התפתחות של התנהגות תוקפנית אצל ילדים ואנשים צעירים : השלכות לגבי מדיניות חברתית, שירותים נדרשים ומחקר עתידי

תקציר מאמר מאתר ה OCDSITE  בנושא מדיניות התוקפנות

תוקפנות הוגדרה ע" לובר והיי (1997) , כהתנהגות הגורמת לפגיעה פיזית באחר. המחברים ציינו שתוקפנות כמושג כולל מגוון של התנהגויות כמו: אלימות מילולית, בריונות, מכות, שוד, אונס ורצח. היות ומחקרים לא תמיד עושים את ההבחנה הזו באופן ברור המאמר מתייחס למושג תוקפנות במחקר במובן הרחב של המילה.

ממצא עקבי הוא שהתנהגות תוקפנית מתחילה בגיל צעיר מגיעה לשיא סביב גיל ארבע (קמבל, שואו וגילום (2000 ) ואחר כך פוחתת ובגיל בית ספר היא נעשית שוב בולטת. עד אז ההתנהגות התוקפנית מקבלת הסברים כמו "גיל שנתיים הנורא" או התייחסות למגדר כמו " בנים יהיו תמיד בנים"  או " היא תצא מזה". הסברים אלה סותרים את ממצאי המחקר המצביעים על כך שילדים תוקפניים בגיל הצעיר יהיו תוקפניים גם בהיכנסם לבית הספר (קמבל ושות' 1996 ; שואו ושות' 1999).

מחקרים אחרונים מצביעים על כך כי 67% מהילדים שהוגדרו כבעלי התנהגות מופרעת בגיל שנתיים, יוגדרו כך גם בגיל חמש ושש , ושליש מהילדים שהוגדרו כך בגיל חמש יהיו תוקפניים גם בגיל 14 (שואו וגילון 2000, בור ושות' 2001 ). יותר מזה 86% מהילדים שהוגדרו כבעלי הפרעת התנהגות בגיל שבע  התנהגו כך גם בגיל 15. כשיש בעיות של התנהגות תוקפנית בגיל של טרום בית הספר, הרי שב- 50% מהמקרים התנהגות זו תימשך גם בגיל ההתבגרות, ומספר לא קטן מהילדים ילקו בהתנהגויות אנטי חברתיות.

יותר מכך, מחקרי אורך מקנדה, ניו זילנד וארה"ב מצביעים על כך כי התנהגות תוקפנית כרונית בגיל בית הספר היסודי הוא המנבא הטוב ביותר להתנהגות אלימה בבגרות (נגין וטרמבליי 1999; ברודי ושות' 1999) .

פירוש הדבר שרוב הילדים התוקפניים בגיל בית הספר לא יהפכו לכאלה בבגרות. מחקרים מצביעים על כך שילדים עם בעיות התנהגות בילדות מצליחים להתגבר עליהן, ורק מעטים מפתחים בעיות תוקפנות בבגרות. יחד עם זאת ילדים שאצלם ההתנהגות ממשיכה, מדאיגים אותנו ביותר.  6% מהמתבגרים יבצעו מעשים אלימים ויעצרו. ונראה כי אחוז קטן מהנוער האלים יפתח שיטות אלימות יותר מבעבר.

המחברים מחלקים את הנוער האלים לכאלה שהיו אלימים כבר בילדותם, וכאלה שהחלו להיות אלימים בגיל ההתבגרות.

 

למה ילדים הופכים להיות תוקפניים ?

במחקרים נחקר טווח רחב של סיבות להתנהגות תוקפנית. במאמר זה נסכם את הממצאים האחרונים בתחום. כיום תחום הפסיכופתולוגיה ההתפתחותית צמח כנקודת מפתח לבדיקת התהליך ההתפתחותי והמצב הפסיכופתלוגי (ראטק וסרוף 2000 ). מודלים תיאורטיים של הפסיכופתולוגיה ההתפתחותית מציגים גורמים רבים לתופעה כמו: הילד, ההורה, המשפחה והמשפחה המורחבת , הסביבה ועוד.

