לשונות קטנים

מאת: מרים רות ומיריק שניר

הספר יצא לפני שנים בהוצאת שבא ואנו בהוצאת אוריון הוצאנו אותו במהדורה מחודשת לזכרה של מרים רות,תוך שמירה על מקוריותו ומבלי לשנותו.

המהדורה מוקדשת בהוקרה וגעגועים לסופרת הילדים ואשת החינוך מרים רות ז"ל.

"לשונות קטנים" הינו ספר ייחודי, המכיל שפע אמירות מקוריות שנאמרו באקראי, נרשמו בנאמנות ע"י מרים רות ומיריק שניר, וראו אור מתוך הנחה שהן עשויות לתרום להבנת השוני בין עולם הילד ועולם המבוגר ולשיפור הקשר ביניהם.

ילדה אמרה: "מאיפה באים הילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?"

יצירתיות לשונית בגיל הרך, היא מקור לא אכזב לעושר השפה וייחודה הלשוני בהמשך החיים. שפת ילדים היא ראשית הספרות והשירה. ילד: "הציפור מכניפה, היא רוצה לעוף."

הספר "לשונות קטנים" בא ללוות את מאמצי הקטנים לרכוש שפה ולחלוק כבוד ליצירתיות שלהם בתחום הלשון.

חותם את הספר מאמר מאת מרים רות ומיריק שניר, על אמירות ילדים: איך הן מתהוות ומקומן בהתפתחות שפת הילד ובמערכת הקשרים הנרקמת בין ילדים ומבוגרים.

מבצע חסר תקדים לאנשי חינוך: 44 ₪ במקום 64 ₪
בהזמנה ישירה מההוצאה לאור: 03-5030822

www.orion-books.co.il

הנה קישור לכתבה שכתב יהודה אטלס בעיתון הארץ על הספר לשונות קטנים:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/844189.html

פולקע הוא "בשר עם ידית" מאת יהודה אטלס

"לשונות קטנים" הוא לקט חינני של המצאות לשוניות, כשלים פניניים של ילדים מגיל שנה עד ארבע ועד בכלל, שליקטו מרים רות ומיריק שניר

פגישה עם ספר אהוב שאזל מזמן מן השוק ועתה פתאום הודפס מחדש היא תמיד בבחינת נס. הכותר שחיפשת לשווא בחנויות יד שנייה כדי להעניק במתנה למישהו שלדעתך "מוכרח לקרוא אותו" – כעת זמין, טרי וחדש על מדפי החנויות, כאילו מעולם לא נעלם מהם.

כזה הוא "לשונות קטנים", לקט חינני של המצאות לשוניות, כשלים פניניים של ילדים מגיל שנה עד ארבע ועד בכלל, שליקטו מרים רות ומיריק שניר. הספר יצא לאור לראשונה ב-1987 בהוצאת שבא-מעריב, ועתה שב אלינו בהוצאת אוריון, במהדורה מוקפדת, ערוכה ומודפסת היטב. כמו אז, מלווה הספר באיורי צבע זעירים של שלומית זהר, שפזורים בטוב-טעם בכל עמוד ומעניקים לאמירות הילדיות הארה חזותית.

קשה שלא להיזכר בהקשר זה במה שכתב קורניי צ'וקובסקי, גדול סופריה-משורריה של ברית המועצות לגיל הרך וחוקר הספרות (למבוגרים), בפתח ספרו העיוני "משתיים עד חמש": "כדי לרכוש את לשוננו, מחקה הילד ביצירת מלותיו את המבוגרים… אך הוא עושה שימוש בהיקשים אלו באמנות שכזו, ובחוש לפונקציות של אותם היסודות שמהם נוצרת המלה, עד שאי אפשר שלא להתפעל מכוח תפיסתו הנפלאה, מתשומת לבו וזיכרונו… הילד מנחש במעוף כל גוון, אף הפעוט ביותר, של כל צורה דקדוקית… כל ילד, החל משנתיים, הופך ללינגוויסט גאוני".

ספרו של צ'וקובסקי, שיצא ברוסיה ב-1928, מנתח ומדגים את התפתחותם הלשונית של ילדים מגיל שנתיים עד חמש, וממליץ להורים איך לנהוג ב"לינגוויסטים" הקטנים. לעברית הוא תורגם בידי דוידה קרול ויצא ב-1985 בספריית פועלים. כדי לסבר את אוזנו של הקורא העברי הוחלפו בתרגום הדוגמאות הלשוניות הרוסיות בדוגמאות תוצרת הארץ שתרמה מרים רות, סופרת ילדים אהובה, גננת ו"גננת של גננות", מהאוסף הגדול שליקטה בשנות עבודתה הממושכות. דוגמאות אחרות באו מהאוסף המשפחתי של מיריק שניר, אם לתשעה וסבתא לתריסר, סופרת ילדים פורייה שכותבת בעיקר לגיל הרך ולילדי כיתות א'-ב'. העבר הקיבוצי של שתיהן משתקף היטב בלקט: רבות מהדוגמאות מעלות את ניחוח החינוך המשותף.

