"כולנו מגדלים את הילדים" – על שותפות הורים-מטפלות

הרצאה לצוות מעונות ויצ"ו מחוז הצפון – 23.12.07
ד"ר יעל דיין, לימודי המוסמך בגיל הרך, האוניברסיטה העברית

נושא ההרצאה הוא נושא נדוש למדי. אין חדש בהצהרה שקשר טוב עם הורים הוא מאד חשוב. קשר טוב עם הורים חשוב להרגשה הטובה של כולם – הילדים והילדות, ההורים, הצוות, משפיע על האווירה במקום ומעיד על המקצועיות של הצוות. בכל הספרים ובכל ההשתלמויות ובכל המחקרים מדגישים את חשיבות הקשר.

קל מאד להצהיר על כך אבל קשה מאד לבצע.

השאלה היא למה זה בעצם כל כך קשה? למה יש פער כל כך גדול בין ההבנה שלנו שזה חשוב, הידע שלנו לגבי שיטות שונות ליצירת קשר כמו מסיבות, מכתבים, שיחות טלפון, מפגשי הבוקר ניהול שיחה ומגוון רעיונות נוסף, לבין היישום. בהרצאה זו אנסה להציג מספר מאפיינים שיכולים להסביר למה זה כל כך קשה ובכך אולי אתרום נקודות לעיון ומחשבה לדיונים שתקיימו במעונות.

מילה על ידע – בדרך כלל כשחוקרים נושא מסוים כמו למשל, מעורבות הורים במעון, החוקרת עושה תצפיות או מעבירה שאלונים, קוראת מחקרים קודמים ותיאוריות ומפרסמת את ממצאי המחקר. בתוכנית שוורץ באוניברסיטה העברית, ישנה הנחה בסיסית שהידע על העבודה במעונות נמצא אצל המטפלת-מחנכת. אם רוצים להבין יותר טוב מה קורה במעון, איך צריכה מטפלת-מחנכת לעבוד, מה היא עושה בקשר שלה עם ההורים – צריך לשאול אותה.

הנחה זו הובילה למספר מחקרים המבוססים על ראיונות עמוקים וממושכים עם מטפלות-מחנכות. מתוך מחקרים אלו אציג את תפיסתי לגבי הקשיים בישום קשר טוב עם הורים. כששואלים בראיונות מטפלות-מחנכות על תפישת התפקיד שלהן והקשיים בעבודה, אחת ההתייחסויות המידיות היא להורים ולקשר איתם. מתוך הראיונות עולה כי זו סוגייה מטרידה ביותר ומעוררת קשיים רבים.
אז מדוע הקשר עם ההורים כל כך מורכב ומסובך?

מטען רגשי
העבודה של מטפלות-מחנכות היא אחד העיסוקים שמלווה בהמון רגשות ובעוצמה גבוהה. זו עבודה ששואבת אותך לתוך מעורבות רגשית בעוצמות גבוהות. גם ההורות היא תפקיד בעל עוצמות רגשיות גדולות והמפגש בין רגשות חזקים משני הצדדים יכול להיות קשה. המטען הרגשי נובע בין השאר מתחושת האחריות הכבדה של המטפלת-מחנכת על שלומם והתפתחותם של הילדים והילדות. כמו שאומרת מטפלת-מחנכת: "ההורים הם חלק גדול מאד (בעבודה) מה לעשות הם מחוברים. אנחנו נותנים שירות הם משלמים בשביל זה. והם נותנים בך אמון שהם מפקידים בידך את כל היקר שלהם מכל. אז מה? אז אתה יכול שלא יהיה לך קשר טוב עם ההורים?"

