ספרי ילדים לגיל הרך (הדימוי של המשפחה בסיפורי שלגיה)

ד"ר שמעונה פוגל

חוקרת ספרות-ילדים, מרצה במכללת לוינסקי

בימים טרופים אלה, כשאנו עדים להורים הרוצחים את ילדיהם הרכים, אנו רוצים לצבוט את עצמנו ולבדוק האם אנו מצויים בחלום בלהות, או שמא העולם השתגע? המקרים הללו פגעו בבטן הרכה שלנו, כי הם נקשרים לדימויים היותר מקודשים של החברה היהודית-ישראלית בדבר קדושת החיים וקדושת המשפחה והם מערערים את תפיסת-העולם שלנו בנושא האינסטינקט האימהי.

בשעות של טרוף מערכות, מתחבטים אנשי החינוך בשאלה: האם חשיפה יתרה של גילויי אלימות, בעיקר באמצעות הטלביזיה, מגבירה את האלימות בקרב בני-נוער וילדים? ובהקשר הכולל עולה, בין השאר, השאלה: האם רצוי לספר לילדים, בעיקר בגיל הרך, את סיפורי המעשיות של האחים גרים, המכילים יסודות של אלימות קשה?

הגישה החינוכית יוצאת מעמדת-מוצא של תיקון. היא מציגה בפני הילד בגיל הרך את הדימוי האידיאלי של המשפחה כמודל לחיקוי, ומגיל צעיר אנו שבויים בדימוי הזה. אך במציאות המודל של משפחה תומכת ואוהבת אינו מתקיים תמיד. חלק מן ההורים מתקשים "לקבל" את ילדיהם, ופורקים את תסכוליהם על בני-המשפחה וגם במשפחות מתוקנות המודל אינו מתקיים תמיד. בהרבה מקרים נקשרת המשפחתיות למועקות, לאי-ודאות, לערגות, לבדידות, לקנאה ולתסכול.

גם סיפורי התנ"ך, בניגוד לדימוי החינוכי, לדוגמה בספר בראשית, אינם מציגים מודל של משפחה אידיאלית: קין רוצח את אחיו, שרה מגרשת את בן אברהם מהבית, עשו מתכנן לרצוח את יעקב אחיו התאום, ואחי יוסף מתנכלים להרגו מפני שיעקב מפלה אותו ואוהב אותו מכל בניו וכד'.

מאז צאתן של המעשיות לאור והפיכתן לקאנון בספרות ילדים, הובילו אנשי החינוך את ההתנגדות להקריאן לילדים, ואילו הפסיכואנליטיקאים ואנשי הספרות צידדו בהן. אחד מהטיעונים המרכזיים נגד המעשייה נקשר לאכזריות הרבה המצויה בהן, וההורים מוצגים בהן, בעיקר במעשיות הקלאסיות, כמתעללים בילדים, נוטשים אותם או מנסים להרגם. אנשי החינוך טוענים שהצגה כזו מערערת לחלוטין את בטחון הילד בהוריו. לאחר מלחמת העולם השניה והשואה גברה ההתנגדות למעשיות גרים, בעיקר בארצות הברית, והמתנגדים להן טענו שרק אנשים שהתחנכו על סיפורים כה אכזריים, יכלו להמציא את המכונה הנאצית. מבחינה מחקרית, להתנגדות זו אין כל בסיס, כיוון שבמעשיות העממיות הסקנדינביות, לדוגמה, מצויים יסודות של אלימות ואכזריות יותר מאשר במעשיות גרים, וארצות סקנדינביה הן ליברליות ושוחרות שלום.

עמדת המוצא של המעשיות אינה מבקשת להציג את המציאות בפן האידיאלי שלה, אלא להעלות מצוקות קשות, קונפליקטים ארכי-טיפים, גיבוריה עוברים מסעות ייסורים והן מציגות עולם דיס-הרמוני ואכזרי. בתקופה בה סופרו המעשיות בעל-פה, העדיפו המספרים לא לדון, או להטיף, בצורה ישירה בבעיות שהתעוררו, בעיקר בנושאים הקשורים לטאבו, כגון: אלימות מינית במשפחה, ופנו למעשיות ובאמצעותן עסקו בנושא בצורה עקיפה.

