משוחחת: סיגלית אבירם
sigalitav@gmail.com
פגשתי את מרים רות בשנת 2000, היא קיבלה אותי בביתה שבקיבוץ "שער הגולן" בהיותה בת 90 – עירנית, צלולה ומלאת שמחת חיים. נסעתי אליה לצורך ראיון שביקשתי לערוך עִמה במסגרת עבודה סמינריונית שערכתי על עבודתה כמבקרת ספרות מול היותה כותבת לילדים.
עניינה אותי בעיקר השאלה האם יש פער בין השניים – בין עבודתה של רות כמבקרת ספרי ילדים (שאחרים כותבים) לבין האופן שבו היא עצמה כותבת לילדים. אך תוך כדי ראיון ושיחה עלו שאלות נוספות, עניינים מרתקים אחרים וגיליתי אישה מדהימה, אוהבת ומבינה ילדים בצורה עמוקה ואמיתית, מקור השראה כאשת חינוך, כחוקרת וכסופרת. כעת, עם לכתה, בחרתי להביא קטעים מתוך הראיון.
אני זוכרת היטב את אותו ביקור, כמה הופתעתי מנדיבותה ופתיחותה, מנכונותה לספר ולשתף. אך יותר מכל, עדיין מתנגן במוחי קולה הרך כשהיא מדקלת לי "לא נורא רוני רון, זה סופו של כל בלון…"
*ניסיתי לחלק את הראיון על-פי נושאים ונושאי שיחה, לא תמיד זה כה חד משמעי…
תולדות חיים והתחלת הכתיבה:
עד 74 בערך אני בכלל כתבתי על חינוך לגיל הרך וכתבתי יותר ספרים חינוכיים במרכאות או שלא במרכאות, אחר-כך התחלתי לכתוב סיפורים. סיפורים שצצו לי אני אף פעם לא תיכננתי אבל לא היתה תקופה בחיי שלא אתעסק עם ילדים קטנים. אני הייתי הרבה שנים גננת ומורה לגיל הרך, לפסיכולוגיה ופדגוגיה של הגיל הרך ולא הפסקתי להתעניין דווקא בשנות החיים הראשונות והיות ואהבתי ספרות גם מהם מסוגלים להבין או מה מעסיק אותם. הפגישה הקבועה עם ילדים נתנה לי חומר חדש.
* כמה משקל יש להשכלה שלך בפסיכולוגיה ובחינוך בכתיבת העלילה של הספרים. הדבר בולט ב'בית של יעל' – מסר מאד חינוכי, העניין של הפרטיות, מציאת מקום…
טוב מאד ששאלת על זה, כי זה הכי טוב משלב בין הבעיות האישיות שלי כאישה מבוגרת ובין מה שאני כותבת לילדים. היו שנים שלא היה לי בית. התגלגלתי באוהלים, בסוכות מחצלת ובצפיפות. עד שהגעתי לבית שלי וזה היה חלום שקשה לתאר שקיים בכלל בנ"א שאין להם אפשרות להיות ב'שלי' עם עצמי. לא חשוב באיזה מידה אבל שזה יהיה המקום שלי ואני אוהב את זה. אז זה גם משאלות פנימיות שליוו אותי במשך השנים. התחלתי לנדוד בכמה דירות עד שהגעתי לבית הזה וזה משפיע. אני לא רק כותבת לילדים אני כותבת גם לעצמי, לבטא מה שלי חסר.
* מעניין שאת בוחרת לכתוב את זה בפורמט של ספר ילדים ולא בספר אוטוביוגרפי
ברור, מפני שזה הכלי שלי. אני יודעת שני דברים בהם אני בטוחה לגמרי: אני מאד מכירה ילדים כי תמיד הייתי בקירבתם, תמיד התעסקתי איתם ונהניתי מהם. הם אצלי. אני לא צריכה לבנות אותם, הם קיימים. כל מיני ילדים שפגשתי ושאלות שנשאלתי על-ידם. זה שלי. והדבר השני – אני חושבת שאני ילדותית. נורא חי בי הילדות שלי עד היום…אני זוכרת את הילדות שלי.
