על התנועה הרגשית בשנת החיים הראשונה

מאת: יונה שחר-לוי

מתוך הספר "מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי" (2004),
zviyona@bezeqint.net

הגוף זקוק למשמעות
ההורה פועל על פי הנחות בסיסיות שמשקפות מוסכמות חברתיות,ואמונות יסוד

דימויים חוזרים בטיפול
מעוגלות, רכות ומתח שרירי נמוך יחסית ברוב שעות היממה הם התרומה המוטורית לשורה של "מתנות תינוקיות" מולדות, כמו הרכות, הריח, חלקות העור, הקול המיוחד והממדים הזעירים. ככל הנראה, תכליתם הביולוגית היא למשוך לב ההורה אל התינוק ולחזק את הקשר הרגשי.
ל"מתנות" הללו, שהתינוק מעניק לסביבתו מבלי משים (החן, הרכות, הריח הטוב) יש חשיבות מיוחדת כי הן יוצרות שותפות גופנית-רגשית בין התינוק להוריו ומחזקות את תחושת הנועם ההדדית.

אבל, הרכות וההתאמה הגופנית שמתאימות כל כך לשנת החיים הראשונה לא יוכלו להישאר לתמיד במערכת היחסים בין הילד והוריו. כדי לתפקד בעולם, הילד זקוק גם לתבניות של עוצמה ועצמאות בתוך סביבתו. הגרעינים הגופניים של העוצמה והעצמאות מופיעים כבר בשבועות הראשונים בצורה של כיווץ שרירי כוללני ורגעים של התמתחות שהם מעין הכנת הכלים לקראת תנועה רצונית מכוונת.

מה מחולל את המעברים מהתבניות הרכות לתבניות העוצמה?
בשנות החיים הראשונות, יש לרגשות תפקיד מפתח בהתפתחות ובתפקוד. הרגשות הם שפה של תקשורת בין הילד לסביבתו. הרגשות מכילים הערכות סובייקטיביות על מה שקורה: "טוב לי, רע לי, משמח אותי, מכעיס אותי". ובהתאם להערכה תבוא התגובה הגופנית-תנועתית: התקרבות או התרחקות, תנועות של חדווה או תנועות של השלכה או הדיפה או הכאה.

כל תינוק אנושי חייב להיפרד מן הבלעדיות של התנועות המעוגלות-הרכות ולהוסיף לאוצר התנועות שלו גם תנועות עם עוצמה. תינוקות ופעוטות נעים ללא הרף בשעות הערנות. הם חייבים לייצב את הגוף ולחזק אותו, כדי למצוא שיווי משקל דינמי, ולבנות לעצמם מרחב תנועתי-חוויתי נבדל.

זרעי הקונפליקט הטמונים במפגש בין ביטויי התנועה הרגשית הינקותית ובין הציפיות והדרישות של הסביבה הבוגרת
לגוף הרגשי של הילד דרושה הרשאה להתרגש-להתרגז ולהתנועע בעוצמה. הביטויים הללו של ההתרגשות "מזמינים" תגובות של דיכוי וחסימה מצד המעטפת ההורית. התנועתיות הרגשית עלולה להיות מטרה ללחצים ודיכוי מצד הסביבה ולחסימה.

בעוד שצורכי המערכת הגופנית-רגשית של העצמי דוחפים לפריקה עצמית מיידית על ידי תנועה נמרצת, מכוונת כלפי חוץ, הרי צרכי החברה והתרבות תובעים איפוק, עידון ולעתים אף חסימה מוחלטת, לפחות של חלק מן הריגושים. מצב של חסך תנועה או דיכוי התנועתיות הרגשית, עד כדי צמצום אפשרויות התנועה מתחת לסף קריטי, עלול לגרום פתולוגיות גופניות ונפשיות.

כל הורה יודע שהילד חייב לעבור את שלבי ההתפתחות המוטורית מן החיק דרך, גלגול, זחילה, ישיבה, הליכה על ארבע, עמידה והליכה. כל הורה יודע שהתהליך הזה הוא תהליך אוניברסלי ולכן הוא יתאים את פעולותיו לנתונים של כל שלב ושלב.