מלכתחילה, לא ייעדו האחים גרים את המעשיות לילדים, אך בעקבות ההצלחה העצומה לה הן זכו בקרב קהל הילדים, הם התאימו אותן גם לנמען-ילד. אך גם הם לא העלו בדעתם שהמעשיות יסופרו לילדים בני 4 – 5, והם התאימו אותן לנמען-ילד החל מגיל 9 – 10. הטיפול במציאות הקשה באופן עקיף, וההרפתקאות שגיבורי המעשייה עוברים התאימו לנמענים בגילאים הללו.
היום, כשהמעשיות הן חלק מהקנון של ספרות הילדים, וילדים בגיל הרך שומעים ורואים עיבודים של מעשיות קלאסיות, חשוב שאנשי החינוך יתמקדו וידגישו את האמונה באפשרות התיקון, המצויה בהן, ואת הצלחת הגיבור לגבור על המציאות האכזרית והאלימה. החשיבות של המעשיות, מבחינה חינוכית, שהן מראות דרך כיצד ניתן לשבור את מעגל האלימות ואת היציאה לחירות. מסע הייסורים מסתיים בסוף טוב; הגיבור מנצח והרע מושמד.

במאמר זה אציג פרשנות ספרותית שתדון במשמעות של סיפור שלגיה:
בגרסת המקור (1), שולחת האם הביולוגית את שלגייה ליער כאשר האב יוצא בראש חילותיו למלחמה והוא נמצא מחוץ לבית. כאשר הוא חוזר מהקרב הוא מושיע את בתו. בגרסה הראשונה של האחים גרים של 1812 האב מוצא מן התמונה, ומוחלף בנסיך המושיע אותה. בשני המקרים הקונפליקט הוא בין האם הביולוגית לבין בתה. בגרסה של 1857 של המהדורה השביעית, שהיא הטקסט הגרמני הקנוני, גם האב הוצא מן התמונה ואת האם הביולוגית המיתו האחים גרים והחליפו אותה באם חורגת. השינוי נעשה בגלל שיקולים דידקטיים, כי בתקופה זו כבר היה ברור שילדים קראו בשקיקה את המעשיות הללו.

ניתן לפרש את סיפור שלגייה כסיפור על נערה שעברה חוויה טראומטית בעקבות התנסות במעשי אהבה טרם זמנה, ועל אם המדרבנת ומפתה את בתה להתפתח טרם זמנה, להיראות כאישה מטופחת בעוד שהיא עדיין ילדה (וזו המשמעות של מכירת השרוכים והסרטים ושל הסירוק במסרק המורעל) ולקיים מגע מיני בחוסר בשלות (אכילת התפוח האדום). האם, שאינה מוכנה להשלים עם העובדה שהיא לא תישאר צעירה ויפה לנצח, רוצה לחוות את חווית הנעורים ואת ההתאהבות החושנית מלאת התשוקה באמצעות בתה. האם המנסה לחוות את החוויה הארוטית באמצעות הילדה דנה את שתיהן לאסון; כיוון שהגיבורה אינה בשלה לממש את מהותה הנשית ולחיות חיי אהבה, היא נכנסת למצב חולני של חוסר הכרה ותרדמה עמוקה (בארון הזכוכית), כי היא זקוקה לתקופה של פאסיביות מוחלטת עד שתגיע לבגרות. לעומתה נאלצת האם לרקוד בסנדלי אש אדומות המסמלות את הלהט החושני ואת שכרון החושים, שיכול להתאים לנערה צעירה, אך עבור האם הוא פתטי, גורם לה לכלות את עצמה ולהרוס את נשיותה.

