הטבעות ידיים כתופעה רגשית התפתחותית וכייצוג של האני

מאת רותי הרפז
תרפיסטית באמנות ובעלת תואר שני בחינוך מיוחד וייעוץ
ruthsara@hotmail.co.il

תקציר

מאמר זה מתאר תופעה של הטבעות ידיים בתהליך טיפולי באמצעות צבע או חומר. הסיבות לתהליך שונות. במאמר מוצגות מספר גישות להבנת התהליך. הגישות הן מתחום התרפיה באמנות, גישות בפסיכותרפיה וגישות התפתחותיות.

במאמר נסקרות תיאוריות מתחום הפסיכותרפיה וההתפתחות הרגשית. תופעת ההחתמה ותיאורית ההתקשרות (בולבי ,1969). פיאזה (1969) וגוליה קריסטבה (1974) שפה סמיוטית מול שפה מילולית. הסבר החוויה האוטיסטית על ידי פרנסיס טוסטין (1978) וביון (1962) . הגישה הפנומנולוגית בתרפיה באומנות מיוצגת על ידי מלה בטנסקי (1977). התפתחות הייצוג הסימבולי (מתיוס,1984),רגרסיה (לובנפלד,1965), לכלוך וניקיון,סדר וארגון (דוגלס,1984) והפרשות סימבוליות של הגוף (פרויד,1950: אברהם,1921: מלני קליין ,1932). הפיזיולוגיה של העור, הפסיכופיזיולוגיה של העור, ביטויים מילוליים הקושרים את העור עם פונקציות שונות ,תפיסת העור כאני רגשי "האני עור" דידיה אנזייה(2004), ותיאור תופעות הקשורות בעור(מונטגו,1971).

החלק התיאורטי מלווה בהצגת מקרים מהשטח ובהצגת צילומים מהתוצרים שנוצרו במהלך הטיפול. הגישה ההתפתחותית מיוצגת בהצגות המקרה בילד עם תסמונת אספרגר וילד עם אילמות סלקטיבית, ובהצגות המקרה האחרות מובאים הסברים מגישות פסיכותרפיות כמו הצגת המקרה של ילדה המטביעה ידיים בחומר או קבוצה של שני ילדים המטופלים ביחד.

בסיכום המאמר מובאת הגישה שלי כתרפיסטית באמנות , המציעה שתהליך הטבעות הידיים הנו משולב: גופני ורגשי ,נוירו-ביולוגי והתפתחותי ויש לו חשיבות מרובה בייצוג "האני הרגשי " של המטופל באמצעות העור .

מבוא

כתרפיסטית באמנות אני חווה כל פעם מחדש את הכמיהה והרצון של ילדים מטופלים למרוח צבע גואש או צבעי אצבעות על הידיים ,להתלכלך ולהטביע את כפות הידיים על הנייר ,על השולחן,על הקיר, על עצמם, על הוריהם או על המטפלים. במילים אחרות "להטביע את חותמם" על כל מה שנמצא מסביבם.

במשך השנים אני מנסה להבין את הגורמים להתנהגות זו ומהו הערך התרפויטי הנלווה לתהליך. "ילדים רגילים" בגן הילדים חווים את החוויה בדרך כלל ללא קושי. בחדר הטיפולי, ילדים שלא נוהגים להתלכלך או לגעת בצבע נוזלי, בשלב בו הם "משתחררים" מההגנות ומתחילים לגלות עולם חדש, מקצינים את החוויה ומרשים לעצמם יותר חופש הנחוה לפעמים כ-acting out- ורגרסיה בשרות האגו (קריס,1952). בשלב הגילוי מופיעה מעין חוויה אקסטטית של שחרור ללא גבולות או דחיית סיפוקים.

האם התהליך והעשייה מספקים הנאה חושית ,תחושתית, הרגשה של שליטה למול חוסר שליטה- וייצוג "המרד" נגד הגמילה ועשיית הצרכים בצורה בוגרת? כלומר הטבעות הידיים הנן תוצאה של תהליך וצורך התפתחותי.

כיוון מחשבה נוסף הנו של ייצוג ה"אני" דרך העור "האני עור"(אנזייה ,2004).
במאמר זה אתאר את ההבנה שלי לתהליך בהסתמך על הגישות התיאורטיות בתרפיה באמנות ופסיכותרפיה ובעקבות תצפיות וטיפול בילדים בעלי דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון עצמי, פחדים, קשיי קשב וריכוז, אילמות סלקטיבית, אספרגר ועוד.

סקירת ספרות

התנסויות בילדות הינן אוניברסליות אך שונות. השונות כרוכה בסביבה החינוכית והתרבותית בה גדל הילד. בדפוסי הקשר השונים בין האם לילד, בדינמיקה המשפחתית, ביחסי הורים-אחים ובמשפחה המורחבת, בחברה המושתתת על יחסי גומלין בין ערכי תרבות,חינוך,מצב פוליטי ומצב כלכלי.

קיימות גישות שונות לשימוש בחומרי האמנות ככלי טיפולי, אולם המכנה המשותף לכל הגישות ,הנו ההנחה שהאמנות מהווה כלי תקשורת חלופי שאינו כרוך בשפה מורכבת ומתוחכמת. תהליך העשייה האומנותי משמש לילד שפה אחרת בלתי מילולית וסימבולית באמצעותה הוא מבטא באופן בלתי מודע ,רגשות ,משאלות,פחדים ופנטזיות המייצגים את עולמו הפנימי.

השפה הנה אמצעי ביטוי אוניברסלי אך אם איננו מכירים את השפה המדוברת כיצד נוכל להשתמש בה? השפה מאפשרת לנו גם לסווג רגשות וחוויות והילד לומד מהר מאד להשתמש במילים כמו "לא" וזה "שלי", לפעמים המילה שלי מקדימה את המילה אני.

מילים אילו מאד חשובות בחוויית הטבעות הצבע כיון שהילד שומע כל הזמן גם בקול החיצוני וגם בקול הפנימי : "אסור להתלכלך", וכשהוא חש את הצבע ומלכלך באמצעות ידיו שלו הוא חווה את חווית ה"שלי", בלי לומר זאת מילולית. חווית השלי מובילה אם כן לחוויית ה"אני" ואתייחס לכך ביתר פירוט כשאתאר את גישת האני -עור.

הגישה הפנומנולוגית בתרפיה באומנות
הפנומנולוגיה בהגדרתה עוסקת בתופעות (פנומנות) של ההכרה. היא עוסקת בקשר בין מציאות אובייקטיבית מחוץ לאדם והרגשות והמחשבות העולות בו על מציאות זו בתוכו.

הפנומולוגיה פועלת בשני כוונים. הכוון הראשון הנו בהתבוננות בתופעות של ההכרה הניתנות לצפייה. הכוון השני הנו התבוננות מרוכזת וממוקדת תוך שילוב בין הראיה והחשיבה. תופעות ההכרה הסובבות אותנו הן רבות: חפצים שונים, מחשבות , חומרים, מצבי רוח, חלומות, סיטואציות רגשיות, חוויות, פנטסיות ודימויים מודעים ולא מודעים.

התהליך הפנומנולוגי בתרפיה באומנות מורכב משלושה שלבים:

א.המטופל והמטפל מתבוננים בציור או בתוצר האומנותי. בהכנת התוצר המטפל צופה בלבד ואינו מתערב בתהליך. ההתבוננות דומה להתבוננות ביצירת אומנות במוזיאון או בתערוכה.