לעומת זאת, הורים רבים אינם מודעים לכך שגם ההתפתחות הרגשית עוברת דרך שלבים אוניברסליים ושאחד המאפיינים של ההתפתחות הרגשית הוא דומיננטיות של המוטוריות הגסה. מוטוריות גסה מאופיינת בתנועות גפיים מתפרצות החוצה בעוצמה, בהשפעת גלי הריגוש המציפים ודוחפים לפריקה מיידית.

כך, למשל, בשעת כעס, התבנית הינקותית האוניברסלית היא תנועה עוצמתית, מתפרצת, מלווה בקול רם ("קול מתפרץ" כבכי או כצעקה) ובניתוק של קשר עין.

רגעים כאלה הם רגעי מבחן לכל אחד מאיתנו הבוגרים:
דמיינו לעצמכם שהייתם לוקחים תינוק בן חצי שנה ומאלצים אותו לעמוד וללכת בלי תמיכה.
האם אנחנו מסוגלים להבין שההתנהגות הזאת היא ביטוי של רגש בכלים המוגבלים שיש לילד הצעיר? או שנתייחס אליה כאל סחטנות רגשית, העדר משמעת ומניפולציה מכוננת?

להבין שלפנינו הבעה רגשית אין פירושו תמיד לקבל את ההתנהגות. אבל ודאי וודאי שאין לדכא אותה בכוח. גם ההתנהגות התנועתית-רגשית זקוקה לתמיכה והיא זקוקה להובלה במשך זמן הרבה יותר ארוך.

האם בגישתנו לילד הפעוט אנחנו מציידים את עצמנו במפת דרכים התפתחותית רגשית שתאפשר לנו לקבל את השלבים התנועתיים-רגשיים כמו שאנחנו מקבלים את השלבים המוטוריים-גופניים?

או שנצפה מילד קטן לשלוט בגופו ורגשותיו למרות שהמערכת המוטורית ומערכת העצבים שלו עוד לא מאפשרות זאת? האם אנחנו נותנים את הדעת לנזקים הגופניים והנפשיים שעלולים להיגרם אם נעניש את הילד בכוח המילה או הזרוע על כך שהוא נמצא בשלב הראשוני של ההתפתחות התנועתית-רגשית?

חנוך אבל אל תחנוק…
יכולתן של הדמויות ההוריות והמסגרות החברתיות לספק לילד תנאי חניכה רגשית-קוגניטיבית מותנה בכך, שתהיה להן מידה סבירה של נאורות רגשית. במצב אופטימלי, הורים ומחנכים אמורים להכיר את אופני הפעולה הבסיסיים של המנגנונים הגופניים-נפשיים ולהבין מתי אפשר ומתי אי-אפשר לדרוש מילדים לעצור את הביטויים המוטוריים של רגשותיהם.

כאשר המעטפת ההורית והסביבתית לוחצת על הילד לבלום את הביטויים המוטוריים של רגשותיו ויצריו, כשהוא עדיין בשלב ההתפתחותי שבו גופו אינו מסוגל לבלום, התוצאות עלולות להיות הפוכות מן המצופה.

הדיכוי והחסימה יכולים ללבוש צורות שונות:
v דיכוי ההבעה המוטורית
v דיכוי הרצון העצמי
v דיכוי זכות הדיבור וההבעה הרגשית
v דיכוי חופש המחשבה

דיכוי התנועה הרגשית נחווה כאיום קיומי על העצמי
ניסיונות ל"חנך" ילדים על ידי דיכוי ההבעה התנועתית-רגשית נחווה על ידי הילד כפגיעה בשורש עצמיותו ולא רק בפעולה כזאת או אחרת. דיכוי שיטתי עלול לגרום לילד שירגיש מושפל, וגם אשם וחרד.

חוויות חוזרות של בושה, אשמה וחרדה יוצרות תחושות גופניות של איום מבחוץ ודחק מבפנים. לחץ והשפלה לאורך זמן עלולים לדחוף את הילד לתגובות מנוגדות-מוקצנות: או כניעה ללחץ ונסיונות לבלום את הביטויים המוטוריים של עצמו ("אסטרטגית ההתאפקות") או תגובת-כעס מרדנית והגברת התנועתיות, במיוחד התנועתיות התוקפנית ("אסטרטגית התנועתיות המוקצנת").

