זיכרונות מהרחם

מאת: מאיה אילה שמש

"להיות משפחה" מרץ 2008

שנים חשבנו שכאשר תינוק נולד הוא מתחיל מההתחלה, כמו לוח חלק. אז זהו, שלא. מחקרים מתחילת שנות ה-70 מגלים שכבר כאשר התינוק נולד הוא נושא עמו את החוויות שחווה ברחם אמו, עוד מרגע היווצרותו, ולכן יש חשיבות להתכוונות הוריו להריון, לרגע ההתעברות וההפריה ולהיותו הריון רצוי.

המדע, החוקר את התפישה הרגשית של העובר שעוד לא נולד, מחולק לשניים: הפסיכולוגיה הפּרֶה-נטאלית – מרגע היווצרות העובר עד תחילת הצירים, והפסיכולוגיה הפּרִי-נטאלית – מתחילת תהליך הלידה עד שהתינוק יוצא לעולם. הפסיכולוגיה הזו החלה להיחקר בתחילת השליש הראשון של המאה ה-20, אבל מחקר שיטתי, ועידות ופרסומים החלו להתפרסם רק בשנות ה-70 של אותה מאה. רפואה ופסיכולוגיה פרה-נטאלית ופרי-נטאלית שייכות לתחום אינטר-דיספלינרי חדש של ידע, שחוקר את התפישה הרגשית של התינוק שעוד לא נולד ואת השפעת הרשמים שנשארים בזיכרונו כילד, ולאחר מכן בחשיבה ובהתנהגות שלו במשך החיים.

החיים מתחילים בהתעברות
"היום המומחים בתחום מתייחסים לתינוק שעוד לא נולד כאישיות בפני עצמה, בעלת זיכרון פעיל ועם רגשות והשגות משלה. חייו מתחילים בהתעברות והתנאים המקדימים מושתתים עוד לפני כן", כך מצטט פרופ' גריגורי ברכמן, רופא נשים ומיילד, מומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה של ההריון, חבר סגל של האקדמיה הממלכתית לרפואה באיבנובו (רוסיה), וחבר בפורום פסיכולוגיה פרה-נטאלית במרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה, את מה שנכתב במנשר שהופץ בקונגרס ה-17 של ה-ISPPM – הקהילה הבינלאומית של רפואה ופסיכולוגיה פרה-נטאלית ופֶרִי-נטאלית.

ד"ר רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי, ראש בית הספר לפסיכותרפיה של הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, וחברה בפורום פסיכולוגיה פרה-נטאלית במרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה, מסבירה: "פרויד שם את הדגש על ההתפתחות הנפשית והרגשית של הילד בגיל שלוש. אנליטיקאים מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שהחיים הרגשיים מתחילים בגיל שנתיים, ואחר כך היו אנשי מקצוע שסברו ששנת החיים הראשונה היא החשובה ביותר בהתפתחות הנפשית ומושפעת מהאינטראקציה בין האם לתינוק".

"היום אנחנו מבינים שיש קשר ישיר בין מה שמתרחש כבר בזמן העוברות למהלך כל החיים. התפישה המקובלת היתה שהרחם הוא מקום מוגן ומשנות ה-90 והלאה המחקרים גילו שזה לא כך. כל שלב בהתפתחות מגלם בתוכו פוטנציאל לבריאות ולפעילות סתגלנית בהמשך, ובנוסף גם את האפשרות לתקלה, כך שגם במקום הזה יש אפשרות לנבא האם תהיה הסתגלות או תקלה".

שימו לב לרגשות
ואם אתם שואלים איך בכלל אפשר לחקור את הנושא, כשמושאי המחקר נמצאים בתוך הרחם ועדיין לא יודעים לדבר? ד"ר עפרה לובצקי, פסיכולוגית קלינית, מרצה באוניברסיטת תל-אביב בפקולטה לרפואה בבית הספר למקצועות הבריאות, וחברה בפורום פסיכולוגיה פרה-נטאלית באוניברסיטת חיפה, מסבירה שהכל מתאפשר הודות לטכנולוגיה מתקדמת: "כיום האמצעים הטכנולוגיים החדשים מאפשרים לעקוב אחרי התפתחות העובר, תנועותיו, דפוסי התנהגותו, הבעות פניו והאינטראקציה שלו עם הסביבה, כבר משלב מוקדם מאוד של ההריון".