ב.שיחה בעקבות התוצר בגישה הפנומנולוגית. שיחה זו כוללת את האלמנטים של היצירה האומנותית מבחינת מרכיביה. קו, צבע , צורה , ניגודים, כתמי צבע, חללים, תכנים, צורות ודפוסי ביטוי של מתח ורפיון ושאר האמצעים בהם השתמש המטופל על מנת לגלות או להדחיק משמעויות אישיות מיוחדות. שלב זה חשוב כיון שהיצירה הופכת להיות במרכז הטיפול ובכך מפחיתה חרדות וחששות מצד המטופל,זה לא אני זו היצירה…

ג.בשלב זה משתף המטופל בתחושותיו ככל שניתן והמטפל מקשיב. ילדים לעיתים קרובות מתקשים לשיים ולהגדיר את חוויותיהם ותחושותיהם בשלב זה. תהליך היצירה מתחיל "יש מאין" ולעיתים המטופל מתקשה מאד בשלב זה. נגיעות קלות , טביעות אצבע בצבע ובחומר בעידודו של המטפל יכולים לגרום ליצירת התוצר החדש ולפעמים למרות שהוא התחיל ,המטופל הורס אותו כתוצאה מזעם, כעס או שהוא חושב שהתוצר אינו מספיק טוב או יפה.

כיון שהמאמר הנוכחי עוסק בהטבעות ידיים אתייחס למשמעות הצבע וההפשטה בלבד. הצבע מצביע על הצגת הרגשות והתגובה הרגשית במישור התנהגותי. ההצללה לעומת זאת מתייחסת לארגון הצרכים הרגשיים הפנימיים. צבעים דיפוזיים ללא צורה נראית לעין מראים תגובה רגשית בלתי נשלטת לעומת צורה מוגדרת ופחות צבעונית המצביעה על שליטת יתר. ההפשטה הופכת את התופעה המוצגת לאנונימית. האנונימיות משמשת כרשת ביטחון למטופל עד שיוכל לבטוח במטפל.

התפתחות הייצוג (רפרזנטציה)

הביטוי של הילד באמצעות הטבעות הידיים נראה כצורה של רפרזנטציה. בכל רפרזנטציה קיימים שני מרכיבים: המרמז והמרומז. ההיבט הבסיסי של כל רפרזנטציה הנו התאמה בין המרמז והמרומז. לדוגמה :תינוק בן 4 חודשים מתחיל לשחק עם שתי ידיו. הוא מגלה שיד אחת מתאימה לשניה יחד עם זה הן נבדלות זו מזו.

בגיל שנה עד שנה וחצי קיימת קואורדינציה עין – יד מפותחת והילד מגלה כי העברת עצמים על משטח מותירה עקבות. העקבות המוקדמים המכונים "שרבוט לוקומוטרי" מאפשרות לילד להניע את גפיו והוא נהנה מהתנועתיות יותר מאשר מהעקבות שנותרו. הוא ממשיך לגלות עניין ומבחין בצורות הנותרות שנשארות ומסב את תשומת ליבו לצורות, וגם כאן נוצרת התאמה. הילד ממשיך ליצור ציורים בתנועות אחידות וחוזרות ומגיע לשלב השרבוט עם שם ובהמשך הרצף ההתפתחותי יוצר ציורים עם סכמות כמו דמות ראשן ואיש.

מתיוס(1984) מתאר רעיון הנקרא רפרזנטציה של פעולה. הילד משתמש בתנועה ממשית של כלי על משטח של תמונה לצורך התאמה לתנועות אחרות שקימות ומיוצגות בזיכרונו. הוא מכנה זאת "התנהגות סימון". התנהגות זו מכוונת את הילד להתייחס לציור כיצירת סימנים המתאימים לעצמים חיצוניים הקיימים בעולם.

פיאז'ה מתאר את התפקוד הסמיוטי (פיאג'ה ואינהלדר 1969): הילד מצייר ציור, אך כיון שכישוריו לא התפתחו הוא אינו יכול לייצר שנית צורה זו. בהטבעת ידיים הוא מעתיק אחד לאחד את ידיו ומאושר מגילוי ההתאמה ללא מאמץ וללא תחושת כשלון.

הטבעות הידיים נראית אם כן לפי הגישות ההתפתחותיות כפעולה שלא מצריכה מאמץ ואפשרית גם במקרים של פיגור שכלי והיעדר יכולת שכלית גבוהה.
במילים אחרות הטבעות הידיים נובעות מתחושה נוירולוגית מוטבעת ומולדת.

רגרסיה ושימוש בצבעי אצבעות

ויקטור לובנפלד(1965) שולל שימוש בצביעה באצבעות בילדים צעירים כיון שלטענתו יש בכך לגרום רגרסיה לרמות פרימיטיביות.
לדעת מטפלים אחרים השימוש בצבעי אצבעות מאפשר לילד להגיע לעצמאות תוך כדי סימון ומחיקת הסימנים הנוצרים על פי רצונו. בשימוש בצבעי האצבעות הילד מזהה את השוני מלכלוך או צואה. לעיתים בעת ערבוב הצבע הוא מגיע למרקם או לצבע המזכיר אסוציאטיבית את הצואה ואז נערך דיון על המשמעות מבחינתו. בתהליך המשחק בצבע הנגיעות ,החריטות ,עשיית הסימנים והערבובים מביאים לתוצאה הסופית של הטבעות כפות הידיים .

לכלוך וניקיון –סדר וארגון

דוגלס (1984) מתייחס ללכלוך כסימבול הולם של חוסר צורה יצירתי. בחברה בה אנו חיים קיימת מערכת חיצונית של סדר וסטריאוטיפים שבה ילדות קטנות ,טהורות ונקיות נעשות מטונפות ,מדממות ,רגשניות לאחר הבגרות המינית. לעומתם ילדים קטנים הופכים לאחר הבגרות המינית לגברים נקיים בעלי חשיבה לוגית. חוסר הסדר והלכלוך נתפס כהרסני. הלכלוך מפריע והוא מסמל סכנה ועוצמה כאחד. הילד מסוגל לשמור על הניקיון בביתו אך בחדר הטיפול הוא יכול לאפשר לעצמו להתלכלך ויותר מכך גם להראות לאחרים. בתהליך היציאה מהלכלוך קיים גם טקס התנקות או היטהרות ולכן למרות היותו של הלכלוך הרסני והורס דפוסים, קיים בו כוח לבניה.

הפרשות הגוף הסימבוליות

בשלב האנאלי (פרויד 1950) הופכים פי הטבעת והפרשת הצואה לעיקר תודעתו העצמית של התינוק ולמקור של הנאה. בתקופה זו מתפתח האגו, שליטה בגוף ובסוגרים וסוציאליזציה של דחפים ליבידינאליים והנה אחד מעיסוקיו העיקריים של התינוק.

תוכן המעיים היוצא מייצג את מתנתו הראשונה. ההפרשה מאפשרת לתינוק לבטא היענות אקטיבית לסביבה והימנעות מהפרשה (עצירות) את סירובו לציית.
קרל אברהם (1921) ומלני קליין (1932) כתבו על האמביוולנטיות המאפיינת את התייחסותם של הילדים להפרשותיהם. בתחילה אילו מתנות מצד הילד ומסמלות רצון לשיתוף פעולה ולאחר מכן הן הופכות אמצעי לדחפים עוינים הקשורים לרצון לשחק ולהרוס. מכאן ניתן להבין את הטבעות האצבע בצבע כניסיון לחוות את המתנה הקשורה בהפרשות ומאידך הזעם והרצון להרס בכך שהילד מנסה "ללכלך" גם את הסביבה.

