השפעתו של דפוס ההתקשרות על שינויים התפתחותיים באינטראקציה עם חברים – מן הפעוט ועד לתקופת קדם בית הספר

י.ל. יעקבסון וד.א. ווילה

CHILD DEVELOPMENT 1986, vol. 57, 338-34

התרגום מתוך "החינוך וסביבתו", שנתון סמינר הקיבוצים, 1990-1 עמ' 34-43.
תרגם מאנגלית: יואל דרום (כפר מנחם).

* מאמר זה נלקח מתוך אוסף מאמרים הנמצאים בספריה המחקרית בחדר העיון ע"ש פרידה כץ, בסמינר הקיבוצים. ספריה זו מכילה מספר רב של מאמרים, הלקוחים מכתבי עת שונים, עבריים ולועזיים, והם דנים במחקרים על נושאים בפסיכולוגיה וחינוך הגיל הרך.

תקציר
השפעתו של דפוס ההתקשרות ילד– אם על התפתחותה של אינטראקציה בין חברים בני 2 עד 3 שנים, נבחנה במחקר אורך. ההתקשרות הוערכה בגיל 18 חודשים, על פי מבחני Ainsworth Strange Situation. מתוך 24 ילדים 8 הוגדרו כ"נמנעים" (מקשר), 8 כ"בטוחים" ו8- כ"אמביולנטיים". כל אחד מהילדים זווג עם חבר-למשחק בלתי-מוכר, בעל התקשרות בטוחה, מאותו מין. (במאמר זה אנו נוקטים בדרך כלל במין זכר. הכוונה, כמובן, לבנים ולבנות גם יחד. המתרגם). למרות שתדירותן של יוזמות – הפתיחה לא השתנתה עם הגיל, אולם בגיל 3 שנים הילדים הרבו להגיב לחברים, משך האינטראקציה היה ארוך יותר, הם יזמו פחות מריבות וקטטות והפגינו פחות התנגדות לתחרות מצד חבריהם. למרות שדפוסי ההתקשרות לא ניבאו שינויים התפתחותיים בחברותיות ובהענות לבני-הגיל, ניתן היה לחזות על פיו את התגובות לילד ה"נחקר" מצד חברו-למשחק. בגיל 3 קיבלו ילדים בטוחים בעצמם את התגובות החיוביות הרבות ביותר. בקרב הילדים בעלי התקשרות חרדה, ה"נמנעים" שביניהם עוררו פחות תגובות חיוביות, ואילו הילדים האמביוולנטיים קיבלו יותר תגובות שליליות, יוזמות-של-תחרות ואף גילויי התנגדות מצד חבריהם למשחק. מכאן, שבפגישה ראשונית עם חבר לא מוכר, נראה כי דפוס-ההתקשרות מתייחס יותר לכוח המשיכה ("האטרקטיביות") של הילד כבן-זוג לאינטראקציה, מאשר לעניינו הפעיל של הילד בפעולת-גומלין עם חברו.