תחושת האחריות והחשש שיקרה משהו לתינוק או לפעוט היא כבדה מאד: "לא פשוט. ..הם משאירים את הילדים בידיים של אחרים והם רוצים לדעת מה קורה בזמן הזה. ואם ילד עולה לכסא ונופל מהכסא, למה זה קרה? איפה את היית ומה את עשית ולמה הוא לא היה בהשגחה. אני לא חושבת שהדברים האלו אמורים להיות. אבל בסך הכל אנחנו עושים בשבילם הכל. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. כמה שכואב לאמא, למטפלת אני חושבת כואב יותר. מאד קשה. למטפלת זה כואב גם בגלל שזה תמיד לא נעים לילד וכואב לה עליו וגם בגלל שהיא מעלה באמון שנתנו לה. היא נכשלה איכשהו בתפקיד. התפקיד שלה היה לשמור עליו, הפקידו את הילד בידיים שלה והיא הבטיחה לשמור עליו שלא יקרה לו כלום והיא נכשלה בזה. אז זה כאב כפול. לאמא כואב רק בגלל שהילד נפל וכואב לו. היא לא מעלה באמון שמישהו נתן לה".

כשאת חושבת שאת משקיעה את כל כולך בעבודה ואוהבת את הילדים והילדות ואכפת לך מהם ואת שומרת עליהם אז הערה של הורה הרבה יותר מעליבה. כולכן מכירות את התחושות הקשות והמועקה המלוות אתכן במהלך יום בעקבות הערה של הורה בבוקר, כמו שמטפלת-מחנכת אמרה: "מקבלים בעיטה בבטן".

כמו שלמטפלות-מחנכות יש רגשות, כמובן שגם להורים יש. יש רגשות של פחד וחשש, רגשות אשם, רגשות של קנאה. לכן, הורה שפונה למטפלת-מחנכת לא תמיד ידבר בשקט ובקור רוח אלא מתוך סערת רגשות. כמו שמתארת אם : "אני חרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור לעמית. בעבר עמית היה שנה בבית עם אחותי וחמותי ואיתי, התחלקנו, והמעבר לגן היה לי מאוד מאוד קשה. וגם לו היה קשה. פתאום להתחלק עם עוד חמישה ילדים…הייתה לו טראומה, כל הריבים האלה על המקום או המלחמות האלה, במובן מסוים זה גירוש מגן עדן, כבר לא הכל שייך רק לו. זה לא הדמות הסמכותית ששייכת רק לו, והוא היה גם מאוד חולה בהתחלה, הוא היה כמעט כל יום חולה במשהו אחר… אז היה לו מאוד מאוד קשה… הורות זה דבר קשה. זה דבר לא קל. זה אחריות כל כך כבדה וכל כך… זה לדאוג לעוד מישהו שאתה לא יכול לשלוט עליו שליטה מלאה כל הזמן. זאת אומרת, זה משהו שלא אתה עצמך, זה לא מישהו בוגר, זה מישהו שתלוי בך, וזה נורא קשה". היא ממשיכה לספר:

"בהתחלה אני הייתי יושבת שעות שם ומצותתת. למטפלת. מבחוץ. מתקשרת כל חצי שעה. מריצה סרטים של כל מיני דברים ש….(צוחקת) זה קשה. ובמיוחד לאור הדברים שכל פעם זה עולה מחדש בתקשורת, אולי קורה משהו…הייתי יושבת נגיד ארבעים דקות. במשך איזה שבועיים שלושה. זה הרבה. אני יודעת שזה הרבה. לא כל יום, נגיד יום כן יום לא, בסוף היום או תחילת היום. גם באמצע היום כשבימים החופשיים הייתי קופצת לראות, או כשהיה לי חופשים, זה היה בדיוק בתקופה של החגים, הן עובדות ואנחנו לא… זה הרגיע אותי, בטח. לראות שהכל בסדר. אני צריכה להרגיש קונטרול. להרגיש שאני בשליטה, שגם כשאני לא נמצאת הכל בסדר שמה. בהתחלה הייתי מתקשרת אליה גם איזה שלוש-ארבע פעמים ביום לשגע אותה… אם הייתי הולכת לקחת אותו, איך שהייתי מגיעה הביתה האוטו שלי היה עוצר והייתי לוקחת אותו, נגיד הוא מסיים יום ברבע לארבע, אז הייתי לוקחת אותו בשתיים, שתיים וחצי, כי היא לא מסכימה לפני שתיים… אני גם בן-אדם כזה. מאוד דאגן….אני חושבת שהיא צוחקת עליי אולי מאחורי הגב. על זה שאני יותר מדי משוגעת".

