העשרה מונעת – יש דבר כזה

מאת ד"ר עידית פוזנר

נוירולוגית ילדים, מנהלת מכון להתפתחות הילד של שירותי בריאות כללית בקהילה

posener@netvision.net.il

* ילדים רבים במשפחות מעוטות יכולת אינם נחשפים לגירויים מספיקים ולכן הם סובלים מ"איחור סביבתי". כשהם מגיעים לטיפול בגיל חמש או יותר, כבר לא קל לעזור להם

הילד שהופנה אלי הגיע עם אמו, עולה חדשה, ואליהם התלוותה מתרגמת. במכתב ההפניה כתבה הגננת: נא לקבלו לטיפול בשל איחור בדיבור, שפה דלה, טווח קשב קצר. שאלתי את אמו של הילד אם היא מסכימה עם סיבת ההפניה. המתרגמת פצחה במלל ארוך בשפה שאיני מבינה. האם ענתה באריכות ופניה הביעו אי-הסכמה מוחלטת. היא הסבירה שאינה מבינה מדוע עליה לבוא למכון להתפתחות הילד, מכיוון שבנה חכם ובריא ואין לו בעיה כלשהי.

סיפורים מסוג זה חוזרים על עצמם שוב ושוב. כבר למדתי שתפישת הבריאות והחולי של הורים רבים שונה מהתפישה המנחה אותנו במכון להתפתחות הילד. רבים מההורים פונים למכון רק לאחר שהמערכת מציקה להם עד זרא. אבל הם משוכנעים, ובצדק מבחינתם, שהילד שלהם בסדר גמור. בבית הוא מדבר כמו כולם ועושה את הנדרש ממנו. מה לא בסדר אתו?

ילדה של אותה אם, למשל, היה ברנש חביב בן חמש, בעל מצח רחב, תלתלים ועיניים גדולות שנתלו בעיני בביישנות. כששיחקתי אתו הוא שיתף פעולה והוכיח שיש לו קואורדינציה טובה. הוא צייר ציורים ילדותיים: ילד עם ראש גדול מאוד ובטן קטנה, שידיים יוצאות ממנה. הוא לא זיהה את שמו הכתוב בראש הדף. הוא ידע לספור עד עשר, הכיר את שמות הצבעים ונקב בשמן של חיות הג'ונגל, אבל שפתו היתה ילדותית והוא התקשה לתת הסברים בעניינים טריוויאליים: למה מתרחצים? בשביל מה צריך שעון? ניכר שהוא מבין את השאלה, אבל לא מסוגל לענות בדייקנות ותשובותיו עילגות.

"יש לו זמן"

חשבתי שלילד יש איחור סביבתי. כלומר, הוא בעל יכולות תקינות אבל לא נחשף לגירויים מתאימים בגיל צעיר. שאלתי את עצמי מה עלי לעשות כעת: האם להזמין אותו לטיפול במכון, המיועד לילדים עם הפרעות בהתפתחות, כלומר עם בעיות נוירולוגיות או מוחיות?

אמו של הילד טענה, בדיבור חרישי מהיר ובמבט מושפל, שאינה רוצה להביא אותו לטיפולנו. הוא עוד צעיר, יש לו זמן. בבית הוא מדבר יפה, מבין ומסביר את כל הנדרש ממנו. הוא יגדל ויידע הכל. בשביל מה צריך לרוץ אתו לקופת חולים? היא אם חד-הורית, שעובדת קשה. נסיעה באוטובוס ותשלום אגרה לכיסוי עלות הטיפול הן עול כלכלי מעיק, שיכול להסתכם ב-150-200 שקל בחודש. מדוע עליה להגיע למרכז להתפתחות הילד, שאלה האם, למה לא מלמדים אותו כל מה שעליו לדעת בגן?

שאלתי את עצמי למה לא לימדו אותו הרבה לפני שהגיע אלי. העשרת השפה היא עניין קריטי בשלוש השנים הראשונות לחיים. התהליך מגיע לשיאו כשהילד בן שנתיים-שלוש, אז מתפתחים המבנים הבסיסיים של השפה. השפה היא תנאי לחשיבה. יש לחשוף את הילד לאוצר מלים מגוון, לעברית תקנית ולניסוחים תחביריים רהוטים הרבה לפני גיל חמש. גם החשיפה לחומרים, צבעים, כלים כמו מספריים, מידע וסדר צריכה להיות מוקדמת.

