ללמד אותם איכפתיות

Teaching themes of care

By Dr.Nel Nodding, Character jurnal , spring 2007, vol. xiv, no 2

יש הרבה מה להרוויח בכך שנושאים של הורות יכללו בתוכנית הלימודים של בתי הספר שלנו.

כמה מחנכים כיום כולל אני, היינו רוצים לראות את תוכנית הלימודים כשבמרכזה יעמדו שאלות שהן בבסיסי קיומו של היקום. אחד הנושאים האפשריים היא אכפתיות, שתדאג לעצמך, לזולת אינטימי, לזר, לטבע ליצורים חיים אחרים ולעולם שנבנה ע"י בני אדם , ולרעיונות.

בראיה ריאליסטית של המציאות כיום תוכנית כזו לא אפשרית. אבל אנחנו כן יכולים להשתמש במושגים המקוריים של דאגה ואכפתיות בתוך נושאים הנלמדים בכיתה. במאמר זה אסביר בקצרה מדוע חשוב ללמד אכפתיות ודאגה, וכן אציג דרכים לבחירהוהצגה של הנושאים בכיתה, ואומר מעט על המבנה הנדרש כדי לתמוך בלמידה כזו.

למה ללמד אכפתיות ?

בדור בו רמת האלימות בבית הספר גבוה, בו ילדים הופכים להורים בלי שום מושג איך דואגים להם, כשהחברה ובית הספר מתמקדים בהישגים חומריים, חשוב שנדאג יותר לילדינו ונלמד אותם להיות אכפתיים.

הרבה אנשים הגיוניים עדיין חושבים שהבעיה המרכזית שלנו הם הישגים נמוכים בלימודים. לדעתי לא נוכל להשיג הישגים אקדמיים לפני שהילדים שלנו יאמינו שאנחנו דואגים להם ולפני שהם ילמדו לדאוג לאחרים.

אפשר להרוויח הרבה אקדמית ואנושית בתוכנית לימודים כזו.

1.      זה ירחיב את האוריינות התרבותית שלהם. לדוגמא דיון בשיעור למתמטיקה או ניסיון להוכיח האם אלוהים קיים , יעלה את השאלות האם יש אלוהים האם הוא רק טוב , אז מהיכן בא הרוע. למרות שהדיון מתמטי הילדים יעסקו במושגים תרבותיים ותתעורר אצלם סקרנות לקריאה נוספת בתחום.

2.      נושאים כאלה יעזרו לנו לחבר בין כל נושאי הלימוד, הקשר בין ספרות למתמטיקה או היסטוריה למדעים . זה ייתן תחושה של שלמות בחינוך. אחרי הכל למה שילמדו ממורה שיודע ומעריך רק נושא לימוד אחד ?

3.      נושא האכפתיות מחבר את התלמידים לשאלות קיומיות חשובות כמו משמעות החיים? האם יש אלים? איך אחיה את חיי?

4.      התעסקות בנושאים של אכפתיות תחבר בין הילדים כאדם לאדם ובין הילד למורה, בפעם הראשונה המורה ייתפס גם כבין אנוש המתלבט בשאלה ויחד הם יצרו ידע חדש.

5.      כשמדגישים אכפתיות ודאגה זה לא רק רגש חם שהופך אנשים יותר אדיבים ואהובים. דאגה פירושה חיפוש מתמיד לשיפור יכולות. כי כשאנחנו דואגים אנחנו רוצים לעשות את הטוב ביותר עבור מושא הדאגה שלנו.

בחירה וארגון נושאי הדאגה

הבחירה צריכה להתחיל מהיחס של המורים לתלמידים שיהיה אכפתי ודואג, ומהיחס של ההורים לילדים. ובמסגרת בית הספר שתהייה הצהרה אישית שדאגה היא לב הלמידה.

ואז בנושאים כמו דאגה לעצמך אפשר להעלות את נושא שלבי ההתפתחות של הילד מתינוק לאדם בוגר, צמיחה רוחנית, ומה המשמעות בלפתח אופי נערץ.

בחקירת נושא הדאגה לאחר משמעותי אפשר להעלות נושאים כמו : אהבה, חברות, , הורות, וכו'

תחת נושא דאגה לזר: ניתן ללמוד על מלחמה, עוני, סובלנות וכו'

תחת הנושא דאגה לעולם, ניתן ללמוד על המכשירים שסובבים אותנו ,הטכנולוגיות שפותחו , איך מתי פותחו.