בפתיחה של המעשייה מצוי צירוף של תיאור-טבע ודימוי של פתיתי השלג הנופלים: (פעם אחת באמצע החורף, ופתיתי השלג נפלו כמו נוצות מן השמים) והמלכה האם יושבת וצופה בהם. בדרך כלל אין המעשייה מתאפיינת בתיאורי טבע, וכאשר הם באים באסופת גרים הם פונקציונליים לעלילה ומשמשים מפתח להבנת המישור הסמוי שלה. מבחינה עלילתית מקבלת שלגייה את מהותה ושמה על רקע השלג הנופל. אך הדימוי של השלג לנוצות קשור למרת הולה האלה-האם במיתולוגיה הגרמנית, אלילת חיי הנישואין האחראית על הפריון ועל מלאכת הטווייה, אלילת השלג והחורף העוזרת לאוהבים בעיצומו של החורף. אמנם לאחר האפיזודה הזו יולדת האם את שלגייה, אך האלילה האחראית על הטוויה אינה יכולה למנוע את מותה של האם הביולוגית, שנגרם כתוצאה מדקירת אצבעה במחט תוך כדי תפירה, ואינה יכולה למנוע את חוויות האהבה טרם זמנה והאהבה האסורה שהתנסתה בה שלגייה בעקבות לחצה של המלכה החורגת.

האם, המצויה בהיריון, משקיפה בעד החלון ומבקשת שיהיה לה תינוק לבן כשלג, אדום כדם ושחור כמו מסגרת החלון העשויה מעץ הובנה. האם הביולוגית הטובה מייחלת ומאחלת לתינוקה שייולד שיהיה טהור ורך כמו השלג הלבן, מלא חיות, חושניות ומיניות כמו הדם האדום ושיחיה במסגרת מכובדת, אצילית, שורשית וחזקה כמו מסגרת עץ ההובנה השחור, שהוא עץ יקר, חזק המסמל אצילות ואת הערך הפנימי של האדם. אך לאחר הלידה חלה באם מטמורפוזה והיא הופכת לאם חורגת.

הקונפליקט בין האם לבת מתחיל כאשר שלגייה בת שבע. במעשייה מצוין שהיא בת שבע, כאשר מעיד הראי לראשונה שהיא היפה במדינה. ציון גיל הדמות אינו אופייני למעשייה, וכאשר הוא מצוין הוא משמש לפענוח הצופן של המישור הסמוי. למעשה היא ילדה לא מפותחת, שאינה יכולה להוות סכנה לאם הבשלה והמבוגרת. האם שמקנאה בה מנסה להרוס אותה, ולדחוף אותה לחוויות שאינן מתאימות עדין לגילה. היא אינה יכולה להכיל את הילדה ומתנהגת אליה בחורגות קיצונית המגיעה עד קניבליזם. היא מבקשת מהציד שירצח את שלגיה, יביא לה את ריאותיה ואת הכבד שלה, כדי שהיא תאכל אותם. בפועל אוכלת המלכה את הריאות והכבד של חזירון בר. האם החורגת רוצה לאכול את הריאה שלה – את החמצן שלה, היא אינה משאירה לה חלל וחופש לגדול כרצונה אלא מובילה אותה לנתיב של נשיות טרם זמנה. כן היא רוצה לאכול את הכבד שלה – לאכול את התפקוד שלה. האם רוצה לקבל את מהותה. היא אינה מוכנה להשלים עם הזדקנותה, והיא רוצה להיכנס לנעלי הנערה הצעירה. היא רוצה להיות צעירה לנצח, וחושבת שתוכל לחוות את חוויית הנעורים באמצעות בתה. אמנם הבת אינה בשלה, אך האם מדרבנת אותה לחוות את התהליכים טרם זמנם. בניגוד לתכניותיה האם אינה אוכלת את האיברים הפנימיים של שלגייה אלא של חזירון-בר. כלומר, היא מקבלת מהות של יצור המסמל יצרים הרסניים וטרום-תרבותיים.

