דפוסי חברויות

קרולי האווס

תקציר:

דפוסי חברויות הושוו בין 5 קבוצות של ילדים צעירים: תינוקות, 2 פעוטות, 2 גילאי גן.
חברויות, שהוגדרו כהעדפה הדדית לפעולת גומלין, מיומנויות במשחק משלים והדדי עם חבר, ורגש חיובי משותף, נצפו בכל הקבוצות:
ילדים צעירים יותר היו בעלי פחות חברויות וחברויות פחות יציבות. ילדים בעלי הפרעה רגשית הגבילו את חברויותיהם לשותפים בודדים וחזרו לשותפים אלו לאחר הפסקות בחברות.
במשך שנת הלימודים, העליה הגדולה ביותר במורכבות של פעולות גומלין חברתית נצפתה בתוך זוגות חברות יציבים.

חוקרים של פעולות גומלין מוקדמת עם חברים מצאו כי תינוקות ופעוטות הדגימו מספר מיומנויות חברתיות בפעולת גומלין עם חבר.

מיומנויות חברתיות אלה מופיעות לעיתים קרובות יותר אצל זוגות של מכרים מאשר בין בלתי מוכרים.
ילדים מכירים מפתחים דפוס התנהגות הדדי נלמד אשר הוא יותר מתוחכם מאשר דפוסי ההתנהגות שנעשה בהם שימוש על ידי ילדים שאינם מכירים.
ברונסון (1981) הציעה הסבר אלטרנטיבי האומר כי המיומנויות החבריות המתקדמות יותר של זוגות מכירים עשויות להיות תוצאה של "סובלנות רבה יותר, המתווכת באופן רגשי, לגבי שימוש משותף בחפצים".
דיווחים על יחסים רגשיים בין פעוטות עמיתים התקבלו גם מהורים ומאנשי מעונות יום.
פורסמו רק שני מחקרים שעסקו ביחסים רגשיים: 1.דיווחו על חברויות בגיל שנה 2.מצאו העדפות קבועות של חברים בקבוצת משחק של פעוטות.
אולם, חברויות אלו לא נחקרו באופן התפתחותי. איננו יודעים האם ובאיזה אופן חברויות של פעוטות שונות מאלה של ילדי גן.
הוכח שבזוגות של חברים ילדי גן ניתן למצוא יותר הדדיות ושיתוף חיובי מאשר בזוגות של ילדים שאינם חברים (FURMAN & MASTERS 1980 ).
מכיון שאצל זוגות של פעוטות היכולות הקוגניטיביות והמילוליות מפותחות פחות קשה להניח שהם ישתתפו באותם מבנים חברתיים מורכבים כמו של ילדי גן. אקרמן הניח שההתקדמות ההתפתחותית לקראת מבנים יותר מורכבים שאנו מוצאים בהתפתחות של יכולות חברתיות באינטראקציות של עמיתים לא תמצא בהתפתחות של מערכות יחסים רגשיות. בעוד ילדים בוגרים יותר עשויים להפוך לגמישים יותר בבחירת חבריהם, מורכבים יותר במיומניות החברתיות שלהם וביכולת שלהם להבין את משמעות החברות, החיבור הרגשי שבין ילדי גן עשוי שלא להיות שונה מזה של פעוטות. על פי הגיון זה אנו עשויים למצוא מרכיבים של חברויות בין ילדי גן גם בחברויות של ילדים צעירים יותר.

חברות הוגדרה במונחים התנהגותיים ולא דרך סוציומטריה.
בכדי להשוות את טווח הגיל מתינוקות ועד לגיל הגן, ההתנהגויות שנחקרו היו צריכות להיות מוגבלות לאלו שהודגמו בכל הגילאים.

חברות הוגדרה כקשר רגשי בין שני ילדים שיש לה שלושה מרכיבים נחוצים:

1. העדפה הדדית – סבירות גבוהה כי פעולת גומלין זוגית תבוא לאחר יוזמה חברתית על ידי כל שותף.
2. הנאה הדדית – יכולת לעסוק בחליפין רגשיים חיוביים. חליפין חברתי זה היה כרוך בפעילות פרו-חברתית מתמשכת בעוד שני השותפים ביטאו רגשות חיוביים.
3. מיומנות בפעולת גומלין – יכולת לעסוק במשחק חבר משלים והדדי (האוס 1980). רמה זו של פעולת גומלין דורשת כי הפעולה של שותף אחד תשלים את זו של השני. למשל, לשחק במסיבת תה שבה מחליפים כוסות וכל ילד "שותה", או רדיפה וריצה בחילופי תפקידים.