הפסיכולוגיה הפרה-נטאלית מדברת על חשיבות רגע ההתעברות ואף יפה שעה אחת קודם. "הכל מתחיל לא כשנוצר העובר, אלא מהרגע שבו ההורים מחליטים שהם רוצים ילד", מסבירה ד"ר יהב. "השאלות האם זה הריון רצוי או לא ומהם רגשות ההורים אחד כלפי השני ברגע ההתעברות משפיעות מאוד על העובר. אם ההורים הרגישו דחייה, העובר, ובעתיד הילד, עשוי להרגיש דחוי באופן לא מודע. לעומת זאת כשההורים מאוד אהבו אחד את השני בזמן קיום היחסים, האהבה הזו תשפיע על העובר גם לאחר מכן. בטיפולים בקליניקה אנחנו רואים את הקשר בין מה שקרה בין ההורים בזמן ההתהוות לבין התחושה של הילד בשנים המאוחרות יותר".

נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, מלווה אמהות לפני ואחרי לידה ומקימת האתר לסיפורי לידה, מסכימה ומרחיבה על המשמעות הרוחנית של רגע ההפריה. "התפישות הרוחניות יוצאות מתוך נקודת הנחה שהאדם הוא קודם כל ישות רוחנית המתגשמת ויוצרת לעצמה גוף. לפי תפיסה זו, הביצית המופרית היא התשתית הפיזית שנלקחת מההורים ואליה 'יורדת' או 'מתחברת' הישות הרוחנית של העובר", אומרת ברקת. "לכן ההפריה אינה רק אירוע פיזי אלא מפגש רוחני/נפשי/פיזי שאיכותו נקבעת, כמובן, כתוצאה של מי נפגש ואיך. האופן שבו ייווצר הקשר בין ההורים לילד ישפיע על האופן שבו העובר, ולאחריו האדם, יחוש את עצמו בתוך גופו, בתוך חייו".

הכל עובר לעובר
אם כך, רגע ההתעברות חשוב וההורים צריכים להתכוון אליו, אבל כיצד מושפע העובר ממה שמתרחש בחיי ההורים במהלך ההריון? אנשי מקצוע מסכימים שהחוויות והתחושות שחווים ההורים עוברות גם לעובר. יש ממצאים שתומכים בטענה זו, מסבירה ד"ר יהב: "הריון לא רצוי, לדוגמה, משפיע על יכולת העובר לפתח מנגנון עמידות והישרדות. עוברים שהם תוצאה של הריון לא רצוי, הסיכוי שלהם למות תוך 28 יום מרגע היווצרם הוא פי 2.5 יותר מעוברים שהם תוצאה של הריון רצוי. יש יותר הפלות ספונטניות בהריונות לא רצויים מאשר ברצויים, יש משהו שהתינוק מרגיש".

מסיבה זו ד"ר יהב ממליצה לא להיות מכויל למין העובר לפני שיודעים מהו מינו כי העובר עשוי להרגיש את האכזבה. היא גם מזהירה שאם אחד ההורים מרגיש שההריון מיותר – גם העובר מרגיש כך, וממליצה להורים, ובעיקר לאמא, לא להתנתק מהעובר אלא להיות מחוברת אליו בתחושות ובמחשבות שלה. גם מערכת היחסים בין ההורים עצמם משפיעה על העובר. "הוא מרגיש את ההורים, ואם יש ביניהם אלימות או מריבות יש לזה השלכות משמעותיות על העובר", ממשיכה ד"ר יהב. "העובר מגיב לתנועות אמו, לצחוק, להשתעלות, כשלא נוח לה – גם לו לא נוח".

ד"ר לובצקי תומכת בדבריה ומוסיפה: "העוברים מודעים למתרחש סביבם, במיוחד למאורעות שמשפיעים עליהם באופן אישי. לכל עובר יש העדפה של תנוחות ותגובות ייחודיות וקיימת פעילות גומלין שלו עם הסביבה".

ואיך מה שקורה בתקופת העוברות משפיע על החיים של הילד?
ד"ר יהב מדגימה את המצב באמצעות חוויה אישית שלה: "שמתי לב שכל דבר שהבת שלי עושה היא מתייחסת אליו כמו אל עבודת מחקר – היא מחפשת, שואלת, אוספת חומרים ומעבדת אותם. כך זה היה כבר בכיתה א' ובלי שום פרופורציה למה שהיא התבקשה לעשות. כל הזמן היינו אומרים לה: 'צופים זו לא עבודת דוקטורט, שיעורי בית זה לא עבודת דוקטורט', אבל אז הבנתי שבמשך ההריון שלי איתה הייתי בשלב החקר של עבודת הדוקטורט שלי".