גם העיסוק האובססיבי של האם במראה מעיד על פגם באישיותה. אין היא יכולה ליצור קשר חברתי עם הסביבה. היא חיבת כל הזמן לקבל היזון-חוזר על יופייה. כן היא מתייחסת לדברים חיצוניים ולא לערכים פנימיים. במקום לתקשר עם האנשים בסביבתה החברתית היא פונה אל השתקפותה שלה , אל הקול הפנימי שלה ובעצם מתנהגת בשיא הנרקיסיזם.

שלגייה נאלצת לברוח מהאם המנסה לשדל אותה להתפתח טרם זמנה. היא בורחת אל הגמדים. גמדים הם יצורים שאינם מתפתחים. תהליך זה מאפשר לה פסק-זמן. החיים במחיצתם סטטיים, ומאפשרים לה מנוחה.
הגמדים עוסקים במלאכת כריה של אבנים טובות. היכולת לברור בין הפסולת ובין האבן הטובה היא ממאפייניה של מלאכה זו. שלגייה צריכה ללמד מהגמדים את התכונה הזו: היכולת להבחין בין האוצרות והדברים האמיתיים לבין הפסולת שמסמלת את הדברים החיצוניים והלא חשובים.

אבל שלגייה לא הפנימה את התהליך הזה וגם האם אינה מוותרת. בשלב הראשון היא מספקת לה סרטים צבעוניים לקישוט. הסרטים הללו יכולים לסמל את הרצון הנשי להיות מטופחת על פי צו האופנה. בעוד שהאם האמיתית בקשה תכונות ומהויות פנימיות וערכיות, רוצה האם הזו ביופי חיצוני ובקישוט. למעשה, שלגייה היא בעלת יופי טבעי נדיר ומיוחד ואין היא זקוקה לסרטים ולקישוטים חיצוניים, שנשים אחרות נזקקות להן כדי להתייפות. אך כיוון שהיא נשית ואנושית,היא מתפתה, אבל עדין היא אינה בשלה. ההתקשטות וההתגנדרות טרם זמנן אינן טובות עבור הילדה, (ילדה צריכה להישאר בתום הילדות ולא להיות ולהיראות כאישה קטנה) אך היא יכולה עדיין להינצל. יחד עם זאת יכולים הסרטים לסמל יחסים של פלרטוט עם גברים צעירים, שילדה אינה אמורה לחוות אותם.

בשלב השני האם נותנת לה מסרק. השיער וסירוק השיער מייצג חיות ועוצמה, ומהווה כוח פיתוי לגבר שאינם מתאימים לילדה אלא לעלמה מבוגרת יותר. לכן עבור שלגייה המסרק מורעל. האם הופכת אותה לאובייקט מיני והיא עדיין ילדה. אך גם מסיטואציה זו היא עדין יכולה להינצל. לעומת זאת בשלב השלישי היא מביאה לה תפוח. התפוח מסמל בתרבות המערב את הפיתוי והמשגל. האם משכנעת אותה לקבל את התפוח מידה, בעוד היא אוכלת את החצי השני של התפוח. כיוון שהאם היא אישה בשלה, עבורה אהבה זו אינה אסורה, לכן היא גם אינה הרסנית. התפוח שאוכלת האם אינו אדום, אלא לבן והוא בא לסמן שאישה זו כבר איבדה את התשוקה. לעומתה אוכלת שלגיה מן התפוח האדום, המסמל את היחסים הארוטיים האסורים ומלאי התשוקה שהיא חוותה. אך אהבה ותשוקה טרם-זמנן הן הרסניות, ולכן שלגייה נזקקת לתקופה של פסיביות מוחלטת עד שתגיע לידי בשלות, וכן שיגיע האדם המתאים שיבין שהוא אינו יכול לחיות בלעדיה, ושתהיה לו סבלנות לטפל בה.

