מאת: יעל דיין
זה קרה לפני 44 שנים. בשנת 1977, סיימתי את לימודי הגיל הרך בתוכנית שוורץ, צעירה וחסרת ניסיון, קבלתי משרה בניהול מעון השייך למתנ"ס. עזבתי את ירושלים מלאת התלהבות ואמביציה ועברתי לגור בדרום הארץ כדי ליישם את מה שלמדתי על ניהול מעונות יום. זמן קצר לפני פתיחת המעון עדיין הייתה חסרה מטפלת להשלמת הצוות במקום. שאלתי מספר אנשים בישוב אם הם מכירים מישהי שתתאים להיות מטפלת אך לא נעניתי בחיוב. לכן רשמתי שלוש מודעות ובקשתי מעובד המתנ"ס, נקרא לו מוריס, שמתגורר בישוב, לתלות אותן. אחת במכולת, אחת במרפאה ואחת בתחנת טיפת חלב. חשבתי כי אסכים לקבל מטפלת ללא תעודת הסמכה אם תענה על דרישות אחרות שחשובות לי כמו ניסיון בעבודה, סבלנות לילדים וילדות וכד'.
חיכיתי מספר ימים ולא היה שום הד למודעות האלו. אז העלה מוריס את הרעיון שאשתו, נקרא לה יהודית, תעבוד כמטפלת. אמרתי לו שאני צריכה להכיר אותה ולראיין אותה ועל סמך זאת אחליט.
מנהל המתנ"ס שהיה עד לחיפושי אחר מטפלת המליץ בפני לקבל את יהודית. הוא טען שלפי דעתו אישיותה מתאימה לדרישות. לאור זאת, ראיינתי אותה. התלבטתי אם לקבלה אך לאור הלחצים וההמלצות החלטתי לקבלה לתקופת ניסיון.
עתה היה במעון צוות מלא: טבחית מקומית שזו השנה השנייה לעבודתה, גננת מוסמכת, מטפלת מוסמכת ומטפלת לא מוסמכת שאינן מקומיות ויהודית. קבעתי תאריך לאסיפת הורים ראשונה על מנת להציג בפניהם את עצמי ואת הצוות ולספר על התוכניות לשנת הלימודים הנוכחית.
הגעתי מאד נאיבית לאסיפה הזו עם הרבה רצון טוב והרבה תוכניות. לאסיפה הגיעו כל האמהות. אחרי מספר מילות פתיחה הצגתי בפניהן את הצוות החדש ואז התרחשה מהומה רבתי. כולן צעקו, כולן התווכחו, לא ניתן היה לשמוע משפט אחד ברור. האמהות דרשו לראות את התעודות של כל המטפלות, טענו שאינן מוכנות שתעבוד במעון מטפלת שאינה מוסמכת וללא תעודה.
רק לאחר מספר דקות קלטתי שלא מדובר בדרישה לצוות בעל הכשרה גבוהה יותר אלא מדובר בהתנגדות חד משמעית ליהודית. אי אפשר היה במהומה הזו לשוחח או להבהיר דברים, לא נתנו לי לדבר. הצעקות היו חריפות – מעולם לא נקלעתי לוויכוח באווירה כזו. אחת הטענות שהושמעו בלהט הוויכוח הייתה: "גם אני רוצה לעבוד במעון למה דווקא יהודית?" הדעה הכללית הייתה שלא יביאו את הילדים למעון כל עוד יהודית תעבוד בו. התגוננתי ואמרתי שלמרות שאשמח שיהיו מעורבים במעון אני זו שקובעת מי תהיה בצוות שלו. יהודית תהיה בתקופת ניסיון ואם היא לא תתאים אפטר אותה, הוספתי ואמרתי. זכיתי ליחס של זלזול. בשלב הזה של הצווחות הן ביקשו לדבר עם מנהל המתנ"ס. ללא תכנון מוקדם הופיע לפתע מנהל המתנ"ס ומצא אותי חסרת אונים בכל המהומה הזו. בראותן את מנהל המתנ"ס התלקחה שנית המהומה. הן צעקו כנגדו את אותם הטיעונים שכבר שמעתי אך הוא היה יותר תקיף ממני ואמר בצורה חד משמעית שמי שאינו מעונין להביא את הילד למעון שלא יביא אותו ובזאת סיים את הוויכוח. האמהות קמו בהפגנתיות ועזבו את המקום.