החתמה

בולבי (1969) מתייחס לתופעת ההחתמה. במרבית העופות והיונקים קיימת נטייה גנטית של הוולדות לשמור על קרבה מיוחדת ומובחנת עם דמות ייחודית, בעיקר דמות האם.

החשיבות הנה בכך שהוולד נותר צמוד לאם ועוקב אחריה בכל תנועותיה. הוא מחפש אותה גם כשהיא איננה ומשחר אליה בחוסר ישע רב. חוסר ישע זה בעוף או ביונק דומה לחרדתו של התינוק האנושי מהפרידה מהאם והיא פוסקת ברגע בו מתרחש הקשר עמה. בולבי אם כן, הציע את תיאורית ההתקשרות לעומת הגישה שהייתה מקובלת באותה תקופה (אנה פרויד) שהתינוק קשור לאם בקשר אוראלי צר של הנקה, גמילה ,אבדן ואז הלוצינציה של השד. התינוק מתרפק על שד האם, גופה , ובגדיה והיא מצידה מגיבה בהתרתה של ההתרפקות, המביאה את התינוק לתחושה של אימה ללא שם כפי שהציע מאוחר יותר ביון (1962).

במידה וההתרה תהיה מוקדמת מדי ולא צפויה, תחושת התינוק תהיה מבולבלת והוא יחווה חוויות של חוסר בטחון, חוסר יכולת ללמוד מהניסיון הפרטי שלהם, ללא יכולת לייצג ניסיון או לשאוב ממנו פרספקטיבות חדשות.

התינוק יחווה קשיים בהתנתקות בינו לבין האחר, קושי להיגמל מהמגע המישושי, קושי בייצוב יחסו לעולם ולסביבה, קושי בהבנת "הראיה" (גם מושגית לא רק פיסית) של הדברים והמציאות הנפשית ולסגל חשיבה מופשטת.
התינוק/מבוגר יישארו צמודים לאחר בחוויה החברתית, בתחושותיהם, רגשותיהם ובחיים המנטליים ויחששו מחדירה של ראיה, מגע או מין.

בולבי (1969) מאמץ את תיאוריית הבקרה וההתקשרות נראית לו כצורה של ייצוב הומיאוסטזיס. מטרתו של התינוק להחזיק את האם במרחק בו היא נותרת זמינה. מהלכים אילו משמחים או מגבירים קרבה והליכה (בכי,חיבוק) ומעודדים את האם לעשות כך (חיוכים, התחנחנויות). התקשרותה של האם מטרתה להגן על התינוק והיא משתנה ככל שהילד הולך וגדל אך לא כך תגובות חוסר הישע שלו כשהוא מאבד אותה. הילד מסוגל לעמוד בהיעדרויות ממושכות יותר של האם אך נותר תמיד מבוהל, באותו אופן אם אינה שבה כשהוא מצפה לה. בגיל ההתבגרות נשמרת תגובה זו בצורה מופנמת שכן המתבגר חפץ להסתיר אותה מהזולת וגם מעצמו.

ה"אני עור"

תחושות העור מופיעות בתינוק האנושי עוד לפני לידתו ומעוררות את מערכת התפיסה והמודעות. העור הוא נושא אינסופי למחקר. בשפה הרפואית קיימים שמות שונים לקרומים ובייחוד בצרפתית קיים מונח בשם "אם עור" המגדיר את עורה של האם כעור ראשוני. קיימים ביטויים נוספים בשפה המילולית המתייחסים לפונקציות המשותפות לאני ולעור.
דוגמאות לביטויים כאלה:
פונקציה של מישוש: "ללטף את האגו","מגע של קסם".
פונקציה של סילוק הפרשות: "בזיעת אפיים","גורם לו להזיע".
פונקציות של תוקפנות או מגננה: "עור של פיל","פושט עורו" ,"חושש לעורו".
פונקציות של הזדהות :"להיכנס לעורו של מישהו","להפוך את עורו".
פונקציה של מבחן מציאות :"לשים את האצבע על"…
פונקציה של תקשורת: "לבוא במגע".

הפיזיולוגיה של העור

העור האנושי בנוי, כמערכת עם רגישויות חישה, למגע, לחץ, כאב, חום ועוד. העור נמצא גם בקשר הדוק עם יתר החושים החיצוניים: שמיעה, ראיה, ריח, טעם ועם תחושת התנועה והאיזון.

העור משמש גם לחילוף סימנים עם הסביבה הבא לידי ביטוי באמצעות היזון חוזר. העור מסוגל לקלוט גירויים אך אינו יכול להדוף סימנים מטרידים כמו העין לדוגמה (סגירת עין) הוא גם אינו מוצף במלל כמו דיבור או כתיבה.

העור הנו איבר חישה אך ממלא פונקציות נוספות : הוא נושם , פולט, מפריש ומסלק, הוא שומר על טונוס מיוחד, מעודד נשימה, זרימה , עיכול, הפרשה, התרבות ובעל תפקיד בחילוף החומרים בגוף.

תפקיד חשוב נוסף הוא הגנה על השלד והחזקת הגוף ובעיקר באמצעות השכבה הקרנית העליונה שלו, הברק הקרטיני וכריות השומן מתחתיו. מכל אברי החישה הוא החשוב ביותר. ניתן לחיות ללא יכולת שמיעה או ראייה, ללא חוש טעם או ריח אך לא ניתן לחיות ללא עור בשלמותו או רובו ככולו.

ביונקים השונים הפרווה משמשת כמגן גרייה (עפ"י פרויד) ובאדם האזורים השעירים בעור הופכים לאזורים ארוגניים מועדפים של הדחף המיני.
לכל אדם מאפיינים בולטים בעור מבחינת המרקם, הצבע, הרכות /או נוקשות במגע, יובש, זיעה רגישות עצבית לכאב או לחץ, רגישות לחום וקור.

הפסיכופיסיולוגיה של העור

תפקודו של העור פרדוקסאלי למעשה ומכאן ניתן לתהות האם הפרדוקסליות הנפשית נשענת בחלקה על תפקודו של העור. העור מגן על איזון סביבתו הפנימית של האדם מפני הפרעות חיצוניות אך בעצם משמר את עקבותיהן של ההפרעות החיצוניות הללו : שריטות, צלקות, שינוי צבע, שינוי מרקם.

במקביל מצבים פנימיים שאותם הוא אמור לשמור מתגלים במידה רבה כלפי חוץ דרך העור (חיוורון לדוגמה). כאשר מתבוננים בעורו של האדם העור מהווה בבואה של מצבו הגופני והנפשי המשתקפת דרך העור (ניתן לפעמים להסוות מצב ע"י שימוש בתכשירים קוסמטיים, או ניתוחים פלסטיים).

אלמנטים ייחודיים נוספים של העור: טביעות אצבעות של האדם הן אופייניות ואישיות. לרוב מתארים אדם בספרות או בשיחה עפ"י מראהו החיצוני-מבנה הגוף , צבע עורו וכו'. קיים דימוי של כתיבת שירים ע"י משורר כאריגת מילים על הדף ויצירת עור של מילים.