טמפרמנט הילד והורות: השפעת האינטראקציה

 ילדים נוטים להיות מושפעים  מהתנהגותם החברתית של עמיתיהם (קיהן ושות' 1995) והם נוטים לחבור לילדים הדומים להם.  לדוגמא,ילד תוקפני יחפש חברים תוקפניים כמותו. המעניין הוא שגם אצל ילדים שלא היו תוקפניים בילדותם בגיל ההתבגרות הם חשופים להשפעה של ילדים תוקפניים ועשויים לחבור אליהם. חשוב לזכור שהם חוברים אליהם על רקע "בידוד חברתי" , "דחיה חברתית", ביישנות או העדר כישורים חברתיים. בגיל ההתבגרות רוב הילדים התוקפניים מתקבצים בחבורות עברייניות.

נמצא שלבנות המקבלות מחזור בגיל מוקדם  יש נטייה רבה יותר להתנהגות חריגה ולשתיינות. וככלל הן מתחברות לקבוצות ילדים בוגרות יותר (כספי ושות' 1993 , גבל ושות' 2002 ).

שכונת המגורים

לשכונת המגורים השפעה רבת על הופעת התנהגות תוקפנית אצל ילדים (אטר ושות' 1994 ). יותר מזה, המחקרים מצביעים על כך שילדים עם בעיות התנהגות מתקבצים בשכונות  (ווילסון ושות' 1994 ) בדרך כלל שכונות עוני. המגורים בשכונה מציבים לחצים בפני הילדים המתגוררים בה , לחצים אלה מקושרים להופעת התנהגות תוקפנית אצל הילדים (סומרס ושות' 1994 ).

נמצא גם שמגורים בשכונות בסיכון גבוה קשורות בקשר ישיר להתנהגות של הפרת סדר, חוסר במיומנויות חברתיות בבית ובבית ספר בגילאים מאוחרים יותר.כשהמחקר מצביע על כך שילדים צעירים הם החשופים ביותר לתוקפנות מצד עמיתיהם בשכונה (סינקלייר ושות' 1994 ) כשהדבר בולט במיוחד אצל ילדים בגילאי 5-6 . מגורים בשכונות אלה מציבות בפני הורים אתגרים והם עשויים להיות יותר קפדניים כלפי ילדיהם ולהגביל אותם.

תוכניות התערבות מוקדמות עבור פעוטות וילדים

מחקרים מצביעים על כך שפעוטות תוקפניים נוטים להפוך לילדים אלימים ובוגרים עבריינים, לכן חשוב מאד לבנות תוכניות התערבות עבור ילדים אלה עוד בהיותם תינוקות, ובעיקר בתקופות מעבר התפתחותיות כשהם יותר גמישים לשינויים (רובל ושות' 1996).

הדגש צריך להיות על הקשר הורה ילד בגיל הינקות ובין גיל שנה לשנתיים. התערבות בגיל הינקות מצביעה על תוצאות חיוביות בהתפתחות הקוגניטיבית של הילדים ומניעת בעיות התנהגות (אכנבך ושות' 1990 ). נמצא כי בנים מבטאים את עצמם באופן אמוציונאלי בעוד בנות מסוגל לווסת את התנהגותן ותגובותיהן טוב יותר. ולכן חשובה מאד העזרה של האם לבנה (יותר מאשר לבנות ) כדי לעזור לו לווסת את רגשותיו.

בהתייחסות לפעוטות חשוב מאד להבחין בין התנהגות התואמת את הגיל והשלב ההתפתחותי לבין התנהגות המבטאת כעס מתמיד, ודורשת התייחסות הורית הולמת. לכן הדרכה הורית מתאימה חשובה מאד להורים להם ילדים בגילאי שנה עד שלוש.