בגלל המגע המיני טרם זמנו, מצויה הגיבורה "בקומה" בארון זכוכית. היא כל-כך פגיעה ושבירה כמו זכוכית. הארון מטונימי לדמות ומסמל את מצבה. תזוזה קטנה, ניסיון נוסף וכל נפשה יכולה להיהרס לחלוטין ולנצח. לכן היא חייבת מנוחה, וזה חלק מהטיפול, שיביא אותה לשחרור. אחרת היא הייתה מחקה את המודל של אימה ועוסקת עיסוק אובססיבי באסונה ונהרסת.

נהוג לראות במעשיית שלגייה ספור של אהבה רומנטית. הנסיך נושק לה ובכך הוא גואל אותה. כאילו הנשיקה גאלה אותה מהתרדמת. כפי שטוענת חגית בן-זימן למעשה גם בסיפור הגלוי הדברים שונים: הנסיך מקבל אותה במצב של תרדמת, בארון זכוכית המסמלים מצב נפשי של אדם שביר, מנוכר וקר. במעבר הוא מפיל את הארון – קודם כול הוא דואג לנפץ את ארון הזכוכית ולהוציא את הנערה ממצב של ניכור וקור רגשי. אחר התפוח המורעל נופל מפיה: הוא דואג שהיא תקיא את החוויה הטראומטית שהיא עברה. כל זמן שהדיכאון הטראומה והחולי מצויים בתוכה, היא אינה יכולה להשתחרר מהם. והמערכת הזוגית שהיא תיצור תתאפיין בחוסר-תקשורת, ניכור וקור. ברגע שהוא גורם לה להוציא ממנה את הרעל, הוא פותח את הפתח לגאולה.

המעשייה מסתיימת בריקוד של המלכה האם בסנדלי אש אדומות. הנעל והריקוד מסמלים בתרבות העממית את חיי הזוגיות. בניגוד לסיפור סינדרלה, כאן הסנדל אינו סנדל של זהב המסמל רמה גבוהה ביותר של חיי נישואים, אלא סנדל אש המכלה את בעליו. האם הרוצה לחוות באמצעות בתה את החוויות הארוטיות, מנסה גם בחתונה להציג את להיטותה המינית. ריקוד בסנדלי אש אדומות מסמל את הלהט החושני ואת שכרון החושים, שעשוי להתאים לכלה צעירה, אך לא לאישה מבוגרת – לאם הכלה. המעשה הזה הוא פתטי, ובכך היא מכלה את עצמה ואת נשיותה. מפני שהיא אינה מקבלת את התהליך הטבעי של ההזדקנות, ורוצה להישאר צעירה ויפה לנצח, היא גורמת לעצמה הרס. התנהגותה היא העונש שלה. מבחינת שלגייה האם מתה, והיא לא תוכל יותר להזיק לה ולפתות אותה.

שלוש הנשים במעשייה: האם הביולוגית, האם החורגת ושלגייה נראות בשלב מסוים של חייהן לצופה לא באופן ישיר אלא מאחורי מסגרת ובתוכה זכוכית: האם הביולוגית יושבת בחלון ממוסגר ותופרת, היא ממוסגרת בתוך מסגרת החלון, במקביל ממוסגרת האם החורגת במראה אשר בה היא לכודה באופן אובססיבי (המראה היא סוג של זכוכית ממוסגרת) ואילו שלגייה נכנסת לתרדמת ומוכנסת לארון זכוכית. שלוש הנשים ננעלות והמסגרת קשורה בתימת-מפתח של חיי האישה. בנוסף למסגרת מדובר גם בזכוכית המייצגת מצב שבו האישה שבירה, מנוכרת וקרה. שלוש הנשים בשלב כל שהוא בחייהן מצויות במצב זה. גאולתה של האישה מתאפשרת רק כאשר ארון הזכוכית נופל וגורם לתפוח המורעל להיפלט מגרונה; היא חייבת להשתחרר מן הטראומה שהיא עברה בצעירותה. היא אינה יכולה "להשאיר בבטן" את הרעל והארס שהיא בלעה. מצד אחד, היא אינה יכולה למחוק את הטראומה ולהתכחש לקיומה, ומצד שני היא חייבת להיפתח ולספר לאדם שהיא בוטחת ומאמינה בו את מסכרת הייסורים שהיא חוותה, את רגשותיה ואת כעסיה. ארון הזכוכית הנופל מסמל את השחרור והיכולת להתמודד ולספר את הסיפור. הנסיך, שאוהב אותה ומבין שאינו רוצה לחיות בלעדיה, נותן לה את האמון והביטחון שהיא זקוקה לו, ועוזר לה להתמודד עם עברה.