מחקרים חדשים אחדים בדקו את היחס בין התקשרות אם-פעוט (כפי הגדרתה של Ainsworth ושותפיה ב- Ainsworth, Blehar, Waters, Wall, 1978) לבין התפתחותה של מיומנות חברתית עם חברים. חוקרים שונים נחלקים בדרך בה הם מגדירים את הקשר שבין התקשרות לבין יחסי-חברים, אולם כולם בעלי תחזית אחת: התקשרות בטוחה תבטיח מיומנות ו/או חברותיות רבה יותר ביחסי-חברים.
מחקרים ביחסי חברים אצל פעוטות (בני 24-18 חודשים),לא תמכו בעקביות בקביעה זו. באחד מהם (Pastor – 1981), פעוטים בעלי התקשרות בטוחה נצפו, על ידי משקיפים מבוגרים, כיותר חברותיים, יותר קשובים ויותר מעוניינים בחברים, מאשר פעוטות בעלי דפוסי התנהגות התקשרות חרדה. מחקר אחר, לעומתו, שבו אינטראקציה בין חברים הוגדרה ככוללת גם התנהגויות חברתיות וגם משחק מקביל, מצא כ התת-קבוצה של הפעוטים (3B ), אשר Ainsworth ושותפיה (1978) קבעו שהתקשרותם היא הבטוחה ביותר – נכנסו לפחות אינטראקציות עם חברים מאשר פעוטים בטוחים מתת הקבוצות האחרות: 2B 1B
(Easterbrooks Lamb, 1979)
מחקרים של אינטראקציות עם חברים בתקופת הגן (בני 3 ומעלה), היו עקביים יותר. Lieberman מצאה (ב1977-), כי ילדים בטוחים בעצמם נכנסו יותר לאינטראקציה הדדית וגילו פחות רגשות שליליים בשעת משחק עם חברים; אחרים מצאו כי בגיל בית הספר הבטוחים בעצמם מגלים יותר מנהיגות בין חברים ופחות "נסיגה" (רתיעה) והיסוס מול חבריהם. La Freniere (1983) חקר וקבע, כי ילדים בטוחים בעצמם קיבלו מהגננות ציון גבוה יותר בכשירות חברתית. Waters&Sroufe (1977 ) ניבאו, כי בטחונם העצמי ויעילותם הגבוהים יותר של בני גיל זה הבטוחים בעצמם, כלפי חפצים ואנשים, יקנה להם יתר-אטרקטיביות בתור חברים-למשחק ויביאו ילדים אחרים לידי כך, שיבחרו להם אותם כשותפים לאינטראקציה (פעולת-גומלין).
אם כך ילדים בטוחים-בעצמם עשויים להיות מעורבים יותר באינטראקציה עם חברים, בראש ובראשונה משום שהם מעניינים ומושכים, ולא בהכרח משום שהם להוטים יותר להתחבר. אין אפשרות לאמת השערה זו על בסיס המחקרים הקודמים, מכיון שאלה התמקדו בהתנהגותו של הילד כפרט, מבלי לעמוד על תגובת שותפו לאינטראקציה. מחקרים אלה גם עסקו קודם כל במדידות מורכבות של מיומנות-בין-חברים ולא בניתוח מפורט של התנהגויות הילד באינטראקציות שלו.
תשומת לב מעטה יחסית הוקדשה, במחקרים הקודמים, להבדלים בהתנהגות של אינטראקציות חברים בין ילדים חרדים/נמנעים וחרדים/ אמביוולנטיים בתקופת הגן.
La Ferniere (1983) דיווח על ילדים חרדים/ אמביוולנטיים בני 4-5, כעומדים בדרגה נמוכה יותר של דומיננטיות והשתתפות חברתית, מאשר בני גילם הן הבטוחים והן החרדים/נמנעים. אלא שמחקרים אחרים חיברו את שתי הקבוצות האלה בניתוחיהן, אף כי Sroufe&Waters ניבאו (ב1977-), על בסיס תיאורטי, כי ילדים חרדים/נמנעים בגיל קדם-בית הספר נוטים להיות מתבודדים, לעומת ילדים חרדים/אמביוולנטיים – המעוכבים על ידי היעדר כישורים ובשל הערכה עצמית נמוכה – העשויים להידחות יותר בידי חבריהם.
מחקרים בהתפתחותה של אינטראקציה בין חברים מגיל פעוטים ועד תקופת הגן, דיווחו על עליה ניכרת, הן בכמות והן במידת המורכבות, במגעים החברתיים עם חברים, (Holmberg, 1980) (Mallay, 1935). מאחר שפעוטים, על פי הדיווחים, הינם חששניים ובלתי בטוחים בנוכחות חבר(ה) חדש(ה), לא ברור האם השינויים החלים עם הגיל, שניצפו במחקרים הקודמים, אשר עסקו בילדים מוכרים זה לזה – תקפים גם לפגישות עם חברים בלתי-מוכרים. יתר על כן, על יסוד השפעת דפוס-ההתקשרות על יכולתו של הילד לבחון גירוי או סביבה חדשים, ניתן לצפות מבעלי דפוס-התקשרות שונה, כי יהיה שוני גם בתגובתם לחבר בלתי-מוכר.
כוונת המחקר הזה היתה לבדוק את השפעת דפוס-ההתקשרות על התפתחותה של אינטראקצית חברים בין גיל פעוטים לגיל הגן. נבדקו ההתנהגויות של ילד נחקר ושל חברו למשחק בעל התקשרות בטוחה, במטרה לקבוע באיזו מידה ניתן לייחס את ההבדלים הקשורים בדפוס ההתנהגות – לאטרקטיביות של הילד כשותף לאינטראקציה בין חברים. כמו-כן נבדקה השפעתה התקשרות חרדה/נמנעת וחרדה/אמביוולנטית על אינטראקציות עם חברים. בנוסף לכך, נוצלו הנתונים שנאספו כדי לבחון תמורות, הקשורות לגיל, בתגובת הילד בפגישתו עם חבר בלתי מוכר בסביבה בלתי מוכרת.

