השימוש האינסטרומנטלי של פעוטות באימותיהם לצורך השגת מטרותיהם

Child Development 1994 Vol. 65, 70-79

תקציר
על מנת לחקור תרומה אקטיבית של ילדים צעירים לאינטראקציה עם סביבם, בדקנו כיצד תינוקות בני 6-13 חודשים משיגים את מטרותיהם. בדקנו את הרעיון כי תינוקות מעורבים כבר בגיל 6 חודשים ביצירת אינטראקציה עם מבוגרים, ואופן השימוש האינסטרומנטלי שלהם באימותיהם הולך וגובר במהירות. 64 זוגות אם – ילד צולמו בוידאו בסיטואציות מובנות בהן החוקר הורה לאם ליצור אתגר לילד להשתמש בתמרון על מנת לזכות בגישה לצעצוע. כבר בגיל 6 חודשים תינוק משתמש באמו שימוש אינסטרומנטלי ב 36% מהמקרים. בגיל 9 חודשים התינוק עושה זאת ב 67% מהמקרים וביל 13 חודשים, התמרון מגיע ל 78%. תוצאות אלה מראות על פיתוח מוקדם ומהיר של הפעוט בנוגע לפעילויות משותפות כבר מאמצע שנתו הראשונה.

מבוא
במאמר זה חקרנו את תרומתו האקטיבית של התינוק בניהול מגע עם אימו בפעילויות המערבות שימוש בחפץ (צעצועים). מטרתנו לגרום להבנת ניסיונותיו המכוונים של הפעוט להפיק מעורבות אימהית ותמיכה בהקשר לפתרון בעיות. בדקנו את תפקוד הילד במובן של שימוש אינסטרומנטלי באם על מנת להשיג מטרות (למשל, השגת עזרתה בתפעול אובייקטים).
רב המחקר על הקשר החברתי בהתפתחות ילדים צעירים התמקד בתפקיד המבוגר בבניית פעילויות לילדים, כולל תחום המחקר שהושפע מהמחקר הסוציו – היסטורי של ויגוצקי. על פי ויגוצקי (1978) ילדים לומדים תוך כדי אינטראקציה עם אחרים באזור ההתפתחות המקורב. זהו אזור בעל פוטנציאל התפתחותי שבו ילדים יכולים להרחיב את ידיעותיהם וכישוריהם בעזרת שותפים מנוסים. רוגוף (1990) הפנתה תשומת לב לתרומה המשותפת של ילדים ושותפיהם ללימוד והתפתחות ילדים בעזרת התפיסה של "השתתפות מודרכת". בעזרת השתתפות מודרכת ילדים מאפשרים לעצמם באופן אקטיבי לימוד בשיתוף הדרכה מאנשים מנוסים. רוגוף מוסיפה כי גם בשנתם הראשונה ילדים תורמים לניהול של פעילויות משותפות באופן מכוון. התרומה המשותפת של המטפל והפעוט חשובים לצורך ההמשגה של ההתפתחות כחניכה.
ישנו מחקר מועט על דרך השימוש האינסטרומנטלי במבוגרים על ידי ילדים. לעומת זאת מחקר על נושא תקשורת מכוונת של תינוקות זיהה את תפקידו האקטיבי של התינוק ביחסיו עם אימו מגיל 9 חודשים ועד לשנתו השניה. מחקר בנושא תקשורת מכוונת מצא שינויים דרמטיים בסיגנלים תקשורתיים של פעוטות החל מגיל 9-10 חודשים. לדוגמא, בייטס מצא כי לפני גיל 9 חודשים פעוטות מכוונים את פעולותיהם לאובייקט עצמו או למבוגר בלבד. לאחר 9 חודשים הפעוטות משלבים את שני הדברים (ניתן לראות זאת על ידי שינוי במבטם) ובצורה חברתית מתמרנים את המבוגר להיות מעורב בפעילות משותפת. טרברבן והובלי הבחינו בשינוי דומה בגיל 9 חודשים מאינטר-סובייקטיביות ראשונית, המערבת אינטראקציה בין אם ותינוקה בלבד, לאינטר-סובייקטיביות משנית, המערבת אינטראקציה בין אם לתינוקה בהתייחס לנושא שמחוץ לצמד זה.
