קורן דור
ירחון "הורים וילדים" 2008
נגה בת החמש יוצאת מהגן עם הפנים שמוטות לכיוון הרצפה, המבט שלה מתחמק מהעיניים החוקרות של אמה. באוטו היא יושבת מכונסת בעצמה ונמנעת מיצירת קשר עין, ובבית היא משלבת רגליים וידיים על הספה ואומרת שהכל בסדר, אבל הגוף שלה מאותת אחרת. רק לאחר שאמה מתעקשת, נגה מספרת על הריב עם החברה הכי טובה שלה – הסיבה לכך שכרגע היא כה עצובה.
אפילו תינוק חש את ההורה ואת מצב רוחו דרך אמצעים בלתי מילוליים, כמו מתח השרירים ותנוחת החזקת התינוק, הבעות הפנים וטון הדיבור
שפת הגוף היא המפתח לתקשורת טובה בין בני האדם וכמובן שיש לה גם תרומה חשובה בהבנתנו כהורים את ילדינו, במיוחד במערכת היחסים עם תינוקות שטרם למדו לדבר או עם ילדים המתקשים לחשוף את רגשותיהם ולבקש עזרה.
כולם יודעים לדבר בגוף
בתקשורת בין בני האדם יש לשפת הגוף חשיבות מכרעת בהעברת מסרים, הרבה מעבר לתוכן המילולי שנאמר בשיחה. כאשר אנו חווים רגש מסוים, הדבר בא לידי ביטוי בתנוחת הגוף, ביציבה, בהבעת הפנים, במיקום ובתנועות הידיים והרגליים ועוד.
רמי צור, מומחה לשפת הגוף ולתקשורת בין-אישית ובעל חברת "כישורים", מסביר שכל מסר שעובר מאדם לשני מורכב מכמה חלקים. "ארבעים אחוזים מהמסר עוברים על ידי מנגינת הקול שלנו, חמישים אחוזים ממנו עוברים באמצעות שפת הגוף, ורק עשרה אחוזים מהמסר הוא בעצם מה שאנחנו אומרים".
כולנו יודעים "לדבר" בגוף וקולטים בהדרגתיות את שפת הגוף מרגע לידתנו, מציינת ד"ר שולמית רונן, Ph.D ברפואה סינית ומרכזת המגמה למהות עולמו של הילד במכללת "מהות" לרפואה משלימה. לתפישתה, "שפת הגוף מורכבת משני רבדים: הרובד האוניברסלי – מערכת סמלים המשותפת לכל בני האדם, והרובד הנלמד – המשתנה מתרבות לתרבות. הילד קולט את שפת האם בטבעיות ובמהירות, וכך הוא גם קולט את שפת הגוף המקובלת במרחב התרבותי שבו הוא נולד וגדל".
הייחודיות בשפת הגוף של הילדים היא שבניגוד למבוגרים הלומדים במשך הזמן לשלוט בשפת הגוף שלהם, לאמץ מחוות וגינונים שונים ולהשתמש בשפת הגוף כדי לשדר את מה שהם מעוניינים, הרי ששפת הגוף של הילדים היא ישירה מאוד. "שפת הגוף היא השפה האמיתית בעולם כי הגוף אומר בדיוק מה הוא מרגיש או רוצה, ובמיוחד אצל ילדים ששפת גופם נתפשת אמיתית וכנה", אומרת אביטל זלמנוביץ, מנכ"לית חברה לאסטרטגיה ולייעוץ תקשורתי ומומחית לשפת גוף.
"כאנשים מבוגרים אנו עוברים את תהליך החיברות (הסוציאליזציה) המכתיב לנו כי עלינו לשלוט בצרכינו, ברצונותינו ובדעותינו כי זה 'לא מנומס', 'לא יפה', או כי 'ככה לא מתנהגים'. אלה קודים המחנכים אותנו איך להתנהג בחברה שבה אנו חיים ולפיהם אנחנו משנים ומעדנים את שפת הגוף שלנו. כאשר ילדים לא רוצים לראות משהו או להתנתק מסיטואציה מסוימת שלא נוחה להם הם פשוט יכסו את העיניים עם הידיים, וכאשר הם לא רוצים לשמוע משהו – יכסו את האוזניים עם הידיים, כך שמאוד ברור לנו מה הם מרגישים. אצל מבוגרים, לעומת זאת, שפת הגוף יותר מעודנת כי לא יפה לכסות את העיניים כשאנחנו פוגשים משהו שאנחנו לא רוצים".