העור חדיר וחסין כאחד, שטחי ועמוק, אמיתי ומטעה, העור מתחדש ללא הרף ובו בזמן הולך ומתייבש, הוא גמיש ומתכווץ. העור מזמין השקעות ליבידינאליות, נרקסיסטיות ומיניות, באותה מידה הוא מעורר גם שלווה וגם פיתוי(לדוגמא בזמן ליטוף).

העור מספק כאב והנאה, הוא מעביר למוח אינפורמציה הבאה מבחוץ, גם אינפורמציה שאינה משישה ובו בזמן תפקידו למשש כדי לחוש מבלי שהאני יהיה מודע לכך.
העור מוצק אך גם פגיע. הוא משמש את המוח אך בניגוד לתאי עצב הוא יכול להתחדש. כאשר העור ערום הוא ממחיש מחסור אך גם התרגשות מינית (סיפור אדם וחווה). העור מתריע על פגיעות אך מראה גם יכולת הסתגלות.
העור בעל מעמד של מתווך ,הוא משמש למעבר.

קיימות 3 תופעות עיקריות הקשורות בעור ( מונטגו 1971):

1. השפעת הגירויים המישושיים (טקטיליים) על פעילותו והתפתחותו של האורגניזם-הקשר שבין המישוש של האם והגרייה לפעולות שאחרי הלידה.

2. השפעות יחסי הגומלין המישושיים על ההתפתחות המינית (חיפוש בן זוג, יכולת לאורגזמה, הנקה).

3. גישות תרבותיות כלפי העור והמגע: לדוגמה האם האסקימואית הנושאת את התינוק העירום על גבה ואז מתקיים דו-שיח ביניהם והאם מנחשת ומקדימה את כל צרכיו דרך המישוש. הילד האסקימואי חי בביטחון יסודי בתוך סביבה עוינת.

קיימות לטענת מונטגו חברות האוסרות על נגיעה או מגע כדי למנוע גירוי מיני, או מגע נוקשה בעור באמצעות הלקאות וכפיה של פעולות מכאיבות בטקסי מעבר.

ביבן (1982) טוענת שהעור מספק גרעין פנטזמטי למטופלים שסבלו מחסכים מוקדמים. לטענתה התאבדות נתפסת כיסודה מחדש של המעטפת שהייתה משותפת להם עם האובייקט האהוב.

הפה משמש לתינוק לצורך מגע באותה מידה בה הוא משמש לבליעת מזון ובכך מסייע לתחושת הזהות ולהבחנה בין חי ודומם. ההטמעה של האובייקט ע"י העור קודמת כנראה להבלעה ע"י הפה. העצמי אינו תואם בהכרח את המנגנון הנפשי. אצל מטופלים רבים חלקים מהגוף או הנפש נחווים כזרים.
התינוק מטיב להכיר את העור בידיה ושדיה של האם לכן ההשלכה של העור על האובייקט הוא מהלך אופייני בחייו של התינוק.

באמנות, בד הקנווס עליו מושלכים הצבעים, משמש כמעין עור סמלי עדין ביותר ומשמש כחוצץ בין האמן והדיכאון. אצל תינוקות שהופרדו מוקדם מדי מהאם מתגלה השקעה אוטו ארוטית של העור מוקדם יותר. כבר בתנ"ך קיים ניסיון להטעיה בתחושת העור בסיפור יעקב ועשו. רבקה מכסה את ידיו של יעקב בעור גדי כדי להטעות את יצחק העיוור.

המשוררת סילביה פלאת כותבת על העור המתקלף בקלות כעטיפת נייר…
לעיתים נתקלים בגירוד מוגזם של העור שמייצג צורה ארכאית של תוקפנות כלפי הגוף במקום להפנותה כלפי האני. הגירוד מלווה בהרגשות בושה , ולא ניתן להפסיקו. התחושה של המטופל במצב זה שקיים כוח חבוי ובלתי נשלט המניע אותו עד כדי עשיית חורים בעור. עם עליית רגשות הבושה מתנתק המטופל ע"י חזרתו של הגירוי הארוטי שמספק הגירוד כתופעה פתולוגית (טיסרון,1992).

לפני מספר שנים טיפלתי בנערה בת 11 שנהגה לשרוט את עור ידיה עד זוב דם. הגירוד היה באמצעות ציפורניה ואפילו בזמן רחצת הידיים בסבון. הגירוד התבטא גם בגירוד ברגליה ללא יכולת שליטה או הפסקת הגירוי. הטלת המום בעור הנה ניסיון לשמר את הגבולות של הגוף והאני. בטיפול ניסינו להעביר את ממד הגירוד מהעור לדף או לחומר.

בעבודת הצבע והטבעות כפות הידיים ניתן לראות תופעה זו של גירוד הדף (במקום העור האמיתי) ועל כך ארחיב בפרק הדיון.

פנים וחוץ והחוויה האוטיסטית

במאמריה של פרנסיס טוסטין (1986,1981,1972) קיימת התייחסות לחוויה האוטיסטית למשמעויות החוץ, פנים, קשה ורך מחוספס וחלק. טוסטין סבורה כי ילדים אוטיסטים רבים בהתחילם לצייר טרודים בבעיות של פרספקטיבה ובציור עצמים תלת ממדיים. ילדים אילו לדעתה אינם מסוגלים לתפוס מושג כמו "בפנים". חוסר יכולת זו משמש לדעתה את אי המודעות שלהם למרחב הפנימי והחיצוני ולכן אין להם תודעת נבדלות.

יש להם בנוסף קושי בתפיסה מוכוונת –עצם ולכן הם משתמשים באופן טקסי וסטריאוטיפי בחפצים שהם צופים בהם, אולי גם בגלל הקושי שלהם בחשיבה סימבולית ושימוש בדמיון. מצד שני הם מתבוננים בחפץ בכל פעם ורואים אותו כאילו ראו אותו בפעם הראשונה. הטבעות הידיים בילדים אוטיסטים יכול להתפרש כתהליך שבו הילד מנסה באמצעות התחושה להבחין בין חוץ ופנים ולהשאיר עקבות שרואים עם הצבע, להשתמש בידיים בחזרתיות פרסברטיבית, לראות בכל פעם את הידיים כאילו הם רואים אותן בפעם הראשונה, ולחוות בכל פעם את הפנים והחוץ ללא הפנמה למעשה.

התינוק מפנים את יחסי האם-תינוק כיחסי מכיל –מוכל, בעקבות תהליך זה נוצר "מרחב רגשי" ו"מרחב מחשבה" (המחשבה הראשונה של היעדר שד היא ההופכת את התסכול שגורמת היעדרות השד לנסבל), המובילים אל מנגנון החשיבה של המחשבות (ביון, 1962) וייצוגים של "אני אמבה "רך ורפוי" ו"אני צדף קשיח", הן באוטיזם הראשוני של הילד והן באוטיזם השניוני המשוריין (טוסטין ,1972). עור שני שרירי , כשריון הגנה-התקפה אצל הסכיזופרן (אסתר ביק,1968).

העור משמש "מכיל" נפשי (Container) ובמצב של דפרסונאליזציה קיים הדימוי של מעטפת שניתן לחוררה בקלות והחרדה הראשונית עפ"י ביון מאפשרת נזילת חומרי החיים דרך החורים הללו.
האינטגרציה של האני בזמן ובמרחב עפ"י ויניקוט (a1962) תלויה בholding של האם. הפרסונאליזציה של האני תלויה ב- holding וכינון יחסי האובייקט תלוי בהצגת האובייקטים על ידי האם (השד, בקבוק) שהתינוק מוצא בהם סיפוק לצרכיו.