שימוש אינסטרומנטלי באחרים, החופף חלקית עם רעיון התקשורת המכוונת, מתמקד בשימוש באחרים ככלים להשגת מטרות, יותר מאשר לחלוקת מידע עמם. השימוש בכלי יכול (אך לא בהכרח) לשרת את המטרה של תקשורת, בפניה לאחר או בצורה סימבולית. למשל, אם הפעוט תופס את ידה של האם ומזיז אותה לעבר אובייקט מעניין ללא יצירת קשר עין, ללא הסטת המבט או ללא שימוש בג'סטות פניה או סימבוליות. שימוש אינסטרומנטלי באם כולל זמנים בהם הפעוט משתמש באם ככלי, מבלי להתייחס אליה כמישהו לתקשר איתו (למשל, תוחב צעצוע לידי האם, ומזיז את מבטו מהצעצוע לידי האם).
הספרות המקצועית על פתרון בעיות על ידי פעוטות, שבעיקרו מבוסס על המחקר של פיאז'ה, סיפק עדות למכוונות למטרה אצל פעוטות במהלך שנתם הראשונה. המחקר הנוכחי שונה מהמחקרים הקודמים בהנחתו מכוונות למטרה בקונטקסט חברתי. עם ההכרה כי שאף כלי אחר בהשגת מטרה הוא בולט יותר מאשר אדם אחר, המחקר הנוכחי מקשר את הידע שלנו על פתרון בעיות מוקדם ואינטראקציה אם – ילד ע"י בחינת השימוש של הילד באימו לצורך השגת מטרות.
מחקר זה מרחיב על מחקרי אורך שבחנו איך 2 פעוטות מגיל 4 עד 15 חודשים משתמשים במבוגרים בכדי להשיג מטרות. הקריטריון של רוגוף ועמיתיה להגדרת וקידוד השימוש האינסטרומנטלי במבוגרים כולל:
א. עדות כי לפעוט יש מטרה לשימוש במבוגר ככלי (למשל, להשיג גישה לצעצוע או סיוע בתפעול צעצוע).
ב. העיסוק של הפעוט במספר אמצעים לשימוש במבוגר (או בידיו) ככלי להשגת המטרה.
ג. הבעות של סיפוק אצל הפעוט כאשר השיג את מבוקשו וחוסר סיפוק כאשר המשימה נכשלה. גם אלה מהווים עדות לשימוש האינסטרומנטלי של הילד במבוגר.
הממצאים ממחקרים קודמים מציעים כי השינוי הקריטי מתרחש לפני גיל 9 חודשים. מדובר על השינוי במאמץ להשפיע על המבוגר באופן אינסטרומנטלי להשגת המטרות. בדר"כ ניתן לראות לראשונה אפיזודות של שימוש אינסטרומנטלי בהורה בגיל 6 חודשים. מגיל 7-9 חודשים התדירות של השימוש האינסטרומנטלי במבוגר ובהירות הכוונה האינסטרומנטלית גובר במהירות. גם האמצעים בהם הפעוט משתמש בכדי לאגור את הסיוע מהמבוגר, משתנים. עולה היזימה ביצירת קשר עין ובסגנון התקשורת, בין הגילאים 6-9 חודשים. הפעוטות מתחילים להשתמש באמצעים סימבוליים מקובלים אחרי גיל 10 חודשים (למשל, הצבעה, הצעת חפץ וניד ראש).
במחקר זה בדקנו את הרעיון כי באמצע השנה הראשונה לחיים, הפעוטות תורמים באופן אקטיבי לאינטראקציה ע"י שימוש אינסטרומנטלי באימותיהם להשגת מטרות. כמו כן חקרנו כיצד תרומת הפעוט משתנה מגיל 6 עד 13 חודשים. ציפינו כי התנהגות זו תחל בגיל 6 חודשים ותגבר במהירות עד לגיל 13 חודשים.
בנוסף, במחקר זה בדקנו את האמצעים בהם משתמשים הפעוטות להשפיע על אימותיהם (למשל תקשורת קונבנציונלית, תקשורת מסוגננת, יזימת מבט). למרות שזהות האמצעים בהם הפעוט משתמש להשפיע היה כלי מרכזי להגדרת העדות כי אכן פעוטות עושים שימוש אינסטרומנטלי באימותיהם (מעבר לסימנים של עניין או תסכול), אמצעי ההשפעה הם מעניינים לכשעצמם. בהתבסס על הספרות אודות תקשורת מכוונת וממצאי המחקר הקודם, ציפינו לשינוי מועט עד גיל 10 חודשים באחוז המקרים של שימוש מקרי בג'סטות קונבנציונליות או סימבוליות. עליה באחוז המקרים המערבים שימוש בתקשורת קונבנציונלית היה צפוי בין הגילאים 10-13 חודשים.
