טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית

יונה שחר-לוי, מ.א. הופיע בכתב העת "שיחות" 2005 יוני

מחברת הספר: "מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי" (2004),
zviyona@bezeqint.net

תקציר
התבוננות ביחסי תינוקות והוריהם, והתבוננות מדוקדקת בתהליכי תנועה קשובה במרחב הטיפול בתנועה (תהליכים שבהם התנועה מעלה זיכרונות עלומים מכל תקופות החיים) הביאו אותי להסיק שמנקודת החוויה הגופנית-תנועתית של העצמי הינקותי, ההתפתחות עוברת דרך שני מערכים ארכיטיפיים של יחסים בין-אישיים, שונים מהותית זה מזה. המערך האחד הוא זה של 'גוף עצמי בתוך מעטפת הורית-גופית', והאחר של 'גוף עצמי מול גופים/אחרים'… המערך הראשון מתקיים במרחב החֵיק ההורי ואילו המערך האחר מתקיים במרחב החוק החברתי. הבחנה זו נועדה להבליט את העובדה שמנקודת החוויה הגופנית–תנועתית של העצמי הינקותי ניתן להצביע על שתי מציאויות גופניות-התייחסותיות שונות לחלוטין זו מזו: מציאות החֵיק לעומת מציאות ה'מוּל'. בכל אחת פועלים חוקים שונים של תקשורת, של הבעה רגשית, של הגנות ושל אופני סיפוק. מטרתי במאמר להרחיב את ההתבוננות בגוף ובתנועה הרגשית ולפתוח פתח להבנות נוספות. הצגת הדברים מסתמכת על העובדה שהבסיס להבחנה בין שני הארכיטיפים גלוי לעין ונגיש לכל מי שירצה לבחון זאת גם בתצפיות בתינוקות ובהוריהם וגם לאור פרדיגמות התפתחותיות אחרות.

מקום הגוף והתנועה המוטורית בחשיבה הפסיכואנליטית
הפרדיגמות ההתפתחותיות והאנליטיות מתמקדות בחקירה והמשגה של מבנים ותהליכים נפשיים. אם יש התייחסות לגוף, מעבר לאזכור חולף של דברי פרויד כי האני הוא בראש וראשונה אני גופני, הרי מדובר בהיבטים מסוימים מאוד של חיי הגוף. בהקדמה לספר Relational Perspectives on the Body ( (1998, מצטט ארון (1) את תמצית ההסבר של רוי שפר מהו גוף: "איזורי גוף, אופנויות [גוף] וחומרים [של גוף], במיוחד הפה, פי הטבעת ואברי המין". (1, עמ' xxii התרגום שלי, י. ש-ל)
האומנם הגוף הוא רק אוסף של פתחים והפרשות? איך ניתן להסביר שדווקא חלקי הגוף הבולטים ביותר לעין – הגפיים, הגֵו, ובהכללה: מערכת השלד – אינם זוכים להיכלל בשיח הפסיכולוגי והפסיכואנליטי? איך ניתן להסביר שהמוטוריות המורכבת של מערכת השלד, למרות חשיבותה בשנות החיים המוקדמות, ולמרות התפקיד המכריע שיש לה בהתפתחות תחושת העצמי, אינה זוכה לחקירה והמשגה? מסוד קהאן (2) מביע תמיהה על כך שהפסיכואנליזה עוד לא הכירה בחשיבות הגוף ובצורך לנסח דקדוק גופני: "המשמעות הצורנית של הנוכחות הגופנית של המטופל עוד ממתינה לניסוח הדקדוק והסמנטיקה שלה. אבל אל לה לנבערות שלנו להטעות אותנו לחשוב שהיא אינה קיימת או בלתי-חשובה" (2, עמ' 250, תרגום שלי, י.ש-ל).

מנקודת מבט של חוקר מוח מושמעת טענה לא פחות מעניינת. אווארטס (3) דן במשקל התפקוד המוטורי להבנת תהליכים פסיכולוגיים:
"למחקרים שתיארתי יש משמעויות שחורגות [מתחום חקר המוח] לתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. ייתכן שהבנת מערכת העצבים האנושית, לרבות הפונקציות האינטלקטואליות המורכבות ביותר שלה תועשר יותר אם ננתח את פעילות המוח במונחים של הפלט (output ) המוטורי במקום מונחים של הקלט (input ) הסנסורי" (3, עמ' 223. תרגום שלי, י. ש-ל). אולם עד כה לא נעשה שום ניסיון לנתח ולהגדיר את המרכיבים הגופניים-תנועתיים של חווית עצמי באותה מידה של עמקות ודיוק, הנהוגה בניתוח ובפרשנות של תהליכים נפשיים, הנחשפים למתבונן באמצעות הדיבור.

חיפוש אחר דקדוק התנועה הרגשית
במרחב הטיפול בתנועה, התנסויות בתנועה קשובה-פנימה מעלות אל פני השטח מצבים גופניים-רגשיים שנראים לכאורה נטולי הֶקשר וחסרי פשר. מאין באות תבניות ינקותיות אל גופו של אדם בוגר? מה הן מספרות על חוויות עלומות שמעולם לא חצו את סף הזיכרון הקוגניטיבי? יש עירוב מוזר-לכאורה בין תבניות תנועה בוגרות לבין תבניות תנועה ינקותיות, שאינן תואמות לגוף הבוגר ולפרק החיים הבוגר. התגבשה בי ההכרה שכדי להבין לעומק את הדינמיקה הגופנית-רגשית יש הכרח במפתחות נוספים: מצד אחד להבנה טובה יותר של העולם התוך-נפשי של התינוק המתפתח, ומצד שני להבנה רחבה יותר של שפת התנועה הרגשית, כפי שהיא מושפעת ומשפיעה על היחסים הבין-אישיים. מושגי המפתח בשיח הפסיכולוגי יכולים לקבל משמעות עמוקה יותר אם מביאים בחשבון את נקודת החוויה הגופנית-תנועתית של התינוק. מאמר זה הוא ניסיון להוסיף לשיח הפסיכולוגי את הבנת הדינמיקה הפסיכו-מוטורית כפי שהיא מתרחשת לאורך שלבי ההתפתחות הראשוניים. אציג בו הצעה לטיפולוגיה בסיסית של החיבורים בין חווית העצמי כבעל גוף מתנועע לבין תכונות המרחב הבין-אישי שבתוכו הוא מתפתח. הטיפולוגיה מבוססת, מצד אחד, על עקרונות אנטומיים-פיסיולוגיים ופרדיגמות התפתחותיות, ומצד שני, על תופעות חוזרות במרחב הטיפול בתנועה.

דרכו של האדם ממרחב החֵיק למרחב החוק
"….. אני זוכר עכשיו את הרגע שקדם לו, זוכר במעורפל, בלי פנים, כאילו הזיכרון הזה מגיע אלי דרך העור: להיות על הידיים, להיות שייך ומחובק ולא חסר, להיות מוקף בשר חזק וחם, נישא על השפע הזה שהוא אמא שלי.. "
(אברהם בלבן. שבעה)

א. החוויה של מעטפת החֵיק
תינוק אנושי מתחיל את חייו בתוך מרחב תָחוּם של גופים הוריים.. הנתונים הביולוגיים המשותפים לכל התינוקות האנושיים יצרו פתרון פסיכו-ביולוגי אוניברסלי: מערך יחסים בין-אישי גופני, שבו גופים הוריים עוטפים את גוף התינוק ב'עטיפות מגע, תנועה וקול' ויוצרים סביבו במו גופם 'מעטפת הורית-חֵיקית', אשר תוחמת את גבולות המרחב הפיסי שבתוכו עושה העצמי את צעדיו הראשונים בעולם. בחוויה הסובייקטיבית של התינוק המעטפת ההורית מיוצגת בחלקי גוף הוריים (חזה, בטן, זרועות, ירכיים) וברֵיחות, קולות, מגעים, מבטים ותנועות. המעטפת ההורית-חֵיקית היא מעין המשך גופני-רגשי למעטפת הרחמית וממלאת תפקיד דומה של נשיאה, הזנה והגנה. אומנם, אין בה אותה סגירות מוחלטת כמו ברחם, אבל היא עדיין חוויה של מחוברות גופנית, תחושתית ורגשית*.