האני מבוסס אמנם על אני גופני –אך רק כאשר התהליך מתרחש כשורה מתחילה עצמאות התינוק להתקשר לגוף ותפקודיו, בעוד העור משמש כקרום גבול (ויניקוט, 1962). גבולותיו של דימוי הגוף נרכשים בתהליך הפירוד של הילד מאמו.

דיון

הגישה שלי בתרפיה באמנות מבוססת על הגישה הפנומנולוגית (בטנסקי,1977 ). גישה זו מתייחסת למאפיינים של היצירה מבחינת הקו, צבע, צורה, קומפוזיציה, התייחסות לדף, האם הדף עמוס צבע או ריק וכן לתהליך היצירה ופרשנות המטופל.

המטפל אינו מפרש את היצירה או את התהליך למטופל. הוא יכול להתייחס לכל מה שקורה אך לא לתת פרשנות אנליטית כפי שמקובל בפסיכותרפיה מילולית. בנוסף קיימים כללים מסוימים לגבי הכנת החדר לטיפול הsetting- הטיפולי, הכנת החומרים והגשתם.

בחלק מהמקרים המטפל מאפשר למטופל לבחור בעצמו את החומרים במפגש ובחלק מהמקרים הוא מגיש למטופל חומר ספציפי המתאים לשלב הרגשי בו נמצא המטופל ולמטרות הטיפול באותו זמן. המטפל מכיר את תכונותיהם של החומרים ויודע אילו חומרים מזמינים "התנהגות רגרסיבית" ואילו חומרים משמרים גבולות ומאפשרים הגנה על המטופל מפני דחפים מאיימים ותחושות הצפה ותסכול.

החומרים המעודדים תגובות רגרסיביות הנם צבעים נוזליים מדי, צבעי אצבעות וחימר, ולכן לדוגמה הם לא ייבחרו ככלי טיפולי במפגש הראשון עם מטופל חדש או מטופל פסיכוטי. צבעי האצבעות הנם צבעים במרקם של "פודינג" לא נוזליים אך גם לא מוצקים, ניתן להכינם לבד, בגני הילדים נהוג להכינם על ידי בישול מים וקמח והוספת צבע ולעיתים הם מוגשים לילד בטמפרטורה חמימה למגע. ברב חדרי הטיפולים נהוג להשתמש בצבעים מוכנים, הם פחות מתקלקלים והם קרירים למגע.

בתהליך העבודה עם ילדים בצבעי אצבעות אני נוהגת להגיש לילד את הצבעים על גיליון הנייר כשאני בוחרת בתחילה את שלושת "צבעי היסוד" אדום כחול וצהוב. בהמשך הילד יוצר את שאר הצבעים מתוך ערבובם של צבעי היסוד ואז אני מוסיפה צבע לבן.

את הצבע השחור אני מגישה רק על פי בקשת הילד כיון שהשימוש בשחור מאפיל על כל שאר הצבעים , המילה "מאפיל" גם ברמה המטפורית וגם ברמה המוחשית. הילדים מצדם לעיתים מבקשים לחוות ולראות את "הצבע השחור החזק" המשתלט על הנייר ו"מוחק "את שאר הצבעים, תרתי משמע גם ויזואלית וגם בתחושה הפנימית: שולט , נשלט, חלש ומנצח את כל הצבעים.
את הצבע החום אני מגישה רק באם הילד מבקש. לצבע החום לעיתים השפעה רגרסיבית בגלל דמיונו לצואה.

לעיתים משתמשים המטופלים, בנוסף לידיים, באמצעים נוספים המשמשים לחריטה, קריעה או הדבקה מחדש. לפעמים המטופלים מתפתים לעבוד עם צבעי גואש בדרך דומה, למרות שלא הייתה הכוונה לעבודה בצורה זו. הם לוקחים חופנים של צבע גואש /צבעי אצבעות מהפלטה ומורחים על הידיים, על החלק הפנימי של כפות הידיים, על גב כף היד ולאורך הזרועות עד היכן שידם מגיעה או הלבוש מאפשר.

קיים תהליך דומה של הטבעות כפות הרגליים בצבע אך מניסיוני הוא פחות רגרסיבי והילדים פחות "מתפתים" למרוח צבע על הרגליים מאשר על הידיים.

תיאור מקרה –כרמל

כרמל בן 10, תלמיד כתה ד' בן קיבוץ ולומד בבי"ס קיבוצי בחינוך הרגיל. אביו של כרמל מורה והאם מטפלת בתינוקות. לכרמל שלושה אחים והוא הצעיר במשפחה.

כרמל הגיע לטיפול רגשי במרכז טיפולי עקב בעיות תקשורת וקיבל טיפול פרטני באותה תקופה. הוא אובחן ע"י פסיכולוגית פרטית, שנבחרה ע"י המשפחה, כילד עם תסמונת אספרגר אך ההורים לא הסכימו עם האבחנה וסירבו לקבל עזרה מוסדית (ביטוח לאומי וכו"). לטענתם הם חששו מתיוגו של כרמל כילד אוטיסט.

כרמל היה מנותק מחברים, הוא השמיע קולות מוזרים, ולא יצר קשר עין. התקשורת המילולית פעלה ברמה של שאלות מאוד קונקרטיות, בתבניות סדורות וללא גמישות. הוא אהב למרוח דבק על הידיים ולקלף אותו. הוא מרח צבעי ידיים על הנייר והטביע את חותמו על הדפים וגם על קיר הסלוטקס (לוח מסיבי עץ המוברג לקיר ועליו אנו מניחם גיליונות נייר ועובדים).

כרמל לא נהג לצאת מהחדר ולהראות להורים שישבו מחוץ לחדר הטיפולי את ידיו המלוכלכות. בזמן העיסוק בצבע והחוויה החושית תחושתית, נראה מעין תהליך אקסטטי של כרמל עם עצמו, נגיעות, מריחות, שריטות, חריטות וערבוב כל הצבעים עד יצירת צבע אחד כהה כחול שחור ואז הטבעתו עם כפות הידיים. בתמונה מצד ימין רואים את חריטות האצבעות והציפורניים על גיליון הניר. הגירוד המסיבי מבטא אגרסיה ותוקפנות הבאה לידי ביטוי גם בקריעת מגש קלקר המרוח בצבע בתמונה.

קריעת מגש

טוסטין(1972) טוענת כי באוטיזם ראשוני חסרות שתי מעטפות ואז האני הופך ל"אני אמבה". באוטיזם שניוני לעומת זאת מגן הגרייה נוכח ושטח הפנים של הרישום עדיין נעדר. אולם מגן הגרייה נוכח בצורה קשיחה ובלתי חדירה ואז האני הופך ל"אני-צדף". שטח הפנים של הרישום אינו קיים, זהו בשר חי ללא עור והתקשורת עם הזולת מנותקת ע"י מחסום של אי שקט מוטורי כלומר גירוי עילאי או ע"י נסיגה ואז הגירוי אפס.

לא רק אצל האוטיסטים ניתן להבחין בעיוות מעטפת מגן הגרייה אלא גם במטופלים אחרים, נוירוטיים או סובייקטים נורמליים ששימרו עקבות של תצורות אלה.

נראה שאצל כרמל קיים ה"אני צדף". הוא משתמש בצבע מותיר רישום אך מנותק מהסביבה ומנסה להימנע מאי השקט המוטורי באמצעות חריטות ושריטות ותלישת מגשית הקלקר.

שריטות על הנייר והטבעות ידיים (כרמל)

בתסמונת אספרגר מוצאים לעיתים עוות בתפישה החזותית, המטופלים מדווחים כי הם מסונוורים מבוהק , יתכן שבשל תופעה זו בחר כרמל לערבב את כל צבעי הידיים ולהגיע לגוון הכהה המופיע בתמונה.

השריטות על הנייר יכולות להיות מוסברות בשני אופנים: הראשון עקב הרגישות החושית.
בילדים עם תסמונת אספרגר קיימת רגישות חושית מוגברת ( גרנט ואטווד,1995), (רימלנד,1990) ומצד שני יש להם חוסר רגישות לרמות נמוכות של כאב. אחד או יותר מהמנגנונים התחושתיים פגועים, כך שתחושות רגילות נתפסות כאינטנסיביות בצורה בלתי נסבלת. הרגישות המישושית (טקטילית ) יכולה להתבטא בהימנעות משימוש בצבעי אצבעות או פלסטלינה, הסתייגות מלבישת בגדים מסוימים, הסתייגות ברחצת ידיים, מגע באברי הגוף או תספורת אצל הספר. קיים טיפול הנקרא "תרפיית תכלול חושי" העשויה לסייע בהפחתת המגננה המישושית. בטיפול משתמשים בעיסוי, שפשוף עדין של האזור וריטוטים.

נראה שכרמל נקט בצורה של תכלול חושי להפחתת המגננה המישושית בכך שנגע בצבעי הידיים , מרח צבע בריטוטים על מגשית הקלקר וקרע את מגשית הקלקר.

החרדה והפאניקה מובילה להסבר השני להטבעות הידיים של כרמל. רוטינות וטקסים מהווים אמצעי להפחתת חרדה. עצם הציפייה לחוויה יכולה לגרום לחרדה עצומה ולפאניקה לכן הטבעות הידיים יכולות לשמש כטקס להפחתת חרדה. הטקס מתבטא בכך שהעור המאוים באופן חיצוני אוטם את הנקבוביות הניתנות לשליטה בכל דרך אפשרית.

תיאור מקרה -סיוון

סיוון בת ה-10 הגיעה לטיפול רגשי בהמלצת קלינאית התקשורת שטיפלה בה. סיוון ילדה חמודה ונאה התקשתה בלמידה, עקב קשיי שליפה. סיוון היא הבת הבכורה במשפחה ולה אחות קטנה ממנה. במהלך הטיפול ,האם הרתה ונולד אח נוסף. האם מורה והאב מנהל שיווק במקצועו. ההורים התנגדו מאד לטיפול הרגשי אך ראו שסיוון אינה מצליחה לעמוד בציפיותיהם מבחינה לימודית. סיוון קיבלה טיפול פרטני.

במהלך הפגישות שלנו סיוון תמיד צחקה ושידרה "הכל בסדר" אין קשיים או בעיות אך בין השיטים, משברי משפטים שאמרה, נראה היה שהיא מרגישה דחויה בביתה, ו"סוג ב'" בגלל הישגיה האקדמיים.
בהמשך, היא נהגה להימשך תמיד לצבעים רטובים, הטבעות ידיים בצבע ובשלב מסוים גם בחימר. בכל מפגש בו "התלכלכה" היא נהגה לצאת מחדר הטיפול אל האב שהמתין בחדר ההמתנה ולהראות לו את הידיים.

לקראת המפגשים האחרונים כשהתחלנו לדבר על הפרידה וסיום הטיפול היא החלה לעבוד בחימר. היא לקחה דלי של חימר רטוב והטביעה את הידיים בתוכו, לאחר מכן חפרה בו מערה שרצתה להתחבא בה וגם הטביעה את כפות הידיים עם החימר על הנייר.

חשוב לציין שסיום הטיפול הוכתב על ידי ההורים, לטענתם עקב הלידה הצפויה של האם. הם טענו שלא יוכלו להביא את סיוון לטיפול למרות שהיה רצוי לעבד עם סיוון גם את כניסת הגורם המשפחתי החדש לחייה בעיקר עקב חווית הדחייה וחוסר הקבלה שלה במשפחה.

סארטר (1966) דן באופיו המיוחד של החימר. החימר הנו דו משמעי -הוא בתהליך המסה ובתהליך גיבוש. הוא משמש למעשה כמראה של הרס ויצירה. "אין לו קביעות הכרוכה במים המשתנים אלא הוא מייצג הפסקה מושלמת של מצב…" ולמעשה גם העור דו משמעי , הוא קולט גירויים אך גם חייב לעצור אותם כדי להגן על הגוף, בדיוק כפי שהרגישה סיוון. הפסקת הטיפול נכפתה עליה למרות רצונה אך היא יכלה לשאוב כוחות מתהליך השינוי של החימר ובתהליכי ההתלכלכות, חוויה של שליטה וערעור הסדר הקיים במשפחה – מעמדה של כוח.

עבודות מריחת חימר על נייר "דמוי עור" לפני הטבעת הידיים (סיוון)
יצירת מערה של חימר (סיוון)

הטבעות הידיים בחימר במקרה של סיוון יכולות להיות מוסברות גם כתהליך הגנה של הילדה על עצמה מפני תוקפנותה שלה או תוקפנות הסביבה כלפיה וכן אמצעי לחוויית עונג של מגע בחימר חושני ותחושתי.

ג'וליה קריסטבה (1974) מספקת נקודת מבט נוספת להבנת הצורך והרצון של
הילד להטביע את כפות הידיים ולהראות לאחרים (בעיקר לאם) את הידיים המלוכלכות ועמוסות הצבע, כטקס מעבר מהשלב הסמיוטי לשלב הסימבולי (כזכור הזכרתי גם את פיאג'ה אשר התייחס לשלב הסמיוטי).

חוויה זו גורמת להיזכרות במערכת הקשר בין האם לתינוק לפני השלב האדיפלי בשלב בו לא הייתה קיימת תקשורת מילולית והקשר היה מבוסס על הבנה ללא מילים.

בשלב השפה הסימבולי, יורדת חושניות הילדות לעומת השלב הסמיוטי בו קיימת חושניות ותחושתיות מוגברת. החיבור של הצבע לידיים מאפשר חוויה חושנית –חושית תחושתית עוצמתית. ההתלכלכות והטבעת הידיים הנו ניסיון לשחזר או לחזור מהשלב השפתי אל שלב לא שפתי. מסע רגרסיבי זה מאפשר למטופל לנסות ולשקם את הממד הסמיוטי.

חשיבות השלב הסמיוטי הטרום מילולי הקדם אדיפלי ומשמעויות חסרות ייצוג (קריסטבה, 1974) הנו נגישות השפה לכולם , גברים ונשים. השפה הסמיוטית מערערת את השפה הסימבולית בעלת הסדר הקבוע , יתרה מכך השפה הסמיוטית מאפשרת את היצירתיות. קריסטבה טוענת כי האם מבנה את עולמו של הילד בחוקיות של החוק לפני החוק. האם המזינה ומטפחת את העובר ברחם ולאחר הלידה אחראית ומפקחת על כל מה שנכנס לגופו (מזון) ומה שיוצא (הפרשות), היא אחראית גם על רכישת השפה ותהליכי החיברות.