לפני השימוש באמצעי תקשורת מכוונת ציפינו כי פעוטות ישתמשו באמצעים מסוגננים, לא קונבנציונליים, כמו גם יזימת מבט, הבעת עניין או הבעת תסכול. בהתבסס על ממצאים קודמים, ציפינו כי אחוז המקרים של שימוש אינסטרומנטלי שמערבים תקשורת מסוגננת ויזימת מבט, יתגברו במהירות בין הגילאים 6-9 חודשים.
שיטה:
המשתתפים:
64 פעוטות (30 בנים ו – 34 בנות) בגילאים 6-13 חודשים עם אימותיהן השתתפו במחקר זה. הצמד אם תינוק ייצג 8 קבוצות גיל במרווחים של חודש, בכל קבוצה 8 זוגות. ממוצעי הגילאים בקבוצות הגיל הם : 6.4 , 7.6 , 8.4 , 9.2 , 10.5 , 11.3 , 12.3 , 13.5 . התינוקות כולם היו בריאים, ממשפחות בנות 2 הורים, לבנים, מן המעמד הבינוני. ההורים גויסו למחקר בפרסומת.
אביזרים:
כל זוג אם – פעוט צולם בוידאו במעבדה פעם אחת משך 40 דקות. האם עסקה בפעילות משחק חופשית עם הפעוט וכן באינטראקציה מובנה בהנחיית החוקר. לפני הפגישה הובהרו לאם מטרות המחקר ותדרוך לפעילות. הפעוט ישב בחדר המחקר על כסא גבוה עם מגש צמוד ליד האם. לצידה של האם היה מדף עם צעצועים שהם מחוץ לטווח ההשגה של הפעוט. הצעצועים מתאימים לתינוקות בכל הגילאים, אך מתקדמים מדי לתינוקות מכדי שיוכלו לתפעלם בעצמם.
הצעצועים כללו בובת מריונטה של פינוקיו, צנצנת פלסטיק פשוטה עם מכסה מתברג ובובה בתוכה, צעצוע משמיע קול בעל חוט נמשך המפעיל קול בהתאם לתמונות המודבקות עליו ובובה קופצת על קפיץ בקופסא סגורה.
בחדר אחר החוקר צפה בצמד דרך מראה דו כיוונית ורמז לאם איך ליצור אינטראקציה עם הפעוט דרך אוזניה באוזנה של האם. קולות החוקר, האם והפעוט הוקלטו בנוסף לצילום.
פרוצדורת המחקר:
בהנחיית החוקר האם העביר 4 אפיזודות עבור כל אחד מ – 4 הצעצועים, סה"כ 14 אפיזודות מובנות. בין האפיזודות האם והפעוט שיחקו עם הצעצוע ללא הוראות. האפיזודות המובנות תוכננו להפיק אירועים רבים של שימוש אינסטרומנטלי באם. באפיזודות אלה האם עוררה את הפעוט להשתמש בה שימוש אינסטרומנטלי על מנת לזכות בגישה לצעצוע, זאת על ידי מיקום הצעצוע מחוץ לטווח השגתו, הפסקת תפעול פתאומית, בכדי שהפעוט יבקש המשך עבודה עם הצעצוע, דחיית העזרה (להבדיל מהגשת עזרה מיידית לפעוט). זאת תוכננה בכדי לעודד את הפעוט להבהיר את הניסיונות לבקשת עזרה מהאם.
האם דחתה את עזרתה עד אשר הפעוט ביצע לפחות שני ניסיונות ברורים לשימוש אינסטרומנטלי בה או עד שעבר פרק זמן סטנדרטי באפיזודה שהוכתב מראש, כאשר החוקר הורה לאם מתי עליה לעזור לפעוט. זמני דחיית העזרה היו 25-45 שניות באפיזודות המהוות גישה לצעצוע, ו – 90-120 שניות באפיזודות הדורשות עזרה בהפעלת צעצוע. השינוי בזמני הדחייה קשור בדר"כ לטרחנות ולהתפרצויות זעם פוטנציאליות בעקבות סירובה של האם להגיב. מסיבות אתיות ועל מנת לשמור על יחסי קרבה חמים בין האם לפעוט ובין האם לחוקר, החוקר כיוון את מצבי הדחייה להשתנות לפי מצבו הרגשי של הפעוט. אורך הזמן המקסימלי של אפיזודה להפעלת צעצוע היה ארוך מהזמן לאפיזודת גישה לצעצוע, כיוון שבהפעלת צעצוע רב הזמן הועבר בחקירה מהנה של הצעצוע, ללא צורך בעזרה בשלב הראשוני. במהלך זמני הסירוב וההשהיה של האם, היא עודדה את הפעוט לבקש עזרה בכל דרך רצויה. למשל, שאלה: "האם אתה רוצה את זה?" או "האם אתה רוצה שאימא תעזור לך?"