המעטפת היא תמיד בעלת מימדים גופניים, רגשיים ומנטליים. מושג המעטפת החֵיקית מתייחס גם לחוויה גופנית-רגשית ממשית של היות עטוף בגוף האחר וגם לתמונה המופנמת של המרחב הבין-אישי. אם יש להלן הדגשת יתר של המימד הגופני-תנועתי, אין זה בא להוריד מחשיבותם של המימדים הרגשיים-התייחסותיים-מנטליים של הדמויות ההוריות, אלא רק להדגיש את מקום הגוף ותנועתו ולהבליט את החיבורים בינו לבין שאר מימדי העצמי. ברמה הגופנית של מערך היחסים המעטפתי-חֵיקי גוף-עצמי מוחזק בתוך מרחב עוטף של הגוף ההורי**. לתיאור של מערך יחסים זה מתאימים ביטויים כמו 'גוף בתוך גוף', 'גוף צמוד לגוף' ובהכללה, מילת היחס 'בתוך' (להבדיל מ'מול').
————————
*ראוי לציין שבמערך המעטפתי גם התינוק וגם הדמויות ההוריות חווים חוויות של מחוברות והתמזגות גופית-נפשית. אבל ההתמזגות אינה סימטרית. מאמר זה שם דגש על חווית העצמי המתהווה ולא על חווית הבוגרים המספקים לו את מרחב ההתהוות.
** הגדרת המעטפת ההורית-חֵיקית אינה מבדילה בין אבות לאמהות, כי המעטפת החֵיקית מתייחסת לאופן ההחזקה ולחלקי הגוף ההורי המחזיק – זרועות, בית חזה, כתף, לחי – ולא מצטמצמת בפעולת ההנקה הייחודית לאם.

מה הייחוד של חווית המעטפת?
היא מייצגת מערך יחסים בין-אישי שבנוי על צירוף נתונים ייחודי וחד-פעמי. צירוף זה קיים רק בחודשי החיים הראשוניים ובאופן חלקי גם בשנים הראשונות. מאפייניו העיקריים:
יחסי המעטפת בנויים על נתון ביולוגי של אי שיוויון- בין מימדי הגוף הינקותי למימדי הגוף ההורי. בחודשי חייו הראשונים גוף התינוק זעיר, בעל טונוס חלש יחסית וזקוק לתמיכה של גופים בוגרים כדי לשאתו נגד כוח הכבידה הפיסיקלית. המימדים הזעירים של גוף התינוק יוצרים מצב שבו כל דמות בוגרת ('דמות הורית') אשר נושאת אותו, לא רק תומכת בו, אלא גם עוטפת אותו ויוצרת סביבו 'מעטפת מגוננת'. בימים הראשונים, אפילו כף יד הורית מספיקה לעטוף חלק גדול מגופו של התינוק. העיטוף חל על חלק גדול של שטח הפנים של הגוף (לעומת הגוף ההורי אשר משיק לגוף התינוק בחלק קטן בלבד). במרוצת החודשים והשנים גוף התינוק עובר שינויים רבים במימדים וביכולות בעוד שגוף ההורה/ההורים אינו משתנה באופן כזה. במערך החֵיק, היחסים בין התינוק לבין הדמויות ההוריות הם יחסים בין מערכת גוף-נפש מתהווה-תלויה באחרים לבין מערכת גוף-נפש מעוצבת-יחסית, ומסוגלת למידה של אוטונומיה מוטורית.

יחסי המעטפת בנויים על מיקום השליטה בתפקודי גוף התינוק מחוץ לגוף התינוק – המעטפת ההורית-חֵיקית מספקת לגוף התינוק 'עור-מסייע' (auxiliary skin) ו'עמוד-שדרה מסייע' (auxiliary spine). גוף התינוק אינו מסוגל לבנות עמוד שדרה אנכי ולהחזיק עצמו כנגד הכבידה. עובדה זו יוצרת תלות מוחלטת של התינוק בהנעת הגוף ממקום למקום ואפילו בשינוי מיצב הגוף (התהפכות; ישיבה; עמידה). המעטפת החֵיקית, כמו עור, עוטפת, מגוננת ומווסתת את זרם הגירויים מן החוץ פנימה. האיכויות החיוביות והשליליות של תפקוד המעטפת כעור מסייע ועמוד שדרה מסייע מוטמעות בדימוי הגוף ובהתייחסות של העצמי לעצמו.

במרחב המעטפת אין תנאים להבדלה בין גוף עצמי העטוף לבין גוף הזולת העוטף. גם אם יש ניצנים של הבדלה כזאת ( 4), הרי האופנות השלטת בחיי הגוף והרגש היא זו של עיבוי והיעדר הבדלה, אין גם גבולות ברורים בין פנים וחוץ ואין הבדלה ברורה בין גירויים שבאים מן החוץ לגירויים שבאים מבפנים. למצב הזה יש השפעה הן על התפתחות הגוף והתנועה המוטורית הן על התפתחות התפיסה:

1. במעטפת ההורית-חֵיקית מתקיימת מחוברות גופנית-רגשית, המאפשרת זרימה הדדית של תנועות, קולות, ריגושים ואומדנים. התינוק והדמויות ההוריות, פועלים בתוך מרחב אנרגטי משותף והאינטראקציות הגופניות-רגשיות מתרחשות באיזורים של 'התמזגות עורית', שבהם גוף התינוק משיק עור-בעור לגוף ההורי המחזיק-עוטף. כך, מתרחשת באזורים אלה הידברות מגעית-תנועתית, שהקודים שלה הם איכויות ההחזקה ומתח השרירים של ההורה המחזיק ושל התינוק המוחזק.

2. מרחב החֵיק הוא כור ההיתוך של שפת הקשר התנועתית-רגשית. גוף התינוק לומד דרך הערוצים הגופניים הבלתי-מודעים את 'שפת האם הגופנית' המורכבת מ'מילים לא-מילוליות' כגון, מתי להגדיל מתח שרירי ומתי להרפות, איך לחבר תנועה וקשב (או איך לנתק בין תנועה לקשב), אלו פעולות גופניות מייצגות 'אהבה' ואלו פעולות מייצגות ביקורתיות, רודפנות או נטישה. המצבים והיחסים הגופניים המוקדמים מתלכדים לשפת קשר ראשונית בעלת מורפולוגיה וסמנטיקה רגשית. בתהליכים המוקדמים של הפנמה, התינוק לומד להתייחס אל גופו לפי היחס של המעטפת אליו.

במהלך הידברות גופנית תת-סיפית זאת, מתרחש אצל התינוק תהליך סמוי של התאמה והטמעה בלתי רצונית של תבניות המתח ההוריות. אין כאן העברה אוטומטית של תבניות מתח מן המעטפת ההורית אל התינוק, אבל עשויה להיווצר הטיה נלמדת לכיוון של מתח מוגבר או מוחלש ביחס לנסיבות. במרחב הפוטנציאלי של המעטפת ההורית, תינוק לומד ומאמץ אסטרטגיות ראשוניות של חלוקת מאמץ וחלוקת קשב, של יצירת מגע וניתוק-מגע ודפוסים של פעילות או פסיביות. תכונותיו של 'עור הורי' אמפתי יופנמו אחר כך בדימוי הגוף כמוקד פנימי של הזנה עצמית ויחס אמפתי לעצמי. הוא יצא לעולם מצויד במעטפת עצמית של 'עור מוטורי-רגשי'. התייחסות לא-אמפתית (חודרנית או רודפנית) של המעטפת ההורית מוטמעת לתוך דימוי הגוף כעיטוף לוחץ-חונק או כהיעדר 'עור הורי' מגונן. מעטפת עוינת-פוגענית עלולה ליצור גרעין של חשד בסיסי, עוינות והנתקה (דיסוציאציה), שיושלכו לא רק על דמויות אנושיות אלא גם על אברי גוף. ילד שמתפתח בתוך מעטפת רודפנית ולא-אמפתית, מפנים את היחס הזה ומפתח כלפי גופו יחס של עוינות.

3. מערך היחסים המעטפתי-חֵיקי (מרחב החֵיק) בונה סביבה גופנית מיוחדת שכולה מכווננת לתינוק ולמילוי צרכיו. היחסים הבסיסיים בינו לאחרים העוטפים הם יחסי גופים צמודים ומתמזגים. במעטפת החֵיקית התינוק חוה את עצמו כ'מרכז העולם'. קיימת 'אגו-צנטריות* גופנית' בפועל', כאשר התינוק נמצא במרכז פיסי ממשי, גופו הוא מרכז המרחב החֵיקי שבנוי במיוחד בשבילו. הכמיהה להיות במרכז באופן בלעדי עשויה להישמר שנים רבות.
———————————
*האגו-צנטריות המובנית במערך היחסים הראשוני משאירה את חותמה בנפש האדם ומופיעה בצד אחד של הקשת בהפרעות נפשיות ובצד האחר ביצירות אומנות. דוגמאות מעניינות לכך הם חלומות יוסף, ציורים של מנדלות ואפילו איור הספירות כמערך של מעגלים קונצנטריים.