בשני טיפוסי התגובה נגרמת הפרה של האיזון בין עוררות מוטורית לבין ביצוע של תנועה:

v באסטרטגית ההתאפקות, דפוס הפעולה המוטורי-ריגושי הוא גיוס השרירים לבלימה של תנועה במקום לביצוע של תנועה
v באסטרטגית התנועתיות המוקצנת דפוס הפעולה המוטורי-ריגושי הוא גיוס המערכת המוטורית לביצוע בלתי פוסק של תנועתיות, ללא פעילות של מנגנון העצירה והויסות

בשני טיפוסי התגובה חוסר האיזון הופך לדפוס מקובע. נוצרות תבניות פסיכו-פיסיות כגון מתח מקובע, חסימות אנרגטיות, תנועתיות יתר או שיתוק, תנודות בלתי נשלטות בין איפוק מוקצן לבין התפרצויות של תוקפנות, הרסנות וסדיזם.

ילד, שגדל בתוך מסגרות שלוחצות עליו לחסום את התנועתיות העוצמית לצורותיה, מלמד את גופו לבנות בשערי המעבר (ראה לעיל) סכרים ומחסומים, שימנעו מן העוררות היצרית-רגשית לזרום במסילות העצביות-המוטורית למימוש מוטורי. ניתן לבצע זאת על ידי כיווץ שרירי מוקצן-מקובע בשערי המעבר כדי לחסום אותם, או ריפוף המתח השרירי והחלשת הגוף על ידי היפוטוניות.

התפתחות הריגושים והרגשות אינה מובטחת מאליה. הרגשות, בניגוד לריגושים, הם מערכת נלמדת. המעבר מרמת ריגושים גרעיניים לדרגה של רגשות מובחנים, מחייב תמורה בדרכי ההבעה הרגשית: במקום פריקה מוטורית ישירה אמורה להתפתח היכולת להשהות התפרצויות רגשיות ולהביע את הרגשות בתנועה סמלית, או בהבעה מילולית בהתאמה למקום, לזמן, ולנסיבות.

ברמה השניונית של הרגשות, התגובות אמורות להיות מעוצבות לא רק על ידי העירור העצבי-פיסיולוגי אלא גם על ידי הכוונה הורית. כדי להגיע לרמה של ויסות ועידון של היצרים והריגושים הילד זקוק לזמן ("מורטוריום") אך גם לכלים להבין מה קורה לו, מהן התחושות המלוות את ריגוש הכעס או הפחד וכיצד הוא יכול לשלוט בהן.

הכוונה הורית נאורה חייבת להביא בחשבון את העובדה, שבשנות החיים המוקדמות הילד אינו מסוגל לשלוט במערכת המוטורית באופן מלא. תגובות כעס וענישה מחמירה אינן יכולות לשנות את העובדה הזאת. רק בתהליך הדרגתי ניתן לכוון את הילד לשלוט בגופו וברגשותיו על ידי בניית שערים ולא סכרים-חוסמים. בתהליך הזה יש חשיבות מכרעת לשאלה האם ההבעה המוטורית של רגשות עוברת תהליך של חונכות, בהתאמה להבשלה הפיזיולוגית של המערכת המוטורית או נחסמת בטרם עת.
"מותר לי?", "אסור לי?" מופנמים לא רק כמסר קוגניטיבי אלא כחלק מן המערך השרירי.

למעטפת ההורית-סביבתית יש כוח כמעט בלתי מוגבל לעודד או לדכא את התנועתיות הרגשית הראשונית של הילד, במיוחד בגיל הרך. בצד התפקיד המזין ומגונן של המרחב המעטפתי הוא גם יוצר הגבלות פיסיות על חופש התנועה. למעטפת ההורית יש כוח-השפעה כמעט בלתי מוגבל על הילד הרך. היא מצוידת באמצעים רבים לעודד או לדכא את הספונטניות הינקותית. לכן מוטלת עליה אחריות להכיל את העוצמה המוטורית ולתעל אותה אך לא לחסום אותה.

