Bowling, H.J. & Rogers, S. (2001). The Value Of Healing In Education. Young Children, 79-81.
המסר החשוב ביותר שצריך להעביר לילדים הוא שהם טובים. לתת להם תחושה של אהבה ושלום עם עצמם ועם העולם. אם ילדים צעירים חושבים שהם רעים, כאשר הם עצובים או כועסים, הם אינם יכולים לחוות את השקט הזה. כמה קל להתעלם מהביטוי של רגשות אלה או להכחיש את קיומם.
כמחנכים בגיל הרך אנו רוצים לעזור לילדים צעירים לבטא את הרגשות שלהם בבטחון ולעבד את הקונפליקטים שלהם באופן בונה. המחנכת רות פירס אומרת: " הקשה ביותר הוא לאפשר ביטוי של כעס ויחד עם זאת להעמיד לו גבולות".
לא קל לנו להיות במצבים בהם מתקיים ביטוי של רגשות כמו כעס או עצב ופחד, אם איננו רגילים לכך. לעיתים, הדבר מעורר בנו את אותם רגשות.
דמיינו מה יהיה פירוש הדבר לחגוג את הרגשות שלנו. הם חלק חשוב של עצמנו. אם היינו יכולים לחבק- לעטוף את עצמנו, משפחתנו, ידידינו וילדינו ברגשות אלה, היינו יכולים ליצור סביבה של ריפוי, סביבה של איחוי.
ריפוי קשור ללמידה. כמחנכים, אנו פוגשים ילדים צעירים שכבר חוו פגיעות רבות וכאבים רבים. אם הילדים אוגרים רגשות אלה ואינם מצליחים לקבל הזדמנות לבטאם הם ימשיכו לסבול ללא אפשרות להמשיך ולצמוח.
המחברים לימדו בבית ספר פרטי בעל גישה הומניסטית, לגילאי 3-12. גישתו של בית הספר, במשך למעל מ-50 שנה, התמקדה בגדילה הרגשית והחברתית של הילדים.
כפי שיודעים מורים רבים, ילדים מגיעים לבית הספר כשהם נושאים עימם את כל מה שחוו בחייהם. למשל, הבעיה הנפוצה ביותר שעליה דובר בפגישות הבוקר בבית הספר היתה: אימי (או אבי) צעקו עלי במכונית בדרך לכאן". או בעיה אחרת שהוצגה על ידי ילד בגיל הגן אשר לפני לכתו לגן צפה בטלויזיה בעת שהתפוצצה מעבורת החלל.
צוות בית הספר מאמין שילדים הם אוהבים, משתפי פעולה, מלאים בשמחת חיים ואינטליגנציה, המאפשרות להם להענות באופן יעיל לסיטואציות חדשות. בדומה למבוגרים, גם ילדים הם רגישים ופגיעים. הפגיעות עשויות לכסות על התחושות הפנימיות המהותיות שלהם.
לדעת המחברים ילדים ומבוגרים כאחד הם בעלי יכולת להתרפא דרך ביטויים פיזיים טבעיים כמו צחוק, בכי, לרעוד מפחד, לכעוס, לפהק, להתמתח ולדבר בהתלהבות. כשמבוגרים תומכים בעדינות בהתנהגויות אלה ילדים יכולים לפרוק חלק מהכאבים שלהם.
כאב וריפוי הם שני דברים שונים
מבוגרים נוטים לבלבל בין כאב לבין ריפוי. מבוגרים חשים שאם ימנעו ביטוי של כאב, למשל בכי, הם מפסיקים בכך את הכאב, את הפגיעה. לאמיתו של דבר, הכאב והפגיעה כבר התרחשו, והבכי, הוא שעוזר לפרוק את הרגשות ולשחרר את הילד להמשיך את חייו בהווה.
מבוגרים עשויים לומר: "בנים גדולים אינם בוכים" או ,תפסיקו את הרעש הזה" או "תתאושש"., למבוגרים אלה יש לעיתים קרובות כוונות טובות, והילדים רוצים לרצות אותם –את האנשים החזקים, הגדולים, המשמעותיים שבחייהם.
המחברת (רוג'רס) מספרת על חוייה שחוותה עם ביתה בת השנתיים וחצי. הן שיחקו במשחק כלשהו והילדה ביקשה מהאם שתבכה. האם התחילה לבכות והמשיכה בכך זמן מה כדי לראות את תגובותיה של הילדה. הילדה עשתה כל שביכולתה כדי לגרום לאם להפסיק לבכות: "האם את רוצה ממתק?" "אולי ספר?" "תסתכלי לכאן" "הכל בסדר". האם שמעה את עצמה ואת קולה בדברים שהשמיעה הילדה. האם חשה מה פירוש הדבר כשמישהו מנסה לגרום לך להפסיק להרגיש, במקום פשוט להקשיב ולתת לשני למצוא את הפתרון לכאבו בכוחות עצמו.
לאן נעלמים הרגשות כשהם פוסקים? כל מחנך יודע את התשובה. לעיתים הרגשות הופכים לבעיטות, מכות, צרחות או שהן נדחסות פנימה והילד נסוג ונאחז בשמיכה או במוצץ. ברור לנו שדפוסים אלה, אם הם ימשכו וצטרפו לפגיעות נוספות, יובילו להתנהגויות כרוניות.