התפתחות שפה והתערבות מוקדמת

סטטין ושות' (1993) במחקר שערכו בשוודיה על מדגם של ילדים בגילאי  18-24 חודש מצאו כי העדרם של "כישורי חיים" בגילאים אלה הוא מנבא טוב להתפתחות עבריינות בבגרות. ממצא דומה היה במחקרו של מופטי (1993) שטען כי פעוטות עם כישורי שפה טובים קל יותר לחנך והם מאושרים יותר כי הם מרגישים שהם מובנים והצרכים שלהם מסופקים.    

היעדר היכולת לדחות סיפוקים בצירוף לקשיים לשכנע אחרים למלא אחרי צרכיהם הם גורמים התורמים להיווצרות התנהגות אנטי חברתית ותוקפנית. לכן תוכנית התערבות עבור פעוטות צריכה להתמקד בשני גורמים אלה: התפתחות שפה וכישורי חיים.

מסגרות טיפוליות לגיל הרך

קיים קשר ישיר בין איכות הטיפול במסגרת החינוכית לגיל הרך לבין התפתחות התנהגות תוקפנית. מסגרות טיפוליות איכותיות ומסובסדות יאפשרו טיפול בבעיות התנהגותיות כבר בגיל הצעיר ,בעיקר בשכונות נכשלות (רמי ושות' 1998). ממצא חשוב אחר של בלסקי ושות' (2001 ) מצביע על כך שילדים ששהו במסגרות חינוכיות מגיל צעיר היו יותר תוקפניים בכניסה לבית הספר מאלה שגדלו בבית, גם כאשר המסגרות היו איכותיות וככל שהשהות במעון הייתה ממושכת יותר הילדים היו תוקפניים יותר בלי קשר לאיכות הטיפול במסגרת.ממצא זה מנוגד לממצאים קודמים של האוספדר ושות' (1997 ) שמצאו שכניסה מוקדמת למסגרת טיפולית איכותית מגבירה את יכולת העמידות (resilience ) של הילדים. בהתחשב בעובדה שילדים רבים נכנסים למסגרות טיפוליות בגיל צעיר, ולא כל המסגרות הן איכותיות, ובהתחשב בעובדה כי נמצא קשר בין שהות במסגרת לתוקפנות, הנושא דורש מחקר והתייחסות רצינית.

תוכניות ושיפור מיומנויות חברתיות של ילדים

ילדים תוקפניים הם חסרי כישורים חברתיים ואין להם את היכולת לפתח תמיכה של חברים (גוורדנו 1986 ). מחקרם של פוטר ושות' (2001) מאשש הבנה זו. במחקרם מצאו שלהעדר כשירות חברתית תפקיד חשוב בניבוי בעיות התנהגות בעתיד.

למרות חשיבותם הרבה של כישורים חברתיים מעט מאד זמן מושקע בהוראת כישורים אלה. תוכני התערבות מניעתית שפותחה והופעלה בבולטימור (קלם ושות' 1992 ) מצביעה על כך שתרגול מיומנויות חברתיות מוריד את רמת התוקפנות אצל ילדים. יחד עם זאת, בהעדר מחקר אורך לא ניתן לדעת האם השינוי נשמר לאורך זמן.

תוכניות עבור ילדים ובוגרים

תקופת מעבר חשובה היא הכניסה לכיתה א'. במונטריאול פותחו תוכנית התערבות לגני הילדים לתרגול כישורים חברתיים שכללה תמיכה בגננות, כולל ביקורי בית. הילדים שהשתתפו בתכנית נבדקו שוב בסיום בית הספר היסודי ונמצא כי הם היו תלמידים טובים יותר, החברים שלהם היו פחות תוקפניים, והייתה להם פחות התנהגות עבריינית בגיל 15 (כמו מעורבות בכנופיות, שימוש בסמים  ואלכוהול, ופחות מאסרים) (טרמבלי ושות' 1994) . 

יחד עם זאת כשמדובר במתבגרים הדעות מאד פסימיות לגבי היכולת לשנותם. הינסאו ושות' (1994) טענו שלא ניתן לטפל בהתנהגות תוקפנית בגיל בית הספר. גם ולופסי (1992 ) טען שתוכניות התערבות בגיל ההתבגרות שואפות לאפס הצלחה.

