"בר המאושר" ו"אנטון והבנות"

"בר המאושר" מאת תמר אדר, איורים: שחר נבות 2006 הוצאת יסוד

"אנטון והבנות" כתבה ואיירה אולֶה קונֶקֶה. תרגום: יעל מולצ'דסקי. 2006 הוצאת כנרת.

בקורת: סיגלית אבירם sigalitav@gmail.com
מ.א.בחוג לייעוץ חינוכי לגיל הרך, אוניברסיטת תל-אביב.
בוגרת הקבץ 'תרבות וחינוך הילד' עם דגש ספרות ילדים, אוניברסיטת תל-אביב (בהצטיינות).

על שני ספרים אדון הפעם: ""בר המאושר" ו"אנטון והבנות". שני ספרים חדשים, עם שני גיבורים-בנים, שניהם עוסקים בחוויות ילדוּת מוכרות ובכל זאת, המרחק וההבדל בין שני הספרים עצום ורב.

"להורים של בר הכי-הכי חשוב, שהילד שלהם, חלילה, לא יהיה עצוב, תמיד הם עושים כל מה שהוא רוצה – העיקר שיהיה מרוצה!" (עמ' 8  ) לטקסט הפותח הזה מתוך "בר המאושר" מלווה איור שבו הילד – בר יושב על "כס מלכות" ומולו משתחווים בכניעה זוג הורים המגישים לו אוכל.

ב- 21 (!) העמודים הבאים, מפרט הספר את מעלליו של בר ואת אומללותם של ההורים עד ש"…כשאמא ואבא העזו לומר: לא! עד כאן! מספיק! נגמר! ולכולם היה ברור מה מותר ומה אסור" (עמ' 34) ומכאן והלאה כולם מאושרים.

אם חשבתם מיד על המושגים הפופולריים וה"נחשקים" – 'גבולות' ו-'שיקום הסמכות ההורית' (כשם ספרו של הפסיכולוג חיים עומר) הרי שצדקתם: כמובן שבכך עוסק הספר.

אין ספק שהצבת גבולות היא מרכיב מרכזי בהורות, וזוהי סוגיה שהורים ומחנכים רבים מתחבטים בה. כיום גם אין עוררין על כך שהורים המתירים לילדם לעשות ככל העולה על רוחו לא מוסיפים לאושרו אלא גורעים ממנו ובודאי שאינם תורמים להתפתחות טובה, יעילה והולמת.

אך מדוע סוגיות כבדות משקל אלה צריכות להטריד, להעסיק או לעניין את הילדים? האם הילדים אחראיים על תפקוד המשפחה שלהם? האם הם מנהיגי המשפחה וקובעי הכללים?

אם נאמר שאכן כך הדבר אנו חוטאים למטרה! תיאוריות העוסקות במערכות משפחתיות (כמו גם מושגיו של עומר) מדגישות את החשיבות של ההנהגה ההורית, אחריותם של ההורים למתרחש בבית. ילדים מרגישים בטוחים ונינוחים כאשר הם מרגישים שהוריהם מנווטים את ספינת המשפחה כראוי, כשהמבוגרים "לוקחים פיקוד" ומאפשרים להם גמישות מספקת בתוך גבולות ברורים.

לאור הדברים האלה, עולה המסקנה כי "בר המאושר" פונה לכתובת שגויה, לקהל היעד הלא הנכון וכי טענות, פתרונות והצעות לייעול הגבולות במשפחה יש להפנות למבוגרים בכלל ולהורים בפרט ולא לילדים.

יש לציין שהספר מסתיים ב"מדריך להורה" שכתבה פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית, אך מדריכים להורים יש למכביר ותוספת זו רק מחזקת את הטענה לגבי הצורך בפנייה לקהל יעד אחר מזה המוצהר והרשמי.