השיטה
אוכלוסית המחקר
24 ילדים ,מחציתם בנים, מחציתם בנות, שנבחרו כמייצגים את שלושת דפוסי ההתקשרות (כפי שתוארו בידי Ainsworth ושות', 1978) – כל אחד מהם נצפה בשתי פגישות משחק עם חבר בלתי-מוכר, בעל התקשרות בטוחה, מאותו מין. שמות המשתתפים הוצאו באקראי מרשומי הלידה והוזמנו בדואר, רובם ממשפחות ממעמד בינוני ובינוני-גבוה. כולם היו לבנים, 60% בכורים, ו31%- למדו במסגרות חינוכיות.
הליך
"מצב הזר": בגיל 18 חודשים נבדקו הפעוטים לגבי מידת הביטחון של התקשרותם אל האם, על פי שיטת "מצב הזר", שעוצבה בידי Ainsworth ושות' (1978). חדר המעבדה היה מרווח (m 3.4×4.9) מואר היטב, הריצפה מכוסה במרבדים. תמונות צבעוניות של דמויות מ"רחוב סומסום" ושל דרקון ענק וידידותי קישטו את הקירות. שתי מצלמות-וידאו, חבויות מאחורי וילונות, זו מול זו, משני עברי החדר, קלטו את התנהגות הילד. הצילומים שולבו לכדי סרט-וידאו אחד, שבהם נדפסו התאריך והשעה בתחתית התמונה.
מהימנות סיווג ההתקשרות הושגה בין שני צופים שונים, למשך 12 פגישות, וכן בין אחד הצופים האלה לבין מסווגים ממעבדה אחרת. קביעת Pearson את 4 שלבי ההערכה, המהווים את הבסיס לסיווג ההתקשרות, היתה: בקשת קירבה – 96., משך קיום המגע – 96., התנגדות – 89., והתחמקות – 79. . ההסכמה על סיווג התקשרות ספציפי היתה 92%. ההתפלגות לדפוסי ההתקשרות השונים היתה דומה לזו שעליה דיווחה Ainsworth בגיל 12 חודש, ו-Waters בגיל 12 – 18 חודש: 17% נמנעים, 66% בטוחים בעצמם, 17% אמביוולנטיים.

פגישות – המשחק
30 הילדים הראשונים שצורפו למחקר – 15 נמנעים ו15- אמביוולנטיים – ו15- ילדים "בטוחים" שנבחרו באקראי, כונו "נחקרים" . בגיל שנתיים, כל ילד נחקר השתתף בפגישה אחת, בת 25 דקות, של משחק חופשי יחד עם חבר בלתי-מוכר, שסווג כ"בטוח", מאותו מין. בגיל 3, הוחזרו 24 הילדים הראשונים לפגישת משחק-נוספת, בת 25 דקות – 8 נמנעים, 8 בטוחים ו8- אמביוולנטיים. 19 מהם שיחקו שוב עם אותו חבר, אך ל5- מן הילדים הנחקרים צריך היה, בגיל 3, להחליף את בן הזוג.
גילם הממוצע של הילדים הנחקרים היה בפגישה הראשונה – 23.8 חודש, בשניה – 35.2 חודש. גיל החבר למשחק לא חרג בשום מקרה מהפרש של 4.1 חודשים מגיל הילד הנחקר (ההפרש הממוצע היה 0.9 חודש).
הנוהל היה זהה בשתי הפגישות. האמהות התבקשו שלא ליזום שום אינטראקציה עם ילדיהן, רק להגיב תגובה טבעית במקרה שילדם נראה שרוי בסכנה או במצוקה. גם חדר-המשחקים ומערכת מצלמות הווידאו היו בדיוק כמו ב"מצב הזר". בפינה אחת של החדר עמדו 2 כסאות בשביל האמהות וכן 17 צעצועים, לרבות שני "כלי רכב" לילדים (עגלה ומשאית), מערכת כלי אוכל, בובה עם בקבוק, כדור ומשחק-הרכבה מעץ.
במשך השבועיים שקדמו לכל פגישת משחק, התבקשו האמהות לרשום יום יום את משך הזמן שמבלה ילדן עם חברים בני גילו. "בן גילו" הוגדר כמי שהבדל הגילים בניהם אינו עולה על שנה. אחרי פגישת המשחק נשאלה האם, אם משך הזמן שילדה בילה עם חבר היה אופייני, ואם לא – כמה זמן היה מבלה בדרך כלל עם חבר. בילוי עם חבר היה בממוצע 7.7 שעות בשבוע בגיל שנתיים, ו11.1- שעות בגיל 3. כל ילד גם עבר את מבחן אוצר-המילים-בתמונות של Peabody, בגיל 3.