תופעת הטבעות הידיים מתקשרת גם לתיאורית ההתקשרות של בולבי (1961) ותופעת ההחתמה של בעלי החיים. בעצם הטבעות הידיים הילד מתרפק על גיליון הנייר כאילו היה עור של גוף, הוא מורח צבע או חומר אחר, הוא ממשש, הוא מכה , מלטף "ומחפש" את האם שאינה נמצאת פיסית או רגשית ומאותת לה שהוא נמצא וזקוק לה. יתכן וההתרה המוקדמת של ההתרפקות על ידי האם מזינה את הצורך והקושי להיגמל מהמגע המישושי.

מתוך התבוננות בתהליכי העבודה של הילדים המטופלים בהטבעות הידיים בחומרים השונים נראה שיש בתהליך הטבעות הידיים גם היבט פטישסטי. הפטישיזם הנה נטייה לייחס תכונות מדומות לעצמים במציאות. העצם המהווה מושא לפטישיזים הנו הפטיש. הפטיש הנו ייחוס משמעות לגורם המסמל משהוא : לדוגמה :כוח, ערך עצמי.

תופעת הפטישיזציה נפוצה בילדים, הם אוספים צעצועים אופייניים (קלפים מסוגים שונים של שחקני כדורגל, שחקנים מסדרות בטלביזיה ועוד) והופכים אותם לבעלי ערך ממשי עבורם. הפטיש משמש בעצם כגורם שיאפשר שינוי המציאות האובייקטיבית. הטבעות כפות הידיים והעיסוק בידיים עם הצבע או חומר אחר יכול להתפרש כתהליך בעל דפוס פטישיסטי.

במאמר הנוכחי לא התייחסתי להטבעות ידיים בחומרים "קשים" כמו גבס אעפ"י שאולי ניתן להכליל אותו בקטגוריה זו של תהליכים המספקים דפוס פטישיסטי.
הגבס הוא דו משמעי כמו החימר במובן זה שבתחילה הוא אבקתי, כאשר מוסיפים לו מים הוא רטוב ולאחר מכן מתקשה למוצק. האומנית האמריקאית הפמיניסטית מרי קלי במיצב Post Partum Document (1974-1979) מציגה את התהליך הרגשי המלווה את האם מלידת בנה ועד שלב הפרידה הרגשית כאשר הוא הולך לבית הספר מנקודת מבט פרוידיאנית ומציגה את הפטישים שלה : חיתוליו עם הצואה, שרבוטים, הטבעות ידיו בגבס, קטעי כתיבה ומילים ועוד.

הזכרתי את עבודתה במאמר הנוכחי כיוון שכשראיתי את החיתולים עם כתמי הצואה הם התקשרו אסוציאטיבית במוחי עם דפוסי הטבעות הידיים וחשבתי על כך שהאם הנפרדת מבנה עוברת תהליכים מקבילים של היפרדות. יתכן ולהטבעות הידיים משמעות רחבה יותר בהקשר קשר אם-ילד וקשר העור האימהי והילדי המתחיל בהגנה על העובר ברחם, עובר דרך תעלת הלידה ולאחר מכן במגע הגופני בזמן הנקה, חיבוק וליווי הילד הבוגר בהמשך החיים.

תיאור מקרה אלון ויעל
במקרים מסוימים מטפלים במסגרת בתי הספר בקבוצות של ילדים . ציינתי במקרים הקודמים שהטיפול היה פרטני כיון שבטיפול קבוצתי קיימת "השפעה" חברתית בצורך להתלכלך ולהטביע את כפות הידיים.

אלון
אלון ויעל הנם תלמידי כתה ב'. לאלון קשיי למידה מאד קשים וגם קושי בקשב ובריכוז. בנוסף לקשיים אילו הוא מאד אגוצנטרי ומקנא באחיו הקטן. במפגשים הטיפוליים הוא מדבר ללא הפסקה, מאד מוצף ומצפה לתשומת הלב שתהיה מופנית כלפיו בלבד. הוא מאד יצירתי ומנסה לבנות כל מיני מבנים ומתוסכל כאשר הם לא מצליחים ואינו מוכן לקבל עזרה. הוא מעליב מאד את יעל , צועק עליה ומשתמש במילים בוטות וכל הזמן רוטן.

מבחינת החומרים שבחדר הוא מעדיף חומרים יבשים והוראות קונקרטיות. מבחינה גופנית הוא מתאים לגילו , אך רגשית הוא מתנהג כילד צעיר יותר. יש לו גם קשיי התארגנות והוא כל הזמן מחפש את הקלמר והמוחק או העיפרון ומבזבז זמן יקר של המפגש, ולאחר מכן מאשים אחרים בבזבוז הזמן.

עבודה של אלון

יעל
ילדה מפותחת מאד לגילה, עגלגלה ונראית בת 11 למרות גילה(8). בתחילת הטיפול הייתה מאד סגורה והופנתה לטיפול עקב קשיי המחנכת ליצור איתה קשר. היא הייתה רצינית ועצובה ולא מקובלת חברתית. הוריה גרושים והיא נמצאת רב היום אצל סבתה ביחד עם אחותה הצעירה ממנה. היא סופגת את העלבות של אלון ואינה מגיבה. גם ליעל ליקויי למידה אך היא מסוגלת לאסוף את עצמה ולנסות להתמודד עם מבחנים ומטלות.

הטבעות ידיים של יעל

באחד המפגשים הילדים שפכו צבעי גואש על הפלטה ויעל החלה להימרח בידיה ולמרוח את הידיים וכפות הידיים ולהטביע את ידיה על הנייר בצורה מאד חופשית מלווה בקולות צחוק והנאה מהלכלוך על הידיים. אלון ראה את תגובתה של יעל והחל לנסות גם הוא למרוח ולהימרח בזהירות אך גילה לבסוף את ההנאה החדשה, המלווה בפריקת מתח ושחרור. הילדים המשיכו בפעילות זו והיה קשה מאד להפסיקם בסיום הטיפול ולשכנע אותם לרחוץ ידיים ולחזור לשיעור בכתה.

עבודה של יעל

תיאור מקרה שמעון

שמעון בן חמש וחצי הגיע לטיפול רגשי באבחנה של selective mutism ובחשד לתסמונת אספרגר. שמעון מתגורר בישוב קהילתי ומבקר בגן היישובי. לשמעון עוד 3 אחים והוא השני בסדר המשפחתי. בתחילת הטיפול שמעון לא דיבר בכלל ושיחק במשחקים שנמצאו בחדר ובארגז חול עם דמויות.

בהמשך הטיפול החל להשתחרר והסכים לצייר ולהתיז צבע. את הצבע שהתיז באמצעות מזרקים על גיליון הנייר שהיה צמוד לקיר כינה בשם "גשם ירוק". לאחר מספר מפגשים החל לצחוק וליצור תקשורת מילולית איתי אעפ"י שהיה קשה להבין את רוב המילים עקב נוזלים באוזניים.