חיכיתי בציפייה דרוכה ליום הראשון, הראשון לספטמבר 1977, על מנת לראות אם ההורים יממשו את איומם ולא יביאו את הילדים. השביתה הייתה כמעט מלאה! הגיעו ארבעה ילדים. הודעתי למטפלות שהמעון יעבוד כרגיל עם מספר הילדים והילדות המצומצם שהגיע. ההנחה שלי הייתה שבסופו של דבר הרוחות יירגעו. הערכתי שמאחר וההורים זקוקים לשירותי המעון הם יביאו את הילדים והילדות.
בינתיים קיבלתי מספר קריאות טלפוניות בהן הודיעו לי אנשי וועד הישוב כי השביתה תמשך כל עוד יהודית במעון. גם שיחות טלפון אלו לא היו נעימות והיו מלוות בצעקות ואיומים. הוועד דרש פגישה עם מנהל המתנ"ס ואתי. התקשרתי לאחד מחברי הוועד וקבעתי אתו מועד לפגישה.
מנהל המתנ"ס ואני ישבנו כדי לגבש עמדה ולהחליט מה נאמר לוועד. היה ברור בשלב זה כי לא נוכל להתעקש יתר על המידה. היו שתי אלטרנטיבות: לעמוד על שלנו ולהמשיך להעסיק את יהודית ועל ידי כך למעשה לסגור את המעון כי מבחינה כלכלית לא ניתן היה להחזיק מעון עם ארבעה ילדים לאורך זמן, או לפטר את יהודית ובכך לפתוח את המעון לכל הילדים והילדות.
מצד שני חששנו כי פטורי יהודית יתפרשו כהזמנה של שביתות נוספות בכל הזדמנות שמשהו לא ימצא חן בעיני האוכלוסייה. מנהל המתנ"ס סיפר כי ועד הישוב הוא ועד חדש, לראשונה בהיסטוריה של הישוב נבחר ועד המורכב מתושבי המקום. עד אז כיהן ועד המורכב משכירים המתגוררים מחוץ לישוב. כרגע הועד נאבק על חייו ולכן חשוב לעזור לו להצליח כדי שיוכיח לאוכלוסייה כי הוא מסוגל לטפל בבעיה שמופנית אליו ולפתור אותה בהצלחה.
החלטנו להציג את עמדתנו כפשרה ולא ככניעה. נסכים לפטר את יהודית אבל עד שנמצא מטפלת מחליפה היא תמשיך לעבוד וכל הילדים והילדות יבואו למעון.
הפגישה עם ועד הישוב נערכה בבית העם, מקום מושבה של המזכירות. חיכינו כחצי שעה בחוץ עד שהגיע תורנו והוזמנו להיכנס.
בחדר ישבו ששה אנשי ועד מקומיים, יו"ר הועד שאינו מקומי ומזכיר הישוב שאף הוא איננו מקומי. סגנון הדבור הדומיננטי היה מוכר לי מאספת ההורים. המזכיר ניסה להרגיע את הרוחות ולברר את הבעיה לגופה. הועד טען שאינו מוכן שיהודית תהיה מטפלת משתי סיבות: ראשית היא אינה מתאימה ושנית משום שראיינתי רק אותה בעוד שנשים רבות בישוב היו מעוניינות בתפקיד. הופתעתי. ספרתי שתליתי מודעות ואף אחת לא פנתה אלי. בשלב זה נודע לי שהמודעות מעולם לא נתלו. הסתבר שמוריס החליט שאשתו יהודית תעבוד במעון ולכן לא מצא צורך לתלות את המודעות. הפגישה הסתיימה בהחלטת הפשרה – אנו נפטר את יהודית והועד ידאג לכך שכל הילדים והילדות יגיעו למעון. יהודית תישאר עד שנמצא מטפלת מתאימה.