"אני תמיד שואלת אותה כשאני חוזרת, מה הוא אכל, מה הוא שתה, כמה זמן הוא ישן, עם מי הוא שיחק. את כל הדברים האלה. והיא אומרת 'את נורא דואגת, את יותר מדי דואגת'… אני מעירה לה הרבה לגבי כל מיני דברים שקורים… נגיד פעם אחת ראיתי אותה צועקת ומושיבה בכוח את אחד הילדים ואני הערתי לה על זה, שזה לא מקובל עליי, שזה לא צריך להיות ככה וכולי וכולי… נגיד או שנכנסתי ואני רואה שהיא לא איתם, אז אני מעירה. נגיד היא יצאה שניה, אני מעירה. אני נורא, אם צריך אני מגעילה, אני מודעת לזה."

המראיינת שואלת: "ואיך היא קיבלה את זה?"
"היא נעלבת, היא נפגעת… תמיד יש את החשש הזה, במיוחד מה שעבר עכשיו עם כל הסיפורים על מטפלות. תמיד יש את החשש הזה שאולי לא טוב לו ואולי זה, אולי היא כזאתי. אמרתי לה, 'אם פעם אני אדע שאת עשית לבן שלי משהו, חבל לך על הזמן מה אני אעשה לך'. אז היא צחקה, כאילו צחקה. נראה לי שהיא קצת נפגעה, אבל בסדר, אמרתי. אני צריכה להגיד…היה גם איזה אירוע אחד בפורים, שהתעצבנתי עליה נורא. חזרתי הביתה מה זה עצבנית. הרגו אותה ביום של פורים עם התחפושות והיא הייתה צריכה להחליף לכולם והכל היה בלגן עם התחפושות, והיה להם מסיבה והם לא שיתפו פעולה, והם בכו וצעקו והלכו מכות, והיה ממש סיפור. ואז באתי אליה ואמרתי לה, 'נו, איך היה, אילנית?' אז היא אמרה, 'היה נורא נחמד, היה נחמד'. אמרתי לה, 'אבל אילנית, תפרטי'. אני צריכה שהיא תפרט, תמיד שהיא תפרט, בדיוק מה הוא עשה ובדיוק איפה הוא הלך. היא אומרת לי, 'די!'. בהתחלה היא אמרה לי 'מה, מה כבר יכול להיות, היה פורים, היה מאוד כייף, הילד שלך נורא נהנה', אבל באיזשהו שלב שאלתי ושאלתי והיא אמרה לי 'די כבר'. ואז התעצבנתי, באתי הביתה ואמרתי לבעלי, 'מה זה, היא עונה לי ככה'. אבל אחר כך חשבתי, מסכנה, לפעמים אני גם עם השאלות שלי יותר מדי".

אם זו מיטיבה לתאר את התנהגותה ואת הקשיים שהיא מערימה על המטפלת-מחנכת. היא מודעת לכך אך קשה לה להימנע.

רגש נוסף שלא תמיד אנחנו מודעות לו שהוא משפיע על התנהגותנו זו הקנאה. רגש של קנאה כלפי הזולת יכול להוביל להתנהגות מאד תוקפנית ולא ידידותית. מספרת אם: "עם הילד הראשון אני מאוד קינאתי, היה לי מאוד קשה רגשית להשאיר את הילד, בגלל שמצאתי מישהי שהיא אימהית וטובה וחמה, והייתי נורא מבוהלת שהוא יאהב אותה יותר ממני, ויהיה קשור אליה יותר ממני. זה עם דני, עם הבכור…כשהבאתי את דני, הייתי אמא חדשה. והיא הייתה כל-כך שונה ממני, כל-כך סבלנית. אני לא ידעתי מי נגד מי, אחרי לידה ראשונה, בגיל שלושה חודשים הבאתי אותו, שבע עד ארבע, … הייתי נורא מפוחדת, מבוהלת, והיא כל-כך סבלנית, כל-כך טובה, הוא לא היה רץ אליי בסוף היום. הוא לא היה מחייך איזה חיוך גדול וזוחל אליי. ונורא הרגשתי באסה".

