות והקהילה במקומות שונים בעולם. המייסד, ברנארד ון ליר היה תעשיין הולנדי. נפטר בשנת 1958. בנו אוסקר ון ליר (1914-1996) המשיך את מפעלו של האב. הוא התמקד בתמיכה לפרוייקטים שמטרתם לטפח את הפוטנציאל של ילדים בגיל הרך החיים בתנאים קשים.

[ii] "זרימת הפעילות" על פי גדעון לוין גורסת שילד "זורם" מפעילות לפעילות על פי הקצב האישי שלו, ולכן לא ניתן לקבוע זמנים קבועים לכל הילדים כמו שעת ציור" או "שעת חצר".

[iii] ניתן לראות הנחיות מסוג כזה בספר : לוין, ג. וניר, צ. (1980). "בואו נשחק על באמת" ספרית הפועלים. למשל, עמ' 136.

[iv] לוין מתייחס למאמר המופיע בפרק החמישי בחוברת של הקורס "הכנסת שינויים למערכת החינוך" בעריכת ד. חן וש. גורי, באוניברסיטה הפתוחה: Morris (1976) A Working Definition of Innovation: Evaluating Change and Innovation.

שיתוף ברשתות חברתיות:

תגובות (2)

  1. חודש טוב עדה וליזי.

    רק על עצמי לספר ידעתי….
    [הגיגים על שיטת זרימת פעילות] .

    הכול התחיל לפני כ-6 שנים. היה לי גן פעיל ומקסים,
    ההורים התלהבו הילדות שמחו היתה למידה היתה חווויה,
    אך הגננת [ אני ] לא היתה מרוצה,
    כל זמן התרוצצה.
    ובסוף היום הלכתי הביתה רצוצה.

    חשבתי מה עושים למי פונים,
    לא היה לי טוב בפנים.
    ואז…פגשה אותי המדפית של בית חנה
    "ד"ר יהודית לנדא" אמרה
    כגננת מאמנת לטיול בגן באורנים את מוזמנת
    נסעתי ואז …הצצתי ונפגעתי
    כ"כ טוב שם הרגשתי.

    שקט שלווה
    המוון עשיה מתוך חוויה,
    כזה גן בדיוק אני רוצה.

    לאט לאט התחלתי בתהליך
    תחילה ההורים הגיבו בתדהמה
    הם פחדו שאני הולכת לעולל…מהומה
    ההורים חששו מבלגן ,
    ואני השבתי "זה רק לשנות במוח משהוא קטן,
    במיוחד הרבי הראשון של חב"ד אמר "יש לחיות עם הזמן".

    לא אמשוך אתם בחרוזים,
    אך הרישום לגן שלנו עלה בעשרות מונים.
    ההורים לגן באים וכול הזמן מתפעלים
    מה יש כאן 36 ילדים?

    יש המון למידה מתוך עשיה ,
    יש חדוות יצירה
    יש ראש פתוח להמון דברים
    יש אמון בקטנטנים.

    ויש גננת שלווה
    שכל יום -אתגר הוא בשביל.

    יש קהילה סביב הגן –
    ויש יש ענין….לא קטן.
    בסוף השנה כשאני מקבלת משוב,
    אני רואה שהכול הכול היה טוב.

    [הערה- אנחנו גן דתי
    ושינינו דברים שזה הכרחי.
    כמו תפילה משותפת ארוחת בוקר משותפת והתועדות- ימים מיוחדים בחבד]

    שיהיה לכוווולנו חודש טוב,
    רבקה ולדמן.

    הגב

כתיבת תגובה