המהדורה החדשה מוקדשת למרים רות, שהלכה לעולמה בנובמבר 2005, בגיל 95. לזכרה נכתבה גם ההקדמה. הספר מחולק לשלושה שערים, על פי גיל – שנה עד שנתיים, שנתיים עד שלוש ושלוש עד ארבע – כשבדרך הטבע ככל שעולה הגיל נהפכות האמירות מתוחכמות יותר, רב-רבדיות ומשעשעות יותר. ברשימה בסוף הספר מנסה שניר לאפיין את הדרך שבה יוצרים ילדים את המצאותיהם הלשוניות ולעוץ להורים איך לדבר עם ילדיהם ואיך לא לפגוע בכוח ההמצאה שלהם באמצעות תגובה בולמת.

הספר עשוי לספק כמה שעות של קורת רוח בשיח בין הורים לילדיהם. שני הצדדים עשויים להשתעשע נוכח ההמצאות הלשוניות של הקטנים, שבהכירם רק חלק מחוקי הדקדוק, באי הכירם את היוצאים מן הכלל, בהקישם גזירה שווה ממה שהם מכירים למה שאינם מכירים ובהפעילם את הכוח הממזג, מביאים לעולם יצירים לשוניים שיש בהם היגיון, המצאה והומור.

הקטנים ביותר מזווגים מין בשאינו מינו בזכות צליל דומה: לחג האילנות הם קוראים "דובי-שבט", למשחק הלוטו "לא-טוב" ואם אתה תיפול אז "את תיפולה". הגדולים יותר מקישים על הרבים-רבות של זכר ונקבה, והפתרונות שלהם הגיוניים בהחלט: הם מדברים על "יונות", "נמלות" ו"מקלותים", על "ביצות" ועל "ופלאים". רונה, שרוצה פרוסת עוגה, מבקשת מאמה: "תחתכי לי תכתיכה"; הממטרה שמתיזה גשם-מים היא "מגשמה"; וכשהשמש מתחילה לשקוע סבור נדר שהיא "מתחרבת". ומה הגיוני יותר ממה שאומר ידוד כשהוא לוחץ על הדק אקדח הצעצוע: "אני יורג אותך!" וגלית, כשהמורה שרה שיר על היורה, בטוחה שהיא שרה על אקדח.

איך לא חשבנו על זה קודם: "סבא אליגזר", "כיסא עם כתפיות", "גשם-גשם משמיים, כל היום טיפות אוזניים" ו"קיבלתי מכה במצח של הרגל". לפרי הירוק ההוא שמורחים על הלחם חושבת רעות שקוראים "אבוקדוב", הנחש "נוחש", הקוץ "קוצה" ולמספריים הזעירות שבהן אמא גוזרת לי ציפורניים קוראים "מגזרים" או "גזורנים". ואם ככה, לאליאור יש "פצעורנים בידיים".

כיבוי האור הוא נושא מאוד יצירתי בחיי ילדים ובלשונם. אחד מבקש "לעצום את המנורה", בעוד אחר מבקש מהמטפלת: "תשאירי את האור מודלק, כי אני רוצה לראות את החושך".

מגיל שלוש לארבע עולה התחכום מדרגה: ספר כרוך-בד הוא "ספר עם חלוק"; ומכנסי קורדרוי הם "מכנסיים עם תעלות". ההיפך מישן זה "יער", וידוד לפעמים "מדחלל בחליל" כשמירי "מוגפת את המגפיים" ואופיר רואה ש"הציפור מכניפה". יצחק, לעומתם, "לא רוצה עכשיו. מחר-כך!".

ההבדלים בין בנים לבנות הם נושא רב עניין, שגורר אבחנות דקות: אליאור אומרת ש"לבנים יש פיפי עם פיפי ולבנות יש פיפי בלי פיפי"; אורן אומר: "לפיפי שלי יש סנטר"; ודני הבחין ש"לבנות יש שני טוסיקים: אחד גדול ואחד קטן".

והקלאסיקה: "אמא, תני לי עוד עוגייה אחת ודי, אבל שתיים"; "אל תתקרבו", אומר עמית החולה, "יש לי דבקת!"; פולקע, מה שקוראים לו בעברית כרע-עוף, הוא לדעת ליאור "בשר עם ידית"; ופח האשפה, איך לא, הוא כמובן "אשפח".

והרי יכולתי להמשיך ולהמשיך, ואם לא תעצרו אותי אביא גם כמה מאמרי השפר של הילדים שלי, כמו למשל, אם ילד מוצא חן אז ילדה "מוצאחנת", ואותו שיר חנוכה, "על המסים ועל המפלגות אשר חוללו המכבים". מישהו אחר ייחס לילדיו את ה"הספנתעיר" משירו של ביאליק ואת "הבאנו שלום על לחם" הידוע. כי זוהי סגולתו של לקט מעין זה, שהוא מדרבן כל הורה לפשפש מיד בזיכרון בחיפוש אחר החוכמות המדהימות והאינטליגנטיות להפליא של ילדיו.

בדרך הטבע יש בלקט שלפנינו דברים מחוכמים יותר ומחוכמים פחות, הברקות חד-פעמיות מצחיקות מאוד לצד אמירות טריוויאליות. כל הורה בטוח שהאמירות של ילדיו עולות לאין ערוך על דברי ההבל של ילדי זולתו, והוא הרי גם צודק. כי "לו רק היינו רושמים בזמן את החוכמות של הילדים שלנו, הרי גם אנחנו היינו יכולים להוציא ספר כזה". זו הסיבה שהעורכים הותירו בסופו של הספר כמה דפים פנויים לשימוש עצמי.