פרופ' ברכמן מייחס חשיבות רבה למתרחש בתקופת העוברות ואף מרחיק לכת ואומר: "מצוקה של האם ההרה יכולה להשפיע לטווח הרחוק על הילד שהופך למבוגר ועלולה לגרום להתפתחות דיכאון, אוטיזם, הפרעות בהתפתחות המנטאלית והמוטורית, היפראקטיביות, ליקויי למידה, סימפטומים פסיכוסומטיים ונטייה לאלימות ולתוקפנות".

ד"ר יהב מסבירה שתינוקות שהיו לא רצויים, או שההורים היו אמביוולנטים לגביהם והתלבטו האם להשאירם, יכולים לחוש במשך חייהם שהם דחויים מבלי לדעת מדוע. כמו כן היא מסבירה שהתמכרויות של האם לאלכוהול ולחומרים ממכרים, אפילו קפה, מעבר לנזק הפיזיולוגי שהן גורמות לעובר, יכולות לגרום גם לנזק נפשי ולנטייה להתמכרויות.

אהבה משנה את המצב
מה שאולי ממחיש במיוחד את השפעת מהלך ההריון על העובר לאחר הלידה עולה ממחקר שנערך על נשים הרות שצפו באסון התאומים. "תינוקות שאמהותיהם צפו בקריסה, גם אם האמא רק נבהלה ולא היתה ממש בפאניקה, הגיבו בתופעות פוסט-טראומטיות מיד לאחר הלידה", מספרת ד"ר יהב. "התינוקות בכו, חוו אי שקט והתנהגו באופן שונה מתינוקות אחרים של אותן אמהות מהריונות קודמים, או מתינוקות שנולדו באותה תקופה לאמהות אחרות שלא צפו בקריסת התאומים".

מחקר מעניין נוסף, שנעשה בבתי כלא ונערך על ידי פרופ' ברכמן, מצא שחלק ניכר מהרוצחים והאנסים נולדו כתוצאה מהריונות לא רצויים. ד"ר יהב מסבירה כי נוצר כעס אצל תינוק שגדל ברחם של אמא שלא רוצה אותו, ואולי גם לא רצתה אותו לאחר הלידה".

איך אפשר להבחין בין השפעת תקופת העוברות על הילד לבין השפעת השנים שלאחר הלידה?
ד"ר יהב מודה שאחת הבעיות באבחון היא שקשה להפריד לגמרי בין מה שמתרחש בזמן העוברות לבין התהליך שמתרחש לאחר מכן. "לכן, גם אם ההריון היה לא רצוי והאמא תשקיע אהבה והשלמה בתינוק לאחר הלידה תהיה לכך השפעה חיובית מאוד, כי מה שמשפיע זה לא רק מה שהתרחש בזמן ההריון. אמנם השרידים לא ייעלמו ואם היתה בעבר דחייה משהו תמיד יישאר רגיש לנקודה הזו, אבל זוהי תחושה שניתן לשנות, בעיקר כשמודעים להשלכות שלה. יכול להיות גם מקרה הפוך, הריון שהיה מאוד רצוי אבל אחריו נסיבות החיים של האמא – כמו גירושים או טראומה – השתנו והן משפיעות על האינטראקציה שלה עם הילד. יש השפעה מגוונת ומתמשכת על נפש האדם ואין ספק שכל מרכיב כזה משאיר את חותמו על הנפש".

מסיבה זו ממליץ פרופ' ברכמן להורים שאימצו או מתכוונים לאמץ ילד להיות מודעים לעניין הזה, ולעזור לילד באמצעות פסיכותרפיסט שמכיר את הפסיכולוגיה הפרה-נטאלית ויודע לעבוד עם זיכרון טרום הלידה.