בגמר הישיבה דברתי עם אחד מאנשי הועד והוא הסביר לי כי ההתנגדות לתת ליהודית תקופת ניסיון בעבודה נובעת מהיסטוריה של מאבקים שהוכיחה כי אי אפשר לפטר אנשים ממשפחתה של יהודית מכיוון שהעובדים וקרוביהם איימו על המעסיקים והמעסיקים שחששו לחייהם לא פיטרו. לכן, טען, ברגע שהמעון נפתח ויהודית עובדת ולו גם לתקופת ניסיון היא לעולם לא תצא מהמעון.
בשעת לילה מאוחרת, לאחר הישיבה במזכירות הלכתי לביתה של יהודית, הסברתי לה כי תצטרך לעזוב ואני מבקשת ממנה להבין את המצב, לקבל את ההחלטה בהבנה ולא לעורר סערות נוספות. הרגשתי, לאור דברי חבר הועד שהפרשה לא נסתיימה.
ואכן, למחרת פגש אותי גיסה של יהודית ואיים שישרוף את המעון, ישבור את החלונות ואם יהודית לא תעבוד אף ילד לא יהיה במעון. מפגש נוסף היה במתנ"ס כשאשה מבוגרת בעלת סבר פנים רציני פנתה אלי. הייתה זו חמותה של יהודית. היא הודיעה לי שיהודית לא תפוטר ואם היא תפוטר יהיה רצח בישוב: "אדם אחד ישב בבית סוהר ואדם אחד בבית קברות , לא אכפת לי".
בינתיים התחלתי בחיפושי אחר מטפלת חדשה. הועד לא עמד בהבטחה, יהודית עבדה אך הילדים והילדות לא הגיעו – השביתה נמשכה.
לא היה קל למצוא מטפלת חדשה. עבר עוד שבוע, במפגשים מקריים עם אנשי הועד זכיתי למבול של קללות. הם טענו שאני בכוונה לא מחפשת מטפלת ואני לא דואגת לסיים את הפרשה. המשכתי בחיפושי. חששתי לתגובה של משפחתה של יהודית ביום בו תצא ותכנס מטפלת חדשה.
דברתי שנית עם חברי הועד והודעתי להם כי הם אחראים להתרחשויות ביום בו יהודית תצא. בקשתי שיהיו נוכחים במקום ואם יהיה צורך יזמינו משטרה. הם הבטיחו לי כי ידאגו לכך.
בינתיים דיבר מנהל המתנ"ס עם מוריס והצליח לשכנע אותו להוציא את יהודית מהמעון ללא מהומות ובדרך של כבוד. מוריס הבטיח שינהג כך ואת המלחמה שלו עם ועד הישוב יערוך שלא על גב המעון.
יום ששי היה יום עבודתה האחרון של יהודית. ביום ראשון החלה לעבוד מטפלת חדשה. השמועה פשטה במהרה ובאותו יום הגיעו כל הילדים והילדות למעון. השביתה נמשכה כשלושה שבועות.
מה קרה שלא ידעתי? מה קרה שלא הבנתי? איך עליתי על מוקש? אחרי האירוע הבנתי שלא הכרתי מספיק את הקהילות בישוב ואת מוקדי הכוח. הגעתי נאיבית עם רצון טוב, זה לא היה מספיק.
אמנם ערכתי בקורי בית אצל כל הורי המעון לפני פתיחת שנת הלימודים. עברתי מבית לבית ישבתי עם ההורים שוחחתי אתם והתרשמתי שהם אנשים חביבים וכי אוכל למצוא אתם שפה משותפת. בקורי הבית יצרו אצלי אטימות לשמוע גם קולות אחרים כמו קולות של מטפלות שהביעו ספקות לגבי רצונן להמשיך ולעבוד בשנה הנוכחית. הן היו די מיואשות מהתנהלות ההורים והרגישו שהם הקשו מאד על העבודה במעון ותארו אוירה עכורה בו. ספור נוסף ששמעתי אבל לא הקשבתי לו היה על אספת הורים שהתקיימה בשנה שעברה והייתה סוערת במיוחד. מנהל מחלקת החינוך של המועצה האזורית, הוזמן כדי לשמוע תלונות של הורים על שהטבחית במעון מגישה ביסקוויטים לארוחת בוקר במקום לחם. המנצחת על המהומה הייתה יהודית.