מדידה
שיטת הרישום של אינטראקציה עם חבר, ששימשה במחקר הזה, מתוארת בפרוטרוט אצל Jacobson ושות' (עומד לפני פירסום).
"יזימה" הוגדרה כפעולה כלשהי, המלווה במבט המכוון אל החבר, נסיון לתת לו או לקחת ממנו חפץ, או כל מגע פיזי שבכוונה. "יזימות" דורגו כ"תחרותיות", אם היתה בהן התערבות בהחזקת צעצוע בידי החבר או תקיפתו (למשל: מכה את החבר או מביע איום); כל שאר היזימות כונו "חיוביות".
"אירוע של אינטראקציה" הוגדר כפותח ביזימה חיובית ונמשכת כל עוד המשיכו הילדים בפעולות רצופות זה כלפי זה או כלפי חפץ משותף. סיום האירוע נקבע, כאשר אחד הילדים חדל להגיב באורח זה בתוך 10 שניות מהתגובה האחרונה של חברו. כל תגובה של ילד דורגה באחת משלוש הקטגוריות האלה:
א. מסתכל בלבד; ב. תגובה שלילית, כלומר תגובה המנסה למנוע המשך האינטראקציה עם החבר; או ג. תגובה חיובית, המעודדת את החבר, באורח מזערי או פעיל, להמשיך באינטראקציה. "האורך הממוצע של אירוע-אינטראקציה" נקבע על פי מספר היזימות והתגובות של שני הילדים, מחולק במספר אירועי-האינטראקציה.
מגעים תחרותיים לא נרשמו על בסיס כל פעולה לחוד, אלא פעילותו הכוללת של הילד בכל מגע דורגה לפי סולם בן שישה שלבים של "מידת ההתנגדות לתחרות-מצד-חבר", ברצף בין "אין התנגדות (למשל), נסוג בלי להגן על עצמו" עד "מפעיל התנגדות עזה – עד שהחבר מוותר או עד ששני הילדים נסוגים בעת ובעונה אחת, או עד שהאם מתערבת".
30 פגישות משחק נרשמו, באורח בלתי תלוי, בידי שני משקיפים. ההסכם בין המשקיפים התבסס על חלוקת התוצאה הנמוכה שרשמו שניהם בתוצאה הגבוהה והכפלתה ב100-. המהימנות הממוצעת לשני סוגי היזימה ולשלושת סוגי התגובה, נעה בין 73% לתגובות שליליות עד 95% לתגובות חיובית (ממוצע: 86%). המהימנות להתנגדות לתחרות מצד החבר (על בסיס המיתאם moment-product של Person, שחיבר את התוצאות לכל ילד משני המשקיפים) היה 0.99.

רישום זמני הפעילות
נוהג רישום הזמן על פי Parten 1932, שימש לחיזוק שיטת הרישום של אינטראקצית חברים. לכל משך זמן של 5 שניות, נרשם אחד מ8- סוגי ההתנהגות העיקרית של הילד:
א. מתבונן בלבד, כלומר מסתכל בחבר או בפעולתו; ב. משחק לבדו בצעצועים; ג. בודק את סביבתו; ד. אינטראקציה עם האם; ה. אינטראקציה עם חבר; ו. משחק מקביל, כלומר משחק לבדו בחפצים דומים לאלה שבהם משחק חברו; ז. לא פעיל; ח. מעורבות אחרת עם מבוגרים, למשל, מסתכל באמו או באם-חברו או מקיים אינטראקציה עם אם-חברו.
מ8- סוגי ההתנהגות האלה, שלושה שימשו להערכת התנהגות הילד שלא בהקשר לאירועי-האינטראקציה: 1. כשהוא משחק לבד בצעצועים; 2. בודק את סביבתו, כלומר מסתכל בעניין במצלמת הוידאו או באחת התמונות שבקיר או אל מחוץ לחלון; 3. אינטראקציה חיובית עם האם.
משחק סמלי או סוציו-דרמטי, שנרשם גם הוא על בסיס מדידת זמן, הוגדר בכניסתו למשחק של מרכיב של סימולציה או של דמיון, למשל הפיכת מכונית-צעצוע למכונית-ממש תוך השמעת קול טירטור המנוע, או הזמנת החבר להצטרף למסיבה בדויה (ראה Fein, 1981). כן נכללו משחק סמלי ומבחן אוצר המילים בתמונות (של Peabody), על מנת לבחון האם מיומנות אינטלקטואלית תורמת לאטרקטיביות של ילד-הגן כבן זוג לאינטראקציה. ההסכם בין המשקיפים למדידת הזמן – על בסיס 27 סרטי הקלטה נפרדים – נע בין 75%, בממוצע, לבדיקת הסביבה, ועד 95% למשחק בודד בצעצועים.