השאלה הסופית שהוצבה על ידי מחקר זה עוסקת בקשר בין יחסים רגשיים ומיומנויות חברתיות: האם יתפתחו מיומנויות חברתיות בתוך יחסי חברות? האם יעסקו חברים בפעולת גומלין חברתית יותר מיומנת מאשר ילדים שלא מעצבים חברויות?

דיון
הממצא העיקרי של מחקר זה הוא כי כאשר חברות הוגדרה מבחינה התנהגותית במונחים של יחסים רגשיים, נמצאו חברויות אצל תינוקות ופעוטות בקבוצות המעון ובקבוצות בעלות הפרעות רגשיות. שלושת מדדי ההתנהגות – העדפה הדדית, הנאה הדדית, ויכולת לעסוק בפעולת גומלין מיומנת – הבחינו בין זוגות והחברויות אושרו על ידי דרוגי המורה. המדד של העדפה הדדית היה הקל ביותר לזוגות לעמוד בו בעוד המדד של הנאה הדדית היה הקשה ביותר. לכן נראה כי חברות מוקדמת אינה רק יחסים הנוצרים על ידי ילדים שהם מיומנים במיומניות חברתיות באופן בלתי רגיל אלא הם יחסים רגשיים המבוססים גם על ההנאה ההדדית של הילדים זה מזה.

תבנית סגנון החברות ותוכן ההתנהגויות החברתיות שנעשה בהם שימוש פעולת גומלין חברתית במדגם של הילדים הנורמלים מצביע על התקדמות התפתחותית. תינוקות היו בעלי מספר מוגבל של שותפים מאוד יציבים שעמם פעלו פעולת גומלין בעיקר על הבסיס של החלפת אוביקט במקום באופן מלולי. תבנית פעולת גומלין זו תואמת תאורים קודמים של פעולת גומלין בין חברים תינוקות שדווחה על ידי הולמברג (1980) ועל ידי מילר וברנר (1977). פעוטות הוגבלו תחילה לשותפים יציבים אך במחצית השניה של השנה יצרו יחסים אקראים. פעוטות בדרך כלל יצרו יותר מחברות אחת. פעולות גומלין חברותיות של פעוטות נטו פחות מפעולות גומלין של תינוקות להיות מבוססים על חליפין של אוביקט, אך הן לא נטו באותה מידה להפוך לחליפין מילוליים כמו פעולות הגומלין של החברים בגיל הגן. חברויות ופעולות גומלין אלו של פעוטות תואמות את הדיווחים של ונדל ומילר (1980). לבסוף, ילדים בגל הגן היו בעלי שתי תבניות חברות. ילדים אלה נטו ביותר להיות בעלי כמה חברויות לטווח קצר או אקראיות, תבנית שהיתה קיימת בקבוצה זו מתחילת השנה. אך היו גם כמה חברויות בגיל הגן שהיו יציבות. אינטראקציות של חברות בגיל הגן היו מבוססות על חליפין מילוליים. חברויות ופעולות גומלין אלו היו דומות לאלו שדווחו על ידי קורסרו (1981), ורוטרם ופיני (הערה 1).