כל המיומנויות האלה נרכשות באמצעות למידה. מוח שלא נחשף אליהן בגיל צעיר, לא יפתח אותן כראוי בעתיד. הניסיון מלמד שטיפול שמתחיל בגיל חמש, לא יוביל לקידום משמעותי. תמיד אפשר לסייע קצת, אבל הסיוע ניתן בדרך דומה לדרך שבה לומדים שפה זרה: בשיעור שבועי קצר אחד, ובלי סיכוי רב מדי לתרגול בית. לאילו תוצאות אפשר לצפות בתנאים אלה?

השאלה היא כמה להשקיע, באיזה טווח גילאים ובאיזו אינטנסיוויות. אבל העיקרון ברור: יש אפשרות לשנות מהלך התפתחותי, וכנראה גם תוחלת חברתית, באמצעות התערבות מוקדמת.

בסיכום הדיון עם האם במרפאה אמרתי לה: את צודקת. הילד שלך בריא. רק צריך ללמד אותו כמה דברים, כדי שהידע שלו יהיה דומה לזה של ילדים אחרים בגן.

ילד כמו בנה של אותה אם אינו אמור להגיע למכון התפתחות. עליו לקבל העשרה מגיל צעיר ביותר בסביבתו הטבעית – מעונות יום, צהרונים, מתנ"סים – תוך שיתוף ההורים ובאופן אינטנסיווי וממושך. יש להעניק לו העשרה לפני שהוא מוגדר ילד הסובל מאיחור בהתפתחות השפה.

המערכות הקיימות – הגננות, אחיות טיפות חלב – צריכות לאתר ילדים ממשפחות מצוקה כמו בנה של אותה אם ולהפנותם להעשרה מונעת, כדי שלא יידרשו בעתיד לטיפולים במכונים שנועדו לטפל בליקויים בריאותיים. אמנם תמיד יהיה צורך להמשיך ולתמוך בהם, גם כשילמדו בבית הספר, כדי שלא יישמטו ממערכת החינוך, אבל החשיבות העליונה היא להתחיל בכך בגיל צעיר.

עתיד עגום

אם הילד שבא למרפאתי לא יקבל את ההעשרה הדרושה לו, אפשר לצפות את העתיד העגום הצפוי לו: הוא יגיע לבית הספר כשאינו מתורגל בהרגלי למידה ואינו מסוגל לעמוד בדרישות, ולכן בלי יכולת לעקוב אחרי הלימודים. הוא יפתח התנגדויות. ייתכן שמערכת הקשב שלו לא תתורגל כראוי והוא יתקשה להתמקד במטלות ויתחיל להראות סימנים של לקויות למידה, יאבד עניין ויגלה אפילו הפרעות קשב. אמו תופנה אלי שוב – חוויה המוכרת לי היטב ממרפאתי – וכמו הורים אחרים תמשיך ותטען: לא מלמדים אותו מספיק.

בעיר שבה אני עובדת, נתניה, קיימים כמה פרויקטים לקידום ילדים ממשפחות מצוקה, שאותם מנהלות רשויות הרווחה, החינוך והבריאות. בשנים האחרונות יש גם פעילות של הג'וינט, שהצליח להגיע לכמה מאות ילדים. למיטב ידיעתי, מעט יותר מ-20% מבין כ-3,000 ילדים ממשפחות מעוטות הכנסה בעיר מקבלים טיפול. בקרוב מתעתדת העירייה לפתוח בפרויקט משלה בתחום. ההתחלה תהיה צנועה, להערכתי, ויש לדחוף ככל האפשר להרחבתה. רק כך אולי אפשר יהיה ליצור עתיד חדש לילדים המקופחים, שאולי יצטרפו בעתיד לסטטיסטיקות המוכיחות את החשיבות העצומה של ההשקעה.