הייתי נאיבית מלאת אופטימיות ולא שמעתי את הקולות האלו. וכך הגעתי לאסיפת ההורים הראשונה שלי ללא חששות ובלי שמץ של מידע על מה שעתיד להתרחש.
תוך כדי השביתה וזמן רב לאחריה נודעו לי פרטים רבים שהבהירו לי את הטעות שעשיתי. האוכלוסייה בישוב מורכבת משתי קבוצות אתניות. שיקולים רבים לא נעשים לגופו של עניין אלא על פי ההשתייכות לארץ המוצא. יהודית שייכת לקבוצה אחת אבל רוב הורי המעון שייכים לקבוצה השנייה. התברר כי אחת האמהות הודיעה לכולן כי אסור לשלוח את הילדים למעון. בעזרת חברותיה מהקבוצה האתנית שלה ארגנה את השביתה. הלחץ החברתי היה חזק מאד, איש לא העז לשלוח את הילד או הילדה שלו למעון מכיוון שהתוצאה הצפויה הייתה החרמה, השמצות ואיומים.
רק אז הבנתי ששום מטפלת מקומית לא יכולה לעבוד במעון כי הקבוצה השנייה תתקומם.
בנוסף למדתי כי הנשים ברובן אינן עובדות מחוץ לבית ולכן יכלו להמשיך בשביתה ללא לחץ.
מאחורי השביתה היה עוד כוח שהופתעתי לגלותו. הייתה זו הטבחית במעון. הטבחית שייכת לקבוצה האתנית השנייה (לכן ארגנה יהודית את האסיפה על הביסקוויטים לארוחת בוקר), והיא אשה בעלת כוח רב. הורי המעון מדברים בשבחה ומהללים את עבודתה ויחסה לילדים. היא הצליחה בחוכמה רבה לבנות לה כוח ולהציג את עצמה כדמות היחידה שאכפת לה מהילדים תוך כדי השמצת המטפלות. הטבחית הייתה זו שעוררה את ההתנגדות ליהודית היא החלה זאת עוד לפני אסיפת ההורים, ספרה להם שיהודית עומדת לעבוד במעון ויצרה אוירה עוינת. מאחר והייתי מודעת לכך שהייתה מריבה בין שתיהן ניסיתי לדבר עם שתיהן בנפרד ולשכנע אותן לשכוח את העבר ולפתוח דף חדש. הטבחית הסכימה אתי בפה מלא ואני האמנתי לה. אך מאחורי גבי עבדה קשה כדי להתסיס את ההורים. הטבחית חזרה וטענה שאינה יודעת דבר ואינה מתערבת במה שקורה – ואז עדיין האמנתי לה.
לא היה זה מקרה שוועד הישוב התערב בפרשה. בעלה של האם שארגנה את השביתה היה חבר ועד. אמהות המעון דרשו מבעליהן – חברי הועד להתערב ולכן שמעתי בישיבה עם הועד שלתומי חשבתי שהם אנשי צבור שיבדקו את הבעיה לגופו של עניין ולטובת הכלל את אותו סגנון דיבור ואת אותם הטיעונים שהועלו באסיפת ההורים בה השתתפו רק האמהות.
סיום הפרשה – במהלך השבועות הבאים הקדשתי זמן רב לשיחות אישיות עם האמהות, ספרתי להן על התוכניות שלי והסברתי את כוונותיי. אסיפת האמהות הבאה התקיימה על מי מנוחות, נבחר ועד שבהמשך עזר והיה מעורב בתוכניות המעון. הרוחות נרגעו, נכנסנו לשגרה מאתגרת ומרתקת.
Facebook
Twitter