כתבה ואיירה: לורן צ'יילד
תרגום: אבירמה גולן
הוצאת א-נו-ני-מה, 2005
סוקרת: גבי קון
בוגרת ההקבץ לתרבות הילד באונ' ת"א וחברת צוות מרכז ימימה לספרות ילדים ונוער במכללת בית ברל
כמעט בלי שנרגיש (…) הגענו למחצית החופש הגדול. אז הגיע הזמן להתחיל להתכונן לשנה הבאה ולשינויים שהיא מביאה איתה. אחד משהשינויים המפחידים ביותר העומדים בפני הורים וילדים כאחד הוא הכניסה לכיתה א'.
זהו אחד המעברים החדים ביותר שיתקלו בו הילדים במהלך חייהם (ואיתם גם הוריהם), והוא נושא בחובו פוטנציאל אדיר – לטוב ולרע. מצד אחד יש אינספור פחדים שאפשר לייחס לו: פחד מסביבה חדשה, פחד מכישלון בלימודים, פחד מכישלון ביצירת קשרים חברתיים ועוד, ומצד שני זהו הצוהר הראשון המחבר את הילדים לעולם המבוגרים.
ספרה של לורן צ'יילד "אני בהחלט קטנה מדי לבית-הספר" עוסק בדיוק בחרדות אלו, חרדותיה של לולה, ש"עכשו אמא ואבא אומרים שהיא כבר כמעט מספיק גדולה בשביל ללכת לבית-ספר". לולה, כמובן, לא ממש שמחה לרעיון.
ספר זה הוא אחד מתוך סדרת ספרים העוסקים בלולה ובאחיה הגדול צ'רלי, שמתפקד כמבוגר היודע, המסביר והמכוון של הטקסט (תורגמו לעברית גם "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה" ו"אני בכלל לא עיפה ואני לא הולכת לישון").
יש משהו מאד נוח בנתינת תפקיד המבוגר כביכול דווקא בידיו של ילד – כאילו דברים הבאים מפיו של ילד הם יותר אמינים, יותר קלים לקבלה. בנוסף, נוכחתם של שני הילדים בלבד בטקסט יוצרת עולם פנימי סגור המשרה בטחון – גם על לולה, האחות הקטנה שבטקסט, ודרכה גם על הילד הקורא את הטקסט. עולם שבו אפשר להביע פחדים וחששות בלי לפחד שיצחקו ממך או שיקלו בך ראש.
המאפיין את סדרת הספרים של לולה וצ'רלי (ואת ספריה של צ'יילד בכלל, שהיא סופרת בריטית מצליחה מאד) הוא ההומור השובב והדמיון הפרוע השזורים לאורך ספריה.
אלה הופכים גם את הפחדים של לולה וגם את ההסברים של צ'רלי למשחק מהנה, ומאפשרים לנטרל את הפחדים והחרדות של הילדים דרך הומור וצחוק.
כך למשל, מנסה צ'רלי לשכנע את לולה שכדאי לה ללכת לבית הספר, כי שם תלמד מספרים ותוכל לספור עד מאה. לכך משיבה לולה מיד: "אני לא צריכה לדעת עד מאה. אני כבר יודעת עד עשר וזה המון. יש לי גם עשר אצבעות בידים וגם עשר אצבעות ברגלים. ואני אף פעם לא אוכלת יותר מעשר עוגיות בבת אחת. עשר מספיק לי בדיוק".
צ'רלי, בלי להתבלבל שואל אותה: "מה יהיה אם אחד-עשר פילים רעבים ירצו שתחלקי להם ממתקים? איך תדעי לספר כמה ממתקים צריך?". "זאת יכולה באמת להיות בעיה" נאלצת להשיב לולה.
וכך ממשיך הספור: צ'רלי ממשיך למנות את יתרונות בית הספר, לולה מנסה להמעיט בהם וצ'רלי נותן לה הסבר על נחיצותם של יתרונות אלה. ואנו ממשיכים ועוברים דרך שאלות כמו עושים בהפסקת האוכל, מה יקרה אם לא פוגשים אף חבר ומה לובשים לבית הספר (התרגום הנפלא של אבירמה גולן מחיה את שיבושי הלשון של הילדים ונותן להם ביטוי גם בעברית, כמו למשל תלבושת אחידה, שהופכת בפיה ובמחשבתה של לולה לדבר המאיים "ללבש-את-החידה").
בסופו של דבר לולה מסכימה ללכת לבית הספר (וכי יש לה באמת ברירה?), ובדרך קצת רועדות לה הרגליים, והיא מרגישה קצת לא טוב. ובסוף צ'רלי (כמו הורה טוב) הוא זה שמודאג כל היום, רק כדי לגלות שבסוף הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
ועוד מילה – על העיצוב של הספר. לצ'יילד יש סגנון מיוחד – קולאז'י במהותו, שמשלב צבעים, רקעים טאפטיים, תמונות, צילומים וציורים לכדי יצירה שובת לב ומקסימה.
המשחקיות של הדמויות משתקפת הן בעיצוב הספר והן בגרפיקה: יש משחקים בגודל הגופן, בצבע שלו, במיקומו על הדף ועוד ועוד. למרות שהדבר אופייני לכל ספריה, דווקא בספר זה, העוסק בכיתה א', יש לכך ערך מוסף – המפנה את תשומת לב הילד הקורא לאותיות ולמילים עצמן, כמעין הקדמה למה שילמד בבית הספר. בכך שהאותיות עצמן מקבלות צביון משחקי – חוויית הלימודים שהן מתקשרות אליה מקבלת אף היא פן של כיף.