לפעמים הורים עצבנים וכועסים מחוויות שהם חוו במהלך היום ללא קשר למעון. הם כעסו בעבודה, או רבו בבוקר עם בן או בת הזוג. בבואם למעון הם נפגשים עם המטפלת-מחנכת ומשתמשים בה כ"שק אגרוף" לפורקן רגשות הכעס והתסכול שלהם.

רקע תרבותי
בחברה כל כך מגוונת, יש הרבה הרגלים ודפוסים של גידול ילדים/ות שיכולים להיות מאד שונים ממה שנהוג לעשות במעונות. למשל, פה בארץ מקובל לאפשר לפעוטות לשחק עם בוץ, צבעי ידיים וחומרים מלכלכים אחרים. בתוכניות הכשרה מלמדים את המטפלות-מחנכות שאלו פעילויות חשובות ומתאימות במיוחד לפורקן יצרי. אך ה"אמת" הזו היא אמת המתאימה לתרבות הישראלית המושפעת מתרבות מערבית. זו לא אמת אוניברסלית. כשמגיעות משפחות מתרבויות אחרות הן מזדעזעות. על פי תרבותן, ניקיון עומד בראש סולם הערכים. כשהורים רואים תינוק זוחל על הרצפה, הם יפרשו זאת כהזנחה, לעומת תפיסות חינוכיות ישראליות הרואות בכך תרומה חשובה והכרחית להתפתחות המוטורית. יש תרבויות שהתינוק לא עוזב את הידיים של האם עד שהוא יודע ללכת. בשיחה עם אמהות מהגרות מחבר המדינות, פולין, ברזיל, אירן הן ספרו לי כמה הן מזועזעות מזה שמשכיבים פעוטות במעון על מזרון על הרצפה ולא במיטות. או שנותנים להם לשחק על הרצפה. אומרת אם יוצאת פולין: "כשבאתי לכאן ראיתי שילדים ישנים על הרצפה הייתי בהלם – מה זה? מזרון על הרצפה? שאלתי מה זאת אומרת, אין דבר כזה שילד יישן על הרצפה" אחרת מספרת על אמא שלה שלקחה את הילד מהגן: "כשאמא לקחה אותו תפסה את הראש: 'הילד יושב על הרצפה' – זה נראה מוזר". ההבדלים התרבותיים האלו יכולים כמובן ליצור בעיות וקשיים בתקשורת. סוגיות נוספות שניתן למצוא את מקורן בהבדלים תרבותיים אציין בהמשך בהקשר לאפיונים נוספים.

הבדלים על רקע גישה חינוכית
קושי נוסף בקשר עם ההורים יכול להתעורר על רקע של תפיסות חינוכיות שונות לגבי הדרכים הנכונות לגידול ילדים וילדות. למשל, החשיבות של ציורים ושמירה עליהם. מספרת מטפלת-מחנכת: " לא כל הורה מתייחס לעבודות עם הילד, כי יש הורים שלוקחים ישר לפח וזה נגמר. והיו מקרים, שגילינו במדרגות, פה ושם, סימני דרך, וזה מאוד חבל. כי סך הכל, הילד מביא איזה משהו הביתה, בכדי שהאמא קצת תשב איתו ותתייחס אליו". – הזלזול בציור נתפס כחוסר התייחסות לילד/ה. אבל יכול להיות שהורה לא תופס כך את העניין. מטפלת-מחנכת אחרת מתארת פער בגישה בתגובות להתנהגות של ילד: "יש מצבים לפעמים של קונפליקטים, שאני חושבת ככה, והאמא חושבת אחרת. לדוגמה…ילד צעיר יחסית, כשהוא רוצה משהו אז הוא מפיל את עצמו ובוכה. אז אני אמרתי לאמא 'תשמעי. ברגע שהוא עושה את זה פעם, פעמיים, את לא תתייחסי אליו, את לא תעשי לו 'וואי' או 'מה קרה', אז הוא יבין.' אז היא אומרת, 'ברגע שהוא בוכה, כנראה שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה…אולי הוא רוצה לאכול ואת לא נותנת?'. אמרתי, 'למה ללכת לקיצוני כזה?…הוא רוצה לעלות במדרגות ואני לא מרשה. אז מה, אז הוא צריך לזרוק את עצמו? לא. אז בואי נעשה כזה דבר, את בבית תנסי, אל תתייחסי למה שהוא עושה. שיבכה, לא נורא. ותראי, שזה פעם, פעמיים, את לא עושה מזה עניין, והוא יפסיק.' אני אומרת לו אסור, אז הוא זורק את עצמו. זה איזשהו אב- טיפוס שהוא סיגל לעצמו כדי לקבל. זה בא מהבית. ואני צריכה עוד מעט לדבר עם האמא הזאת. אני אגיד לה שאני… או שהיא משתפת איתי פעולה, או שאני מרימה ידיים. אני לא מוכנה שאני אחשוב ככה והיא תחשוב אחרת. היא חושבת שצריך להתייחס אליו…מחוסר ניסיון שלה פשוט. ילד ראשון. היא רוצה שאני אעשה כמו שהיא עושה בבית. היא מרימה אותו ואז הוא מקבל מה שהוא רוצה, וגמרנו"/