ארבעת סוגי האפיזודות הבאות חזרו לכל אחד מארבעת הצעצועים (פרט לאפיזודה מס' 4 שהופעלה רק על 2 צעצועים):
אפיזודה 1: גישה לצעצוע ולקיחתו מהאם – האם מציגה את הצעצוע מחוץ לטווח השגתו של הפעוט, היא שואלת אותו אם הוא אוהב את הצעצוע ואם הוא רוצה אותו. האם מתעכבת מלתת את הצעצוע לפעוט וממתינה לניסיונו להשתמש בה אינסטרומנטלית. לאחר מכן האם והפעוט עוסקים במשחק חופשי ובחקירה חופשית בה האם מראה לתינוק על מגש כסא וכיצד להפעיל את הצעצוע.
אפיזודה 2: הפעלת הצעצוע – האם מפסיקה לעזור בהפעלת הצעצוע ומניחה את ידה על כסא הפעוט במרחק נגיעה ממנו, למקרה שהפעוט ינסה להשתמש בידה ככלי להפעלת הצעצוע. לאחר מכן האם והפעוט משחקים באופן חופשי.
אפיזודה 3: גישה לצעצוע הנמצא על המדף – האם ממקמת את הצעצוע מעבר לגישת הפעוט, על גבי מדף לידה, ושואלת את הפעוט אם הוא אוהב את הצעצוע ורוצה אותו. האם משתהה ממתן הצעצוע לפעוט. לאחר מכן האם והפעוט משחקים משק חופשי.
אפיזודה 4: גישה לצעצוע נופל – האם מארגנת את הצעצוע כך שבאופן "טבעי" ייפול מהמגש שעל כסא הפעוט. הדבר בוצע על ידי חיבור חוט חכה מהצעצוע לחדרו של החוקר. האם קוראת עיתון ומתעלמת מהתינוק בעוד שהחוקר מושך את החוט שמפיל את הצעצוע. כאשר הפעוט מנסה לקרוא לאימו, היא ואלת אותו מה הוא רוצה. האם משהה את העזרה במטרה לגרות את הפעוט להשתמש בה שימוש אינסטרומנטלי על מנת להחזיר את הצעצוע. לאחר מכן האם והתינוק משחקים משחק חופשי.
פרוצדורה זו אפשרה לאפיזודות לכלול מטרות לא מצופות שהוצבו על ידי התינוק (כלומר גישה לעצמים אחרים בחדר). במקרים אלו האם נקטה בגישה דומה – השהיית ביצוע דרישת הפעוט.
קידוד סרטי הוידאו:
2 צופים עיוורים להשערות המחקר ולגילאי הילדים צפו לחוד בהקלטות הוידאו וקודדו את ההתנהגויות. מטרתם היתה להחליט מתוך האפיזודות המובנות האם היה שימוש אינסטרומנטלי באם ובאילו אמצעים השתמשו הפעוטות לצורך כך.
ההחלטה על קיום של שימוש אינסטרומנטלי: על מנת לבצע את ההחלטה היה צריך להשתכנע כי לפעוט יש מטרה להשתמש באם כסוכנת ולא פשוט להשיג את המטרה בעצמו באופן ישיר. לאחר מכן יש להחליט על אופן התמרון של האם. בכדי להחליט שמדובר בשימוש אינסטרומנטלי באם, היה על הצופים להשתכנע כי התינוק משתמש בלפחות 2 אמצעים לשימוש באם ככלי, אמצעים שהם משכנעים יותר מאשר סיגנלים של להיטות או תסכול. הקריטריון תבע מהפעוט להשתמש בלפחות אחת מ – 3 הקטגוריות הבאות:
א. תקשורת קונבנציונלית כגון מלים או הצבעה.
ב. תקשורת מסוגננת, אינה קונבנציונלית אך ניתנת להבנה מהקונטקסט, כגון protowords .
ג. יזימת מבט – אלו הם מבטים ספונטניים המכוונים לפניה או ידיה של האם, על מנת לנהל את פעולותיה או לכוון את תשומת ליבה לעבר מטרת הפעוט. מבטים שיתפרשו כתגובה פשוטה למטרות האם לא סווגו כעדות לשימוש אינסטרומנטלי באם. שלוש קטגוריות אלה אינן ייחודיות ויכולות להתרחש בבת אחת או בכל קומבינציה שהיא. הן יכולות להיות מלוות ברמזים לעניין או להימנעות המדגישים מבטים ותנועות יד המרמזים על תסכול או להיטות, אך אינם נחשבים לעדות מספקת אינסטרומנטלית לכשעצמם. עדות נוספת לאינסטרומנטליות התרחש כאשר התינוק הפסיק את מאמציו להפעיל את האם, בדר"כ מלווה בסימנים של סיפוק, עקב השגת המטרה. הבעות התינוק בסוף האפיזודה עזרה להבהיר מה היתה מטרתו והאם אכן הושגה, וכן עדות על שימוש אינסטרומנטלי באם במהלך האפיזודה.
הצופים התמקדו במקרים בהם היו בטוחים כי מאמצי הפעוט לא היו מכוונים רק לגישה לצעצוע אלא להשתמש בסוכן (האם). מעשים רבים של תינוקות הבהירו את כוונת הפעוט לתמרון האם כמו הבעת ציפייה כי אמו תיתן לו את הצעצוע ולכן נשען קדימה, הפיק קולות, והושיט יד בתנועת תפיסה סימבולית, שומר על עמדתו זו בעוד האם מתחילה להדגים, ולאחר מכן הפעוט וצופה בהדגמה. בדוגמה זו הצופה יכול להבחין כי הפעוט ציפה לעזרת אימו (שתעביר לו את הצעצוע) על ידי הארכת מאמציו (ג'סטות, ווקליזציה ותנוחת גוף), גם לאחר שהצעצוע הפסיק להתקרב אליו, כשהאם הדגימה את פעולתו. עצם העובדה שלא הפסיק את מאמציו גם כשהצעצוע לא התקרב אליו, היא עדות לציפייה של הפעוט שהאם תעביר לו את הצעצוע ולא שהצעצוע יגיע אליו.
תיאור האמצעים בהם משתמש הפעוט בעת האפיזודה האינסטרומנטלית:
כאשר הצופים זיהו שימוש אינסטרומנטלי הם מצא עדות תומכת שכללה את מאמצי הפעוט בנוסף לפעולות ותגובות מהאם. התיאור הבא של אינטראקציה אם – פעוט המשחקים בבובת פינוקיו מדגימה כיצד הוקלטה האפיזודה:
האם מחזיקה את בובת פינוקיו מחוץ לטווח השגתו של הפעוט. במבט להוט, הפעוט נשען קדימה ומושיט ידו מיד, כשהאצבעות פרושות בבקשה קונבנציונלית לצעצוע. לאחר מכן הפעוט נרגע וצופה איך האם מתפעלת את הצעצוע. "הו ג'וליאן" אומרת האם באמפתיות כאשר היא משחקת עם הבובה מחוץ לטווח ההשגה של הפעוט. לאחר מכן האם שואלת "האם אתה אוהב את הבובה?". הפעוט מגיב במבט קצר ומהיר ומחייך אל הבובה, כשהוא מטה את גופו לכיוונה מספר פעמים. הפעוט מושיט את כף ידו בתנועת "תני לי", מסתכל באם ואומר "אה" ואז מוריד את ידו וממשיך להסתכל על האם. כאשר האם ממשיכה להחזיק את הבובה מחוץ לתחום הגישה של הפעוט היא שואלת "האם את רוצה אותה?". הפעוט חוזר מיד להסתכל בבובה, נשען קדימה, מושיט את האצבעות בבקשה לצעצוע ומפיק קול "אה". האם נותנת את הצעצוע לפעוט, הוא מגיב ב"מממ…" של סיפוק, לוקח את הבובה ומחייך אל האם.
בדוגמא זו מאמצי התינוק כוללים יזימה ושינויים במבטים ומחוות קונבנציונליות כמו בקשה עם אצבעות פרושות ותנועת "תני לי" והגברת עניין ,למשל, חיוך, השענות כלפי הבובה ו-ווקליזציה.
ההסכמה בין המקודדים לגבי השימוש האינסטרומנטלי באימהות:
הטכניקה ששימשה לקידוד האפיזודות היתה "הסכמה אפקטיבית" (הרטמן 1977). לפיה, קודדו רק האפיזודות שאחד או שני הצופים סיווגו כאינסטרומנטליות. האפיזודות האחרות אינן רלוונטיות לנושא המחקר, ואם היו מקודדים גם אותן על פי אותם הקריטריונים, אז במרבית האפיזודות האינסטרומנטליות היה ציון ברור ביותר, ללא הבחנה דקה. כמו כן ניתוח של הממצאים נעשה רק לאפיזודות שסווגו על ידי אחד או שני הצופים כאינסטרומנטליות.
מהימנות:
המהימנות לשימוש אינסטרומנטלי באם חושבה לפי מספר הסכמות חלקי ממוצע ההסכמות וחוסר ההסכמות, וכפול 100. המהימנות לכל קבוצות הגיל היא r = 0.77(72% – 92%).
מהימנות עקיבות פנימית של ההסכמה האפקטיבית (הסכמה בין מעריכים) היתה 0.79 .
לגבי אמצעי ההשפעה שבשימוש התינוק התקבלו ציוני המהימנות הבאים:
לתקשורת קונבנציונלית – . r = 0.92 לתקשורת מסוגננת – r = 0.92 .
ליזימת מבט – r = 0.91
תוצאות:
השימוש האינסטרומנטלי באם: הצופים הסכימו כי כל 64 התינוקות עשו שימוש אינסטרומנטלי באימותיהם בחלק מהזמן, החל מ 64% בגיל 6 חודשים (בממוצע 4.9 פעמים), 67% מהאפיזודות בגיל 9 חודשים (בממוצע 9.4 מהפעמים) ועד 78% מהאפיזודות בגיל 13 חודשים (בממוצע 10.9 פעמים). נמצא כי ההתקדמות בשימוש האינסטרומנטלי באם לאורך הגילאים היא ליניארית באופן מובהק.
ההסכמה האפקטיבית בין מעריכים לגבי שימוש אינסטרומנטלי באם: נמצאה עליה מ 0.55 בממוצע בגיל 6 חודשים עד 0.91 בממוצע בגיל 13 חודשים. נמצאה מובהקות להבדלים בהסכמה האפקטיבית בין הגילאים השונים וכן כי מדובר בעליה ליניארית מובהקת. התגברות זו עם הגיל משקפת שינוי והתקדמות לעבר בהירות גוברת בכוונות האינסטרומנטליות של הפעוט.
אמצעי ההשפעה: הקריטריונים שנבדקו, תוך הסכמה בין המעריכים הם יזימת מבט, תקשורת מסוגננת ותקשורת קונבנציונלית).
לגבי יזימת מבט ותקשורת מסוגננת לא נמצא אפקט מובהק, למרות שהממוצעים מציגים ירידה קלה מ – 1.7 ל – 1.47 (יזימת מבטים) ומ – 1.11 ל – 1.00 (תקשורת מסוגננת).
לגבי תקשורת קונבנציונלית – באופן לא מצופה, חלק מהפעוטות החלו להראות שימוש באמצעים קונבנציונליים לקבלת סיוע מהאם כבר בגיל 6 חודשים, אולם באופן לא עקבי ( 0.16 לאפיזודה) אולם האחוז התגבר – 0.48 בגיל 9 חודשים ועד 1.49 בגיל 13 חודשים. עיקר ההתגברות היתה עם שימוש בג'סטות ולא במלים. נמצא כי לגיל תפקיד מובהק בתדירות השימוש בתקשורת קונבנציונלית. נמצא גם כי העליה בשימוש באמצעים אלה הינה ליניארית באופן מובהק.
קשרים בין דרכי ההשפעה: נמצאה קורלציה שלילית בין תקשורת מסוגננת ותקשורת קונבנציונלית. הדבר מרמז על קשר בין שימוש קונבנציונלי מתרחב ושימוש מסוגנן מתמעט. זה היה הקשר המובהק היחיד שנמצא בין דרכי ההשפעה.