 

הריון בצל המלחמה

אומנם עדיין מוקדם לבצע מחקרים קליניים ולבחון את השפעותיה של מלחמת לבנון השנייה על התינוקות שנולדו בצל המלחמה, אבל יש כבר אמהות שיכולות לזהות את טראומת המלחמה אצל ילדיהן. נטע (שם בדוי), אמא לשניים, מספרת: "במלחמת לבנון השנייה הייתי בחודש התשיעי ובכל פעם כשהיתה אזעקה הרגשתי שהתינוק פשוט משתולל. בלידה, שהיתה אחרי שהמלחמה נגמרה, התינוק פשוט עף על המזרן. היתה לו נחיתה עם צרחות אימים ועיניים מבועתות. בימים הראשונים הוא לא ישן הרבה, בכה ורצה כל הזמן ציצי. הוא כזה גם היום". כשנטע משווה את הלידה ואת התינוק ללידה הקודמת שלה היא רואה את ההבדל המשמעותי בין שני הילדים, ולמרות שהיא יודעת שכל תינוק והאופי שלו – היא משוכנעת שהתנהגות התינוק השני קשורה למלחמה.

גם אנשי המקצוע רואים את הקשר הזה. ברקת סבורה שאם האמא היתה בחרדה במהלך המלחמה – הטראומה השפיעה על התינוק. "האזעקות הן קול רועם ומבהיל מאוד שמעורר חרדה באופן טבעי. מצב של חרדה במהלך חודש תשיעי עלול לגרום לאישה להגיע ללידה, ולאחריה להישאר עם מעט מאוד כוחות ומשאבים למשימה של גידול התינוק. אני משערת שהתינוק בעיקר מושפע מאמו ואת הסיבות לחרדתו יש לחפש בחוויות שהיא עברה. יחד עם זאת, ייתכן שזהו תינוק רגיש יותר, שזקוק למשאבים גדולים יותר, ולכן הוא מתנהג כך כשהמלחמה היא רק נדבך נוסף בתוך החוויה שלו ושל אמו". במצבי טראומה ומצוקה ברקת מציעה לכל אחת לחפש את הדרך המתאימה לה להירגע.

 

תחילתה של הורות נפלאה
אם אנחנו מודעים למידת ההשפעה של תחושות ההורים בהריון, אפשר כמובן גם להסב את התקשרות הזו למטרות חיוביות ובונות. הרי זו בעצם תחילתה של מערכת היחסים בין ההורים לתינוק. אז מה כדאי לעשות?

אנשי המקצוע ממליצים לתקשר עם העובר כבר בעודו ברחם, לספר לו סיפורים, לשיר לו שירים ולדבר איתו. מחקרים מגלים כי כבר בשלב העוברות העוברים מפתחים העדפה לשפת אמם ולכן הם יכולים לשמור בזיכרון את הכללים המנחים של השפה שלהם. זו הסיבה גם שהחוקרים בתחום ממליצים לקיים קשר מילולי עם העובר ולפתח אצלו את היכולת לרכישת שפות על ידי חשיפה לשפות נוספות. בנוסף, אנשי המקצוע מציעים גם להניח את הידיים על הבטן וללטף אותה, להשמיע מוזיקה קלאסית (עוברים לא אוהבים רוק, כך עולה ממחקרים בנושא), וכאשר ההורים חווים תחושות לא נעימות של חרדה, לחץ או כשמתעורר קושי כדאי להרפות ולשחרר כדי לא להעביר את המצוקה והמתח לעובר.

ד"ר יהב מציגה מחקרים שונים שלפיהם תינוקות שאמם השתתפה בתוכנית לפיתוח סביבה מעשירה לעובר הראו התפתחות מוחית טובה יותר וצימחו שיניים מוקדם יותר, לעומת תינוקות מקבוצת הביקורת. בנוסף, נשים שלקחו חלק בתוכנית דירגו את הילדים שלהן באופן חיובי יותר. מחקר אחר בתחום מגלה כי אצל כל התינוקות שהשתתפו בו נצפו יכולות טובות יותר בקליטת שפה, בזיכרון וביכולות מוטוריות לעומת תינוקות מקבוצת הביקורת, והאמהות מקבוצת הניסוי הראו ביטחון עצמי גבוה יותר בתקופה זו. הן היו פעילות יותר בלידה, התמידו יותר בהנקה, הראו רמה גבוהה יותר של קשר לתינוק והעידו על תחושת יציבות משפחתית גבוהה יותר לעומת קבוצת הביקורת של המחקר. יחד עם זאת, ד"ר יהב מסייגת ומזכירה כי יתכן שאמהות שהגיעו לסדנאות העשרה לעובר מכוילות אל הילדים ומוכנות להקדיש להם זמן רב יותר.