בהמשך הטיפול הובחן ששמעון אינו לוקה בתסמונת אספרגר וחל שיפור בתקשורת עם ילדי הגן, ירידה בחרדות והפחדים שאפיינו את תחילת הטיפול. הסיבה שמצאתי לנכון לתאר את המקרה של שמעון הנה תופעה שונה. שמעון מנהל טקסים במהלך הטיפול: הוא אוהב להתחבא מתחת לשולחן, הוא אוהב להביא צעצועים מהבית ולהראות לי. הוא אינו אוהב לעשות הטבעות ידיים בצבע, לעיתים הוא מחתים חותמות ספוג בצבע על הדף ללא מגע צבע על ידיו או לכלוך נוזלי. מצד שני שמעון אוהב להטביע חותמות על היד. הוא מבקש בכל פעם להחתים בחותמת עם דיו את ידיו לקראת סיום הפגישה וללכת עם הטבעת החותמת הביתה ושלא תימחק ומסרב לרחוץ את הידיים.

בתיאור המקרה של שמעון קיים הרצון להגנה ותחושת ביטחון באמצעות הטקס והריטואל החוזר ושימור ה"חותם בעור" והקשר עם המרחב הבטוח בחדר הטיפולי. יתכן והסיבה נעוצה גם בפן הביולוגי של קושי באינטגרציה חושית המתלווה לאלמות הסלקטיבית.

הערות:
· במאמר הנוכחי הצגתי בתיאורי המקרה רק את תהליך הטבעות הידיים אך אין לשכוח שהן חלק מתהליך טיפולי ארוך יותר.
· השמות שהוצגו במאמר בדויים

סיכום ומסקנות

קיימים מושגים נוספים הקשורים בעור כמו: עור סמלי,עור אימהי אליהם התייחסתי פחות במאמר הנוכחי.
מסקירת הספרות במאמר וההתרשמות מהתהליך הטיפולי , ניתן להבחין בששה ממדים עיקריים הקשורים בתופעת הטבעות הידיים :

1.ממד חושי-תחושתי- בנגיעות על דף באמצעות הצבע/חומר המטופל חש את המרקם הנוזלי, הצמיגי המשתנה למגע ומרגיש את התחושה. תחושה של חום וקור, תחושה של רכות- קושי , תחושה של חספוס/נוזליות ועוד. התחושה מכילה גם מגע ארוטי –חושני ומגע אוהב ומכיל של דמויות משמעותיות או חסר בגרייה מעין זו.
2.ממד מוטורי המאפשר תנועתיות והותרת רישום של אותה תנועה באמצעות הצבע או החומר. בממד המוטורי ניתן לכלול גם את נושא השליטה ואי השליטה הרצונית.
3.ממד ויזואלי – הממד הויזואלי מאפשר רישום ומחיקה. ניתן לשנות כל הזמן את הצבע/חומר על הדף ולהותיר בסוף את הרישום האחרון אותו רוצים לשמר ולראות אותו בכל פעם מחדש. הממד הויזואלי קשור גם להשתנות הצבעים מבחינת קשת הגוונים.
4.ממד רגשי- הממד הרגשי הנו המורכב מכולם. הוא מאפשר העלאת תכנים בלתי מודעים ותכנים מודעים. הוא מאפשר הוצאת תוקפנות כלפי חוץ במקום כלפי פנים ושמירה על הנפש והעור המגן על הגוף. הממד הרגשי מאפשר להעלות דימויים מרומזים ונסתרים. הממד הרגשי קשור גם בנושאים של שליטה ואי –שליטה במודע או בלא מודע.
5.ממד סמיוטי- הטבעות הידיים מאפשרות מסע רגרסיבי אל התקופה הפרה אדיפלית .הן מאפשרות העלאת ייצוגים שאינם מילוליים ובעלי סדר קבוע ומאפשרות יצירתיות.
6.ממד התפתחותי- הילד עובר בשלבי ההתפתחות השונים גם מבחינה מוטורית גופנית וגם מבחינה רגשית תהליכים ה"מכשירים" אותו ליצור צורות וסימנים ולהשאיר רישומים ועקבות. יתרה מכך, ההתפתחות מוצלחת יותר אם הוא עובר את אותם שלבים.

כל הממדים הללו שותפים בתהליכי תווך בין: פנים-וחוץ , גוף –נפש, כעס –רגיעה, אסטטיות –כיעור וגועל, שליטה –חוסר שליטה, מילוליות –חוסר מילוליות , תחושת הצלחה-כשלון, נעים-לא נעים , תהליכי שינוי -קפיאה במקום, התארגנות – חוסר ארגון, מנגנוני הגנה כמו פרסברציה לעומת כאוס מוחלט והתפרקות.

מסקירת הספרות במאמר הנוכחי ומהצגת שני המקרים השונים ניתן להבין את הטבעות הידיים כתהליך רגשי התפתחותי במקרים של הפרעה התפתחותית עקב אי תפקוד של מנגנונים ספציפיים במוח ובמקרים של קשיים רגשיים אחרים מייצגות את "האני" באמצעות השימוש בעור. יתכן גם מצב המשלב קשיים התפתחותיים על רקע נוירו-ביולוגי וקשיים רגשיים שהרי העור הוא איבר מורכב ביותר.

@ כל הזכויות שמורות

ביבליוגרפיה

אנזייה דידיה ,"האני עור" תולעת ספרים (2004)

Abraham,K(1919)A Particular form of Neurotic Resistance against the psyco-analytic metode .The Selected Papers of Karl Abraham, London: The Hogarth Press and The Institute of Psycho- Analysis(1927) .
Betanski.M. The Phenomenological Approach to Art expression and Art Therapy in Art Psychotherapy ,1977,4:173-179 Bion W.R(1962),Learning from Experience.London,Heineman(reprient London:Maresfield Library,1984).

Biven B. M.(1982),The role of skin in normal and abnormal devlopment with a note on the poet S ylvia Plath ,Int. Rev. Psycho-Anal.,9,205-228.

Bowlby J.(1969),Attachment and Loss.I:Attachment .London,Hogart

Duglas,M.(1984)Purity and Danger,London:Art Paperbaks.
Garnett,M.S.and Ettwood,A.j.(1995).The AustralienScale for Asperger s Syndrom.Paper presented at the 1995 Australian National Autism Conference,Brisbane,Australia.

Lowenfeld,V.(1965)Creative and Mental Growth,New York:Macmillan.

Kline,M.(1932)The Psycho-Analysis of Children,London:The Hogarth Press and The Institude of Psycho-Analysi
Kris Ernst(1952).Psychoanlytic Explorations in Art.International Universities Press,inc
Kristeva,J.(1974).Revolution in Poetic Language .In T.Moi(ed.),The Kristeva Reader.New York:Colombia University Press,1986,pp.90-136.

Matthews,J.(1984)Childrendrawing:Are youngchildren really scrbbling? Earley Child Devlopment and Care 18.

Montagu A.(1971),Touching,The Human Significant of the skin,New York,Columbia University,Press

Piaget,J.and Inhelder,B.(1969)The Psychology of the Child,London:Routledge&Kegan Paul.

Rimland,B.(1990) .Sound sensitivity in autism.Autism Reasearch Review International 4,1 and

Sartre,J,p.(1966)Being and Nothingness,trans.Hazel e.Barnes,London:Methuen.

Tisseron S. La honte,psychanalyse d un lien social,Dunod 1992.
Tustin,F.(1972) Autism and Chilhood Psychosis,London:Routledge
& Kegan Paul.

Tustin F.(1986)Autistic Bariers in Neurotic Patients.London:Harnac F.(1981)Autistic States in Children,London:Routledge &Kegan Paul.
Winnicote D.W.,(1962a),Ego Integration in Child Devlopment,in The Maturational Process and the Faciliting Enviorment,London,Hogarth,1965,pp 56-63.