ההתקדמויות ההתפתחותיות העיקריות בין תקופת פעוטות ותקופת הגן שנראו כאחראיות לשינויים בתבניות חברות היו: יכולת גוברת לתמרן בסמלים (או במונחים התנהגותיים: עלייה בהתנהגויות המילוליות) והופעת משחק של העמדת פנים או פנטזיה. אם, כפי שהציעו ברנר ומילר (1982) וגרבי (1977), פעולת גומלין של חברים מתרחשת בגלל הבנה משותפת של נושאי רצף המשחק, ילדים שמסתמכים על התנהגויות לא מילוליות יהיו מוגבלים יותר בשותפים מאשר ילדים שיכולים לייצג ייצוג סמלי. אם מיומנויות חברתיות הזמינות לילדים הן החלפת אוביקט ואמירת מלים אידיוסינקרטיות, ניתן לבנות שיגרות פעולת גומלין במשך הזמן אך הן תלויות בהבנה משותפת של המשתתפים. בהעדר מילים וסמלים אחרים לתקשר את טבע המשחק, קשה לשותפים אחרים להגיע להבנה משותפת.
התקדמויות התפתחותיות אלו יכולות לשמש כהסבר לעליה במספר השותפים מקבוצות תינוקות לקבוצות גיל הגן אך אין הן יכולות להסביר לחלוטין מדוע לילדים בגיל הגן היו פחות חברים קבועים מאשר לילדים צעירים יותר. הסבר חליפי למעבר מחברים קבועים לחברים אקראים מבוסס על התפקוד של חברויות צעירות. אם חברויות מוקדמות, במיוחד בקבוצת מעון, מספקות לילד ביטחון רגשי בהעדר דמויות התקשרות הוריות (האווס ומילר 1980. איספה 1981), ניתן להעלות היפותזה כי תפקוד ביטחון זה הוא יותר חשוב לתינוקות מאשר לילדים בגיל הגן. הבגרות הרגשית הגדולה יותר של ילדים בגיל הגן עשויה לאפשר להם להיות תלויים פחות בחברויות יציבות עם עמיתים ולשחרר אותם לחקור מגוון של יחסים פחות יציבים.

אך עבור כל קבוצות הגיל העליה הגדולה ביותר במורכבות של פעולת גומלין ארעה בתוך זוגות של חברות קבועה. ממצא זה מציע כי ניתן ללמוד מיומנויות מורכבות טוב יותר בזוגות יציבים וכי מיומנויות חברתיות מתפתחות בתוך יחסי חברות. קורסארו (1981) הציע כי השגת גישה לקבוצות חברתיות היא קשה לפני גיל בית ספר. לעתים קרובות מתעלמים מהילדים או דוחים אותם. רוטרמן ופיני (הערה 1) מדווחים כי פניות הן בעלות יותר סיכוי להצלחה אם הילדים הם חברים. יתכן כי העליה במורכבות פעולת הגומלין אצל זוגות קבועים בגיל הגן עשויה להיות מוסברת חלקית על ידי הקלות היחסית שלהם בדרך בה הם יוזמים אינטראקציה חברתית. בזמן 6, כמעט כל היוזמות החברתיות אצל זוגות קבועים הביאה לפעולת גומלין חברתית. כך, הזמן שזוגות לא חברים מבלים במשא ומתן האם יתרחש רצף של משחק הוצא על ידי זוגות קבועים אלו בפיתוח רצפי משחק.
בעוד ניתוחי המחקר לא עסקו בשאלה האם הילדים בעלי יותר המיומנויות החברתיות נוטים יותר ליצור חברויות, העובדה כי רוב ילדי המעון יצרו חברויות, מראה כי חברויות לא היו מוגבלות לילדים בעלי המיומנויות החברתיות הרבות ביותר. אולם, אנליזה של הבדלים אינדבידואלים גילתה קשרים משמעותיים בין מיומנויות חברתיות עם חברים ומספר החברויות שעיצבו (האווס, הערה 3).