* עבודה משותפת עם מאיירים:
זה תנאי! זה תנאי! לא יוצא ספר, אפילו הספר האחרון. אני מצאתי מפגש בספרי ילדים, בייחוד של טרום וראשית קריאה, שזה מעניין אותי משתי בחינות לפחות- התוכן והצורה. ומה שיא האסתטיקה- שילוב נכון של תוכן וצורה.
אני הייתי שנה וחצי בארה"ב ולמדתי ואז התגלה לפני- בשנת 60, פעם ראשונה נושא ספרי התמונות עם הטקסט. פעם ראשונה שראיתי את התרבות הזאת. כבר היו הרבה ספרים כאלה של סופרים ביניהם כאלה המאיירים בעצמם- השילוב הזה, בהם אני מקנאה עד היום הזה. אני יודעת להסביר מה אני רוצה ואיזה ילד אני רוצה אבל אני לא יודעת לצייר.
* תהליך הכתיבה:
זה בא ככה- עכשיו יש לי סיפור בראש. שם הסיפור- 'הבת מלכה שלא רצתה להיות בת מלכה'. זה הכותרת- אחר כך היא סוחבת – למה? למה היא לא רצתה להיות בת מלכה, כל ילדה רוצה להיות בת מלכה. מה הקושי? ככה זה מתחיל בכל סיפור.
הבלונים שהתפרסם קיבלתי עליו פרס יוניצף, זה בכלל- אני עבדתי באורנים והילדים היו פה- הנכדים ואני תמיד הבאתי להם בלונים כי אני אוהבת בלונים. כך זה צמח. מה שסיפרתי להם בעל-פה זה היה אחר ובאמת הודות לאורה (אורה איל, ס.א.) … עבדנו יחד ושתינו מאד נהנינו. אורה בן אדם ישר ורגיש ומה שלא טוב זה לא טוב ולא היה לה אכפת לעשות את הספר כמה פעמים. עד שהיגענו לצורה הזאת.
כל הזמן במפגש עם הילדים, אני יודעת איזה שורות הם זוכרים תיכף, איך הם מגיבים על חריזה, ואיך הם שואבים מזה אז זה הכל נסיון חיים עם ילדים. תמיד קודם אני מספרת בעל-פה. אחר כך אני בונה, הכתיבה היא כבר אירגון מאד מודע. הספור נולד בעל-פה אני רואה מה צריך לזרוק, מה צריך להשאיר או מה חסר, מהשאלות שלהם. זה הודות לעירנות הילדים אני מסוגלת לכתוב להם.
· הילדים – בספרים ובמציאות:
* הילדים שמציירים בשבילך בספרים זה ילדים מהמציאות?
לא כ"כ מהמציאות אלא מה האופי של הילד שכתבתי עליו. 'יובל המבולבל' (הספר האחרון) היא ציירה והראתה לי. ראיתי שהיא יודעת לצייר. אני מספרת על ילד שהוא בערך בן 7. כבר יש לו רגליים ארוכות והיא ציירה רגליים קצרות ושמנות. שוחחתי איתה ואמרתי לה שזה לא מתאים אז היא אמרה לי: מה הילד הזה קיים? לא, אבל אני יודעת בן כמה הוא… כשאני חושבת על סיפור אפילו לפני הכתיבה, הילד לפני.
* איזה ילד את מדמיינת כשאת כותבת?
זה תלוי מה אני מספרת. כשאני מספרת על יובל המבולבל שהוא ילד מאד נחמד אבל מאד לא מסודר, לא מוצא מה שצריך ושם יחד כל מיני דברים ומתלבש להיפך. זהו ילד אחר מהילדה הזו שמחפשת בית. בו יש יותר הומור מעוות, מוזר. יש אוירה ריגשית. אם אין אוירה ריגשית הילדים לא יכנסו לזה- של הצלחה של אי הצלחה, געגועים… הילדים נושאים את זה איתם ואוהבים את זה. אני יודעת איך הילדים מגיבים, מה הם אומרים…
· רות כאשת חינוך ופסיכולוגיה:
בהוראה, כשאני מלמדת על הגיל הרך אני מוכרחה לתת איזה רקע התפתחותי, פיזית וריגשית- מה הם מסוגלים לעשות, מהם מסוגלים להשיג בכוחות עצמם, מה מעניין אותם בסביבתם הקרובה, לתאר ילד יש בזה מן הכללי – להכיר ילד קטן כזה, מה הוא אוהב לעשות ויש גם ילדים יותר גדולים שהתרחשויות לגמרי אחרות. אני חושבת שאין פסיכולוגיה יותר מרתקת מהשנים הראשונות.
