מי לא מכיר את אופיר? הספד למשוררת אחרת

מאת: לב ארן arangyl@walla.co.il

מותה בשיבה טובה של מִרים רוֹת היכה אותי בתדהמה. ערב קודם עוד הקראנו את הספר פודי הקיפוד לילדי השכונה ועלה הרעיון לבקר את מרים רות לפני שיהיה מאוחר יותר. והנה כעבור כמה שעות נודע לנו שהיא נפטרה והסמיכות יצרה תחושה מוזרה כאילו הרעיון לבקר אותה החיש את מותה.

פטירתה של רות זכתה למרבה השמחה לאזכורים ראויים בכל כלי התקשורת; לרגע אחד היינו עם נורמלי שמוצא זמן ופנאי לחלוק כבוד אחרון למשוררת, סופרת ואשת חינוך, ואפילו בשעה שהמערכת הפוליטית מבעבעת, ונראה שיש דברים הרבה יותר דחופים לעסוק בהם. גם אתרי האינטרנט הוצפו במכתבים כואבים ואסירי תודה של מאות קוראים שחוו את ספריה של רות כילדים וכהורים.

מטבע הדברים, הסיכומים וההספדים ביקשו למצוא לרות ז"ל נישה ייחודית בין סופרי הילדים הפופולריים, והמשימה לא היתה מסובכת במיוחד. 96 שנותיה של רות מזכירים לנו בעצם שלפחות מבחינה גילאית היא שייכת לדור של נתן אלתרמן ולאה גולדברג. כאשר שני הענקים האלה כתבו עוד ספר ועוד פזמון לילדים, רות לא חיברה, עדיין לא היתה בעניין, והיא היתה מוכרת בעיקר כאשת חינוך משפיעה ביותר בתחום הגיל הרך, ובמיוחד בתחום ביקורת ספרות הילדים.

לאחר שנים רבות כגננת ומדריכת גננות הוכיחה רות ששנות ההתבשלות הרבות 'בשטח' הניבו כתיבה שלא דמתה למשוררים וסופרים מבטן ולידה.

ומה באמת הייחוד של רות? גננת אחת סיפרה לילדים בגן שבניגוד לרוב סופרי הילדים שמנסים לכוון גם לטעם ההורים, רות – אם נסכם את דברי הגננת – כתבה לילדים בלי לקרוץ למבוגרים. באותו יום פגשתי עוד כמה גננות שאמרו אותו דבר, כל אחת בניסוח שלה.

ובאמת, הגננות לא המציאו את אמריקה, הן רק מצטטות מין אמת מוסכמת על רות, אמת שבאה לידי ביטוי גם בהספדים עליה. אמת שכדאי לבדוק.
בחרתי בספר תירס חם, אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר בארץ בכל הזמנים; כה פופולרי עד שקשה למצוא מישהו שיתקשה לענות תירס חם אחרי שאמרו לו בִּים-בַּם-בַּם.

מי לא מכיר את אופיר?
אופיר אוהב לנגן ולשיר
וביום קיץ חם – אוהב גם תירס חם.

כך נפתח הספר היפה, ומיד נרמז לנו שחרוזים מדויקים אינם חיוניים לדעת רות כדי לחבב ספר על ילדים. וכך הסיפור ממשיך:

יום אחד יצא אופיר לטייל
ביד אחת – קופסה, ביד שנִיה – מקל.
איזה כיף!
בְּמקל לתופף!
זה כביר!
לתופף ולשיר:
"בים-בם-בם!
תירס חם!
תירס חם!
בים-בם-בם"

בעצם הסיפור פשוט, ילד בשם אופיר יוצא לרחוב בהתלהבות, שר ומתופף את המנטרה המקסימה: בים-בם-בם תירס חם". ילד שמח מדביק אחריו עוד ילדים, וכך בסופו של דבר, שיירה של ששה ילדים רעשנים (וללא ליווי הורים) הולכת בשיירה ובעליצות ושרה את הפזמון.
ואז מתרחש המשבר:

במִצעד תזמורת ושיר
הִגיעו לבית של אופיר.

אך מה קרה פה? מה? מה? מה?
מסביב לבית שקט ודממה.
אִמא איננה – אבא נרדם
אין תירס חם – אין תירס קר

מפסיקים כולם לשיר
וצועקים על אופיר:

"איזה פיכסה!" – "אוי!" – ו"אוּף!"
"אתה אופיר – אתה חצוף!"
"מה זה פה? האם שכחת?!"
"איפה התירס שהבטחת?"

פה מתרחש העימות וגם שיאו של הסיפור, מפני שמתברר שכל הילדים שהצטרפו לשיירה של אופיר האמינו שהמצעד השמח שלהם הוא רק הקדמה לארוחת התירס חם שאופיר מבטיח. אופיר המבויש לא מסכים לדרך ההסתכלות הזאת:

"לא הבטחתי" – אומר אופיר
"אני אוהב כך סתם לשיר
…ואם גם אין תירס בסיר."