זו הסיבה שהבנת שפת הגוף של ילדינו תסייע לתקשורת שלנו איתם. נקודת מבט זו ומודעות לרגשותיו של הילד יכוונו אותנו לחשוב על העולם הפנימי שלו ולהבין יותר את צרכיו. "כאשר ההבנה בין ההורה לילד טובה יותר, היחסים ביניהם זורמים בדרך מוצלחת יותר", מסבירה יערה רימון, עובדת סוציאלית מהמרכז לבריאות הילד של שירותי בריאות "כללית" במחוז חיפה. היא מדגישה כי שפת הגוף היא דרך הביטוי של הגוף עצמו ובאמצעותה הגוף משדר לנו מסרים אודות מצבנו הרגשי והפיזי. לדברי רימון, גם בלי לשים לב ההורה מגיב לשפת הגוף של הילד ומתייחס אליה בפנייתו אל הילד, במשפטים כמו: "מה הפרצוף החמוץ הזה?" או "תפסיק כבר לקפוץ ממקום למקום".
בנוסף, ההורה לוקח בחשבון את שפת הגוף של הילד כאמצעי הבעה ומתייחס אליה באופן מפורש וישיר: "אני רואה, לפי החיוך, שאתה מאוד מרוצה מהמתנה שקיבלת", או באופן עקיף: "לפעמים לא מקבלים בדיוק את מה שרוצים". הבנת שפת הגוף פועלת באופן אינטואיטיבי גם הפוך, אצל התינוקות והילדים. "אפילו תינוק חש את ההורה ואת מצב רוחו דרך אמצעים בלתי מילוליים, כמו מתח השרירים ותנוחת החזקת התינוק, הבעות הפנים וטון הדיבור, עוד בטרם הוא מבין את המשמעות המילולית של דברי ההורה", מסבירה רימון.
שפת הגוף היא כלי נהדר להיכרות עם הילדים שלנו ועם עולמם הפנימי ורגשותיהם. אין צורך לחכות שהילד קצת יגדל וילמד לדבר כדי שנבין מה עובר עליו, מכיוון שכבר מינקות משמש הגוף כאמצעי תקשורת עם העולם. לדברי ד"ר רונן, התינוק מגלה את עצמו באמצעות גופו וחושיו, והמודעות שיש לו על הגירויים שסביבו או בתוך גופו מתורגמת לתחושות.
"בגיל הרך, בהיעדר יכולת מילולית, התקשורת של התינוק מבוססת בעיקר על בכי, על השמעת קולות שונים ועל שפת גוף", מסבירה ד"ר רונן. "המסרים של התינוק נקלטים על ידי סביבתו בבהירות, למרות שהם לא באים לידי ביטוי באופן מילולי. כאשר התינוק רעב הוא עושה בשפתיו ובלשונו תנועות של יניקה, כאשר האוכל המוגש לפיו אינו לטעמו הוא מעוות את פניו, כאשר התינוק רוצה שייקחו אותו על הידיים הוא שולח את ידיו קדימה ומטה את פלג גופו העליון, וכאשר התינוק מזהה אדם הנעים לו בקרבתו הוא מחייך ופניו מאירות"."
במקביל לשפת הגוף שלו, התינוק / ילד מבטא את הפירוש החושי לאנשים ולמצבים. חשוב לציין שבתחילה התינוק מגיב למצבים הישרדותיים, כמו: רעב, צמא, אי נוחות, חום וקור, כאבים, ולאחר מכן הוא מגיב לצרכיו – להשתייכות ולהנאה".
גם כשהתינוקות גדלים, שפת הגוף שלהם ממשיכה להיות ברורה וישירה. זלמנוביץ מציינת כי אצל פעוטות בגילאי שנתיים עד ארבע כמעט שאין הבדל בין מה שהם מרגישים לבין מה שהם אומרים מכיוון שהם לא למדו לשקר ברצונותיהם. "לדוגמא, אם נשאל ילד 'אתה אוהב את הדוד חיים?' והילד לא אוהב אותו – הוא יגיד 'לא' ובגופו יתרחק ויעשה פרצוף של סלידה. יש התאמה בין המלל לשפת הגוף שלהם".
אולם, ככל שהילדים גדלים נעשית שפת הגוף שלהם מורכבת ועשירה יותר, והאתגר האמיתי של ההורים הוא לעמוד על הדקויות ולפענח את מה שהם אומרים בלי לדבר וללמוד כיצד לגשת אל הילדים כששפת הגוף של ההורים עצמם תשרה עליהם נינוחות.
רגשות רבים מקבלים ביטוי בשפת גופנו. ד"ר רונן מסבירה, לדוגמא, כי ילדים יפרקו את הכעס שלהם באחת משלוש הדרכים האוניברסליות, המוכרות גם כשלושת ה-F במדעי ההתנהגות, שמשמעותן תקיפה (Fight), בריחה (Flight) וקיפאון (Freeze). "מלחמה או תקיפה יבואו לידי ביטוי בכעס, בריחה תתבטא בבכי, קיפאון או שיתוק עלולים להתבטא בכניסה לחדר ובהימנעות מקשר. ככל שהבהלה והאימה גדולות יותר – העיניים והפה נפערים והגוף מצטנף ומתכופף".
גם מגע הוא חלק משפת הגוף של ילדים. ד"ר רונן מסבירה כי תינוקות וילדים משתמשים פעמים רבות במגע עצמי לנחמה, לביטחון ולאיזון פנימי. "נגיעה עצמית בפנים או הצלבת ידיים, לדוגמא, הן דפוסי התנהגות הגנתיים המאפיינים מצבים של צייתנות, חרדה או לחץ, מצבים שבהם ילד הופרד מאמו, כשאדם זר נכנס לחדר או כשהילד ננזף. ילדים גם נוגעים בעצמם כאשר במצבים מסוימים הם מבקשים להימנע מקונפליקטים עם ילדים אחרים המאיימים עליהם".
"משמעות התנועות של נגיעה עצמית הן: לנחמה – עיניים קבועות, גוף נוקשה, כיווץ פנים; רמזים של כניעה וצייתנות – הנמכת מבט, עצירה, כריעה; ודפוס הגנתי – ידיים מגינות על הפנים. ילד שנעלב שכועסים עליו יעשה לעיתים תנועה של השענת הראש על כתף מורמת. ילד שלא מבינים אותו או את רצונותיו יבטא כעס גם על ידי חוסר הקשבה לדברי ההורה או בכי".
בושה נחווית על ידי הילד כשהוא חש מותקף. "כשהילד חש בושה יש בהתנהגותו הגופנית שילוב של שני מרכיבים – חשיפת הקלון וכעס על מישהו אחר. במקרה כזה, הילדים מעוותים את פיהם, נושכים שפתיים ומסמיקים, הידיים שלובות וצלובות מקדימה לכיוון הראש, ובעצם ניתן לומר שהילד רוצה להיעלם. רגש זה משותף לכל הילדים למרות שבושה לא נחשבת לרגש מולד, אלא קשורה להישרדות", אומרת ד"ר רונן.
כל ילד והמקצב שלו
בנוסף, צור מסביר שאפשר לזהות ערוצי תקשורת של ילדים דרך שפת הגוף שלהם כפי שהיא משתקפת במצבים שונים, אפילו בסיטואציה של הקראת סיפור לקבוצה של ילדים. "יש ילדים שמסתכלים על הפה או על העיניים של מי שמספר את הסיפור, יש ילדים שמטים את הראש קצת הצידה, ויש שמשפילים מבט באופן קבוע או בוהים לכיוון הרצפה".
כאשר להורה אין סבלנות וקשה לו להקשיב לבכיו של התינוק או לצעקותיו, התינוק ישים לב לכך והבכי שלו עשוי להתגבר
"אצל כל ילד יש ערוץ אחר שיותר דומיננטי: ילדים שאצלם הערוץ הראייתי מפותח הם ילדים ויזואליים שאוהבים תיאורים ותמונות, הילדים שמטים אוזן הם שמיעתיים ומכווני מוסיקה, ואלה שמשפילים מבט הם לרוב ילדים תחושתיים שאצלם הערוץ המפותח הוא זה של ההרגשה והתחושה".
ביחסים עם הילדים חשוב לזכור, מדגיש צור, כי לכל ילד יש את המקצב שלו. "יש ילדים שהם מהירים ותזזיתיים וגם מדברים מהר ויש ילדים איטיים או מופנמים יותר. כל ילד מגיב שונה למפגש עם העולם. לשפת הגוף שלנו יש חלק נייד וחלק נייח, והגוף מתעצב לרוב לפי האופי שלו, זה הקשר בין גוף לנפש. טיפוס מוחצן, למשל, הוא מישהו שיוצא אל העולם, וטיפוס מופנים הוא מישהו שמייבא אליו את העולם. אלה שני קטבים שביניהם יש טיפוסים רבים של ילדים. ילדים מוחצנים בדרך כלל יהיו עם גו זקוף וראש שלוח קדימה, לעומת ילדים מופנמים שאצלם הגוף נראה כאילו נסוג לאחור והם יעדיפו סביבה רגועה יותר", סבור צור.
אותות של מצוקה
בעת פענוח שפת הגוף חשוב במיוחד לשים לב לתנועות ולניואנסים שמשדר ילד הנמצא במצוקה. רימון אומרת שבראש ובראשונה יש לבחון שינויים בשפת הגוף הרגילה של הילד, זו שכבר מוכרת להורה.
"ישנם סימנים אוניברסליים למצוקה, כמו הבעות פנים המעידות על עצב, פחד או כעס, הקלים יחסית לזיהוי", מסבירה רימון. "בעצב ניתן לראות הסתגרות, התכנסות של הגוף, השפלת מבט, כתפיים שמוטות, בכי, עיניים עצובות ואיטיות. בפחד יהיו תגובות של מצוקה גופנית, כמו עיניים פקוחות לרווחה, נשימות מהירות, הזעה, דופק מהיר, קיפאון או תנועות מהירות של בריחה וחיפוש מקום בטוח. בכעס שימו לב למתח שרירים, דריכות וכיווץ הגבות. אם הכעס עצור ולא מתפרץ, הפה יהיה קפוץ. גם בכי יכול להופיע במצבי כעס".
"ילד הסובל ממצוקה מסוימת יכול להיות באי שקט מוטורי, תנועתיות מוגברת, דריכות ומתח ויכול, למשל, להיבהל מכל רעש קטן. ישנם סימנים גופניים שיכולים להעיד במקרים מסוימים על מתח ולחץ כמו כסיסת ציפורניים, ידיים מאוגרפות, נשיכת שפתיים או החיך הפנימי, לעיסת שרוול, צווארון או שרוך בחולצה, הכנסת השיער לפה. ישנם מצבים שבהם מופיעים גם טיקים, כמו מצמוץ, הרמת גבות או תנועות שפתיים חזרתיות".
"לפעמים הורים מזהים את שפת הגוף של ילדיהם באופן אינטואיטיבי, אך קיימים מקרים שבהם יש צורך במבט נוסף של איש מקצוע כדי לזהות ביחד עם ההורה את התשדורות הלא מילוליות של הילד ולהציע לו עזרה מתאימה".
אביב נוף, פסיכולוג קליני מומחה ומרכז קורס "פסיכולוגיה התפתחותית" באוניברסיטה הפתוחה, אומר שהשפה הגופנית להבעת מצוקה איננה מוחלפת באופן מוחלט ומידי בשפה המילולית והסמלית שתתפתח בהמשך. "שתי השפות ממשיכות להתקיים בו-זמנית, וגם האדם הבוגר מתקשר מצוקה דרך שפת הגוף פעמים רבות באופן לא מודע.
שווה אלף מילים
"למשל, ביטויים של כאבי בטן או כאבי ראש הם סימפטומים גופניים מוכרים שמאותתים על לחץ, כלומר – במקום שהאדם יחוש מצוקה נפשית או לחץ מודעים, הגוף לוקח על עצמו את התפקיד של האיתות על המצוקה באופן לא מודע. באופן זה, ילדים מביעים פעמים רבות את מצוקתם באופן גופני. מדובר בתופעה מוכרת ונפוצה הקרויה סומטיזציה. כמובן, שכאשר ישנן בעיות בקשר הורה-ילד, התופעה של הסומטיזציה מוחרפת ואז הגוף לוקח על עצמו תפקיד מרכזי יותר לאותת על המצוקה".
"אולם לפני שמסיקים מסקנות על העולם הנפשי של הילד ועל מצוקתו חשוב לערוך בדיקה רפואית. לא כל סימפטום או שפת גוף של הילד מלמדים על מצוקה רגשית. פעמים רבות מדובר בבעיה רפואית שיש לטפל בה".
שפת הגוף חושפת רגשות חיוביים ממש כפי שהיא חושפת רגשות שליליים. צור מסביר שילד שמח ומאושר יקפוץ וישתולל. "ילדים מאושרים הם ילדים שסנטרם גבוה, מתוח כלפי מעלה, הצוואר אינו נוקשה כבעת מגננה וזה מעיד על אופטימיות". כמו כן, ילדים מביעים עניין וסקרנות באמצעות שפת גוף. "כשמשהו מעניין ילדים, העיניים שלהם נפקחות לרווחה, הגבות מורמות כלפי מעלה והאישונים מתרחבים", מדגים צור.
שפת גוף הורית
שפת הגוף שלנו, ההורים, משחקת תפקיד חשוב מאוד במערכת היחסים עם הילדים. לדברי ד"ר רונן, שפת גוף מעבירה מסר ברור לתינוק ולילד, "לדוגמא, כאשר להורה אין סבלנות וקשה לו להקשיב לבכיו של התינוק או לצעקותיו, התינוק ישים לב לכך והבכי שלו עשוי להתגבר. המסר בעצם עובר באמצעות שפת הגוף שההורה משדר".
ד"ר רונן אומרת שישנה חשיבות גם להבעות הפנים של ההורה לדבריו של הילד, המהוות משוב שלפיו הוא בוחן את רגשותיו. "כאשר הילד מספר משהו שמח ההורה מגיב בחיוך, וכשהילד מספר דבר מה עצוב ההורה שותף לדבריו כשעצב על פניו. כאשר הילד מתלבט או שוקל את דבריו, ההורה שומר על ארשת פנים ענייניות. ישנה חשיבות לכך שההורה יקרב את פלג גופו העליון כלפי הילד, יהנהן בראשו ויחווה כלפי הילד באופן שיראה לילד שהוא מרגיש אותו, ולא רק יאמר לילד שהוא מקשיב. מחקרים בנושא שנעשו בעבר גילו כי תינוקות הראו סימני מצוקה גם כשהבעת פניהם של ההורים היתה קפואה ולא השתנתה בזמן שהם צחקו או בכו".
"התינוק עוקב אחר שפת גופם של ההורים ויוצר על ידי כך קשר בין המילים למצב הרוח שבו הם שרויים. כל זה מבסס את התפתחות הדיבור שלו. אין חשיבות רק ל'מה' שאנו מדברים איתו אלא גם ל'איך' אנו משתמשים במילים. כאשר ההורים קשובים לילד, שפת גופו תחווה הקשבה אליו. הקשבה היא מושג חושי ולא רק קוגניטיבי, ולכן חשוב שההורים יהיו קשובים לחושים שלהם ולשפת גופם בכל מאודם", מסבירה ד"ר רונן.
