"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

מחבואים

מאת: תמר אדר
איורים: נורית צרפתי. הוצאת יסוד, 2001.

סוקרת: סיגלית אבירם sigalitav@gmail.com

שמו של הספר מעיד על תכנו – יש בפנינו משחק מחבואים.
גיבורי הספר הם טל ואבא שלו שמשחקים במחבואים ומזמינים את הקוראים הצעירים להצטרף אליהם. בכל עמוד מסתתר טל במקום אחר, ואביו מעלה השערות בדבר מקום המצאו: "אולי נכנס לכיס? אולי נפל לסל?"
אבל איפה טל? הוא באמת מתחבא טוב… בעמוד אחד רגליו מבצבצות מתחת למעיל, בעמוד אחר ראשו מציץ מאחורי קופסא גדולה. הקוראים והמתבוננים בספר הופכים מיד לשותפים פעילים במשחק. ה"שותפות" מתחילה כבר בעמוד הראשון עם שאלתו של האב: "טל מתחבא. מי יודע איפה טל?", ושיאה בפנייתו של האבא: "ששש…הביטו, שם ילד אחד מסתתר!".
משחק היא מילת המפתח בספר זה ויש כאן למעשה שני משחקים: האחד הוא משחק המחבואים של טל ואבא, והשני הוא המשחק בין הטקסט לאיור (או ליתר דיוק בין הטקסט הכתוב ובין הטקסט המאוייר). למה הכוונה? הטקסט הכתוב הוא קצר, ענייני ומאפיין "סיטואציית מחבואים". הוא נותן לנו רמזים ראשוניים לגבי הסיפור, מגדיר את המשחק ואת משתתפיו. כדי לדעת את כל השאר אנו "נשלחים" להתבונן היטב באיורים (של נורית צרפתי): רק דרך האיורים אנו יכולים לחפש ולמצוא את טל, אנחנו יכולים להכיר את הבית שלו ואת החתול שלו, שגם הוא שותף למשחק.
אם-כן, יש כאן דוגמא מצויינת לספר שבו הסיפור מתרחש למעשה כמעט לחלוטין באיורים, כאשר הטקסט הכתוב מכוון ומשלים את הסיפור. סוג כזה של ספר יכנס, בדרך-כלל תחת ההגדרה של "ספר תמונות" (Picture Book).
השילוב בין הכתוב למאוייר גורם לכך שתהיה אינטראקציה רבה סביב הספר וזה כבר טוב… אם זה בבדיקת ההשערות שמעלה אבא, אם זה בחיפוש אחר טל הקטן – צריך להסתכל, לשים לב לפרטים, להיות קשוב ומרוכז בספר. כיוון שהפרטים אינם רבים מדי, האיורים גדולים וברורים, הטקסט אינו ארוך וזה באמת מעניין וכיף לשחק במחבואים, מרבית הסיכויים הם שהילדים ימצאו אותו מהנה.
יש בספר עוד נקודות למחשבה: היינו מצפים שהספר יסתיים בכך שאבא מוצא את טל. נכון, הוא באמת מוצא אותו אבל זה בהחלט לא הסוף! זהו רק סיומו של חלק א' במשחק: "אבא, עכשיו תורך! אבא, תתחבא!". ואבא משתף פעולה ברצון ומתחבא. עכשיו תורו של טל לחפש את אבא.
הילד שקורא את הספר כבר יודע מה יקרה כעת ולכן אין צורך להמשיך. הסיפור מסתיים כאן, עם "טעם של עוד". כך הוא אינו מעייף את הילד בעוד סיטואציות של חיפוש אלא פותח פתח לאפשרות להמשיך את המשחק לבד, בבית (או בגן).
בנוסף, הספר מעביר מסר שגם 'גדולים' יכולים להתחבא, שאפשר להפוך תפקידים במשחק. הוא אף מלמד את חוקי המשחק – למי שעדיין לא יודע או כבר הספיק לשכוח….
בסיום הפתוח של הספר יש עוד משהו. נוצרת תחושה שמי שקורא את הספר הוא אורח לרגע בחייהם של טל ואביו. הוא "צנח" אליהם כשהחל המשחק והוא עוזב אותם כשהמשחק כבר מתחיל לחזור על עצמו (שכן זה טיבם של משחקים רבים), אבל טל ואביו לא סיימו לשחק במחבואים, הם ממשיכים בכך – רק בלי הקוראים.
ולסיום, נכון שזה ממש נחמד (ובמידה רבה מרענן) לראות אבא משחק עם בנו?

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתיבת תגובה