תוצאות
שינויים התפתחותיים באינטראקציה עם חבר
השפעת הגיל על כל אחד מסוגי האינטראקציה, מובאת בטבלה 1 . אף כי השינוי בתדירות של יזימות חיובית היה קטן, ניכרה התבגרות ראויה-לציון של תגובה-לחבר, במיוחד בתדירות של תגובות חיוביות. שינוי זה נובע בעיקר מגידול היכולת לקיים את האינטראקציה לאורך-זמן, ולאו דוקא מגידול מספר חילופי-האינטראקציה. משך הזמן (הממוצע) של אירוע-אינטראקציה התארך מ3.8- פעולות בגיל 2, ל6.8- פעולות בגיל 3. הילדים גם נראו מבחינים יותר ביזימות ובתגובות של החבר בגיל 3, אפילו ההסתכלות בתגובות נעשתה תכופה יותר.
אמנם גדל גם מספר התגובות השליליות, אך גידול זה עמד ביחס ישר להתגברות כללית של כושר-התגובות לחברים. לא חל כל שינוי ביחס התגובות השליליות בכלל התגובות. הן תדירותן של יזימות תחרותית והן מידת ההתנגדות לתחרותיות מצד החבר – פחתו בין הפגישה הראשונה לשניה (ראה טבלה 1).

השפעת דפוס ההתקשרות
השפעת דפוס ההתקשרות נבחן בANOVA- ונרשם לחוד לילדים הנחקרים ולחבריהם-למשחק. אמנם נצפו מספר אינטראקציות שבהן ניכר קשר בין הגיל לבין התקשרות (לוח 2), לא נמצאו השפעות עיקריות שיצביעו על כך, שדפוס ההתקשרות משפיע על אינטראקציות בין חברים בשתי תקופות הגיל שנבדקו. בניגוד למצופה, היתה זו הANOVA- לגבי החברים-למשחק, ולא לגבי הילדים נושאי-המחקר, שהניבה את התוצאות המשמעותיות ביותר. מכאן, שההתקשרות תאמה את השינויים ההתפתחותיים בתגובותיהם של החברים בעלי התקשרות בטוחה ל3- קבוצות הילדים הנחקרים, הרבה יותר מאשר את השינויים בהתנהגות האינטראקציות של הילדים הנחקרים עצמם.

טבלה 1: אינטראקציות עם חברים על פי הגיל
גיל 2 3 F
יזימות חיובית 11.1 13.8 2.40
תגובות ליזימות חברתית:
מתבונן בלבד 7.6 13.2 12.74**
תגובה שלילית 3.8 7.8 8.01**
תגובה חיובית 16.2 59.0 27.53***
יזימות תחרותית 4.3 2.5 5.35*
התנגדות לתחרות מצד חבר 4.3 2.9 6.80*
הערה: כל נתון הוא סיכום של 24 זוגות ילדים.
05.>P* 01.>P** 001.>P***