פרופ' ברכמן מחדד את חשיבות ההתקשרות לעובר עוד בהיותו ברחם. "כל התהליכים הפוריים רשומים בגנים – התעברות, הריון, לידה, הנקה, חינוך הילד, אבל עבור האישה המודרנית בחברה מתורבתת המידע הגנטי הזה לרוב לא גלוי, לא ממומש, או אפילו מוטעה. מבחינה פסיכולוגית זה מונע מהאם ליצור עוד לפני הלידה את ההתקשרות האינטואיטיבית האמינה בינה לבין ילדהּ. יתר על כן האם, פוגעת בילד שלה כשהיא אינה מודעת לכך שהעובר, שעדיין לא נולד, מושפע מהתנהגותה, מרגשותיה ומרעיונותיה והדבר נצרב בזיכרונו". הסיבות שמונעות התקשרות עם העובר הן רבות ושונות ואם הורים לעתיד נתקלים בהן, פרופ' ברכמן ממליץ להיעזר בפסיכולוגים פרה-נטאליים.

גם ד"ר לובצקי מציינת מחקרים המראים שההתקשרות בין ההורים לעובר מתחילה ברחם וממשיכה לאחר הלידה. היא מסבירה כיצד האולטרה-סאונד יכול לשמש ככלי התורם להתקשרות זו וכיצד הדבר ישפיע על האם לאחר הלידה, "החשיפה באולטרה-סאונד לרוב מגדילה ומהדקת את ההיקשרות המוקדמת של האם לעובר ומקדמת שינוי התנהגותי אצל האם לשמירה טובה על בריאותה ויחסה להריון בכל הקשור לעישון, צריכת אלכוהול וסמים. יש קשר בין החשיפה בתקופה הפרה-נטאלית לגבי ההחלטה על הנקה והמעורבות הפוסט-נטאלית של האם".

 

זמן לישון ולגדול
"ההריון הוא זמן של שינה וגדילה", מזכירה ברקת. "העובר ישן. הוא נח ברחם כמו במיטה וגדל בשנתו. כדי לאפשר לו שינה בריאה וטובה וגדילה נכונה, גם על האם לישון במובן מסוים. היא צריכה לספק לו תנאים טובים מכיוון שכל מה שעובר עליה יגיע אל התינוק וישפיע עליו. כל עוד ניתן לשמור על מצב השינה – אנו מבטיחים לעובר זמן גדילה שיש בו שלווה וחום הדרושים לו להבשלתו.

"בכל התרבויות הקדומות היה ידוע שאישה הרה צריכה להיות מוגנת מכל התרגשות ובשורות רעות. הקיפו אותה ביופי, בטוב וברוגע ככל הניתן. ואכן, הסביבה שבה חיה האישה ההרה משפיעה עליה מאוד והיא קריטית לשלוות נפשה ולבריאותה שמקרינה על העובר.

מאורעות טראומתיים שמתרחשים במהלך ההריון – תאונות דרכים, אובדן, מצבי לחץ, פיטורין ועוד – הם בלתי נמנעים לפעמים, ואין לנו שליטה עליהם, אבל יש למנוע ככל האפשר את התרחשותם. יש נשים הרות שמספרות שבאופן אינסטינקטיבי הן נמנעות מלשמוע דיווחי חדשות ומתרחקות ממקומות רועשים ומלחיצים.

"בנוסף, לתזונה יש חלק נכבד בהתעוררות או בהירדמות. מאכלים מעוררים כמו קפאין, בשר אדום, יין ועוד משפיעים אף הם על הערנות והנוכחות של האישה וכדאי להימנע מהם. לעומת זאת, עבודה ריתמית מומלצת מאוד, כמו סריגה, בישול, אפייה, גינון וכל מלאכה שיש בה אלמנטים של קשר עם הטבע, עם חומרים ועם עבודת כפיים מסייעת מאוד. העשייה הגופנית מרדימה את התודעה שלנו ומאפשרת לאישה להיות בתוך גופה.