למרות שהיו שינויים התפתחותיים בסגנון החברות, חשוב לציין כי ביוצא מהכלל של משחק חברים הדדי ומשלים, לא היו הבדלי גיל במורכבות פעולת הגומלין. העדר הבדלי גיל עלול להיות מוסבר חלקית על ידי הדימיון של ניסיון עם חברים בקבוצות לכל הילדים במחקר. מניחים כי אם קבוצות של ילדים לפני בית ספר ופעוטות היו קיימות לפני התחלת המחקר, היתה מתרחשת תבנית שונה של חברות וחליפין. יתר על כן, ההחלטה להגביל את ההגדרה של חברות להתנהגויות שמראים כי הן קימות בתוכניות פעולות גומלין עם חברים אצל תינוקות ופעוטות מגבילה את המידה שבה ניתן לבחון את המורכבות של מערכות היחסים של ילדים מבוגרים יותר. מניחים כי אם היה נעשה שימוש במחקר במדידות יותר מלאות של תוכן מילולי ומשחק סמלי, התבנית של הבדלים במורכבות דרך גילאים היתה משקפת מורכבות גדולה יותר של פעולת גומלין של הקבוצה שלפני גיל בית ספר.
ההבדל העיקרי בין ילדי המעון לבין הילדים עם ההפרעות הרגשיות היתה גם בהתהוות דפוסי החברות. ילדים מופרעים יצרו רק חברויות אקראיות. אך בעוד ילדים נורמלים יצרו חברויות אקראיות עם שותפים חדשים שונים, הילדים המופרעים חזרו לאותו שותף. התבנית של חברות בלתי יציבה במדגם המופרע תואמת את המחקרים הקודמים על אוכלוסיות מופרעות (סטרייר 1979). הסבר אחד לאופי הבלתי יציב של החברויות במדגם המופרע הוא כי יחסים אלו הם יותר פגיעים להפרעות בחלקים האחרים של חיי הילדים מאשר היחסים במדגם הנורמלי. לחליפין, הילדים במדגם המופרע יתכן והיו בעלי יותר הפרעות בחייהם או שהפרעות אלו היו גדולות יותר מאשר אלו שחוו ילדים במדגם הנורמלי. כמו כן, ההגדרה ההתנהגותית של חברות שנעשה בה שימוש במחקר זה עלולה להתאים יותר לילדים נורמליים מאשר לילדים מופרעים. שני זוגות במדגם המופרע – זוג פעוטות וזוג ילדים בגיל הגן – "נראו כמו" חברים יציבים לצופה ולצוות. הם היו ידועים כ"חברים", חיפשו אחד את חברת השני, עסקו זמנים ממושכים במשחק חבר משלים והדדי. אך היו תקופות באמצע השנה שבהן לא עמדו במדדי החבר. בחינה של ההיסטוריה שלהם הראתה כי היו הפרעות גדולות בחייהם במקביל להפרעה בחברות.

בניגוד למחקרים הקודמים (קמפבל ופאולסקס 1979; דוידס ופרנטי 1958; ג'ורג' ומיין 1979; ראוש 1965; סטרייר 1979), ילדים במדגם המופרע לא היו יותר אגרסיבים או עוינים מאשר ילדי המעון. כך, למרות שחברויות היו פחות תכופות במדגם המופרע, התנהגויות בזוגות שעיצבו חברויות היו די דומות. הילדים במדגם המופרע חוו קבוצות קטנות יותר ושיעור מבוגרים גבוה יותר מאשר ילדי המעון. עובדות אלו – בחירה מוגבלת של שותפים מתאימים ותשומת לב מבוגרים יותר ממוקדת – יתכן והפחיתו את מספר החברויות במדגם.
היו הבדלים משמעותיים בין מדגם הפעוטות לבין ילדי הגן המופרעים באחוז הזוגות שהפכו חברים. פעוטות מופרעים לא היו שונים ממדגם המעון, אך הילדים המופרעים בגיל הגן היו בעלי הרבה פחות זוגות חברים. ממצא זה לא תומך בהיפותזה של תקופה קריטית כשלעצמה. ידע על מצבם של הילדים לפני קבלתם לתכנית מראה כי הרבה מהילדים בגיל הגן היו מבודדים באופן יוצא דופן מחברים לפני שנרשמו לתכנית. בכמה מקרים דווח כי הורים ראו את ילדם כמיוחד והרחיקו אותו /ה מילדים אחרים. אך היו גם הבדלים גדולים בין תוכניות הפעוטות והילדים שלפני בית ספר בדגש שלהם על יחסי חברות. הצוות של הפעוטות עודד באופן פעיל יחסי חברות ותכנן פעילויות שהקלו על לקיחת תור ופעילות גומלין הדדית. הצוות של גיל הגן התמקד כמעט לגמרי על יחסי ילד – מבוגר אחד לאחד. כך, בעוד ניסיון קודם של הילדים בגיל הגן עלול היה להפריע לנוכחותם ליחסי גומלין עם חבר, התוכנית שלהם גם לא היתה מעוצבת כך שתחזק פיתוח יחסי חברות.
נקודה זו מדגימה את המורכבות הכרוכה במחקר על חברויות מוקדמות. מחקר זה בוחן רק את ההשפעות של גיל והפרעה רגשית על חברויות כאלו. בהשוואות אלו המחקר היה מוגבל לכתה אחת בכל רמת גיל ולסידרה אחת של תוכניות לתיקון הפרעה רגשית. וודאי כי גיל והפרעה רגשית אינם הגורמים היחידים בעיצוב חברות. כיוונים עתידיים במחקר צריכים לשקול גורמים כגון תוכן התוכנית וסוג ההפרעה הרגשית.