דוגמא זו ממחישה את אחד הנושאים שעולים שוב ושוב בתיאור הקשיים עם הורים – "הצבת גבולות". מטפלות-מחנכות מתלוננות לעיתים קרובות כי הורים לא יודעים "לשים גבולות". חשוב להבין כי יתכן שגם נושא זה הוא פועל יוצא של הבדלים תרבותיים. ישנן תרבויות, למשל באפריקה ובדרום אמריקה שעד גיל שנתיים לא שמים גבולות לילדים/ות. נותנים להם לעשות מה שהם רוצים כי על פי תפיסתם הם עדיין לא מבינים. במחקר שנעשה בגואטמלה למשל, עד גיל שנתיים כשתינוק רוצה משהו נותנים לו – גם אם לקח מהאח הגדול, בטענה כי הוא עוד לא מבין איך מתחלקים ולא צריך לצפות שיתנהג כשורה. הפעוטות ילמדו להתחשב אם יענו לכל בקשתם עד גיל שנתיים. בתרבויות אחרות זה יכול להתפרש כפינוק יתר. בתרבות המערבית זה יכול להיחשב כחוסר הגינות כלפי האח הגדול.

בארץ נושא הצבת הגבולות קיבל דגש יתר: "האמא הזאתי … רווקה, זאת אומרת הביאה אותו מחוץ לנישואים. היא מה שהיא יודעת, לתת לו חום, אהבה, טיפול פיזי, אוכל, לישון, לא מעבר. ואז הרגשתי שבעצם הילד הזה, אין לו גבולות… האמא בעצם רואה שיש פה בעיה. היא רואה שזה ילד שובב, לא ממושמע, זורק את עצמו, בועט, מה שהוא רוצה הוא מקבל…אמרתי לה שבעצם הילד לא רוצה לעבוד… אין לו טוסיק לשנייה להתיישב…אני שמתי לב שאין לך גבולות, הוא בוכה, את נותנת לו את כל מה שהוא רוצה, דברים שבעצם הוא לא צריך, כמו הפלאפונים ולחייג לך ו.. ו.. דברים מאוד מסוכנים לגעת בחשמל, הוא בוכה וצורח ואת מרחמת עליו, אבל בעצם את הורסת פה את הילד ולא… ולא נותנת"

תפישת הקשר בין הבית למעון
מקור נוסף לקושי יכול לנבוע מהבדלים על רקע תפישת הקשר והעברת אינפורמציה. גם תפישת הקשר יכולה להיות מושפעת מהרקע התרבותי. למשל, במחקר שעשו בארצות הברית מצאו שבתרבות האמריקנית תופשים את המטפלת-מחנכת כבעלת הידע שיודעת כיצד לקדם למידה והתפתחות ואילו להורים חסר הידע הזה. התפישה הזו יוצרת הפרדה ברורה ומוחלטת בין הבית למעון וההורים מחפשים מסגרת טובה שאפשר לסמוך עליה בלא שיצטרכו להיות מעורבים. בנוסף לכך בתרבות האמריקאית חשובים מאד ערכים כמו פרטיות ואוטונומיה. ההורה לא ישתף את המטפלת-מחנכת בדברים שקשורים בבית והמטפלת-מחנכת לא תדרוש לקבל על כך מידע.

הורים המושפעים מערכים אלו, לא ירצו להיות מעורבים בנעשה במעון. אם מטפלת-מחנכת לא מבינה תפישה זו היא יכולה לחשוב שההורים לא מתעניינים בילד/ה ולא איכפת להם מהמתרחש אך למעשה התנהגותם נובעת מהעובדה שהם סומכים עליה ומרגישים שאין צורך להיות מעורבים.

מטפלות-מחנכות חושבות בדרך כלל שמאד חשוב להעביר אינפורמציה למטפלת-מחנכת על מה שקורה בבית כי כך ניתן לדעת מה קורה עם הילד/ה. אבל כאמור, יש הורים שלא רוצים להעביר אינפורמציה כמו שביטאה אם אחת: "אני לא חושבת שהיא [המטפלת-מחנכת] צריכה לדעת כמה פעמים הוא התעורר בלילה ואם הוא ישן איתנו במיטה…יש דברים שאני לא רוצה שיתערבו לי. למשל, אני, מה לעשות, מין שריטה במוח, כשהוא מתעורר באמצע הלילה אני לוקחת אותו איתי למיטה. ככה בא לי… המון אנשים עושים את זה אבל לא מודים בזה…והמטפלת שונאת את זה… אני חושבת שהקשר פה לא צריך להיות דו כיווני במאה אחוז. בכל זאת היא מטפלת שאני משלמת לה כסף כדי שהיא תטפל בו, וכן, אני צריכה לדעת הכל, והיא לא חייבת לדעת הכל."

עמדות הקשורות להסדרי השינה יכולות אף הן להיות מושפעות מערכים תרבותיים. מחקר שהקיף 136 חברות מצא שבשני שליש מהחברות התינוקות ישנו עם האם ובשליש שנותר ברוב החברות האם והתינוק ישנו באותו חדר. כלומר, הפרדה של תינוקות לשינה בחדר נפרד הוא מנהג מערבי שנמצא במיעוט. התפישה האמריקנית היא שלישון עם הורים פוגע בהתפתחות הנפשית ובהתפתחות האוטונומיה. לעיתים מייעצים להורים שגם אם התינוק בוכה הוא צריך להישאר בחדרו. מרגילים את התינוקות למצוא נחמה לא במבוגרים אלא באובייקטים כמו מוצץ, שמיכה, בקבוק. יש טכסים ארוכים של השכבה. המנהג המערבי להשאיר תינוק בוכה בחדר נפרד נתפש בתרבויות אחרות (כמו במזרח אפריקה) כהתעללות.

קבוצה גדולה
אפיון נוסף המשפיע על מורכבות הקשר עם ההורים הוא הכמות הגדולה שלהם. כל האפיונים שתוארו לעיל על רגשות, רקע תרבותי, גישות חינוכיות, מקבלים עוצמה רבה עוד יותר מכיוון שזו לא רק נחלת הורה אחד, אלא במסגרת המעון המטפלת-מחנכת צריכה להתמודד עם עשרים שלושים זוגות של הורים. ההורים הם קבוצה מאד מאד מגוונת והמטפלת-מחנכת צריכה להתאים עצמה להבדלים השונים, כפי שמתארות שתי מטפלות-מחנכות: "כל יום את לומדת, וכל ילד שונה, וכל אמא שונה, וכל משפחה. ואנחנו צריכות להיות מעין פלסטלינה כזאת, כאילו להיות רגישות לכל מיני דברים. לאמהות טריות וחדשות עם ילד ראשון, וכל הדברים האלה…".