מגדר

אחרי גיל ארבע בנים, יותר מבנות, נוטים להתנהג בתוקפנות ובהתנהגות אנטי חברתית (קיינן ושות'  1997). התקפי זעם, מכות ותגובתיות יתר מתרחשות יותר בקרב בנים מבנות בכל הגילאים טוען לאיי (1999). יחד עם זאת יש לציין כי הממצאים הם לא חד משמעיים ויש מחקרים שמצאו פערים קטנים בין בנים ובנות בנושא התנהגות תוקפנית (גריק ושות' 1996). לטענתם הייתה התעלמות מגילויי תוקפנות אצל בנות כיון שהיא שונה באופיה. בנות משתמשות יותר באלימות חברתית כמו: אלימות מילולית, חרמות, ובריונות. פפטר (1995) מצא אותה כמות של בריונות אצל בנים ובנות.                                                                                   

ממצא מעניין אחר הוא שרמת התוקפנות של בנים ובנות כלפי אחיהם דומה ,ולכן לא ניתן להשתמש בהסבר של קשיי הסתגלות למסגרת (דון, 1993 ). חשוב לציין שמסתמנת עליה ברמת התוקפנות של נשים , אם כי עדיין מספר הגברים שמואשמים באלימות ונעצרים גבוה בהרבה מזה של נשים (מופית ושות' 2000).

ריבוי גורמי סיכון , תוכניות התערבות ומדיניות

 קמבל ושות' (2000 ) במחקרם על קבוצות ילדים בסיכון מצאו כי ילדים עם ריבוי גורמי סיכון  הראו התנהגות חברתית בעייתית לאורך תשע שנות המחקר. מחקרים אחרים טענו שמספר גורמי הסיכון הקריטיים היה משמעותי ולא רק אופיו של גורם סיכון בודד (סמרוף 2000 ). הבעייתיים ביותר הם הילדים עם גורמי סיכון, בילדות, בהורות ,במשפחה ובגורמים סוציו-דמוגרפיים.      

מחקרים עדכניים מאשרים את ממצאיו של ראטר (1998 ), שריבוי גורמי סיכון מעלה את הסיכוי להתנהגות אנטי חברתית. ולכן ניתן לטעון שתוכניות התערבות עבור הילדים, ההורים והמשפחות שיטפלו בגורמי הסיכון ימנעו התנהגות אלימה בעתיד.

ילדים שהפסיקו התנהגות אלימה מוקדמת

מספר מחקרי אורך מצביעים על כך שילדים שבילדות המוקדמת היו תוקפניים אך חדלו מכך בהתבגרותם, היו ילדים שלא נדחו ע" משפחתם, לעומת ילדים שפתחו התנהגויות בעיתיות יותר והיו דחויים ע"י המשפחה (מופטי ושות' 1996). בגיל 18 הילדים ש"החלימו" נשרו פחות מבית ספר, היו פחות מובטלים, התרועעו פחות עם חברים עבריינים והשתמשו פחות בסמים ואלכוהול.

סמפסון ושות' (1993) טוענים שהירידה נובעת מתמיכה של הקהילה בילדים ולכן צריכה לבנות מדיניות שתאפשר לילדים האלה לעבוד ולחוות חוויה של תעסוקה.

התייחסות למגורים בשכונות עוני

היות ונמצא קשר בין העדר השגחה הורית לתוקפנות, על ההורים והמורים לשים דגש על מעורבות בחיי ילדיהם. ילדים נוטים להיות פחות תוקפניים כאשר הם עסוקים בפעילות מהנה, ולכן חשוב לפתח סביבה המספקת פעילויות מהנות. זה מצריך השקעה של זמן של מבוגרים, ומשאבים של הקהילה שיספקו מקומות תעסוקה לצעירים.

מסקנות

תוקפנות שמתחילה בגיל הילדות קשורה להתנהגות פושעת בבגרות. תוכניות התערבות מניעתיות בגיל הרך במשפחות עם סיכון גבוה חיוניות למניעת תופעה זו, ויש להקצות לכך את המשאבים.