"חשוב לדעת שלמרות כל המאמצים שלנו, הרך הנולד יכול להתגלות כתינוק רגיש שזקוק לתשומת לב רבה, ושלא הכל תלוי בנו – חלק תלוי גם בו. עוד חשוב לזכור שהתינוקות שלנו בוחרים בנו כהוריהם, ולכן הם יודעים מי אנו. כולנו שואפים להשתפר ולפעמים עבור הילדים שלנו אנחנו מוכנים לעשות יותר מאשר עבור עצמנו. אבל יחד עם זאת איננו צריכים להיות מושלמים כדי להיות הורים, ואם התינוק שלנו בוכה יותר מדי, זה לא תמיד אומר שאנחנו הורים גרועים", מסכמת ברקת.

להפריד אותו מהמצוקה
גם אם אנחנו מודעים לכל ההשפעות וההשלכות של התחושות שלנו במהלך ההריון, במבחן המציאות כולנו רק בני אדם, וכצפוי אנחנו חווים רגשות חיוביים יותר וחיוביים פחות. איך מתמודדים עם הרגעים הקשים?

ורד דהן (ורדולה), אמא ודולה מלווה נשים בהריון ולידה ומטפלת באיזון גופני-נפשי, מסבירה: "דברים שקורים במהלך ההריון משפיעים ללא ספק על העובר. בדיוק כמו שהאוכל שאנו אוכלות מזין אותו והחמצן שאנו נושמות מגיע אליו, כך גם רגשותינו, מצוקותינו ורצונותינו, המסופקים או שאינם מסופקים, מגיעים לעובר ומשפיעים עליו. לצד האמירה הזו שיכולה גם להפחיד – 'מה, כל פעם שאני עצובה העובר עצוב?' – יש לזכור שהפרשנות של הרגשות שלנו כטובים יותר או פחות היא פרשנות בלבד, המקבלת את משמעותה מהקונטקסט התרבותי והרגשי שלנו, שהעובר פטור ממנו".

"העובר לא חווה עצב כדבר רע ולא חווה שמחה כדבר טוב יותר. הוא פשוט חווה וכל עוד מה שאנחנו מרגישות אינו קיצוני, כמו אבל בעקבות אובדן אדם אהוב, שנאה כלפי הריון לא רצוי ומצבים דומים בהם הרגשות מועצמים ולעתים אף מופנים כלפי העובר, אז החוויה היא חלק מהקיום היומיומי שלנו ושל העובר".

במקרים שבהם מתעוררות תחושות קשות ממליצה דהן לדבר עם העובר ולהפריד אותו מתחושות אלו: "המיילדת קרן סטריינג', שביקרה בארץ באביב שעבר, סיפרה על הצורך הזה שמתבטא בלחוות את החוויות הללו אבל לזכור לדבר עם העובר ולהפריד אותו מזה. הרי אי אפשר לומר לאישה מפוחדת שלא תפחד כי הפחד עובר לעובר. זה רק יגרום לה להרגיש אשמה יותר. יחד עם זאת, אפשר להגיד לה שהפחד שלה הוא לגיטימי ושמותר לכולנו לפחד, אבל חשוב שהיא תגיד לעובר: 'עכשיו אני מפחדת וזה קשור רק אלי. זה לא בגללך וזה עוד מעט יעבור'. אחרי שהתחושות הקשות עוברות – חשוב לדבר פנימה ולהגיד לעובר: 'עכשיו הכל בסדר'". במקרה שהאם חוותה טראומה במהלך ההריון והיא כבר אחרי הלידה, דהן ממליצה לקחת את התינוק לטיפול קרניו-סאקרל, שלדבריה, עוזר לשחרר טראומות שטבועות בגוף ויעיל מאוד בטיפול בתינוקות.

דהן משתפת שבהריון שלה היא חלמה חלום שמבחינה נפשית היה קשה מנשוא: "הדבר היחיד שדאגתי לעשות בכל עת, ללא הדרכה אלא מתוך אינטואיציה אימהית בלבד, היה להפריד את העוברית שלי מהתחושות ומהרגשות הקשים שאני חווה. כמו שחשוב לומר לילד שאמא עצבנית אבל לא בגללו ושזה לא קשור אליו, כך דיברתי בלבי, בקולי ובחלומותיי לעוברית שלי ואמרתי לה שאכן אנחנו יחד בתוך סערת הרגשות, זה חלק ממה שנקרא חיים, אבל זה לא קשור אליה, ובטח לא בגללה, שאני צריכה להיות בזה עכשיו ועוד מעט זה יעבור".