מבחני הזוגות גילו שוני בשינויים התפתחותיים כפועל-יוצא של דפוס-ההתקשרות של הילד הנחקר. בעוד שגדל מספר תגובות ההסתכלות מצד ה"חברים" הבטוחים לעבר בני-זוגם הנחקרים מגיל 2 עד 3, לא גדל (באופן משמעותי) מספר תגובות ההסתכלות לעבר הנחקרים האמביוולנטיים… תגובות חיוביות התרבו עם הגיל בכל שלוש הקבוצות של ה"חברים", אך היו רבות ביותר בין חברים שזווגו עם ילד נחקר בטוח… מאשר עם ילדים נרתעים ואמביוולנטיים. התנגדותם של ה"חברים-למשחק" פחתה עם הגיל, במגעים תחרותיים עם הנחקרים הנמנעים, לא השתנתה בזוגות של שני "בטוחים", וגברה במגעים תחרותיים עם ילדים נחקרים אמביוולנטיים… אף כי ממצאים אלה מצביעים על כך, שילדים אמביוולנטיים עשויים לגלות יותר תגובות חברתיות כפעוטים, התמונה הכללית מראה לנו, כי אין לו, לטיב ההתקשרות, כמעט כל השפעה על אינטראקציה עם חבר בגיל 2.
בגיל 3 לא נמצאו הבדלים מובהקים אף לא באחד מן המרכיבים שבהם מעורבים הילדים נושאי-המחקר. רק זאת: "חברים" שזווגו עם נחקרים בטוחים, גילו יותר תגובות חיוביות מאשר אלה שזווגו עם נחקרים בעלי התקשרות-של-חרדה. הרמה הגבוהה ביותר של אינטראקציה בין חברים נמצאה בזוגות, ששניהם בעלי התקשרות בטוחה.
גם בגיל 3 היתה התנהגותם של החברים-למשחק שונה כלפי שתי הקבוצות של ילדים בעלי התקשרות של חרדה. אמנם הילדים האמביוולנטיים וגם הנמנעים הציגו מספר דומה של יזימות חיובית ושל תגובות חיוביות, החברים הבטוחים הפנו פחות יזימות חיובית כלפי ילדים נמנעים, ויותר תגובות שליליות כלפי אמביוולנטיים. בדומה לכך, אף כי לא היה שוני בשיעור היזימות התחרויות מצד הילדים הנחקרים האמביוולנטיים והנמנעים, הרי שהחברים למשחק הבטוחים יזמו יותר מגעים תחרותיים עם ילדים אמביוולנטיים… וגילו התנגדות רבה יותר במגעים תחרותיים איתם…

טבלה מס' 2: אינטראקציות בין חברים על פי גיל ודפוס התקשרות

ילד המחקר חבר של
נמנע בטוח אמבי. F נמנע בטוח אמביו. F
יוזמה חיובית
1> 5.0 5.1 3.5 2.46 8.6 4.3 6.8 2
7.9 7.5 3.6 6.3 7.0 9.1 3
תגובות ליוזמה חיובית:
צפייה בלבד
5.54*** 6.8 2.9 3.8 1> 3.1 3.9 2.4 2
5.1 9.9 10.3 5.4 6.5 2.4 3
תגובה מפריעה
3.28* 2.1 3.6 1.6 1.9 6. 1.4 2
6.6 2.5 2.0 4.5 4.4 3.3 3
תגובה חיובית
3.54** 10.6 5.8 5.9 1.98 12.4 8.8 5.3 2
25.3 40.1 18.6 28.4 42.8 22.0 3
יוזמות שליליות
1> 1.8 1.3 1.8 1.05 2.9 2.3 3.1 2
1.4 4. 3. 2.8 1.8 1.1 3
התנגדות לעוינות החבר
8.61*** 2.0 1.7 3.1 1.28 3.6 2.5 3.5 2
3.3 1.2 8. 3.2 1.1 1.9 3

הבדלי קבוצות נוספים בגיל 3
ניתוח ממוצעי-הקבוצות לשלוש הקטגוריות, אשר ביקשו למדוד התנהגויות שאינן מכוונות כלפי חברים, מראה לנו, כי הילדים הנחקרים הבטוחים-בעצמם בילו, בגיל 3, פחות זמן במשחק-לבד ויותר בבחינת סביבתם החדשה. הם גם בילו זמן מועט ביותר עם אמותיהם, בשעת משחק חופשי.
כצפוי, לא היו הבדלים בין שלושת קבוצות החברים-הבטוחים בכמות של משחק חופשי ושל אינטראקציה עם האם, אולם החברים למשחק הקדישו יותר זמן לבחינת הסביבה כאשר זווגו עם ילד-נחקר בטוח. לא נצפו הבדלים במשחק סמלי, לא באוצר-המילים-בתמונות של Peabody ולא בניסיון קודם עם חברים. לא נמצא כל הבדל ב"סדר הלידה" בין שלושת קבוצות-הנחקרים.