"לעבוד עם הורים זה לא קל. להורים יש כל מיני תכונות. זה כמו הילדים. יש כל מיני הורים, כאלו שכל הזמן ביקורתיים, יש מצוברחים, יש נחמדים, יש מעצבנים..בכל המכלול הזה של כל סוגי ההורים יש דבר אחד שמילת קסם שיכולה לעזור לכל ההורים שאנחנו מבינים אותם כשאנחנו מבינים את ההורים הכל נראה אחרת. המטפלת צריכה לדעת להתאים את עצמה לסוגים של הורים…את יודעת שעם כל אחד את מדברת אחרת. את יודעת את זה מהחיים, אבל בעבודה עם הורים זה נורא חשוב. את מתאימה את עצמך"

התנהגות על פי האתיקה המקצועית והתמודדות עם דילמות אתיות
השמירה על התנהגות על פי הקוד האתי היא קשה לעיתים בגלל פיתויים רבים. המתח שבין הידע כיצד צריך לנהוג לבין הרצון להתנהג באופן מסוים כדי לשרוד ולהימנע מקשיים יוצר מצוקה קשה. למשל, התנהגות על פי קוד אתי מחייבת להודיע להורים על כל פגיעה או קושי שחווה הילד/ה. אך קיים לעיתים פיתוי גדול לא לדווח להורים כדי להימנע מהכעס שלהם ומהתמודדות עם תגובתם. או סיטואציה בה החובה המקצועית היא לדווח להורים על בעייה עם הילדה שלהם, אך המטפלת-מחנכת יודעת שההורים יגיבו מאד קשה והיא רוצה להימנע מכך ומעדיפה שלא לדווח כמו שמתארת אחת המטפלות-מחנכות: "תראי, לפני כמה זמן, כמה חודשים, הייתה לי ילדה שהיא הייתה ילדת סנדביץ'. זאת אומרת אח גדול ממנה בשנתיים, ויש לה תינוקת, אחות. והיא הייתה עם המון המון המון זעם פנימי. ואני הרגשתי את זה בציורים ובהתנהגויות, פתאום היא הייתה ככה עושה (נושכת את שפתיה ומעווה את פניה), את יודעת, תנועות כאלה של עצבים, והיא מתאפקת, את יודעת, רואים שהיא… והיא מסתכלת עליי והיא צובטת איזה ילד או… אז דיברתי עם האמא פעם, פעמיים, ואחר כך אמרתי לה תשמעי, אני מרגישה שהילדה שלך, יש לה משהו פנימי שצריך להוציא אותו. אני לא יודעת, אולי תקחי אותה שתוציא אנרגיות בגן שעשועים, או, כי כל הזמן היא, את יודעת, היא מנסה כל הזמן להציק. והיא קיבלה את זה מאוד קשה. אני כל כך בעדינות אמרתי לה והסברתי לה, שיש לה משהו פנימי כאילו זועק, והיא גם בעצם מרגישה את זה בבית, אבל היא לא תגיד לי תשמעי, גם אצלי. היא אמרה לי ברמזים פה ושם מדי פעם, שהיא מרביצה לאחותה הקטנה, וצובטת אותה. בשקט, שלא יראו. אז יש הורים שלא מקבלים. קשה להם לקבל את זה. אז תמיד הם מחפשים אשמים. והכי קל להאשים את מה שמחוץ לבית". "היא אומרת (האם) תשמעי, הילדה לא רוצה לבוא לגן "הרגשתי נורא. כי מצד אחד אני רוצה באמת לשתף את ההורים, ואני רוצה שהם ידעו איך הבת שלהם במסגרת, ואיך היא מתפקדת, ומתי טוב לה ומתי רע לה. מצד שני, הם מנצלים את זה, את הכנות, מנצלים את זה לרעה".