שלגיה היא היחידה הפורצת את הפוזיציה של האישה הננעלת בתוך מסגרת זכוכית. שלגיה אינה ממשיכה את המודל של שתי דמויות-האם שלה. הן האם הביולוגית הטובה שמתה, והן האם החורגת נשארו במסגרת הזכוכית הקרה, ולא חיו חיים הרמוניים ואינטגרטיביים. לגבי שתיהן האב /הבעל אינו נמצא בתמונה. או שהוא יצא למלחמה, כמו בגרסת העיזבון, או שהוא כלל אינו מוזכר. אם האב היה מתייחס לאשתו, ולא מתעלם ממנה, יתכן שהיא לא הייתה עוסקת באובססיביות במראה, אלא הייתה בטוחה בנשיותה, ולא הייתה צריכה לעבור את חווית ההתאהבות באמצעות הבת, שעדין לא הבשילה. לעומתן, מורדת שלגייה במודל, בעזרת הנסיך שתומך בה, גורם לה להכיר בנשיותה הפנימית ומאפשר לה לפתח יחסי זוגיות הרמוניים המבוססים, בין השאר, על תקשורת טובה.

הנושאים שבהם עוסקת מעשייה זו במישור הסמוי אינם מיועדים לנמען-ילד, קל וחומר בגיל הרך. אך יש בה יסודות חשובים שרצוי להתמקד בהם בעבודה עם הילדים:

א. המסר החשוב והמרכזי שניתן לפרוץ את מעגל האלימות וההתעללות גם אם הם נגרמים על-ידי אנשים קרובים.
ב. למרות הקשיים וההתעללות שעוברת הגיבורה, הסוף הטוב, הסגור והאופטימי משאיר פתח של תקווה לילד.
ג. האמונה שניתן לתקן את המציאות הקשה.
ד. כאשר ילד עובר טראומה חשוב מאד שהוא "לא ישמור בבטן" את מה שמציק לו, ויספר לאדם שהוא מאמין בו ובוטח בו, כדי שהלה יתמוך בו ויעזור לו.
ה. היכולת של הגיבורה לשבור את המודל הרע של הוריה וליצור מודל חדש טוב יותר.

במאמר זה הדגמתי, באמצעות סיפור שלגייה, כיצד מטפלות המעשיות בנושא האלימות במשפחה. אין בהן ניסיון ליפות את המציאות או להסתירה, אלא להתמודד עמה באומץ. החשיבות החינוכית של המעשיות, שהן מראות את הדרך כיצד ניתן לפתוח בחיים חדשים על-אף הטראומה הקשה.

1. האחים גרים הוציאו את המהדורה הראשונה של המעשיות בשנים 1812 – 1814. אחר הם הוציאו עוד 8 מהדורות, בהן הם שינו, שכתבו ועיבדו את האסופה. המהדורה השביעית משנת 1857 הפכה להיות המהדורה הקנונית הרשמית של האסופה. בשנת 1920 נמצא במנזר בגרמניה כתב-יד מקורי של המעשיות שנשלח לבראנטנו. גרסת העיזבון יצאה לאור ב- 1927.

מאמרים נוספים ד"ר שמעונה פוגל ב"אתר הגיל הרך"

לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.

הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית

בעלי חיים הנכנסים למיטת הילד כהשתקפות של תפיסת החברה הישראלית את עצמה

שיתוף ברשתות חברתיות: