"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

יחסים בילדות המוקדמת והתפתחותם של ילדים

SROUFE, A.I. (2000). EARLY RELATIONSHIP AND THE DEVELOPMENT OF CHILDREN. INFANT MENTAL HEALTH, VOL. 21, PP. 67-74.

פרויד הגיע לאמת גדולה בנוגע למוח האדם: מההתחלה ועד הסוף, המוח אינו יכול להפריד עצמו מניסיונו ויכול רק לבנות עליו (Rosen 1989 ).

אחד מהנושאים המרכזיים בתחום בריאות הנפש בגיל הרך מתייחס לצמיחת האני, בשני האופנים:הבריא והמעוות .נקודות מבט שונות על מתי ואיך מתגלה "העצמי" הוצעו על ידי חוקרים שונים שהציעו מגוון של לוחות זמנים ותפקידים משתנים להתפתחות היכולות המולדות של הילד. למרות שכל החוקרים הסכימו שאף על פי שה'אני' אינו קיים ברך הנולד ,הוא מופיע כמבנה מאורגן בחודשים או השנים הראשונות של החיים. יתר על כן , קיימת הסכמה בנוגע לתפקיד הקריטי של צורת הטיפול בילד (caregiving matrix).

סנדר(למשל 1975, 2000 ) הציע פתרון מאוד מעמיק ומשכנע להופעתה של ההתפתחות הפרדוקסלית הזאת ; דהיינו, שהאני הוא תוצאה טבעית (צמיחה) של הדיאדה (צמד הורה-ילד) המאורגנת שקדמה לה. סנדר מגדיר את התפקיד של ההופעה המוקדמת של תכונות הילוד , אשר במערכת טרמינולוגיה דינמית הוא מתאר כחלק מהתנאים הראשוניים של ההתפתחות . במקביל, הוא מפנה את הזרקור לטבע ולארגון של מערכת היחסים בשלב המוקדם הראשוני; דהיינו ,מערכת מורחבת שבה האינדיבידואל הוא רק חלק ממנה.
האני המאורגן הינו פועל יוצא של המורכבות המאורגנת שבה משתתף התינוק, המובילה את "הנושאים הקבועים של הארגון" להתפתחות האישיות . סנדר מתווה את התהליך של תופעה נורמטיבית זו ומצביע על הדרך להבנה של הפרעות מוקדמות .
בפתיחת המאה, פרויד הדגיש כמובן את חשיבות מערכות היחסים המוקדמות. בכל אופן, הוא החל את הסתכלותו דווקאעל הפרעות ביחסים אלה ומשם עבר להתפתחות הנורמלית. במידת מה בגלל עובדה זו, ובמידת מה בגלל הידע של תקופתו, הוא טען שקונפליקט טבוע ביחסי ההורה-ילד, והדגיש את המניעים והיצרים השליליים של הילד.
התפתחות בריאה ,לפי פרויד, מצריכה תסכול מינימלי וריסון הדחפים השליליים של הילד. בדפוס מערכת היחסים המוצע ע"י סנדר, לעומת זאת, נקודת הפתיחה היא הבנה של התפתחות נורמלית. הפרעות נצפות כסטייה , כירידה מהנתיב האופייני המצופה המעניק תמיכה סבירה להתפתחות. לא הכוח של דחפי הילדים והיצרים השליליים, אלא איכות היחסים מטפל – ילד הם הגורמים הקריטיים המשפיעים על מסלול ההתפתחות.

דפוסי מערכות היחסים

סנדר , יחד עם בולבי , מאהלר, וויניקוט ואחרים טענו שפעוט אנושי יכול לתפקד בצורה נאותה רק בתוך יחסים מטפלים תומכים. התקופה הממושכת שבה הפעוט הוא חסר ישע הינה, למעשה, יתרון מסתגל של בני האדם. כמו שסנדר מתמצת, זה מאפשר גמישות גבוהה בהתפתחות של מוחנו המורכב, אשר מבחינה תפקודית בנוי מקלטים סביבתיים.
באותו הזמן , חוסר הישע הזה בחודשים המוקדמים, והתלות היחסית במשך תקופת הילדות, מראה שבני אדם חייבים להסתמך באופן משמעותי על תמיכת אחרים.
במסגרת המערכת המטפלת תומכת ,היכולות האדפטיביות של הפעוט הצעיר הן אכן מרשימות, אבל הם, למעשה, אינם מסוגלים לווסת את מצבי העוררות או מצבם הרגשי כעצמאיים מההקשר הזה. על מנת לווסת כנדרש הם זקוקים לסיוע רחב מהמטפלים.
בכדי להיות בטוחים שיוכלו להביע מצוקה ושביעות רצון בשלב מוקדם ובתוך מספר חודשים, הם יכולים לבטא טווח רחב יותר של רגשות וצרכים. בסוף השנה הראשונה הם יכולים לאותת על רצונות רבים וכוונות (להרים את זרועותיהם כדי שירימו אותם, לקרוא למטפלים כאשר הם מפחדים, להציע צעצוע לחקירה). אבל במשך הזמן הזה הם סומכים על המטפלים שיקראו את ה"סיגנלים" האלו אם במתכוון או לא.
הפעוט מגיע לעולם מצויד לשחק תפקיד ראשוני בלבד בויסות שלהם, אבל הם לא יכולים לווסת את עצמם . הם אינם מסוגלים לויסות עצמי אלא רק ל- "co-regulation ", או "ויסות הדדי". בכדי להשיג ויסות טוב וכשירות כפעוט , הם זקוקים למטפלים רגישים וחיוביים.
כך , מה שיהיה לוויסות עצמי פונקציונלי, או צורות שונות לא מווסתות , מתחיל כוויסות מטפל-פעוט. חוקרים מתארים כעת את הזוגיות הראשונית הזו בתהליך הויסות בפירוט רב, כולל את השינוי לאורך הזמן כמו גם השונות בין זוגות פעוט-מטפל ספציפיים. בהתחלה , המטפל לבדו אחראי על ויסות מוצלח. המטפלים קשובים לשינוי בפעוטים, בתחושות העוררות או אי נוחות, לאיתות צרכים ולההתנהגויות הפרימיטיביות בעלות המשמעות של הפעוט. במסלול האופייני של האירועים, המטפלים לומדים במהרה "לקרוא" את הפעוט ומספקים טיפול אשר שומר על המצוקה והעוררות של הפעוט בגבולות הסבירים.
יתרה מזאת, ע"י כך שמשתפים את הפעוט ומנחים אותו לפרץ מתמשך של התנהגות טעונה רגשית אך מסודרת, מספקים לפעוט אימון קריטי בויסות. בתוך המסגרת הבטוחה והמכילה/מחזיקה של מערכת היחסים, הפעוט לומד משהו חיוני לגבי החזקת עצמו, לגבי התנהגות מכילה ומיקוד תשומת הלב.
עם הזמן, מתבססים דפוסי-חילופין יומיומיים המתאימים לפעוט . כשמשתכללות יכולות הפעוטים להשתתפות ורפרטואר ההתנהגויות שלהם, מתגלה הדמיון לשותפות ותקשורת חילופין.
תקופת התפתחות זו ,בערך 3-6 חודשים, תוארה בפירוט. סנדר (1975) התייחס לזמן הזה כתקופה של "חילופין הדדיים" בגלל שזה מסמן ממש את תחילתה של הקואורדינציה בהתייחס לתהליך הוויסות. מטפלים ופעוטים יכולים , לדוגמא, להתחבר בסדרה של חילופין הדדיים, המאופיינים במידה הולכת וגוברת של רגשות חיוביים המובעים ע"י שני השותפים והתחייבויות גדלות ומתמעטות אשר עוזרות לפעוט להישאר מאורגן. דניאל סטרן מתאר תרחיש שבו המטפל מושך את תשומת הלב של הפעוט בקול והבעה, כעת מדבר עם עיניים פקוחות לרווחה, חיוכים ותנועות סיבוביות של הזרועות. בתגובה לזה המטפל מניע את גופו, מגביר את הריגוש אצל הפעוט ומוביל להמהום מלא מרץ. בעת ש"התכוונות" כל כך רבה, במלותיו של סטרן, מסמלת את המקור להדדיות ולויסות ההדדי, חליפין כאלה נראים בצורה הטובה ביותר כ"דיאלוג מדומה" בשלב הזה. בחודשים המוקדמים המטפל הוא זה שמכוון את ההתנהגות בצורה תכליתית, תמיד מתאים לפעוט ויוצר מרחב לפעוט להתאים גם כן . אבל דפוסים כאלה של טיפול – מתוזמר -מווסת מכין את הזירה לעוד ויסות זוגי אמיתי, מאחר שיכולות הפעוט להשתתפות מכוונת מתגלה בחצי השני של השנה.
במהלך החצי השני של השנה , הפעוט מפגין התנהגות יותר מכוונת מטרה ותכליתית . הפעוט בגיל הזה אכן מתנהג במטרה למשוך תגובה ספציפית מהמטפל (תהליך שסנדר מתייחס אליו כיוזמה ), לדוגמא קורא להורה ומרים את זרועותיו כדי לסמן שהם רוצים שירימו אותם. הם כעת משתתפים בצורה פעילה בתהליך הויסות . אנחנו יודעים זאת, מפני שאם המטפל טועה בפרוש הסיגנל, הפעוט הבוגר יותר יתאים את התנהגותו, לעיתים קרובות, עד שהתגובה המתבקשת מתקבלת (לדוגמא , זחילה להורה אם הם לא באים אליהם). כך, הוויסות הזוגי עוקב באופן בלתי נמנע אחרי העקבות של הוויסות התזמורתי של המטפל. זה תובע רק את צמיחת היכולת המכוונת, אשר מתרחשת אצל כל פעוט נורמלי בתקופת הגיל הזאת. הצורה והמבנה של הוויסות הזוגי היה קיים כבר מהתקופה הקודמת; זה מיצג "נושא מתמשך של ארגון" להתנהגות מאוחרת יותר. מה שמשתנה זה התפקיד של הפעוט, מאיתות רפלקסיבי ואוטומטי לאיתות מכוון ואקטיבי, אבל התוספת הינה על מה שהושג עוד קודם לכן. בבוא העת התוספת הזו תועבר הלאה ותהפוך לגרעין הויסות העצמי.

מויסות מוקדם להתקשרות
המחקר הזה על המקורות של הויסות הזוגי, המוצע ע"י סנדר, הולם את המודל של בולבי בתיאורית ההתקשרות. אכן התקשרות תוארה במונחים של ויסות זוגי של רגשות הפעוט. ושלבי ההתקשרות של התיאוריה של בולבי כוללים את הפרוגרסיביות ההדרגתית בתפקיד האקטיבי של הפעוט. ההתקשרות מתייחסת ליחסים המיוחדים בין הפעוט למטפל המופיעים בשנה הראשונה לחיים. בהתבסס על ההיסטוריה של האינטראקציות שלהם, עד שהם בני 10 או 12 חודשים למעשה כל פעוט מעצב קשר ספציפי "מועדף" עם מטפל או קבוצה של מטפלים. הווה אומר שבנסיבות מסוימות (לדוגמא, כאשר הם במצוקה ) הם דורשים במפורש מגע עם האדם הזה בכדי להירגע. באופן דומה הם יותר נינוחים בסיטואציות חדשות ומשחקים יותר בנוחות כאשר מטפל זה נוכח וקשוב, והם שומרים את קבלת הפנים מלאת המרץ שלהם עבורו. הם משתוקקים לשתף את החוויות האפקטיביות החיוביות עם המטפל שלהם, והם שואבים עידוד ובטחון ממנו, כשהם מאוימים או לחוצים . אם כן, דפוס ההתקשרות שלהם הוא מרכזי בויסות הרגשי.
בולבי טען שהנטייה להתקשר הינה מהותית בביולוגיה האנושית. חיונית להישרדות האדם כמו הכנת הדבש לדבורים, בניית קן לציפורים או פרווה עבה לדובי הקוטב. בזמן הקדום , בני אדם חיו עד לבגרות רק בגלל שהם נטו להישאר צמודים לבוגר מגונן אשר היה מוכן לגונן עליהם. בגלל היסוד הביולוגי הזה כל הפעוטות נקשרים לדמות שמצויה עמם באינטראקציה, גם אם הטיפול קשה או מפריע. אבל לא כל ההתקשרויות זהות. במקרה הרגיל, נקודת ההתחלה של בולבי, תינוקות מפתחים מה שהוא מכנה "התקשרות בטוחה". בגלל שהמטפל שלהם בצורה שגרתית זמין , רגיש לאותותיהם, ומגיב עם מידת מהימנות ( למרות שבשום אופן תשומת לב מושלמת לא נחוצה), הפעוטים האלו מפתחים אמון שדאגה תומכת זמינה עבורם. הם מצפים שכאשר עולה צורך, עזרה תהיה זמינה. אם הם חשים מאוימים או לחוצים, המטפל יעזור להם להשיב מחדש את האיזון. כאלה ציפיות בטוחות הן הכוונה בהתקשרות הבטוחה. הם בטוחים בהתקשרותם. זה הביטחון הזה שתומך בחקירה בטוחה של הסביבה ומקל על רגיעת המצוקה.

דפוס התקשרות חרדה

במקרים בהם הטיפול הינו כאוטי, לא עקבי, רשלני או דוחה, או כשהמטפל מתנהג בצורה מאיימת או מבלבלת כלפי התינוק, יתפתחו יחסי התקשרות חרדה. לתינוקות העומדים מול טיפול לא כשיר קיימות מספר אפשרויות. בפני חוסר עקביות , הם עלולים למקסם את הבעת התנהגות ההתקשרות שלהם, לשהות בקרבת המטפל , להפיק סימנים בעוצמה גבוהה, "הענשת" המטפל על חוסר ההיענות. דפוס כזה ידוע כהתקשרות חרדה/מתנגדת, בגלל שפעוטות אלה מערבים בין חיפוש חזק אחר קשר עם הרחקה מהמטפל, בהתפתלות או בכעס מחמיצים פנים כאשר הם במצוקה. לחלופין , בהתמודדות עם דחייה ממושכת ,הפעוטים יכולים ללמוד לצמצם או להפסיק את הבעת התנהגות ההתקשרות שלהם. האסטרטגיה הזאת מכונה התקשרות חרדה/נמנעת, משום שפעוטים מתרחקים, במקום להתקרב למטפל, בהתמודדות עם מצוקה (כמו ברגעים שאחרי פרידה של מספר דקות בסביבה לא מוכרת ).
הימנעות כזאת יכולה לעזור לא להרחיק עוד יותר מטפל שדוחה ממילא, אבל, עלול להתפתח דפוס נוקשה של מאבק על שליטה בו צרכים אמיתיים לא מתמלאים.
לבסוף, לפי Main and Hesse (1990) כשהמטפלים הם בעצמם המקור לאיום או פחד, הפעוטים נתונים בקונפליקט בלתי פתיר של התקרבות-הימנעות. לפעוטים נטייה חזקה להתקרב לדמות התקשרות כאשר הם מאוימים, אבל אם דמות ההתקשרות היא המקור לאיום, הם בו זמנית נוטים להתרחק ממנה. אם זוהי השגרה, כזה קונפליקט מוביל למה שמיין והיס קראו התקשרות לא מאורגנת/ לא מכוונת.
כל אחד מדפוסים אלה של התקשרות חרד תואר היטב, עם תוצאות של חוסר ויסות והפרעות רגשיות מאוחרות יותר שאושרו במחקר ארוך טווח . הדבר עקבי עם התמה של סנדר על ההשפעה המתמשכת של ההתנסות המוקדמת .

ההפנמה של התנסויות במערכות יחסים

חוויות מוקדמות במערכות יחסים הן חשובות כיוון שהן המודל הראשון או אב טיפוס לדפוסים של ויסות עצמי. הטיעונים של סנדר מבהירים שזה לא יכול להיות אחרת. השיטה המטפלת משחקת תפקיד רב עצמה בהגדרת ההקשר שאותו כל פעוט חייב לאמץ. תהליך ההפנמה או ההקצבה של ההתנסות הוא תוצר בלתי נמנע של ההשתתפות הרציפה של הפעוט במערכת היחסים עם המטפל, אבל בתפקיד מתרחב תמידית ופעיל יותר ויותר. פעוטים אינם יכולים לעשות דבר בחוויה, פרט ללמידה והכללה מחוויותיהם. אם הם יתנסו בתוך הקשר שלהם עם המטפל שאחרי מצוקה תמיד באה רגיעה ושהתנהגות יכולה להישאר מאורגנת אף בפני רגשות חזקים, שחוויות חיוביות חולקים, ושהמטפל שהוא מרכזי בכל אלה, הם ילמדו לצפות שכך הדברים פועלים. אדם יכול לפנות לאחרים כאשר הוא נזקק, ויזכה לתגובה. באותו הזמן ,באופן משלים , הם יאמינו ביעילותם העצמית לשימור הויסות ובגלל שהצרכים שלהם נענים בשגרה, יאמינו גם בערך העצמי שלהם. הפעוט לא יכול לדעת שצרכיו מתמלאים רק להנאתו של המטפל, הוא יכול רק לדעת שהוא אותת למטפל, ביטא צורך, חיפש מגע, ושהפעולות האלה היו אפקטיביות. תחושות יעילות עצמית מלוות אוטומטית באופן שגרתי ברגע שפעולה השיגה את מטרתה. כך ציפייה חיובית מהאחרים ותחושת התקשרות איתם כמו גם בטחון עצמי ותחושת ערך עצמי כולם תוצאות הגיוניות של התנסות בטיפול חיובי באופן שגרתי. הדבר מספק בסיס מוטיבציוני לויסות עצמי עתידי. האמונה בפעולותיך מעודדת פעולה חזקה, עיקבית וגמישה. חיפוש תמיכה בביטחון מאפשר לך לענות לאתגרים העוברים את יכולותיך האישיות, ובו זמנית, גישה כזאת מאפשרת לילד לשמור על התנהגות מאורגנת גם בהתמודדות עם קשיים.
סנדר מתאר את כל זה כסוג של הבנה התנהגותית או רגשית ב"התאמה משותפת" עם אחרים, "ידע פרוצדורלי" שזמין הרבה לפני שהילד משיג הבנה מודעת של מטרות היחסים. "הכרה" מוקדמת של קשר רגשי עם אחרים נובעת פשוט מהתנסות בשיתוף רגשי. בקצרה, הפעוט מסוגל לשמור על "מצב קוהרנטי של ארגון" במערכת היחסים.
עבר של טיפול חיובי והתקשרות בטוחה עושים יותר מלתרום ליחס חיובי בהתייחס להתמודדות. במערכת זוגית המווסתת היטב, הגרייה הולמת את יכולות הפעוט , עוררות לא מאורגנת היא נדירה ומקרה של לחץ הוא בר חלוף. בתוך מערכת כזו הפעוט נכנס למסלול של תגובה רגשית גמישה ומכוונת ,ברמה ההתנהגותית והפיזיולוגית. מחקרים הציעו שהתנסות כזו חיונית לכוון וייצוב של מערכות אקסיטטוריות ואינהיביטוריות במוח עצמו. לכן, לא מערכת העצבים ולא היכולת ההתנהגותית של ילדים החווים טיפול חיובי,מגורים בקלות, אלא, נותרים גמישים לענות בחיוב לאתגרים סביבתיים . ארגון מצב עקבי, האפשרי ע"י טיפול חיובי, מספק את היסודות לארגון עצמי גמיש .
כמתואר ע"י סנדר, ההתקדמות לעבר ויסות עצמי ממשיכה לאורכה של כל הילדות, כמו התפקיד החיוני, אך משתנה, של המטפל. במשך תקופת הינקות הילד משיג יכולות ראשוניות לשליטה עצמית , תחילתה של דחיית סיפוקים, וטווח מתרחב של תגובות רגשיות ,כולל בושה, גאווה ואשמה. תרגול ויסות עצמי בקשר תומך הינו מכריע. המטפל חייב גם להרשות לילד לשלוט בסיטואציות, במסגרת היכולת שלהם וגם לצפות לתנאים שמעבר ליכולת הילד, ולעזור להשיב את שיווי המשקל כאשר הילד מוצף. כזה "ויסות עצמי מונחה" (Sroufe 1996) מהווה הבסיס לויסות העצמי האמיתי שיגיע בהמשך. כשיכולות הילד לויסות עצמי הגדלות בהדרגה מופיעות , משימות ההורים מתקדמות ללספק קונטקסט אופטימלי לשליטה, לספק קוים מנחים להתנהגות המצופה ולהשגיח על מאמץ הויסות של הילד. כל אחת ממשימות אלה היא חשובה. יכולות הילד לויסות עצמי יכולות להיות מתפשרות או מוגברות בכל נקודה בהתפתחות. אבל כל תהליך ההתפתחותי בנוי על יסודות שהונחו בינקות. במונחיו של סנדר, המודעות העצמית והארגון העצמי של הילד משקים את ההתנסות של ההכרה העצמית בפתרון של משימות הסתגלות שהאם והפעוט נושאים ונותנים במשך 3 השנים הראשונות של החיים.

מחקר אורכי על תוצאותיהם של התנסויות ביחסים מוקדמים

התוקף של הפרספקטיבה של תקופת יסים זו קיים בקביעת קשר ניבוי בין דפוס מיוחד של ויסות זוגי מוקדם והבדלים מאוחרים בויסות עצמי וחוסר ויסות; דהיינו, "ההשפעות לטווח ארוך של ההתנסות המוקדמת של כל פעוט על הקונפיגורציה המיוחדת של מסלול ההתפתחות שלו/שלה". זה דורש מחקרים אורכיים מקיפים, בהם ילדים נצפים מינקות עד הבגרות. מחקרים כאלה מציגים תוצאות משכנעות.
המחקר אישר, שהפרטים עם עבר של ויסות זוגי אפקטיבי של העוררות והרגשות הם ,אכן, מאופיינים מאוחר יותר בויסות עצמי אפקטיבי יותר. לדוגמא, בגיל הגן , אלה אשר עם עבר של טיפול חיובי וקשר בטוח מאובחנים ע"י מחנכים וצופים כבעלי הערכה עצמית גבוהה יותר, ביטחון עצמי ,ויותר גמישים בארגון הדחפים והרגשות שלהם. הם יכולים להיות מלאי מרץ כאשר הנסיבות מאפשרות ומרוסנים כאשר הנסיבות מצריכות. הם מתאוששים במהרה מדאגות, הם מביעים בגמישות את כל טווח הרגשות שלהם בהקשר מתאים. יתר על כן הם מתחברים בחיוב ומגיבים לילדים אחרים, יכולים לתמוך בהדברות אפילו בפני קונפליקט ואתגר והם אמפתים בצורה יוצאת דופן. כל האומדנים האלה נעשו ע"י מערכת עצמאית של מומחים, ללא ידע על העבר של ההתקשרויות המוקדמות של הילד. לכן הם לא יכולים להיות מוסברים ע"י הטיה במחקר. הממצאים נתמכים גם ע"י נתונים התנהגותיים מפורטים. למשל, אלה עם העבר של ויסות זוגי אפקטיבי אובחנו כמחפשים בתדירות פחותה מגע פיזי או אישור ממחנכים בסיטואציות יומיומיות ומגיבים לעיתים תכופות יותר עם רגשות חיוביים ליוזמות של בני גילם, מאשר ילדים עם היסטוריה של התקשרות חרדה. יתר על כן הממצאים מבחינים בין ילדים עם סוגים שונים של היסטוריה של התקשרות חרדה. לדוגמא ,אלה עם היסטוריה של התקשרות חרדה/מתנגדת, שהם מעוררים באופן כרוני כתוצאה מטיפול כאוטי,לא עקבי, יסתובבו כל הזמן בקרבת המחנך, מתוסכלים בקלות , מתמוטטים במפגש עם לחץ, לא מסוגלים להאריך באינטרקציה עם חברים, ובבוא הזמן הופכים לאגרסיבים . אלה עם ההיסטוריה של התקשרות נמנעת מנותקים משאר הילדים ו/או מפגינים אניפטיות כלפיהם. הם גם מרוסנים רגשית ו/או אגרסיביים, והם נכשלים בחיפוש אחרי מחנכים בזמן שהם מאוכזבים או לחוצים .
באמצע הילדות וגם גיל ההתבגרות ,אלה עם העבר של התקשרות בטוחה נושאים דפוסים של ויסות רגשי אפקטיבי. דפוסים כאלה עוזרים להם לעמוד באתגרים של תפקוד עצמאי והשתתפות מוצלחת בקבוצות חברתיות מורכבות יותר. באמצע הילדות הם מסוגלים ליצור חברויות, כמו גם לתאם חברות עם תפקוד קבוצתי אפקטיבי. בגיל ההתבגרות ההתפתחות הזאת קשורה לאינטימיות, פתיחות ותפקוד מוצלח בקבוצה חברתית הכוללת את בני שני המינים. הם מנהיגים חברתיים , ידועים ברגישות החברתית שלהם.
יתר על כן במהלך הילדות והבגרות , מחקרים ביססו קשר יציב בין דפוס יציב של ויסות זוגי מוקדם ובעיות התנהגותיות מאוחרות והפרעות רגשיות. בכל אומדן גיל, אלה עם העבר של התקשרות בטוחה נמצאו בעלי פחות בעיות רגשיות . אלה עם היסטוריה של התקשרות חרדה נמצאו עם תדירות גבוהה יותר של בעיות מסוג זה או אחר. הפרעות חרדה נמצאו קשורות במיוחד להיסטוריה של חוסר ויסות הבא לידי ביטוי בהתקשרות חרדה מתנגדת. תוקפנות והפרעות התנהגותיות בדרך כלל , נמצאו קשורות לדחייה כרונית, חוסר זמינות רגשית של ההורה והתקשרות חרדה נמנעת. שני סוגי ההתקשרות החרדה נמצאו קשורים לדיכאון ,כנראה מסיבה שונה (פסיביות וחוסר ישע מצד אחד וניכור מצד אחר). לבסוף התקשרות לא מאורגנת/מבולבלת, ביטוי של דפוס קיצוני של ויסות זוגי לא תקין, מראה את הקשר המקיף החזק ביותר להפרעות ופתולוגיות מאוחרות יותר. הדפוס הלא מאורגן קשור גם במפורש לסימפטומים של הפרעת דיסוציאציה דהיינו עם שיבושים באוריינטציה לסביבה ועם כישלונות למזג היבטים שונים של רגשות וניסיון קוגניטיבי. כל הממצאים האלה מצביעים בחוזקה על השפעתו המעצבת של הדפוס המוקדם של הויסות הדיאדי (זוגי).