4. דימוי-הגוף של כל אדם שזור ב'דימוי-המעטפת החיקית', שהיא ההטבעה הפנימית של תכונות המעטפת ההורית כפי שהאדם חווה אותה בגופו, דרך התנסויות (חוויות) של הנאה וכאב, מגע ותנועה, ודרך יחסיו עם אחרים משמעותיים. המערך החֵיקי מסתיים במהלך שלוש השנים הראשונות. דימוי המעטפת שמתקבע בילדות משפיע על התגובות הגופניות-נפשיות של האדם גם בבגרותו. הילד נושא בגופו ובנפשו את חותם המעטפת ההורית כל ימי חייו. הוא מוצפן כצביר של תלכידי זיכרון בדיבור פנימי כגון, "אוהבים אותי, לא מקבלים אותי, מותר לי, אסור לי, מסוכן לי". מעטפת מסרים אלה מתפקדת כפילטר חוצץ בין הילד לעולם שבחוץ ואפילו בין הילדות לבגרות. דימוי המעטפת משוקע בזיכרון הגופני כתמונה פנימית של צורת המרחב העוטף את הגוף (רחב, מצומצם), של איכות גבולותיו (גבולות גמישים או נוקשים, מותאמים או מקובעים) ושל האקלים הבסיסי ששרר/שורר בתוכו (אמפתי-מזין, ביקורתי-רודף או זונח-נוטש).

בדימוי המעטפת, כמו בדימוי הגוף, חוויות חֵיקיות מתלכדות עם חוויות של מערך יחסים מולי. תמונת היחסים במעטפת ההורית מלווה את העצמי לאורך שנים רבות כנוכחות סמויה גם כאשר הרישום של 'גוף עצמי עטוף במעטפת הורית-גופנית' נמוג בהדרגה אל נבכי הזיכרון הגופני, שאין לו ייצוג ברור בזיכרון קוגניטיבי. ככל שזמן האחסון של התלכידים מוקדם יותר, הם משמרים תבניות ראשוניות יותר של תגובה רגשית ותנועה רגשית.

5. המעטפת החֵיקית משאירה חותם גופני-רגשי של כמיהה ארכיטיפית למחוברות ולהרמוניה בין עצמי לזולת המשמעותי. זמנו של הארכיטיפ המעטפתי בטהרתו קצר אומנם, להפליא, ואינו תואם לגוף אנוש לאחר גיל שנה/שנה וחצי. ככל שגופו של הילד גדל, כך הוא מתרחֵק מן האפשרות לחזור באופן מלא להיות עטוף כל כולו במעטפת הורית מגוננת, אך בגוף הרגשי שמורים 'תלכידי זיכרון' מאותה תקופה מוקדמת, קדם-קוגניטיבית. במאמרים קודמים (5, 6) טבעתי את המונח 'תלכיד' כציון למבנה פסיכו-פיסי המייצג צירוף של רשמים תחושתיים, מוטוריים, רגשיים והתייחסותיים מאותו אירוע או מצב. טענתי שרשמים משולבים אלה מוצפנים בגוף, בקודים של מתח שרירי, כיווץ והרפית שרירים, גיוס כוח ועזיבת כוח, תבניות תנועה מקובעות וצירים מרחביים של התקרבות/התרחקות מאובייקט. כתוצאה מהמנגנון התלכידי, הגוף הבוגר שומר בתבניות התנועה והמתח השרירי תלכידי-געגוע למצבי מחוברות ועיטוף.

הסופר אברהם בלבן מתאר זאת בספרו שבעה:
"מתוך זרועותי וגווי מדהים אותי זיכרון של עור מתחכך, מתחבק: כשפורשים את כיסוי המיטה על הרווח שבין השולחן למיטה מחשיכה בחדר מערה צפופה. בתוך המערה מתחבט ילד, נדחק, מסתובב מצד לצד, פרפר המנסה לשוב ולהיות גולם. הרבה יותר בטוח, הרבה יותר חזק, מחובק, הרבה יותר שלם להיות לא-להיות בחושך הזה" (עמ' 143)

הגעגוע להרמוניה המעטפתית יכול להוציא מתוך הגוף תבניות ואיכויות של תנועות מתקופות גיל מוקדמות, לרבות השלבים הקדם-קוגניטיביים (ראה דוגמה להלן): במצבי גוף רכים-מתמסרים-נשענים. הכמיהה להרמוניה-ללא-מילים עם הזולת גם כמשאלה להבנה ללא מילים, כהיקסמות ממבטים, וכגעגוע לתנועה פסיבית. יש מקרים שבהם הגעגוע נחווה כתחושה חזקה באיבר מסוים: חולשה, חום, קור, צמרמורת, רצון לחבק. יש שהגעגוע מעורר תגובת היפוך: התקשות הגוף, זקיפות יתר והימנעות מכל מצבי גוף מעוגלים או מצבים מעוררי תחושת חולשה.

עקבות הגעגוע למעטפת החֵיק במרחב הטיפולי
במרחב הטיפולי מבצבץ הגעגוע למעטפת בתבניות התנועה והמיצב הגופני-רגשי. יש אנשים שכל התפקוד הגופני שלהם זועק: "אני עדיין ילד! אני רוצה שיאהבו אותי! גופי חלש ורך! אני לא בטוח בעצמי, אני לא רוצה לעמוד על הרגליים שלי!" הם מתקשים להחזיק את הגוף בלי להישען, מעדיפים לשכב ולא לעמוד, לקבל הנחיות ולא ליזום תנועה (עדיין תלויים ב'הזנה מבחוץ'). גופם משמר את קווי המתאר המעוגלים-מצומצמים האופייניים למערך של מעטפת החֵיק. לעומתם יש שאינם נחים לרגע, מתנועעים בתזזית כאילו עליהם לברוח מפני איום חיצוני סמוי (דמות רודפנית) או פנימי (רגש מכאיב, מחשבה טורדנית, חרדה מציפה). בין שהגוף מייצג געגוע מתמשך למעטפת ובין שהוא מייצג חשש מתפיסת מקום כבעל נוכחות עוצמית (לעולם אין פירוש אחד פשוט), התוצאה הגלויה לעין היא הימנעות מתבניות פרוטוטיפ של התנועה העוצמית-מולית, לכאורה כדי שלא לפרום את המעטפת הווירטואלית, הקיימת רק בדמיון הרגשי. ביטוי חזק לכמיהה לחווית המעטפת, על הטוב והקשה שבה, מצאתי בשירה של רחל חלפי:

תנו לי נתח שעמום

צמיג מגומי
משהו שיעטוף אותי וירפד שלא ארגיש
עטפו אותי, עטפוני.
תנו לי
תותבת עור
אטום ורדרד.
תנו לי משהו לטבוע בו,
כמו הרים של צמר-גפן,
כמו אמבט דיסה סמיכה,
כמו כרים ועוד כרים סביב לגוף,
לראש, למחשבות,
מין תחבושת קבע
ללפף את כל כולי מחוץ
מפנים
עם משחה אוטמת קרירה,
כמו משחת
ישבן-של-תינוקות

אני סבורה שבגעגוע לחוויה של מעטפת החֵיק ובעוצמת חותמה טמון השורש של תופעות נפשיות רבות: מוטיב גן העדן האבוד, פגיעות נרקיסיסטיות, כמיהה להתמזגות בגוף ולב ונפש, קיבוע, התנהגות תסוגתית, בלבול קוגניטיבי ("אני לא יודע", "אני לא מבין", "אני עוד קטן") וחזרה למנגנוני הגנה ראשוניים כמו קיפאון ושיתוק.

ב. יציאה ממרחב החֵיק אל מרחב החוק
הולדת הגוף האנכי-מוּלי: בשלוש השנים הראשונות, הגוף הזעיר העטוף גדל, מתחזק ומתנתק לתמיד מן האפשרות להיות מוחזק בחֵיק. כל תינוק בריא חייב להיפרד מן המעטפת ההורית-חֵיקית ולעבור את הדרך ממצב של גוף מוחזק בחֵיק לגוף אנכי נפרד, עומד על רגליו. מבחינת הגוף זהו המעבר ממחוברות גופנית לאוטונומיה ונפרדות. בתהליך הזה, גוף הפעוט מתפתח, מתחזק בתנועותיו ובונה לעצמו מרחב תנועתי-חוויתי נבדל. ממצב של גוף עצמי מוחזק בתמיכה מבחוץ הוא עובר למצב שבו הגוף מוחזק מבפנים באמצעות השלד והשרירים של עצמו. במעבר הזה הגוף עובר ממצבים של שכיבה על בסיס רחב (כל אורך הגו) לעמידה אנכית על הבסיס הצר של כפות הרגליים בלבד. קשה לנו לשער את גודל הוויתור הגופני ועוצמת החששות והפחדים הכרוכים בכך, כי נוסף על עצם שינוי הבסיס, יש כאן גם המרת יציבות הבנויה על סטטיות ביציבות דינמית הבנויה על תנועתיות.. בני שנתיים-שלוש נעים ללא הרף בשעות הערנות.. הם חייבים לייצב את הגוף ולחזק אותו. כאשר המשענות החיצוניות לא עומדות לרשותו, התינוק חייב למצוא שיווי משקל דינמי. ככל שהמערכת המוטורית מבשילה והתינוק מסוגל להחזיק גוף אנכי נבדל ולבצע תנועות יותר מאורגנות ויותר משוכללות בטווח ובעוצמה, מתרחש מעבר ממרחב סגור של מעטפת חֵיקית צמודה, למרחב של מעטפת הורית-מעברית שהולכת ונפתחת בהדרגה. גם בשנים הבאות יש מצבים שהילד נישא בידי הורה אבל אין זאת חזרה מלאה למצב העיטוף החֵיקי.