דיון
המימצאים שלנו תואמים את ההנחה, כי קוהרנטיות בהתפתחות החברתית-ריגושית איננה מאופיינת בהכרח ביציבות בהתנהגות הגלויה (Sroufe-Waters, 1977). בעוד שניכרת השפעה מועטה בלבד על דפוס ההתקשרות על אינטראקציה-עם-חבר אצל פעוטים, זוגות ששני שותפיו הינם בעלי התקשרות בטוחה היו פעילים ביותר באינטראקציות בגיל של טרום-בית-הספר.
השינוי ההתפתחותי העיקרי היה בהגברת התגובתיות הדיפרנציאלית מצד החברים-למשחק בעלי ההתקשרות הבטוחה – לעבר כל שלושת הקבוצות של הילדים הנחקרים. בגיל 3 נראה לנו, כי החברים-הבטוחים התאימו את עצמם יותר לשוני שבהתנהגות הילדים הנחקרים ומבחינים טוב יותר, אם חברם החדש הוא חבר למשחק פוטנציאלי או לא. הערכה זו, כפי הנראה, לא היתה מבוססת על מידת החברותיות של החבר (כלומר על מספר היזימות החיוביות) או על עוצמת ההתנהגות התחרותית, מאחר שבגילויים אלה לא ניכר הבדל בין שלוש הקבוצות של הילדים הנחקרים. נראה לנו דווקא, כי דפוס ההתקשרות השפיע על התנהגויות אחרות של הנחקרים, ואלה עשו אותם ליותר או פחות אטרקטיביים כשותפים לאינטראקציה.
מדידת משכי-הזמן הראו, שבני גיל קדם בית הספר ה"בטוחים", בילו פחות זמן במשחק-לבד בצעצועים (שהיו בודאי מוכרים מהבית או מהגן) והקדישו יותר תשומת לב לצדדים החדשים של סדרי המשחקים החפשיים, כגון מכשירי וידאו והתמונות הססגוניות על הקיר ("סביבה לימודית"). פירוש זה עומד במתאם עם דו"חות של מחקרים אחרים, המוסרים כי ילדים בטוחים בעצמם מגלים יותר סקרנות בחקר גירויים חדשים; (Arend, Gove Sroufe, 1979) (Henderson, 1978). בנוסף לכך, המידה המועטה יותר של אינטראקציה שלהם עם האם, מוכיחה בטחון עצמי בעימות עם סביבה חדשה, בלתי מוכרת (Lieberman, 1977). בדיקה בלתי פורמלית של סרט הווידאו מצביע על כך, שילדי גיל הגן הבטוחים-בעצמם היו גם חדשניים יותר במשחקם החופשי. לדוגמה, ילדים נרתעים ואמביוולנטיים נטו באותה מידה ליזום "מסיבות תה" מדומות, לעומתם ילד בטוח עשה שימוש בקומקום התה גם כתחנת-דלק מדומה למשאית-הצעצוע שלו, אחר הפך את הקומקום שלו לרובה-מים על מנת לתקוף בו את מכשיר הווידאו שקצהו הציץ מאחורי הווילון. מקרים אלה נראים תפלים, אך הם תואמים יפה את הנתונים, המראים שילדים בטוחים בעצמם הינם גמישים ובעלי תושיה יותר בעימות עם בעיות חדשות המהוות אתגר (Ahrend ושות', 1979).
תכונות אלה עשויות לשקף את הסגנון של פתירת בעיות יותר מאשר מבחני I.Q., אשר אינם מבחינים (על פי מדידות Peabody) בין קבוצות ההתקשרות השונות. נתוני-מדידות-זמן, הסתכלות בלתי-פורמלית ועדויות ממקורות אחרים, מראים כי תכונות אופייניות לבני גיל הגן בעלי התקשרות בטוחה הן סקרנות, בטחון עצמי ותושיה, ואלה בוודאי עושות אותם חברים-למשחק מבוקשים יותר.
יש להדגיש כי העדר שוני בחברותיות ובשאר מיומנויות של חברות אצל הילדים הנחקרים, נבדק (ואולי תקף) רק בפגישה ראשונית עם חבר בלתי-מוכר בסביבה בלתי-מוכרת. הרמה הנמוכה של אינטראקציה בין חברים, שנצפתה במחקר שלנו, גם היא מטילה הגבלות על תקפותם הכללית של הממצאים השליליים האלה. יתרה מזו, כל הילדים במחקרים הקודמים השתתפו בתוכניות טרום-בית-ספר. ייתכן מאוד, שילדים בטוחים, בעלי ניסיון רב יותר עם חברים, יהיו שונים עוד מילדים בעלי התקשרות-של-חרדה, אם נסתכל בהם במשכי זמן ארוכים יותר ו/או בסביבה שונה.
בניגוד למחקרים על ילדים מוכרים זה לזה (Holmberg, 1980; Mallay, 1939), לא חל גידול – עם הגיל – ביזימות חיובית כלפי חבר בלתי-מוכר. אולם לאחר שהתחילה אינטראקציה, היא קוימה למשך זמן רב יותר בגיל 3, חרף הסביבה הבלתי-מוכרת. הנתונים שלנו תואמים גם את מימצאי (Holmberg, 1980), שמצאו הפחתה בתחרות-בין חברים באותה תקופה.
המחקר הזה הוא אחד הראשונים הבודק הבדלים בדפוסי התקשרות נרתעים ואמביוולנטיים על יחסי-חברים בגיל קדם-בית הספר. שלא כצפוי, הילדים הנרתעים לא נראו מתבודדים; הם לא היו פעלתניים מאחרים ביזימת אינטראקציות וכן בתגובה לחבר על ידי הסתכלות או הפרת האינטראקציה. אולם הילדים הנרתעים משכו פחות תגובות מחבריהם-למשחק בעלי התקשרות בטוחה, אולי משום שתוכן משחקיהם היה פחות מעניין. לעומתם, ילדי גיל-הגן האמביוולנטיים משכו יותר תגובות שליליות, יזימות תחרותיות והתנגדות מצד החבר. ממצאים אלה תואמים את דו"ח (La Freniere, 1983), שקבע שילדים אמביוולנטיים עומדים בתחתי הסולם של דומיננטיות חברתית והשתתפות חברתית.
בניגוד לתוצאות שקיבלו Easterbrooks-Lambs (1979) ו-Pastor (1981), המדידות המפורטות יותר של אינטראקציה חברתית שערך מחקר זה, גילו אצל הפעוטים מיתאם מועט בלבד בין טיב ההתקשרות לבין האינטראקציה עם חברים. אך הנתונים שלנו מגיל קדם בית הספר תאמו שלושה מחקרים אחרים (Waters, 1979; Lieberman, 1977; La Freniere, 1983): בכולם נמצא קשר בין התקשרות-בטוחה לבין יחסי-חברים חיוביים אצל בני הגיל של קדם-בית ספר.
אם נניח, כי יחסי חברים מתחילים לקבל את חשיבותם, מבחינת ההתפתחות, בתקופת טרם בית-הספר (Sroufe, 1979), הרי שהנתונים תומכים בתחזיתם של (Waters-Sroufe, 1983), שהמשכיות לאורך השנים תהיה ניכרת במיוחד, כאשר הבדיקה מתמקדת במישור ההתנהגותי, בגיל חשוב מבחינה התפתחותית.
הנתונים שלנו תואמים את השערתו של Bronson (1981), כי יחסי ילד-מטפלת וכן בחינתם של חפצים דוממים, חשיבותם עולה על משחק חברים של הפעוטים, בבניית בסיס ליחסי-חברים בעתיד. תגובותיהם של ילדי טרום-בית-הספר היו אינטנסיביות ביותר לילדים שפיתחו, בגיל הרך וכפעוטים, דפוסי התקשרות בטוחה, אף שכפעוטים הם לא הציגו מיומנות רבה באינטראקציה-עם –חברים. אולם יש להתייחס בזהירות לכל מסקנה, לגבי תפקיד שממלא המשחק-עם-חבר של הפעוט בהתפתחותה של מיומנות חברית בגיל מאוחר יותר, כי יכולתו של הפעוט לקשור יחסים עם חברים מוכרים לא נבחנה במחקר הזה…
אולם השערתנו לגבי ההיסטוריה של ההתקשרות קיבלה את אישורה, מתוך העדות הברורה שדפוסים שונים-כמותית של אינטראקציות עם חברים קשורים לכל אחד מדפוסי ההתקשרות שקבעו Ainswoth ושותפיה (1978).

ביבילוגרפיה