ייתכן ותעלה טענה נגדית, לפיה הספר מיועד להסביר לילדים מדוע חשוב לשמוע בקול ההורים וכמה כיף יהיה להם אם ינהגו כך. אבל כפי שידוע לנו מספרות ילדים איכותית ומהתנהלות עם ילדים בכלל – הטפות והסברים ארוכים פשוט לא עובדים! מבחינת ערך ספרותי-אמנותי ניתן להגדיר את הבעיה כפסיכולוגיסטיות מוצהרת המעכבת תהליך חווייתי ורגשי בקריאת הספר.

לעומת זאת, בספר גדול המימדים "אנטון והבנות", אפשר למצוא בדיוק את זה – את ההתחברות לחוויה הילדותית גרידא. אמנם ניתן למצוא לסיפור פרשנויות ומשמעויות עמוקות, אך אלה משתמעות וסמויות ואינן נכפות במלל.

על אף הפער בגילאים אליהם מכוונים שני הספרים ("בר המאושר" מיועד בערך לגילאי 6 והלאה ואלו "אנטון והבנות" מתאים כבר מהגילאים הצעירים של שנתיים-שלוש), מצאתי שאפשר להשתמש בהשוואה ביניהם כדי להדגיש נקודות עקרוניות.

על מה הספר? לאנטון יש דלי, כף ואוטו ענקי (כל מה שגבר אמיתי צריך?!) הוא מגיע למגרש החול, שם משחקות הבנות אך הן מתעלמות ממנו לחלוטין.

ניסיונותיו הקטנים, העיקשים והנואשים למשוך את תשומת ליבן מעוררים כל-כך הרבה תגובות – גיחוך, אמפתיה, חיבה, צחוק והזדהות. הנה כבר יש את כל מה שצריך כדי ליהנות מספר טוב!

רק כשאנטון בוכה, סוף סוף הבנות מסתכלות ומעניקות לו את פרס הניחומים האמהי – אוכל ("… אבל הבית נהרס. אנטון בוכה. עכשיו הבנות מסתכלות. אנטון מקבל עוגיה". ללא מספרי עמודים) אח"כ הבנות מצרפות אותו למשחק ואנטון שמח. עד שמגיע לוקס….

אפשר כאמור, למצוא בספר רבדים שונים ומעניינים – החל ממשחקי ילדים, דרך הצורך לתפוס מקום חברתי וכלה בסטריאוטיפים מיגדריים. רבדים אלה (שלא נתעכב עליהם) מעניקים לספר משמעות מעבר לנגלה לעין ומצטרפים אל המימד האסתטי המייחד אותו.

למשל, הבחירה בפורמט עיצובי גדול אל מול טקסט מינימלי ואיור "קטן" (קשת הצבעים מוגבלת לגווניי הכתום החמים) מבטאת מחשבה מושכלת מצד היוצרת לגבי היחס בין התוכן לצורה. התוכן מתאר ארוע קטן, יומיומי, נקודתי – לכאן מתחבר הטקסט המצומצם והצבעוניות המוגבלת.

מצד שני, מנקודת המבט של גיבור הספר – אנטון (ושאר הילדים שקוראים את הספר) זהו ארוע ענק, מעצב דימוי עצמי ותחושת ערך ושייכות. במקום הנפשי והרגשי הזה לגודל הפיסי של הספר יש חשיבות – כן, זה משהו גדול! זה משהו שצריך לתת לו מקום אמיתי. ולכל זה מצטרף גם איור נפלא ומלא הומור, המקל על הטעינות הרגשית של המצב.

סופו של הספר, שלא כמו הסוף המתוק של "בר המאושר", מציג אתגר בפני הקוראים – מה יקרה עכשיו, עם בואו של לוקס?

שלא כמו הסיום ב"בר המאושר", "אנטון והבנות" לא מציע פתרון, הוא לא מתיימר ללמד הדרך הנכונה ל"התמודדות עם…" אבל הוא מספיק קרוב לעולם הילד לעורר מחשבה על ההתמודדות הזו, והוא מספיק מורכב אמנותית כדי שייווצר עניין במתרחש והנאה מהתהליך.

וזה בעצם כל העניין בקריאת ספרים, לא?