אלה שלרוב מצוות בית הספר את המורים בצורה דיכוטומית, מתמטיקה עם מדעים , ספרות והיסטוריה, כשבעצם יותר נכון לעשות קבוצות רב תחומיות. כדוגמא המחבר מציג קורס שנלמד באוניברסיטה "החיפוש אחר משמעות" שאותו לימדו יחד , כלכלן, פסיכיאטר וכומר.

חשבו על דיון בנושא הפשע, בעיניים מתמטיות של סטטיסטיקה על סוגי הפשעים, גילאי הפושעים, מספר הפשעים ביחס לשנים קודמות , והמחיר של הפשע לחברה כולה. אפשר  למשל לבחון שאלהכמו: האם כמות פשעי הרכוש ירדו כשהעונשים על פשעים אלה עלו ?

מה היה בתקופה שבה גם ילדים נתלו בגלל גניבות ? (היסטוריה). עיסוק בשאלות אלה לא צריך לתפוס את כל השיעור, עדיין ניתן לעסוק במשוואות ועוד, אבל זה בהחלט יעלה את המודעות והסקרנות לנושאים האלה.  

ואפשר לעסוק בנושא הזה דרך שיעור ספרות דרך קריאת הספר אוליבר טוויסט ודיון עליו. מה התנאים הסוציאליים שיצרו סוג כזה של פשעים במאה ה-19? האם תנאים כאלה קיימים גם       כיום ? דיון כזה לא צריך לתפוס את כל השיעור , אבל הוא צריך להיות נוכח בכל השיעורים בתוכנית הלימודים כחלק מחשיבה כוללנית על נושא האכפתיות והדאגה לאחר. זה לוקח רק מספר דקות לדון בנושא מה המשמעות של להרגיש בטוח, לבטוח בשכן שלך, ולהרגיש מוגן כשאתה מברך זר.

בשיעורי מדע ניתן לעסוק בפשע דרך לימוד האבולוציה. להעלות נושאים כמו דרוויניזם סוציאלי במאות ה- 19 וה-20 , ועד כמה תכונות פשיעה עוברות בתורשה? האם יש לבחון נטייה גנטית אצל ילדים לפשיעה? האם נשים פחות כשירות בנושאים מוסריים מגברים? למה גברים מבצעים מעשים אלימים הרבה יותר מנשים?

מורים לאומנות יכולים להיות מעורבים למשל דרך ביקורת על מוסיקת ראפ ואחרים. ניתן לדון איך אומנות לקחה חלק בעידוד האלימות בגרמניה הנאצית. אלה הרעיונות שעולים במוחי, רעיונות עשירים יותר ומעניינים יותר מהמורים המתמחים בתחומים אלה.

תפקיד המורים הוא לעודד חשיפה אך להגן על הילדים מפני חשיפת פרטים שאחר כך הם יצטערו על כך. קיימת כאן בעיה אתית – סכנה של חדרנות ופולשנות לא מכבדת לחיי הפרט של התלמידים שהם עדין רכים ופגיעים. לכן על מורים כשהם מתכננים את השיעורים להיות ערניים ולצפות לשאלות המורכבות כדי להגן על התלמידים מחשיפת יתר.

עד כה דנתי בשתי שיטות לארגון למידה רב-תחומית בנושא האכפתיות והדאגה. והם:

1. המורים מלמדים יחד את השיעורים כצוות
2. ההורים מסכימים על הנושאים המרכזיים שיש לדון בהם ,אך כל מורה עושה זאת בעיתוי שמתאים לו בשיעור. ואריאציה על דיון בנושא יכולה להיות תוכנית לימודים שנתית שכוללת את הנושאים שעליהם הוסכם. לדוגמא אני הייתי משלב בשיעורי מתמטיקה את נושאי הדת קיום או אי קיומו של אלוהים ,כי הנושא הזה מרתק אותי. מורים אחרים למתמטיקה יכולים להתייחס אליה בהיבט הא כטקטוני של מבנים מסות ואיך מיצבים אותם , ואחרים ילמדו דרך ניתוח נתונים על היקום ובעלי החיים האחרים.
3. דרך אחרת לדון בנושא היא דרך אירועים המתרחשים בבית הספר או בשכונה. למשל מות של חבר קרוב, מאבקים בין קבוצות בבית הספר, שימוש בסמים ולחץ לקיים יחסי מין ועוד. בדרך כלל נושאים אלה מועברים ליועץ החינוכי של בית הספר במקום לדון בהם בכיתה. העברת הנושא ליועץ יש בה מסר שלמורים בעצם לא איכפת מהילדים והם מרגישים מופקרים. אי אפשר ללמוד אכפתיות במצב כזה.