התנסויות מוקדמות והתפתחות מאוחרת

נקודת מבט התפתחותית מתקדמת מדגישה את ההתנסות המוקדמת כבסיס להתפתחות מאוחרת .כמו שסנדר הציע, בכל אופן , הקשר החזק בין התנסות של קשר מוקדם וארגון עצמי מאוחר יותר נבחן באופן הטוב ביותר במונחים של מערכות דינמיות בניגוד לסיבתיות לינארית.
מסלול התפתחותי עלול להשתנות בנקודות רבות, לפעמים ע"י מה שנראה (מפרספקטיבה חיצונית) הפרעה מינורית. כל שנות הילדות חשובות להתפתחות. מחקרים מראים, לדוגמא, ששינויים במתח נפשי, תמיכה חברתית או רמת דיכאון אצל המטפל יכולה להיות בעל השפעה עזה על תפקוד הילד. כאשר מצב החיים של ההורים משתפר במיוחד, הילדים סובלים מפחות בעיות התנהגותיות וקשרי חברות טובים יותר מהתקופה המוקדמת. המחקר הזה גם מרמז ,בכל אופן, שלרב הבעיות ,ככל שהתנאים משתפרים מוקדם יותר , והבעיות ממוענות מוקדם יותר, כך מתרחש שינוי משמעותי יותר בילד. בעיות מסוימות , כמו התנהגות תוקפנית, נעשות קשות מאוד לשינוי אחרי שנות בית הספר היסודי המוקדמות, עובדה המעידה שוב על החשיבות של ההתנסות המוקדמת.
התפקיד המיוחד של ההתנסות המוקדמת יכול להיות מובן בעזרת הדימוי של בניית בית. התנסות מוקדמת דומה ליסודות .כמובן שכל ההיבטים האחרים של המבנה חשובים אף הם, ובית ללא קירות תומכים או ללא גג במהרה ייהרס, אבל הכל נשען על היסודות. הם המספקים את הבסיס למבנה חזק ותומך וזה מעצב את קוי המתאר של הבית. כך הדבר עם התנסות מוקדמת וארגון עצמי מוקדם. הם אינם קובעים בצורה הסופית את היכולות הרגשיות של הילד אבל הם יכולים לספק את הבסיס להתפתחות בריאה.

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתוב/כתבי תגובה