תמיד אמרתי לתלמידות שלי שיצירה צריך לקרוא 5 פעמים. ואז לאט לנסות לרדת לתוכה. השיחות על ספרות זה מעניין, אני עסקתי בזה וראיתי מה מעסיק את המספרות, הגננות.
· לספר כמו מנגינה… – על קריאה לילדים:
למסור ספרות ילדים צריך לדעת וללמוד. אני לפעמים נכנסתי לגן שאמרו שמקריאים סיפור שלי. אם לא קיבלתי שבץ זה היה פלא, כי אפילו הקוד הפשוט של פיסוק לא היה. איפה המנגינה? גם לדיבור יש מנגינה…אני לימדתי את הגננות את זה. יצירה טובה צריך לקרוא כמו שקוראים תוים: סימן קריאה, נקודותיים, פסיק. אם גננת יוצאת לידי חובה כשהיא מקריאה סיפור ללא צורה אז הסיפור הולך לעזאזל
* מה לדעתך חשיבותה של הספרות בחייו של ילד קטן?
הוא אוהב את זה. כל מי שחושב שסיפור ברדיו או בטלויזיה, זה במקום הקשר האישי, הסיפור הישיר זה טעות. כי מובן שזה מעניין מה שברדיו ובטליויזיה. אבל במציאות- בחיק אמא, על יד אמא ובחוג ילדים ומטפלת ידועה שיכולה להפסיק את הסיפור או לחזור עליו פעמיים- זה דבר לגמרי אחר, זה גם תקשורת מילולית וגם יותר מקום לפנטזיות. אם מספר טוב נותן טמפו, נותן את האפשרות לעוף, להתרחק ולפעמים הילדים משוטטים וחוזרים אליך ויש להם שאלות.
· על ההצלחה:
הצלחה עולמית!!! יוניצף עשו סריקה מה כל ילד ישראלי יודע ובחרו בזה (מעשה בחמישה בלונים, ס.א.), זה כ"כ פשוט ושייך לגיל הרך. הוא מאד דרמטי ובמרכזו הבלונים. הסיפור נוצר מהנכד שלי רוני רון. בשבילי זה מאד סמלי הבלונים- זה חלומות שלא יתגשמו יש עוד אחד הבלון האדום, מי יודע איפה הוא… אבל יש…
· על ספרים דידקטיים (ספרי בעיה):
משתמשים בהם כמו במקל הליכה כשצולעים. לעיתים רחוקות מאד את תמצאי סיפור מגמתי כזה שהוא גם יפה. זה כאילו לפי רצפט, זה לא ספרות, קחו ותאהבו את הסבא או קחו ולא תהיו חולים. לפני שהיה ספרות ילדים של ממש היו רק כאלה. אני לא אוהבת את זה. כל סיפור מלמד אבל באיזה דרך. זו השאלה. אבל לא כשמורחים את המסר מאד עבה והילד יותר מדי אגוצנטרי להבין את זה. אפילו אם אני לוקחת איזה משל ומרחיבה אותו קצת יותר מבינים אותו אך ההעברה לא תופסת, זה דידקטי יותר שכלי מריגשי טרום הקריאה וראשית קריאה אין את הנסיון שבחיים כדי להבין.
"אני עוד לא פגשתי עד היום ילדים שמיאנו לשמוע אותי. וזה לפעמים כ"כ שטותי, קטן. לא פעם אני יושבת בחוץ וילדי הגן עוברים ואומרים- בואו נשאל שאלה, באים ויושבים על הריצפה. תמיד יש לי סיפור. אז אני מספרת והם שומעים." מרים רות.