היום כולם מתמחים בתחום אחד, וכששואלים מי מחנך את הילדים לאכפתיות אומרים כל המורים, כלומר שזו לא אחריות של אף אחד. אך אם זו תהייה האחריות של המורה הוא יוכל להיוועץ במומחים אחרים אבל האחריות תישאר אצלו.

תמיכה במבנה

איזה סוג בית ספר ומורים נדרשים כדי להפעיל תוכנית כזו באופן יעיל ?

1. אכפתיות צריכה להילקח ברצינות כמטרה מרכזית של בית הספר, כלומר למורים צריך להיות איכפת מהתלמידים שלהם, וצריכה להיות להם היכולת לחנך את הילדים לאכפתיות ואחריות. זאת, בנוסף לכל המטרות החינוכיות האחרות. כשמטרה זו תוכר ע"י המערכת המדיניות תוכתב על פיה.
2. מאז שנות החמישים כשהמיכון עלה והמעבדות הפכו להיות מתוחכמות, המדיניות הייתה להפוך את בתי הספר לגדולים יותר כדי לאפשר מעבדות עם מכשור יקר יותר, ותנאים טובים יותר. אלא שבדרך אבדה החשיבות של הקהילה הקטנה שבית הספר הקטן השכונתי סיפק. יש אומנם מורים שהתמחו בתחום עם ידע רב בביולוגיה, ביוטכניקה ועוד, אבל כל תוכנית הלימודים מבוססת על למידת נושאים ולא על לימוד והקניית ערכים.
3. המורים מעוררים שוב את הצורך בבתי ספר קטנים יותר, אלא שהחלטה כזו יש לה מחיר כי בטווח הקצר יכולה להיות ירידה בציוני המיצב של הילדים. ואז אם הם לא יכולים להוכיח יכולות אקדמיות בפרק זמן קצוב, האם עלינו לנטוש את התוכנית להקניית ערכים של אכפתיות? זה טיפשי כי החיים הם יותר מסך המידע שצברת.
4. יותר מזה, צריך שמשך הזמן שילדים לומדים עם אותם מורים יהיה ממושך יותר כדי לאפשר בניית אימון בין מורים לתלמידים. מדיניות כזאת תורמת בשתי דרכים: ראשית, היא מאפשרת מערכת יחסים של אכפתיות מצד המורים כלפי התלמידים, שנית היא מאפשרת יותר גמישות בהוראת תכנים של אכפתיות. כשיש אימון בן מורים לתלמידים אפשר לדון בנושאים שקבוצת זרים לא תדון בהם לעולם ואפשר ליצור אוירה בכיתת הלימוד של תמיכה הדדית.

השינויים המבניים הנדרשים לצורך זה אינם יקרים  והם גם קלים לביצוע אבל השינויים הפדגוגיים עשויים להיות יותר מורכבים. חומרי לימוד כאלה אינם מצויים בספרי הלימוד הקיימים, והמורים לא קבלו הכשרה לדון בנושאים אלה  ועל המורים לעסוק בלמידה והעשרת ידע אישי לפני שיוכלו ללמד. היות ולא בתי הספר ולא משרד החינוך עוסק בשילוב בין תחומי הלימוד השונים והקנית ערכים כמו אכפתיות. הכשרת המורים ושינוי הספרות הנלמדת דורשת הרבה אמצעים כלכליים.

למעשה הקושי המרכזי בתוכנית הוא מתן לגיטימציה של מערכת החינוך לכלול נושאים כמו אכפתיות בתוך תוכנית הלימודים. המורים בחינוך בגיל הרך כללו מזמן את הנושא כחלק מתוכנית הלימודים אבל בבתי ספר יסודיים לעומת זאת יש מעט מאד מודעות לנושא .ובתיכון  בגיל שיש יותר התנהגויות אלימות, יותר התארגנויות לקבוצות ומאבקים בין קבוצתיים לא נותנים מקום לחינוך לאכפתיות ולפיתוח היכולת לאיכפתיות. להיפך בתי הספר התיכוניים מתמקדים בציונים טובים יותר תופעה שמתחילה כבר בבית הספר היסודי .המוקד הוא הצלחה בלימודים ולא כישורים חברתיים כמו אכפתיות ויחס לזולת.

מכאן שהשינוי המתבקש ביותר הוא שינוי בגישה של המורים הם צריכים להקצות זמן כדי לפתח מערכת קשרים של אימון עם התלמידים, ולשוחח איתם על קשיים שהם מרכזיים בחיי היומיום שלהם , ולהוות עבורם מורי דרך לקראת פיתוח רגישות ואיכפתיות לזולתם.