דיון:
השימוש של הפעוט באימו כסוכנת בכוונה כאמצעי להשגת מטרתו גובר עם הגיל בין 6-13 חודשים. הממצאים מראים ניסיונות רבים והולכים לשימוש אינסטרומנטלי באם כבר מאמצע השנה הראשונה ומלמדים כי פעוטות אמריקאיים מהמעמד הבינוני תורמים להשתתפות מודרכת כבר בגיל צעיר זה. הפעוט נוטה להיות אקטיבי ומכוון בניסיונותיו לווסת אחרים, כמו גם את עצמו בפתרון בעיות משותף.
ממצאינו תואמים מחקרים קודמים, המערבים שני פעוטות העושים שימוש אינסטרומנטלי במבוגרים, וממצאים כי 9 מתוך 12 פעוטות בגיל 5.8 חודשים מציגים התנהגות תקשורתית ישירות כלפי צעצוע או פניה או ידיה של האם. תוצאות אלה תומכות בדעה כי פעוט אינו רק מונחה ישירות ממטרותיו, אלא גם מושפע מהצורך בסוכנים חברתיים כמו האם, להשגת מטרותיו. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שהמטפל הוא אמצעי ידוע לפעוטות להשגת סיפוקים. גם לפני גיל 6 חודשים פעוטות מפתחים ציפיות בצורות התנהגות מסוימות, וציפייה לתגובות המטפל לתגובותיהם שלהם. אינטראקציה חברתית יכולה לשמש קרקע פורייה להתפתחות הכוונות של הילד, כאשר הם לוקחים תפקיד אקטיבי יותר בשימוש האינסטרומנטלי במטפלים ככלי להשגת מטרות. בנוסף לעליה בתדירות התמרונים, החוקרים גם מסכימים שקיימת עליה בניסיונות האינסטרומנטליים בין הגילאים 6-13 חודשים. אנו מפרשים שינוי זה כהבהרה הולכת וגוברת בכוונות השימוש האינסטרומנטלי של הילד. המגמתיות שנצפתה בתקשורת מסוגננת וביזימת מבטים שונה מזו שהחוקרים ציפו לה. במקום לגבור, התוצאות מראות ירידה קלה (אמנם לא מובהקת) בגילאים 6-13 חודשים. הסבר אפשרי לירידה בתקשורת מסוגננת הוא כי כאשר פעוטות מתפתחים הם מחליפים את האמצעים האלה באמצעים קונבנציונליים יותר אפקטיביים ומגדילים את המורכבות של אופן השימוש האינסטרומנטלי.
הסבר זה נתמך בעליה כוללת מגיל 6 ועד 13 חודשים בשימוש בתקשורת קונבנציונלית בניסיונות הפעוט לתמרן. כלומר לתקשורת הקונבנציונלית ולתקשורת המסוגננת קורלציה שלילית. עוד תמיכה מהווה ממצא של לוק ואחרים (1985) לפיו, כאשר הצבעה של פעוטות גוברת, ג'סטות פחות מתוחכמות מתמעטות.
נמצא כי תקשורת קונבנציונלית מופיעה בגיל 6 חודשים. זהו גיל מוקדם יותר מהמתואר בספרות לגבי תקשורת מכוונת (8-10 חודשים). יכול להיות שגילוי מוקדם של התקשורת הקונבנציונלית במחקר זה הוא בעקבות הבדלים בקונטקסט בו ההתנהגות נצפית (טבעי לעומת הסיטואציה המובנה הנוכחית) או מטרת המחקר (שימוש אינסטרומנטלי או תקשורת מכוונת). על ידי גירוי הפעוטות הצעירים להעלות את מתן העזרה מאימם, הצליחו לצפות בהתנהגויות המקדימות את ההופעה הברורה של תקשורת מכוונת.
לסיכום, ממצאי המחקר תומכים ברעיון שאפילו פעוטות צעירים ביותר תופסים תפקיד פעיל בניהול פעילויות משותפות ומווסתים את הניסיון של הפרטנר לטובת השגת מטרותיהם. כבר בגיל 6 חודשים הפעוטות מסוגלים לשלב ניהול של חפץ במרחב וניהול אימם כסוכנת לגישה לחפץ. התגברות קבועה ומהירה באינסטרומנטליות של הפעוטות מתרחשת בין הגילאים 6-13 חודשים. הפעוטות, אם כן, תורמים באופן אקטיבי לניהול המשותף של פעילויותיהם באמצעות השתתפות מודרכת.