גם רימון מציעה לדבר אל הילד בגובה העיניים באופן ממשי, כלומר להתכופף אליו, לשבת מולו וליצור איתו קשר עין תוך כדי שיחה. "אם הילד משפיל מבט, כנראה שיש סיבה להתנהגות זו ואין ללחוץ עליו באופן ישיר במשפט בנוסח 'תסתכל עלי כשאני מדבר אליך'", אומרת רימון, "אלא יש לחשוב ולברר בעדינות מה יכולה להיות הסיבה לכך – שקר, חוסר ביטחון, רגשות אשם, כעס, עצב ועוד".
"כמו כן, חשוב להתאים את הבעות הפנים לתוכן המילולי של הדברים, למשל כשהורה אומר לילד 'לא!' או 'אסור!' הוא צריך לשדר רצינות ותקיפות, לא תוקפנות, כדי שהמסר יעבור. לעיתים הורים אומרים 'לא' אך הם משועשעים ממעשי הילד, מחייכים ולמעשה מעבירים מסר חזק של שביעות רצון, למרות התוכן המילולי. מגע וקרבה גופנית, כשהם מתאימים לילד, יעבירו מסר של 'אני איתך', 'אני תומך בך' וכמובן, מסר של אהבה, גם כאשר יש כעס או בעיה רגעית".
בעיות עם הילד?
"חשוב להסביר באופן שמתאים לילד את מצב רוחו של ההורה בסיטואציות מסוימות ולא להכחיש שגם אנחנו עצובים, בין השאר מכיוון שהילד גם 'קורא' את שפת גופו של ההורה ועלול לפתח תסריטים גרועים יותר מהמציאות עצמה. כך לדוגמא, כאשר ההורה מוטרד, אפשר לומר לילד שאבא מוטרד כי יש לו הרבה עומס בעבודה, מכיוון שהילד עלול לחשוב שאבא מוטרד מהתנהגותו שלו", מדגימה רימון.
לשיפור התקשורת צור מציע לבוא לשיחה עם הילדים מהמקום שלהם. "חשוב, בעיקר ככל שהילדים מתבגרים, לחקות את שפת הגוף שלהם כדי ליצור איתם קשר", הוא אומר, "אבל לאט לאט לפתוח אותם. למשל, אם הילד יושב כשרגליו וידיו סגורות, נשב לידו בתנוחה דומה אך לאט נעבור לשפת גוף פתוחה ומשוחררת יותר כדי לעזור לו להיפתח. כך גם בדיבור, חשוב לא לדבר מהר עם ילד שמדבר לאט".
כך תפרשו את שפת הגוף של ילדכם:
עצב: הסתגרות, התכנסות של הגוף, השפלת מבט, כתפיים שמוטות, בכי, עיניים עצובות ואיטיות.
פחד: תגובות של מצוקה גופנית, כמו עיניים פקוחות לרווחה, נשימות מהירות, הזעה, דופק מהיר, קיפאון או תנועות מהירות של בריחה וחיפוש מקום בטוח.
כעס: מתח שרירים, דריכות וכיווץ הגבות. אם הכעס עצור ולא מתפרץ, הפה יהיה קפוץ. גם בכי יכול להופיע במצבי כעס.
מצוקה: אי שקט מוטורי, תנועתיות מוגברת, דריכות, מתח ובהלה מרעשים. ישנם סימנים גופניים שיכולים להעיד במקרים מסוימים על מתח ולחץ כמו כסיסת ציפורניים, ידיים מאוגרפות, נשיכת שפתיים או החיך הפנימי, לעיסת שרוול, צווארון או שרוך בחולצה, הכנסת השיער לפה. ישנם מצבים שבהם מופיעים גם טיקים, כמו מצמוץ, הרמת גבות או תנועות שפתיים חזרתיות.
בושה: עיוות הפה, נשיכת שפתיים והסמקה, הידיים שלובות וצלובות מקדימה לכיוון הראש.
אושר: סנטר מורם גבוה, מתוח כלפי מעלה, הצוואר נינוח ולא נוקשה.
עניין וסקרנות: עיניים פקוחות לרווחה, גבות מורמות כלפי מעלה ואישונים מורחבים.