המעבר ממרחב המעטפת החֵיקית למרחב החוק הוא האנלוג הגופני-תנועתי של תהליך הלידה הפסיכולוגית של התינוק (7).. במקביל לתהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה, משתנה מערך היחסים בין התינוק לדמויות ההוריות, הן ברמה הגופנית הן ברמה הרגשית-נפשית. המושג 'מרחב החוק' מתייחס למערך שבו שוררים דפוסי קשר בין-אישי, שמחייבים ארגון גופני-נפשי שונה לגמרי מזה שהתקיים בתוך מרחב המעטפת החֵיקית. ארגון הגוף במערך החוק החברתי מתבסס על יחסים של אנכיות ומוּליות. המושג 'יחסים אנכיים-מוליים' מייצג ספקטרום רחב של מצבים גופניים. המוליות מסמנת את המצב של עמוד שדרה אנכי המאפשר לילד לנוע במרחב באופן עצמאי ולהתייצב על רגליו-שלו בקשר חזיתי מול הזולת. מצב המוליות הוא מערך היחסים הדומיננטי במרחב החברתי ('מרחב החוק') בעמידה, בישיבה, בהליכה ובתפקוד מול מכשירים. הוא המצב המוכר בקשרים הבין-אישיים, מצב שבו שני גופים נפרדים ניצבים אנכית זה מול זה.

יחסי חיברות מפותחים אינם יכולים להתפתח לפני היציאה מתוך המעטפת ההורית. אבל, המעבר מקשר מעטפתי למערכי קשר מוליים אינו מבטל באחת את המוטיבציה להיות במגע גופני צמוד עם הגוף ההורי העוטף. פעוט בן שנתיים שלוש, המסוגל לעמוד על רגליו וליהנות מן המרחב שנפתח לפניו, חוזר מידי פעם אל המעטפת ההורית-חֵיקית, כל עוד מימדי גופו מאפשרים זאת. ביחסים המוליים, העיטוף ההורי משנה בהדרגה את איכויותיו. כבר אין מגע גוף צמוד, גבולות המרחב האישי מתרחבים. גבולות המרחב הפוטנציאלי הפיסי אינם עוד גבולות גוף ההורה אלא גבולות תנועותיו של ההורה, קולו, דיבורו ומסריו. המעטפת ההורית חדלה להיות מעטפת מגעית-פיסית סוגרת והופכת להיות מעטפת וירטואלית, 'עיטוף סמלי': דאגה לצרכים, מבטים, קולות, הצבת גבולות, מילים ועטיפות של מסרים. השפעתם מלווה את הילד שנים ארוכות. בתהליך הזה לא נוספים אברים חדשים. נוספות אפשרויות חדשות.

איכויות ייחודיות של מערך היחסים המוליים – בניית המיצב האנכי פותחת בפני התינוק אפשרויות רבות. המיצב האנכי הוא הבסיס לחוויית החוסן העצמי ולתפיסת עצמי והאחר כשתי ישויות נבדלות. גוף אנכי שריריו התחזקו, הוא מסוגל להתמודד עם כוח הכבידה ואינו תלוי בתמיכת הזולת. המיצב האנכי מאפשר לתינוק ליצור קשרים חדשים עם סביבתו, לראות את העולם ואת האנשים שסביבו מזוויות חדשות. הקשר החזיתי הוא הבסיס לתפקוד ב'מרחב החוק (החברתי)'. מוליות מסמנת את הנפרדות מן האחר בחוויה הגופנית וגם בתפיסה (אני כסובייקט מול עולם האובייקטים). האנכיות סוללת את הדרך להשתלב בחברה האנושית על בסיס של אוטונומיה גופנית. קוהוט (8) מעלה את ההשערה שהעמידה הזקופה היא הישג כה גדול עד כי היא אחד המקורות החשובים של תחושת הגרנדיוזיות הינקותית. השערה זו (המופיעה רק כהערת שוליים) משקפת הבנה עמוקה לחיבור ההדוק בין חוויות גופניות לחוויות רגשיות, במיוחד בשנים המוקדמות.

המערך המולי הוא המערך הדומיננטי בקיום האנושי. זה המערך של יחסי פנים אל פנים, אשר מהווה בסיס (גופני) ליחסים בין-אישיים ולהתנהלות האנושית במרחב החוק. מרגע שילד שולט בגופו במידה מספקת, הוא מוכנס למרחב חברתי שבו היחסים בינו לבין אחרים הם יחסים מוליים. כך הדבר במשחק, בלימודים, בתפעול אובייקטים ובשיחה בגן, בבית-ספר, במשרד וכו'.

כל מערך-קשר מחייב תבניות תנועה תואמות – בכל אחד משני מערכי-הקשר ניצב התינוק מול משימה התפתחותית גרעינית שמחייבת שימוש באסטרטגיות גופניות, תואמות לשלב ההתפתחותי. המשימות הארכיטיפיות מכוננות שני מוקדים של מוטיבציה רגשית:
1. להתקרב אל ולהתחבר עם האחר, שהוא חלק מן המעטפת החֵיקית;
2. להתנתק ולהתעצם לקראת יציאה למרחב החוק.
בהתאמה לגרעיני המוטיבציה, ניתן לזהות שני גרעינים שונים של אסטרטגיות גופניות (המונח אסטרטגיה גופנית מייצג מיכלול אופנויות לסיפוק דחפים, למילוי איוויים, ליצירת קשר עם אחרים ולהתגוננות מפני איומים מבפנים ומבחוץ).

1. בשלב המעטפת החֵיקית, המשימה היא לשרת את הקשר הגופני בין התינוק לדמויות ההוריות ולשמור על מחוברות 'הרמונית' עם המעטפת ההורית. האסטרטגיה הגופנית המתאימה למשימה זו היא לשמור על רכות אברים ומצבים של כיפוף ומעוגלות ולהישאר רוב הזמן בטווח של תנועות מעוגלות-גליות ומתח שרירים נמוך יחסית.

2. בשלב ההתעצמות לקראת מעבר למרחב החוק, האסטרטגיה הגופנית הגרעינית היא התחזקות ואימונים לקראת ההיפרדות והאינדיבידואציה. לשם כך צריך התינוק לאמן את גופו ולחזק את שריריו. הגוף המולי הוא גוף מתאמן ומתעצם. האנרגיה הרגשית שמניעה את הגוף החֵיקי לבקוע מתוך המעטפת אל המרחב המולי היא אנרגית העוצמיות (התוקפנות הבונה), הדוחפת להתרת מצב המחוברות הגופנית-נפשית ובניית האוטונומיה הגופנית והרגשית של העצמי.

בהתפתחות גופנית-נפשית תקינה, המוטיבציות המנוגדות יכולות להזין ולהעשיר את האדם ולהיות גורם פעיל ביצירתיות. אולם במקרים של שיבוש והתפתחות פתולוגית עלול להיווצר קיבוע של אסטרטגיה גופנית אחת שתוצאותיה עלולות להיות פיצול, הנתקה (דיסוציאציה) ותופעות של כפייתיות אובססיבית מלווים בחרדה מציפה.
תרומת המוטוריות העוצמית למעבר מחֵיקיות למוליות – בחודשים הראשונים, תבניות התנועה החֵיקית שולטות בעוד שתבניות התנועה המולית רק מבצבצות מידי פעם. הן מתחזקות בהדרגה בהתאמנות והינתקות מהחֵיק ותופסות מקום משמעותי לאורך השנים הראשונות, בשלבים שאריקסון (9) כינה שלבי האוטונומיה והיוזמה. לצורך המעבר ממערך הקשר החֵיקי למערך המולי, נחוצה הרחבה של אוצר התבניות התנועתיות. הנעת הגוף מאפשרת לחוות אברים נפרדים וגוף נפרד מגוף ההורה. כל תנועה יוצרת יחידה של זמן בתוך מרחב ובתוך שדה חברתי וכך מזינה את התפיסה בקואורדינטות של מרחב, זמן ויחסים. התנועתיות, שלפי מהותה יוצרת שינויים בטונוס השרירי ובמצב המתיחה והטמפרטורה של העור, מזינה את דימוי הגוף ויוצרת בו הבדלה והתמיינות. בתוך התנועה, אברים ומִפרקים הופכים לממשות חוויתית.