אופיר לא טוען שעניין התירס לא מדבר אליו, וכבר בפתיחת הספר נאמר במפורש שאופיר אוהב תירס חם (אפילו) ביום קיץ חם- אבל עבור אופיר עיקר העניין הוא השירה, התיפוף, השמחה. הם התכלית ולא התירס.

הסיפור כמובן נגמר בטוב, אחת ממשתתפי המצעד נזכרת שלסבהּ יש המון תירס, וכל החבורה צועדת לעברו. אופיר כבר לא צועד בראש החבורה, עכשיו הוא אחרון. האג'נדה של החבורה מאוד מעשית, הם רוצים תירס, וחבורה כזאת אין סיבה שאופיר יוביל.

ובאמת, כשהחבורה מגיעה אל בית הסבא מחכה לכל ילד צלחת ובתוכה קלח תירס עטוף בעלה ירוק. עכשיו מתבקש היה שכולם ישבו ויאכלו את התירס, אבל לא:

ריח ניחוח מרחף באוִיר –
אך אין נוגעים בתירס… ממשיכים לשיר:
"תירס חם!
בים-בם-בם!
בים-בם-בם!
תירס חם!"

עד מתי ימשיכו כך לזמר?
עד ש… עד ש… התירס יתקרר.

הסוף הטוב של מרים רות הוא לא רק שהחבורה מצאה תירס, אלא שדרך ההסתכלות של אופיר הונחלה בלבבות של שאר החבורה, שגם נותנת לאופיר את זכות הטעימה הראשונה, אותה מנצל כמובן אופיר לעוד וריאציה של בים-בם-בם.

עכשיו כמובן נותר רק לשאול: האם הטקסט הזה באמת נכתב ללא שיח סמוי של רות עם ההורים? עם הגננות? האם רות לא ראתה את האופציות הדידאקטיות, המוסריות הטמונות בספר?

גם לגבי הספר מעשה בחמישה בלונים שהיה גם הוא הצלחה מסחרית כבירה, ומיועד לילדים קטנים יותר, ניתן לשאול:
האם באמת המשפט האלמותי "זה סופו של כל בלון" בו משתמש היום כל הורה כדי להרגיע ילד שבלונו התפוצץ, לא נמצא שם מראש ככלי עזר למבוגרים בהתנהלות שלהם עם הילדים.

לדעתי הסיפורים של רות, כמו כל ספרי הילדים, פונים מראש להורים וילדים כאחד, ועם זאת קיים בהם ייחוד. רות לא מתחכמת, קווי העלילה פשוטים, ברורים. רות פונה לילד ולמבוגר, אבל היא לא מספרת להם סיפור שונה.

לצורך ההשוואה ניתן לבחור באורה איָּל, שאיירה את הספר תירס חם ויש באמתחתה ספרים נפלאים משלה אותם כתבה ואיירה. אחד מהם הוא סבתא של חנה בננה בִּשלה דַּיסה.

טקסט הסיפור עוסק בסבתא של חנה שבישלה לנכדתה דייסת סולת, כאשר במקביל ממהרת לה חנה אל בית הסבתא. ריח הדייסה משגע את השכנים של הסבתא, שמכבדת כמובן את כולם- וכך כשחנה מגיעה לבית סבתהּ, כבר לא נשארת טיפת דייסה.

כך ברמת הטקסט, אבל האיורים חושפים סיפור אחר, וברור שחנה כלל לא ממהרת אלא ההפך – היא מנצלת כל הזדמנות כדי להתעכב בדרך אל הסבתא, וכך בעצם היא שותפה מלאה באחריות לחיסולה בטרם עת של הדייסה.

הספר של איל מחפש בעצם את הקורא המבוגר יותר, המתוחכם יותר, זה שנופל לו האסימון שמדובר בשני סיפורים, אחד כתוב והאחר מאויר. מאותו רגע נוטה הקורא לראות באיורים את הסיפור האמיתי ובטקסט סיפור רשמי.

דעה זו מתחזקת לאור העובדה שרק האיור מפענח לקורא מדוע נקראת חנה גיבורת הסיפור, חנה-בננה. איל ורבים מסופרי הילדים היום פוחדים לחנך, פוחדים להיתפס כמי שזנחו עקרונות ספרותיים למען צרכים דידאקטיים.

הקו הספרותי הנקי מחתרנות של מרים רות ז"ל מזכיר לנו שכדי להתנחל בלבבות, גם בלבבות המבוגרים, חייבים לחזור לפשטות, ודווקא בסיפורים פשוטים לכאורה, נחשף עומק שלא מתגלה בקריאה ראשונה.

כי אחרי כל המלים הרבות וההספדים ניתן לסכם ולומר, בזהירות כמובן, שהסופרת והמשוררת מרים רות כתבה ספרים חינוכיים, דידאקטיים, כאלה שמביאים לידי ביטוי את ניסיונה העצום כגננת ומחנכת; ובו בזמן אלה ספרים נפלאים; כאלה שמוכיחים שספרים חינוכיים אינם בהכרח טובים פחות מספרים 'ספרותיים', לעתים יותר.