רק עוד רגע שמש

 מאת: עפרה אלרואי – פסיכולוגית חינוכית מדריכה, עוסקת בטיפול בילדים ובנוער, בהדרכת הורים, פסיכולוגים ואנשי חינוך.

איך התגלגל הרעיון לכדי כתיבת ספר?

בתור פסיכולוגית ילדים בתחילת דרכי, העברתי אבחונים פסיכולוגיים לילדי גן טרם כניסתם לכתה א'. אחת השאלות במבחן האינטליגנציה בנושא ידע כללי למשל, היא "מה מאיר בשמים בלילה", והיו ילדים שלא ידעו את התשובה.

באותו זמן, תומר בכורי היה כבן שלוש, ומטבעם של ילדים, הוא לא שש לשינוי, שאינו תלוי בו, ששם גבול להנאותיו, במיוחד אותו שינוי הכרוך בהתחלפות אור היום בחושך והופעת הירח שמסמן את סיום היום על כל המשתמע מכך.  והוא פחד מהלילה. 

אז שאלתי את עצמי איך אני יכולה לעזור לו?

וכך נולד הרעיון היצירתי לכתוב דיאלוג בין ילד ושמש, בשעת בין ערביים.    

 מדובר בתהליך  ארוך שנים, בהן הרעיונות התגבשו הבשילו ונתרמו מעבודתי הטיפולית . 

 על מה הסיפור?

על ילד שמפחד מהחושך.

ועל שמש חמה ואוהבת ( המסמלת את  "המבוגר האחראי") המנהלת עם הילד הפוחד, דיאלוג המכוון לפתח בו  תקווה ולסייע לו בבניית חוסן אישי.

 לדיאלוג זה, מביא הילד את התמימות, חוסר ידע, פליאה, אומץ לשאול, אך גם את החשש משינוי. ואילו השמש מצידה, מקיימת עימו דיאלוג יום יומי , הקשוב לצרכיו, ומונעת את הפגיעה בתחושת הרציפות של העצמי שלו ( כפי שהיא מדברת אליו בספר "אתה הולך לישון, אתה לא נעלם ואפילו שאתה לא רואה אותי, אני קיימת ואשוב בבוקר"), היא מזהה את החשש, מאפשרת את קיומו, בסבלנות  תוך הרחבת אופקיו, אך לא פחות חשוב – עם הצגת גבולות המציאות ( מסבירה לילד מדוע היא נעלמת ולאן ושלכל דבר יש את הזמן שלו ועכשיו זה זמנו של הלילה, ובעצם הדברים בעולם כל הזמן משתנים).

וכך מתרחש תהליך ( יום יומי שאינו מסתיים), באמצעותו הילד מועשר באיכויות הנוסכות בו ביטחון ונכונות לקבל את השינוי.

על רקע זה של מחזוריות יציבה , רצף קבוע של שקיעה וזריחת  השמש, רדת החושך ועלייתו של אור הבוקר, מתאפשרת ההתמודדות עם השינויים.

היא מבטיחה לו שהיא חוזרת והוא מאמין לה וזה עוזר לו לחשוב על דברים טובים שיבואו, להמתין להם, ופחות לפחד מפני החושך. כך הוא מסוגל להיפרד מהיום ומהגינה, ולהבטיח לה שיחפש אותה בבוקר.

 השאלה המשמעותית והמאתגרת בספר היא כיצד לפתח תקווה ואופטימיות אצל הילדים שלנו?  

בעוד שלחלק מביננו התקווה היא חשיבה טבעית, האחרים יכולים לרכוש אותה,  אך זקוקים לעזרה על  מנת  לזהות/להכיר  בקיומה  ובתרומתה לאיכות חייהם, ובמיוחד להתמודדותם עם מצבים קשים ומאתגרים.

 החשיבות היא בדיאלוג המכיל את הניגודים, בטעינות שבין האופטימיות והפסימיות , קיומו של האחד מותנה בשני.

השמש גם שמה גבולות, לא נשארת יותר מידי, מפנה מקום לחושך, כי גם ללילה יש מקום בחיים שלנו: הלילה הוא זמן אחר, שמסמן שקט, אי תנועה, פחות שליטה, קור אבל צריך גם אותו כדי לגלות את הכוחות שטמונים בנו. בגיל הילדות הגדילה מתרחשת בלילה, הגוף מודה לנו על מנוחת הלילה המאפשרת רגיעה, דמיון חלומות.

ד"ר פטרישיה דיגן: "הפרח לא גדל ישר למעלה לאור, הוא צומח בתוך האדמה, מחפש דרכים בחושך, מחפש מקום בטוח להשריש, אדמה טובה לאחוז בה ולהיזון ממנה. רק אז הוא משריש עצמו ומתחיל את מסעו לאור…הפרח מלמד אותנו רבות על התקווה. תקווה מתעוררת בחשיכה"

כך, באמצעות דיאלוג המכיל את הניגודים, ניתן למנוע מעגל של חשיבה קטסטרופלית-חוסר תקווה וחוסר אונים.

דבר מהותי שתינוקות זקוקים לו חוץ מאוכל, שינה והמון אהבה, הוא הצורך באופטימיות. ילדים אופטימיים, מאושרים ובעלי תחושה גבוהה יותר של מימוש עצמי.  

תקווה היא תנועה: היא נבנית ונעלמת ושוב נבנית. כמו מופע השמש והירח עבורנו- לרגע מהבהב האור ושוב משתררת חשיכה בכל רגע יש חדש תחת השמש.  זהו תהליך נפשי, המתעורר בתגובה לאיום ולכאב במגמה להתמודד איתו.

התקווה היא המתנה לדבר טוב שיבוא, אמונה בסיכוי שיתגשם, חלק כמעט בלתי נפרד מן הייאוש והפחד, זאת בשונה מהכחשה. התקווה היא תופעת גישור פוטנציאלית ללא גבולות של זמן ומקום.

 קישור לספר