מן הזווית של מערכת השרירים והשלד (מוטוריות מִפרקית), תהליך האינדיבידואציה קשור בתהליך של רכישת השליטה המוטורית ושכלול התנועה הרגשית. השלב הראשוני של התנועה המוטורית הוא שלב של אימונים נמרצים ומגוונים: אימוני קואורדינציה, אימוני התגייסות תנועתית לפריקה ריגושית, אימוני התגייסות תנועתית למילוי רצונות עצמיים ואימוני התגייסות תנועתית לתקשורת ומשא ומתן עם הסביבה הבין-אישית. זהו תהליך ארוך, שאינו מסתיים בגיל שנה וחצי או שלוש. בהקבלה לשוני הבסיסי בין מצב הגוף בשני מערכי הקשר השונים ניתן להבחין בין שני גרעינים ארכיטיפיים של שפת-קשר תנועתית: גרעין חֵיקי פרימרי וגרעין שניוני אנכי-מוּלי. כל גרעין ארכיטיפי מכיל את הפוטנציאלים הדרושים לשרת את מערך הקשר התואם לו. גרעין התנועה החֵיקית מאפיין את ההתנהגות התנועתית בראשית החיים. גרעין התנועה האנכית-מולית מופיע בהדרגה לצד תבניות הגרעין החֵיקי ומגיע לדומיננטיות רק מן השנה השלישית ואילך. הכרת ההבדלים הגופניים-תנועתיים בין שתי השפות בתוך ההקשר ההתייחסותי של כל אחת מהן מאפשרת בנייה של טיפולוגיה תנועתית-רגשית.

מאפייני הגוף והתנועה החֵיקית לעומת מאפייני הגוף והתנועה האנכית-מולית

v בגוף המתארגן לאנכיות, האברים מתרחקים זה מזה, הגפיים מתחזקות ועמוד השדרה מתארגן למבנה האנכי. מתפתחת ומשתכללת יכולת גיוס כוח נוגד-כבידה.
v תבניות תנועה דומיננטיות מתפרצות, כוחניות, בעיקר של הגפיים.
v סגנון התנועה האנכית-מולית בנוי על התפתחות מערכת השלד ושימוש נרחב במפרקים (תבניות של מוטוריות גסה ותבניות של מוטוריות עדינה).
* מופיע דפוס מוטורי של התגוננות: 'לחימה או בריחה', שמפעיל ידיים (הכאה, הדיפה, השלכה) ורגלים (בעיטה, ריצה, קפיצה).
v סגנון תנועה מולי: רמת מוטוריות גבוהה יותר שיש בה רצון ומודעות.v

תקשורת מולית: שילוב שפה מוטורית עם שפה מילולית-סמלית, תנאי מרחק משתנים וריבוי ערוצים (ראייה, שמיעה, דיבור, תנועה, מחשבה).v
תנועות ההתעצמות מתאפשרות אם מרחב המעטפת נפתח ונוצרת נפרדות גופנית.
v הגוף הינקותי-חֵיקי מעוגל, אבריו קרובים-צמודים זה לזה: (ידיים לַגֵו, אמות לזרועות, אצבעות לאגרופים)
v התנועות בחֵיק מתוחמות במחוברות גופנית-רגשית עם המעטפת ההורית (Physical Merger)v תבניות התנועה הדומיננטיות הן תנועות גליות-מעגליות מגע עור בעור, התרפקות והתמסרות.v
הגוף הינקותי-חֵיקי שולט ביחסי קרבה; מרחק בהטיות גו ולא בניידות ממשית.
v תנועתיות חֵיקית מבוססת על הפעלה כוללנית-מעובה של הגוף: כולו מתכווץ או כולו מתרחב.
v התגוננות מפני איומים מתוך הגוף (כאב) ומחוצה לו (אובייקט פוגעני): בעיקר בהגברה כוללנית של טונוס השרירים ותמרוני הדיפה באמצעות בכי וצרחות – קוליות בליסטית – עם מוטוריות בליסטית בלתי מכוונת – נפנופי ידיים ורגליים.
v התקשורת עם הסביבה מבוססת על קולות, תזוזות ושינויים במתח השרירים ומבטים.

עירבוב שפות הקשר התנועתי
בדיבור התנועתי של כל אדם יש עירוב ייחודי בין שתי שפות הקשר התנועתי. המעבר למערך יחסים מולי אינו מוחֵק את החוויות המוקדמות של המעטפת החֵיקית ולא את הגרעינים המוקדמים של שפת הקשר החֵיקית. לאורך כל החיים מתקיים דיאלוג בין שתי שפות הקשר, החֵיקית והמולית. בהתפתחות תקינה העירוב יוצר שכלול ויעילות. שפת הקשר הראשונית לא אמורה להיעלם, וממלאת תפקיד חשוב במצבי קשר גופני-רגשי כגון חיבוק, הישענות, התרפקות ויחסי מין.

לעומת זאת, בהתפתחות פתולוגית נוצרים מצבים שבהם אחת השפות משתלטת על האחרת ונוצרים קונפליקטים ובלבולי סגנונות חסרי-פשר… ההשתלטות יכולה להתבטא בחסימה של אחד הגרעינים או בהתרוצצות בלתי-מוסברת בין הרבדים והגרעינים עד כדי הפרעה לתפקוד. במקרים אחרים, ההשתלטות באה לידי ביטוי בהנתקה בין הפנים לחוץ, כלומר חסימה בין התנועה החיצונית לבין החוויה הרגשית הפנימית (דיסוציאציה גופנית). לדוגמה, במרחב הטיפול בתנועה ניתן לראות, לעתים קרובות, אנשים שבהתנהגות התנועתית שלהם אין זכר לשפת הקשר החיקית (תנועות מעוגלות, עוצמה רכה, יכולת להישען), שמספרים על חווית בלבול בין נזקקות למעטפת הורית שאיכזבה לבין חרדה מכל תחושת-נזקקות לזולת. בקצה האחר נמצאים אנשים שהנזקקות למעטפת גורמת להם לחסום את שפת הקשר האנכית-מולית (כלומר לוותר על עוצמת-עצמי שקשורה בהיפרדות מהזולת) ולהיצמד לשימור שפת החֵיק.

בהיבט התפתחותי, שני הגרעינים מייצגים שתי שפות קשר תנועתי שמופיעות כשני שלבים עוקבים. בהיבט דינמי, החלוקה אינה מובהקת כי תבניות שפת הקשר החיקית ממשיכות להתקיים ואף להתפתח לצד תבניות שפת הקשר האנכית-מולית, בהתאם לנסיבות החיים האינדיבידואליות. הבחנה טיפולוגית בין סגנון תנועה המאפיין את שלב המעטפת החֵיקית לבין סגנון תנועה המאפיין את שלב ההתארגנות האנכית-מולית יוצרת בסיס לאבחון פסיכו-פיסי על פי סמנים גופניים-תנועתיים. היא מוסיפה מפתחות להבנת הדינמיקה הגופנית-תנועתית בתופעות של רגרסיה, קיבעונות, מצבי דיכאון בלתי-מוסברים והגחה של זיכרונות המשתלטים על הגוף ללא פשר קוגניטיבי. לכן, השימוש במונחים הכוללניים 'מוטוריות' ו'אופרציות סנסו-מוטוריות', הנהוג בשיח הפסיכולוגי, מטשטש את העובדה שלמוטוריות יש רבדים שונים ולכל רובד תפקיד משלו וזמן התפתחותי משלו.

להלן תיאורים קצרים מתוך טיפולים בתנועה, שמדגימים תולדות אישיות שהתפתחה מתוך הסגנונות הארכיטיפיים, בהשפעת סיפור החיים האישי.

"לא לזוז!", "לא לנשום!" "לא להרגיש!"
ח. בן 42, בא לטיפול בתנועה כי חש מדולדל ותקוע. "אני חש שהגוף שלי לא ממלא את הבגדים שאני לובש." בתנועה היה עובר במהירות ממצבי עמידה (מוליות) למצבי שכיבה (חֵיקיות). בשכיבה היה חווה חרדה מציפה. תחושת בדידות שיתקה אותו. הוא ניסה לחסום את החרדה המציפה באמצעות מנגנונים פיסיו-מוטוריים של הקפאה וחסימה: עצירת נשימה, עצירת התנועתיות הרגשית, כיווץ תמידי, מתח כרוני גבוה. גופו היה מקובע במצב של כפיפות מעוגלת. אפילו בעמידה והליכה, הידיים והרגליים היו כפופות במרפקים ובברכיים. כיפוף ומעוגלות הם תבניות דומיננטיות בשפת התנועה הרגשית בתוך המעטפת החֵיקית. ח. שימר בגופו איכויות ינקותיות, שלא תאמו את גילו אך תאמו את הגעגוע והכמיהה הפנימית לחוות מעטפת אחרת מזו שהיתה לו. בתנועה הרגשית שלו שלטו התבניות החֵיקיות: עייפות ורפיון, איבון ואלחוש פיסיולוגי על-ידי הימנעות: "לא לזוז!", "לא לנשום!" "לא להרגיש!" ח… חי בפער בין חוויותיו לבין גילו הכרונולוגי. הקול הפנימי אמר "אני עוד קטן וחלש ואינני מסוגל להחזיק את עצמי!" המערכת המוטורית הגיבה בהתאמה. הבחירה במצבי שכיבה וכיפוף משקפת את הכמיהה לחֵיק אך גם את ההימנעות מיישור שפירושו הרחבת הגוף ויציאה אל העולם, דבר שנחווה כמאיים מדי.

להסתיר את הכמיהה לחֵיק
ר. בת 35, סובלת מדיכאון מזה כ – 10 חודשים. מתלוננת על אובדן טעם החיים. "אין לי חשק לבשל, לטפל בילדים, לטפח את הבית". לכאורה אין להרגשה הזאת זכר בגוף. עמידתה זקופה, החזה מורם, הראש מוחזק גבוה, הגוף נוקשה ורווי מתח. כל ארגון הגוף כאילו אומר: "אני חייבת לגייס את כל כוחותי – ברכיים, מותנית, גב עליון, כתפיים – כדי להחזיק את עצמי. כאשר הצעתי לה לבדוק את הרגשתה במצבי גוף התכופפה, התמתחה, אספה ידיים, פשטה ידיים וחזרה לעמידה זקופה-מתוחה באומרה "נעים לי להתכופף ולעגל את הגב, אבל איני מרשה לעצמי, כי זה מזכיר לי תלות".
אפשר לראות כאן תגובת היפוך ברמה הגופנית: ר. מקשיחה ומקבעת את כל גופה שלא להרגיש את התלות באחר ואת הגעגוע להישען על גוף של אחר. ההקבעה משרתת גם את הכחשת החולשה וגם את הדחקת הכמיהה להיות מוחזקת. יחד עם הקפאת הגוף, קפאה כל המערכת הרגשית שלה. הנוקשות חוסמת לכאורה את המודעות לחולשה, בכך שהיא יוצרת אשליה של חוזק גופני, אבל תחושת החולשה ממשיכה לפעפע ולגרום לכך שכל הגמשה ושינוי בגוף המבוצר מסכנים את ה'חוזק' שנבנה במאמץ כה רב. כך נוצר מצב שהמנגנון לפתרון הופך להיות גורם מעצים את הקושי. הגוף, בהיותו מערכת שלמותית, אינו מאפשר הכחדה מוחלטת של אחד הסגנונות הארכיטיפיים. מאמצי ההכחדה נידונים תמיד לאי הצלחה, כי הסגנון החסום דולף ונחשף בתנועות, או בחלקי גוף שאינם נגישים לשליטה מודעת.

הגוף החלול, הלב הזועם ואזלת היד
ד., בת 36, הגיעה לטיפול בתנועה כשגופה ונפשה מצולקים מן הקשר עם אמה, שהיתה מלאה כוונות טובות, אך נתונה להתקפי זעם, שהתבטאו בצעקות ומכות. ד. גדלה בתחושת בלבול כי האם המלטפת היתה גם האם המכה.
המיצב של ד. הוא אוסף של קימורים וכיפופים: הגו קמור כבננה מראש ועד תחתית האגן. הידיים והרגליים תמיד כפופות במרפקים ובברכיים. הראש נע בין מצב שבו הוא מורכן למטה לגמרי, או לחילופין מורם לאחור בסנטר זקור כלפי מעלה. הארגון האנכי של הגוף השתבש לגמרי. הרושם הכללי היה של גוף תינוק שלא מוצא לעצמו תמיכה. ד. חשה בכך ואומרת: "על-ידי קימור הגב אני בונה בתוכי קו התנגדות. ההתנגדות נותנת לי תחושה יותר חריפה של עצמי. בלי אימוץ של השרירים אין לי תחושה של זהות עצמית. אני מרגישה חלל שאני כמעט נופלת לתוכו".

ההתנגדות נבנית בתוך המערכת השרירית, אבל היא אינה מוגבלת אך ורק למערכת המוטורית. היא מאפיינת גם את המערכת הרגשית. במילים שלה: "אני מארגנת בתוכי התנגדות לכל פעולה שאני מנסה לעשות ואני מארגנת לעצמי הרגשה סותרת לכל רגש שמתעורר בי. ההתנגדות הזאת נותנת לי תחושה של מרכז חזק. בלעדיה אני כמו בתפזורת". גופה מלא אמירות אילמות: "אין לי שום סיכוי להילחם עם האחר", "אסור לי להשתמש בכוח שלי", "אסור לי להראות את רצוני בדרכים ישירות". היא מתייסרת בתוך מעגל סגור של תחושת זעם וחוסר אונים. ידיה ורגליה מדולדלות מכוח וכל מאמצי ההתנגדות וההתגוננות מול העולם נעשים בהקשחת הגֵו. לייאוש ולזעם אין מוצא יעיל. הם נשארים חסומים ומועצמים בתוך האברים הפנימיים שבגֵו. ד. מבטאת זאת במילים נוקבות: "אני מזדהה מאוד עם ילדים אוטיסטיים, אני חשה בתוכם את הכעס והמחאה ואת הרצון שלהם לנקום. אני רוצה לצעוק אינני יכולה, אסור לי להיות חזקה, אני שונאת את עצמי עם כוח. אינני יודעת איך לסתום את הפער הנורא בין הרצון שלי לזכות באהבה ובין הכעס הנובע מן ההרגשה שאין לי שום סיכוי להשיג אותה".

בהתנסויות התנועה היתה תנודה בין עמידה קפואה בגֵו מעוגל אך נוקשה מאוד לבין תנוחות שבלוליות מעוגלות, שבהן נדמה כי גופה רפוי ונעדר כל כוח. בעקבות החוויה התנועתית יצאו המילים: "אני פשוט לא רוצה לצאת אל העולם, אני לא רוצה להתבגר. אני רוצה להישאר ילדה קטנה, בלי חובות". היא תפסה את עצמה כמי שנאבקת כל חייה נגד שקיעה לתהום הייאוש. השקיעה היתה מקובעת בתוך גופה בקריסה של הגוף לתבניות תנועה חֵיקיות, שלא יכלו לשרת אותה.

שחזור הקשר עם האם באמצעות סגנון התנועה החֵיקי
ג. הגיע אלי לטיפול בתנועה לפני עשר שנים. הוא היה אז בן 28, סטודנט למשפטים. גופו תמיר והבעת פניו אמרה שילוב של רכות ועוצמה במיזוג נעים. לשאלתי מדוע פנה לטיפול ענה ג. שהוא חש שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו. משהו עוצר בו מבפנים. בשיחה, קשה היה להבחין במעצור. הוא דיבר רהוט וברור. סיפר בקול שקט שהתייתם מאמו בגיל שנה, אבל אביו נישא שנית והוא זוכר ילדות רגילה לגמרי. הסברתי לו שבטיפול בתנועה אנחנו עובדים על סיפור החיים דרך הגוף וזיכרונות הגוף בשילוב בין התנסויות-תנועה, מתוך קשב לתחושות, רגשות, תמונות וזיכרונות שעולים באופן ספונטני, לבין שיחות בינו לביני, שבהן אנחנו מנסים ביחד להבין מה שעלה בתנועה. הוא חייך ואמר: "אני יודע. בגלל זה באתי הנה."

כשהצעתי לו לנסות לנוע בתנועה קשובה הוא נענה מייד. ללא היסוס עבר לשכיבה והניע את גופו – גו וגפיים כאחד – בתנועה גלית-מעגלית, שנמשכה כרבע שעה. במינוח המוצע לעיל, תנועותיו היו תנועות ינקותיות-חֵיקיות. הגוף כאילו חיפש משטחים להיצמד אליהם או לחוש את מגעם. הערכתי, שאלה לא היו תנועות מיניות, אלא תנועות מרובד יותר מוקדם.

בתום ההתנסות התקרב אלי ואמר: "זה היה נעים". גם כשחזר שנית לתנועה חזר על אותן תנועות, לא חזרה סטריאוטיפית אלא חזרה מתגוונת על אותם מרכיבים: שכיבה, תנועה מעגלית, הפעלה של כל הגוף. וכך חזרה התמונה התנועתית פעם אחר פעם במשך חודשיים.

לאחר כחודשיים החלו להופיע תבניות תנועה חדשות: זחילה, הליכה על ארבע, ובהמשך קפיצות ודילוגים בעמידה. מעניין, שאלו מעולם לא הופיעו בהתחלת פגישה. כל התחלה נעשתה ממצב השכיבה ותנועות בשכיבה. הרושם היה שהוא חייב, בכורח רגשי, לחזור שוב ושוב על מסלול ההתפתחות הראשוני. תמיד התחיל פגישה בתבניות תנועה חֵיקיות ורק אחר כך היה מביא את עצמו לתבניות-הכנה לקראת מוליות.
בכך אין הסבר מלא. מדוע יימשך גבר בוגר וחסון לתבניות תנועה תינוקיות-חֵיקיות? עלתה במוחי השערה שלפנַי 'תנועה מגית' לא-מודעת. הרהרתי אם ההיצמדות לתנועה החֵיקית היא דרך לא-מודעת לחזור בחווית העצמי אל אותה נקודת זמן שאמא עוד היתה איתו. בשלב מתקדם בטיפול שוחחנו על כך. האפשרות הזאת ריגשה אותו מאוד. עיניו מלאו דמעות. הוא ביקש לצאת שוב לתנועה. שוב חזר לתנועה החֵיקית, אבל התנועות המעגליות היו בטווח יותר גדול. הוא כאילו צייר בגופו מעטפת, שהוא מנסה לגעת בה ולחוש את הדפנות העוטפים אותו. כשחזר אלי אמר: "הרגשתי את אמא בגופי. כאילו חזר אלי משהו ממנה. עכשיו אני יודע שלא איבדתי אותה לגמרי, כי משהו ממנה נשמר בגופי."

מרגע זה חל שינוי ברפרטואר התנועתי של ג., היחס בין שני סגנונות התנועתיות השתנה. לא עוד צורך בלתי מוסבר להישאר בתנועות חֵיקיות. ג. החל לעבור דרך ספקטרום רחב של אפשרויות ואופנויות תנועתיות. בתנועותיו הופיעה יצירתיות שכנראה היתה חסומה קודם. תנועותיו היו למחול שריגש גם אותו וגם אותי. לשינוי הזה היו תוצאות מרתקות גם מחוץ לחדר הטיפול, במרחב הבין-אישי.

דיון
הוספת המושג 'מעטפת הורית-חֵיקית' כמרחב ראשוני של התינוק לא באה לסתור אף אחת מן הפרדיגמות ההתפתחותיות. ההמשגה של שני מערכי-יחס מוקדמים מיועדת להבליט את המוקד החוויתי של התינוק, כלומר של העצמי. תהליך ההתהוות שלו מתחיל בחווית התשתית שהיא חווית היות עטוף בתוך מעטפת הורית-חֵיקית מגוננת, ומתקיים בתוך המרחב שגוף ההורה תוחם לו. כל התורות הפסיכולוגיות והפסיכואנליטיות מייחסות חשיבות רבה לתקופה המוקדמת בהתפתחות. משותפת לכל התורות הללו ההנחה שתינוק מתפתח באינטראקציה עם אחרים בתוך מערך-יחסים מורכב. ברובן הן מתארות את תמונת היחסים בין התינוק להוריו במונחים כגון: 'עולם בין-אישי', 'עצמי מול אחר', 'יחסי אובייקט'. המונחים הללו מטשטשים את העובדה שמנקודת ההתהוות של העצמי הינקותי התפתחות היחסים הבין-אישיים עוברת דרך שתי מציאויות-יחס שונות ולא דרך מציאות אחת מתמשכת. דומה הדבר למתמטיקאי, שמנסה לפתור בעיות עם שני נעלמים על ידי הצבת משוואות עם נעלם אחד בלבד. הטענה המוצגת כאן היא שלכל מושג פסיכולוגי יש משמעות קיומית אחת בתוך המעטפת ההורית ומשמעות אחרת במערכי היחס הבנויים על נפרדות גופנית. מי שמקבל את הנחת היסוד הפסיכו-אנליטית התפתחותית, שבשלב הינקותי טמונים הגרעינים הראשונים של מבנה הגוף והנפש, חייב לנסות לחקור באופן יותר מדויק גם את חיי הגוף ואת שפת התנועה הרגשית בשלב המוקדם ביותר.

השוואה בין מושגים: מבנים נפשיים וייצוגי גוף נפשיים תופסים מקום חשוב בחשיבה הפסיכואנליטית. אני מתמקדת בחיבור בינם לבין חוויות הגוף הפיסי, שפעולותיו מספקות תשתית לייצוגים ולהפנמות נפשיות. דווקא מתוך הערכת החשיבות של ההפנמות והייצוגים הנפשיים, עולה החשיבות של חווית היחסים הגופניים הראשוניים, המספקת אבני בניין ובסיס לתהליכי הפנמה ולמבנים נפשיים. מושגי המפתח בשיח הפסיכולוגי יכולים לקבל משמעות עמוקה יותר אם מביאים בחשבון את נקודת החוויה הגופנית-תנועתית של גוף התינוק הזעיר. המושגים הפסיכואנליטיים הם לא רק הגדרות מופשטות, אלא מסמנים גם חוויות גופניות:

1. המושג 'מרחב פוטנציאלי' (10) קשור ישירות למושג המעטפת ההורית-חֵיקית. ויניקוט מדבר על המימד המנטלי של המושג. למימד המנטלי יש שורש גופני: בראשית החיים, המרחב המעטפתי-חֵיקי מצומצם מאוד ומגביל את חופש התנועה. במרוצת החודשים הבאים, ובמקביל להתפתחות הגופנית-רגשית של התינוק, המרחב המעטפתי אמור להיפתח ככל שהמערכת המוטורית מבשילה ותנועות התינוק גדלות בטווח ובעוצמה. השינויים הללו מתרחשים לא רק ברמה הגופנית אלא גם ברמה של תפיסת עצמי ותפיסת האחר. הגדרת המעטפת החֵיקית כמרחב הראשוני של התינוק אינה סותרת אלא חופפת את כל הפרמטרים של המרחב הפוטנציאלי והמרחב המעברי, כפי שוויניקוט הגדיר זאת.

2. מושג המעטפת ההורית בהשוואה למושג 'שריון מגונן': במובנים מסוימים מושג המעטפת החֵיקית מקביל למושג ה'שריון המגונן' (11), אך מרחיב אותו לכדי ממשות גופנית. בשלב המעטפת החֵיקית, גוף האם או האב יוצר מעטפת הורית חֵיקית מגוננת, שהיא לא רק דימוי אלא ממשות גופנית, כלומר 'שריון גופני-מנטלי מגונן'.

3. objectself או זולתעצמי selfobject: המושגים הקוהוטיאניים 'זולתעצמי', 'התמזגות', מקבלים משמעות עמוקה יותר כאשר מביאים בחשבון את העובדה שבראשית החיים התינוק נמצא במרכז המוחלט, לבדו, ללא מתחרים. גם מושג המעטפת החֵיקית וגם המונח הקוהוטיאני 'זולתעצמי' מבטאים את ההתמזגות הבראשיתית של התינוק עם הגופים ההוריים. קוהוט (8), בדברו על חווית המחוברות המוקדמת טוען שהתינוק חווה את האחר כאילו היה איבר מגופו, מחובר לגופו ונתון לשליטתו. משווה את חווית המחוברות המוקדמת לחווית האחר כחלק מגוף העצמי. תיאור המצב מתאים למושג המעטפת החֵיקית. במקביל למושג 'זולתעצמי', נכון להוסיף את המושג 'עצמי-זולת', שבו דווקא ההורה חווה את התינוק כחלק מגופו שלו. התמזגות גוף התינוק בגופים ההוריים נותן להם פוטנציאל שליטה גדול, אשר טומן בחובו היפוך מיחס 'זולתעצמי' ליחס 'עצמי-זולת'. הוספה זאת מדגישה את כוח הכשלים האמפתיים מצד ההורים.

4. 'מיכל' ו'מוכל': המושג של גוף עצמי עטוף בתוך מעטפת הורית חופף במידה רבה ל'מיכל' ו'מוכל' של ביון (12), אך יש הבדל אחד מהותי – הוספת המימד הגופני-תנועתי למימדים המנטליים שביון מדבר עליהם. למי שמאמין שמבנים נפשיים מתפתחים בד-בבד ובהשפעה הדדית עם המנגנונים הגופניים, זו תוספת מהותית ולא טכנית.

5. מושג המעטפת ההורית בהשוואה ל'אני-עור' (13) – קתרין שאבר (14) כותבת:
"המחקרים התיאורטיים והקליניים על 'אני-עור' התכנסו כולם, כקווים המתכנסים בנקודה אחת, בשיטת אנליזת המעבר. שיטה זו מוגדרת, כפי שראינו לעיל, כ"מערכת של חוקים, גישות והסתמכות על תפיסות, המאפשרים לשחזר אצל אדם יחיד או אצל קבוצה, במסגרת היחסים ביניהם או עם הסביבה, מעטפת נפשית ומנגנון המאפשר תפיסת תכנים נפשיים, 'אני-עור'" (14, עמ' 57).

6. הקושי לפענח את המסרים המוצפנים ברובד הפרימרי של התנועה הרגשית – הטיפולוגיה של הדיבור הגופני-תנועתי המוצגת לעיל מבחינה בין שפת קשר פרימרית-חיקית לשפת קשר מולית. למרות שתנועה נחשבת כערוץ תקשורת לא-מילולי, תבניות התנועה מושפעות מהתפתחות הקוגניציה והשפה. שפת חיק מאפיינת את השלב הקדם-קוגניטיבי וקדם שפתי. היא בנויה על איתותים גופניים-מרחביים שלא קל לפענח אותם. בהיבט זה יש חיבור לדברי שאבר, המתארת את הקושי לשחזר חוויות מוקדמות, מאחר שאין להן עוגנים מילוליים-קוגניטיביים.

"הקושי שבאנליזת המעבר נובע מכך שמטופלים שעליהם היא מיושמת אינם מסוגלים לבטא ביטוי מילולי את מחדלי הסביבה הראשונית כלפיהם, משום שבזמנו לא היה להם מנגנון-הבנה מאורגן עד כדי כך שיאפשר להם להכיר במחדל זה או לייחס את סיבותיו לסביבה הנבדלת מן המטופל עצמו. מאחר שאינם מסוגלים לסמן את המחדל, הם מבטאים את השפעותיו באמצעות הליקויים והעיוותים של הטופוגרפיה הסובייקטיבית שלהם. גופם – בחושיו, בתנוחותיו ובתנועותיו הוא המספק את החומר לפגישה בכך שהוא מאפשר לראות, לגעת, לחוש ולשמוע".(14, עמ' 57)..
תיאור מדוייק זה, מקביל לשני היבטים של מעטפת חֵיקית: 1) מוקדמות החוויה ואי הנגישות של כשל אמפתי מצד המעטפת להיזכרות מילולית; 2) הופעת שפת תנועה חֵיקית, שסימניה עיוותי גוף, תנועות ותחושות ינקותיות והיעדר עוגנים מילוליים.

סיכום
ארון (1), בהקדמה לספרו "Relational perspectives on the body", מזכיר שתי גישות מנוגדות בפסיכואנליזה: האחת מדגישה את הגוף כגורם מכריע ואילו השנייה את הדמויות ההוריות ואת מטריצת היחסים הבין-אישיים כגורם מכריע. כדוגמה להתייחסות לגוף הוא מצטט את ההנחיה שקיבל מאחד המדריכים שלו: "חשוב על גוף, חשוב על לכלוך, חשוב על מין". זוהי התייחסות מצמצמת, הרואה את הגוף כמיכל של הפרשות מלוכלכות ומיניות מלוכלכת. לעומתה, מביא ארון את הגישה ההתייחסותית, המבליטה את חשיבות הדמויות ההוריות ואת דברי מיטשל, ממייצגיה החשובים: "החיים הרגשיים של הילד מלאים ומעוצבים בקווי-מתאר של האופי ההורי…הנושאים שמעסיקים את ההורים הופכים לנושאים שמעסיקים את הילד, האינטראקציות שהורים מאפשרים קובעות את המטאפורות שבהן הילד ישתמש לעיצוב עולמו הפנימי" (1, עמ' XXVI, תרגום שלי, י. ש-ל).

נראה לי שמושג המעטפת ההורית-חֵיקית משלב בתוכו את שתי הגישות – ההתייחסות לגוף וההתייחסות למטריצה הבין-אישית – ומציע הרחבה של הגישה המייחסת חשיבות לגוף. הראייה המורחבת של הגוף מתבטאת בחֵקר התפקודים המוטוריים והתפתחותם בתוך המטריצה הבין-אישית. ההמשגה של המעטפת ההורית כמבנה גופני ממשי וכמבנה מנטלי (דימוי מעטפת), שממשיך להתקיים גם אחרי היעלמו של המרחב הממשי, מרחיבה את הבנת תופעות ההעברה, רגרסיה, דיכאון, בלבול פסיכוטי וכיו"ב.

הרחבה נוספת של ההיבט ההתייחסותי באה לביטוי בהבחנה בין שני הארכיטיפים של המטריצה הבין-אישית: ארכיטיפ הגוף המוחזק במעטפת הורית (מרחב החיק), שזמנו חופף את השנים המוקדמות ביותר וארכיטיפ הקשר האנכי-מולי המתפתח בהדרגה ומקבל דומיננטיות בתפקודים החברתיים (מרחב החוק). על בסיס ההבחנה הזאת מוצעת ההבחנה בין שתי שפות קשר גופניות-תנועתיות: שפת התנועה החֵיקית (החותרת להתמזגות וקרבה עם הגוף ההורי) לעומת שפת התנועה האנכית-מולית (החותרת להתעצמות ונפרדות אל מול גופים אחרים). כל גרעין שפתי מייצג קבוצה של פוטנציאלים ביולוגיים ומנגנונים פסיכופיסיים שמותאמים למערך-היחסים התואם לו. ביחד הם מספקים – כל אחד בסוגו – חומרי גלם לתבניות האישיות, שמתפתחות בהשפעת תנאי המעטפת ההורית והחוויות האישיות הייחודיות של כל ילד. קשב לפרטים הקטנים מוליך אל סגנונות התנועה המוקדמים ואל ההבחנה המבדלת ביניהם. דרך הפרטים הקטנים בהתנהגות התנועתית ניתן לגלות גם את המצוקות והחולשות, וגם את גרעיני הכוח היצירתיות של המטופל.

המושג 'שפת התנועה הרגשית' מתייחס למכלול דפוסי התנהגות גופנית-תנועתית-רגשית. מכלול זה כולל מורפולוגיה של תנועה (צורות הגוף ומסלולי התנועה), תחביר גופני-תנועתי-רגשי (איכויות ביצוע ואופני התארגנות) וסמנטיקה גופנית רגשית (משמעויות נפשיות של תנועות ומיצבי גוף). תמונת התפתחות המבוססת על הבחנה בין שני מערכי-קשר מוקדמים, ולא מערך אחד המשכי, ועל זיהוי של שני גרעינים ארכיטיפיים שמהם מתפתחת שפת התנועה הרגשית מעניקה למתבונן כלים משוכללים יותר לפיענוח החומרים שהגוף מספק "בחושיו, בתנוחותיו ובתנועותיו" (שאבר). הבחנה זו שימשה לי בסיס לבניית פרדיגמה גופנית-תנועתית-נפשית לניתוח התנועה הרגשית. הפרדיגמה היא ניסיון ראשון להגדיר באופן צורני והתפתחותי את המורפולוגיה, התחביר והסמנטיקה של התנועה הרגשית.

ביבליוגרפיה

1. Aron L., Anderson F.S. (Eds.), Relational perspectives on the body. NJ, Analytic Press, 1998.
2. Khan R.M., The privacy of the self. New York, Int. Univ. Press, 1974.
3. Evarts E.V., Brain mechanisms in movement. In: Progress in psychobiology, Readings from Scientific American. San Francisco, W. H. Freeman, 1976.
4. Stern, D., The interpersonal world of the infant. New York, Basic Books, 1985.
5. שחר-לוי י., תלכידי זיכרון ראשוניים: המוטוריות כקוד של הצפנה והחייאה של זיכרונות קדם-קוגניטיביים. שיחות, ח'(3): 172-179, 1994.
6. Shahar-Levy Y., The function of the human motor system in processes of storing and retrieving preverbal, primal experience. Psychoanalytic Inquiry, 21(3): 378-393 NJ, The Analytic Press, 2001.
7. Mahler M.S., Pine F., Bergman A. (Eds.). The Psychological Birth of the Human Infant. New York, Basic Books, 1975.
8. Kohut H., The restoration of the self. New York, Int. Univ. Press, 1977.
9. Erikson E.H., Childhood and society. New York, W.W. Norton, 1963.
10. Winnicott D.W., Playing and reality. London, Pelican Books, 1971.
11. Khan R.M., The privacy of the self. New York, Int. Univ. Press, 1974.
12. Symington J., Symington N., The clinical thinking of Wilfred Bion… London and New York, Routledge, 1996.
13. Anzieu D., The skin ego: A psychoanalytic approach to the self. New Haven and London, Yale University Press, 1989
14. שאבר ק., דידייה אנזיה. תל-אביב, תולעת ספרים, 2000