בדיבור היומיומי על רגשות מתייחסים לתחושה ולביטוי התנועתי בלי להבדיל ביניהם. חסרה ההבחנה בין עוררות רגשית לבין מימושה בתנועה. מנגנון העצירה, שהוא חלק מן המבנה הגופני, מאפשר לעצור ולווסת וגם לחסום לגמרי את הביטויים הגופניים של היצר או הריגוש.

יש הרבה דרכים לחסום את החיים הרגשיים של ילד מתפתח. יש דרכים ישירות כמו שימוש בכוח או בענישה. יש דרכים עקיפות כמו עלבונות ("אתה סתם תינוק בכיין"), עקיצות ציניות ("תראו, תראו, היא שוב מסמיקה"), וכחנות לגבי תכנים רגשיים ("אל תעשה מזה עניין", "זה לא מה שאתה באמת מרגיש") או התעלמות שיטתית מתכנים רגשיים.

תהיה אשר תהיה שיטת הדיכוי, התוצאה תמיד אחת: הילד מלמד את עצמו לחסום את הביטויים הגלויים, כלומר המוטוריים, של הריגוש בכל הדרכים הפיזיולוגיות העומדות לרשותו. במקרים רבים מאוד הוא מלמד את עצמו לא לראות-לא לדעת-לא להבין מה קורה סביבו ובתוכו.

מצבים כאלה מחזקים דפוסים של תנודות בין איפוק יתר והתפרצויות סוערות בלתי נשלטות אשר הופכים להיות מקור להפרעות קשות ולסבל מתמשך. למעשה יש כאן תופעה של טראומה התפתחותית מצטברת (קהאן) שמקורותיה והיקפה אינם זוכים להכרה.

גם כאשר התופעות הפתולוגיות ניכרות לעין, מסלולי ההתהוות שלהן נשארים סמויים. לפי שדיכוי המוטוריות העוצמית תואם את הנורמות הפסיכו-חברתיות, מנסים להסביר אותו באמצעות מודלים, שמתעלמים מן המוטוריות הרגשית ונגזרותיה.

אל יטעה הקורא לחשוב, שבדברים הללו יש משום הצגת עמדה שמתנגדת באופן גורף לחינוך הילד לשליטה ביצריו. כפי שהודגש לעיל, היכולת לעצור היא תנאי הכרחי לשליטת הפרט על גופו-נפשו והתנאי ההכרחי להתפתחותה של כל תרבות.
כל ילד חייב ללמוד לעצור את עצמו – לעצור את הזרימה החופשית של הפרשות הגוף (חינוך לניקיון), לעצור את הנטייה לסיפוק מיידי של היצרים, לעצור את הגוף בתנועתו הרגשית.

השאלה המכרעת היא באילו דרכים המעטפת ההורית והמעטפות החברתיות ינסו לגרום לילד לעצור: האם יהיו אלה דרכי נועם או דרכי כפייה והשפלה? האם יהיו אלה דרכים שמנסות להשיג תוצאה מהירה ומיידית (אי דחיית סיפוק של המבוגרים!) או שיהיו אלה דרכים המביאות בחשבון את קצב ההתפתחות הטבעי של הילד? כל מה שייאמר להלן, מתייחס לתופעות של כפייה חינוכית, שבמקום לעזור לילד לפתח יכולת שליטה דינמית, היא גורמת לו להשיג שליטה מדומה על ידי בנייה של חסימות מקובעות בגופו-נפשו.

יש הבדל גדול בין השקפה פסיכולוגית או הומניסטית, המתייחסת לרגשות כאל יסוד קבוע בנפש מינקות לבגרות לבין השקפה כמו זו המוצעת כאן. לשיטתי, המערכת הרגשית עוברת שלבים התפתחותיים ומתקדמת ממדרגה ראשונית למדרגות שניוניות כמו כל מערכת אחרת.

הקושי טמון בעצם העובדה שהשפה אינה מבחינה בין הרמות השונות. המלה "כעס" מתארת מצב התרגשות של תינוק בן שנה ושל מבוגר בן חמישים שנה ועל ידי כך מיטשטשים ההבדלים, שאמורים להיות בין אלה לאלה. הטשטוש הוא כה גדול עד כי הוא מבטל או מקטין מאוד את הציפייה שיהיו הבדלים כלשהם בחוויית הכעס של ילד ושל מבוגר.