הדרך היעילה ביותר והעוצמתית ביותר לעזור לילדים לרפא פגיעות היא לתת להם תשומת לב ממוקדת ומלאה ללא הפרעה. הדבר עובד מצוין בעיקר אחד-על- אחד. אנו קוראים לכך "זמן מיוחד".
בזמן מיוחד אנו נותנים לילד להוביל ולבחור במה לעסוק, אנו ממעטים להגביל את הילד במשחקים שבחר. למשל אם משחקים עם ילד בקרב כריות, חשוב לתת לילד לנצח, תחושה שהילד חש לעיתים רחוקות מאוד בעולם של מבוגרים חזקים.
בזמן המיוחד ילדים מביעים את רגשותיהם באופן פיזי. הם זוהרים באור של תשומת הלב ומביעים את עצמם באופן חי, בתנועות מגוונות ובמשחק ודיבור יצירתי.
לתמוך מבלי להתערב
כמחנכים אנו יודעים שילדים עשויים להגיב בבכי, בצעקות, או בכעס ללא שהתרחש אירוע מכאיב כלשהו. מצאנו שבמקרים כאלה הדרך התומכת ביותר היא להיות קרובים לילד באופן פיזי (לעיתים לשים יד על הכתף) מבלי לנסות לשכנע אותם להפסיק את התנהגותם. בתגובה להענות זו של המבוגר הילד נע בתוך הרגש ונרגע, ונראה פתוח ומרוצה.
בתה של המחברת, קורי, נהגה לשים את ידה על פיה, ולהראות מאוד מפוחדת כאשר היתה נכנסת לחדר מלא אנשים. פעם אחת, אף צעקה לאחד המורים שיתרחק ממנה. המורה נשאר בקרבת מקום מבלי להתקרב או להפריע והתמקד בילדה. הילדה בכתה ובכתה, עד שלבסוף נרגעה ושיחקה עימו בשמחה. לאחר אירוע זה, קורי הפכה ליותר פתוחה ורגועה בקבוצות גדולות והפסיקה לשים את ידה על פיה.
לעיתים, אצל ילדים הנמנעים ממגע עם מחנך או מבוגר כלשהו, אם המבוגר נשאר קרוב אליהם וממשיך לתת להם תשומת לב, רגשותיו של הילד מוצאים אחר כך ביטוי הולם.
ביטוי של רגשות – פעולות הסחה
בבית הספר ההומניסטי ישנן פעילויות שאותן מכנים "פעילויות רכות" (MOOSH PLANS)
וניתן לבצע אותן עם ילד יחיד או עם קבוצה קטנה. הפעילויות כוללות: זריקת שקיות מים למטרה כלשהי, בעיטה בערימות של קופסאות, דריכה על קרטוני ביצים ועוד.
כמעט כל פעילות יכולה להפוך לפעילות "מוש" אם היא חופשית, יצירתית וכל ילד מבטא עצמו. למשל, לדפוק על בצק או חומר לשפוך מים צבעוניים על ציור.
אם ילד אחד פוגע בילד אחר, הסטה של התוקפנות היא לומר לפוגע:” זה לא בסדר לפגוע בחבר, אבל זה בסדר להרביץ לכר". משפט כזה יור גבול לכעס אך מאפשר לו לבוא לידי ביטוי.
המחבר (הרלי ג'ים) מרגיש נוח להפנות אל עצמו, בטון שמח, עלבונות שהילדים אומרים זה לזה בכיתה. למשל, הוא יכול לומר: " אני החתול הפחדן היחיד בחדר" והילדים צוחקים וקוראים: אתה מפחד מהשיער שלך? אתה מפחד מהפופיק שלך?" התנהגות זו מפסיקה את הכאב שילדים עשויים להכאיב לילדים אחרים על ידי קריאה בשמות ובינתיים הילדים פורקים את רגשותיהם.
סיכום
מחנכים מרבים לשאול אותנו: " איך אתם יודעים להבחין בין ילד שעושה ACTING OUT לבין ילד שמתרפא?"
אנו עונים שאנו רואים התנהגות מפריעה או מכאיבה כביטוי של הכאב שחוה הילד ונסיונו לקבל ריפוי.
כאשר מתחילים להיות רגישים לתהליך של כאב ושל ריפוי ונעשים רגישים יותר לרגשות של עצמנו ושל הילדים אנו יכולים להבין למה הילדים מתכוונים ומה הם רוצים לבטא וכיצד ניתן לעזור להם באופן היעיל ביותר.
כדי לעשות זאת, עלינו לרפא קודם כל את רגשותינו כמבוגרים וזאת אנו עושים בקבוצות של מחנכים, וגם של מחנכים והורים. לא פשוט למחנכים להתמודד עם התגובות המותנות שלהם ולחוש נוח עם רגשותיהם של ילדים. אבל יש תגמול רב לראות ילדים הנעים דרך רגשות קשים ומכאיבים והופכים למאושרים, עליזים ופעילים.
ישנו מסר אחד שאנו רוצים לחלוק עם הילדים: " זה בסדר לכעוס, בסדר להיות עצוב, זה בסדר לבכות. את/ה אהוב/ה ואוהב/ת, ללא קשר לאיך את/ה חש/ה".