במהלך העבודה נתקלים בדילמות אתיות רבות שמגבירות את הקושי והמתח ביצירת הקשר עם ההורים. למשל, מקרים בהם הערך של "טובת הילד" מתנגש עם הערך של "כבוד המשפחה". למשל, כשהורה לא מרשה לילדה לצבוע כי תתלכלך ואת יודעת שהיא תרגיש רע אם לא תשתתף – מה תעשי? או הורה שמבקש לא להשכיב את הילדה בצוהריים כי רוצה להשכיב אותה מוקדם בערב ואת יודעת שהילדה מאד עייפה וזקוקה לשינה. מספרת מטפלת-מחנכת: "היה לי מקרה עם אמא שביקשה לא להשכיב את הילד לישון בצוהריים. כשהגיעה השעה הרגשתי שהילד זקוק לכך ונופל מעייפות. מה את עושה? איך את מתמודדת? אם ילך לישון, את מסתבכת עם האמא. אם לא ילך לישון, את עושה עוול לילד. לא הצלחנו לתפוס אותה בטלפון והיא הגיעה רק בשלוש. הילד היה מסכן, תאמיני לי. החלטנו לעשות מה שהאמא ביקשה אבל היה לנו מאד קשה עם זה. זה לא היה לטובתו בכלל. אבל לא רצינו להסתבך עם האמא. ומה שקורה לך עם האמא ישפיע גם עלייך, את לוקחת ללב, הקשר עם האמא הוא קשר מורכב, היא כזאת קשה להבין אותה". דילמות נוספות קיימות כשילדה חולה אבל את יודעת שההורים חייבים להגיע לעבודה או כשאת מכינה מסיבה לחג ויודעת שלילדים ולילדות זה לא מתאים אבל ההורים יהיו מרוצים.

לסיכום, קשר עם הורים הוא קשר בין א/נשים וכמו כל קשר אנושי הוא מורכב, מערב רגשות, מחשבות ורצונות הטומנים בחובם גם אי הבנות, וקשיים. חלק מהקשיים יכולים לנבוע מהעוצמה הרגשית המלווה קשר זה משני צדדיו, הבדל בגישות של גידול ילדים וילדות, הבדלים תרבותיים, הבדלים בתפישת מהות הקשר בין המעון לבית וההתמודדות השוחקת עם דילמות אתיות.

במציאות מורכבת זו מצפים מהמטפלת-מחנכת, להתמודד עם הקשיים והרגשות הצפים, להיות רגועה ולהרגיע את ההורים.
אין מתכון ברור ואחיד להתמודדות עם התנהגויות שונות של הורים. כל מקרה הוא ייחודי. קיימות דרכים שונות להקל על המטפלת-מחנכת עם קשיים אלו. החשובה שביניהן היא הדרכה קבועה ורצופה הנענית לצרכיה של המטפלת-מחנכת. דרך נוספת היא ליצור בכל מעון קבוצת תמיכה ולימוד המורכבת מצוות המעון. בקבוצה זו ניתן לפרוק את המצוקה, לספר על קשיים, לתאר את המתרחש לאמיתו ללא חשש מפגיעה, ולקבל מהמשתתפות בקבוצה תמיכה, עזרה ועצה. הקשיים עם הורים מלווים את כל המטפלות-מחנכות כל הזמן. קבוצת התמיכה יכולה לסייע בידי המטפלת-מחנכת לצאת מבדידותה, מהצורך להסתיר ולפרוק את הרגשות הקשים המעיקים על עבודתה. חשוב מאד למצוא את הזמן למפגשים כאלה, זמן שקט בו ניתן לדון בקשיים, להיעזר בחברות, להירגע ולצבור כוח להמשך.

ביבליוגרפיה:

בן – הרוש איה, (2006). תפישת תחומי האחריות של אימהות ומטפלות משפחתונים. עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים

גלית, מתתטוב סקלס, הילה וזך עילית (2006). המשמעות שמחנכות נותנות לשהיית פעוטות בקבוצה במסגרת המעון. עבודה סמינריונית במסגרת לימודי המוסמך לגיל הרך, האוניברסיטה העברית, ירושלים

צדוק איריס, (2005). אתיקה ערכים והישרדות: תפקיד המטפלת מנקודת מבטן של מטפלות במסגרות לגיל הרך בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים

המחקרים המתייחסים לתפישת הקשר בתרבות האמריקנית:

New, R. S., Mallory, B. L. & Mantovani, S. (2000). Cultural images of children, parents and professionals: Italian interpretation of home – school relationships. Early Education & Development, 11(5), 597 – 616.

המחקרים המתייחסים להרגלי שינה, וגידול ילדים הם מתוך:
Rogoff, B. (2003). The cultural nature of human development. Oxford: University Press.

הציטטות של האמהות הן ממחקרה של איה בן הרוש.