טמפרמנט ותגובות אל הבלתי מוכר

ג'רום קגן

KAGAN,J. (1997). TEMPERAMENT AND REACTIONS
TO UNFAMILIARITY. CHILD DEVELOPMENT, 68, 1, PP. 139-143.

התגובות ההתנהגותיות לאירועים בלתי מוכרים, הם תופעה בסיסית אצל כל בעלי החוליות. תינוקות בני ארבעה חודשים שמראים סף נמוך להיות מתוחים ומעוררים מוטורית בתגובה לגירוי בלתי מוכר, יהיו בסבירות גבוהה מפוחדים ומאופקים במשך הילדות המוקדמת יותר מתינוקות המראים סף עוררות גבוה ויהיו בסבירות גבוהה יותר אמיצים וחברותיים. לאחר הצגת כמה מתאמים התפתחותיים ומסלולי שתי הנטיות הטמפרמנטליות, אני מניח את השלכותיהם על הפסיכופתולוגיה והיחס בין הנטיות מכילות תפיסות פסיכולוגיות וביולוגיות.

הקדמה

הנכונות להגיב לאירועים השונים מאלו שחווינו בעבר הרחוק או הקרוב הם מאפיינים השייכים לכל היונקים. האירועים, בעלי הכוח הגבוה ביותר ליצור אוריינטציה ראשונית וקשב מושהה אצל תינוקות הבוגרים משלושה, ארבעה חודשים, הם ואריאציה על העולם הנחשב מוכר לתינוק, ונקראים אירועים סותרים. (קגן, 1981 ; קגן, קרסלי וזלזו , 1980). בגיל 8 חודשים יכולים אירועים סותרים אלו ליצור תנוחת עירנות ובהייה שקטה, לעיתים מגוון פרצופים ובכי הנובע ממתח, אם האירוע לא יכול להיות מוטמע בקלות (ברונסון, 1970). מסיבה זו, הב (1946) ראה באירועים הסותרים את הסיבה לתגובות של פחד אצל בעלי החיים, להופעת פחד מזרים באמצע שנת חייו הראשונה של הילד, ואולי, סיבה לגיוון בתגובה ההתנהגותית הראשונה לאירוע חדש שקיימת בכל המינים שנצפו (וילסון, קולמן, קלארק ובידרמן, 1993).
ממצאיהם האחרונים של הנוירולוגים מעשירים את העובדות הפסיכולוגיות הללו. ההיפוקמפוס ממלא תפקיד חשוב בזיהוי האירועים הסותרים. מסרים מההיפוקמפוס מעוררים פעילות באמיגדלה ומובילים לשינויים בתפקוד האוטונומי ופוזיציית הגוף ואצל ילדים בוגרים יותר מעוררים מחשבה וציפייה. (שיממורה, 1995). בגלל שהמבנים הנוירולוגים והשלכותיהם מושפעים ממספר גדול של נוירוטרנסמיטורים ונוירומודולטורים, הגיוני לצפות להבדלים תורשתיים בנוירוכימיה של המבנים ובמסלוליהם ולכן גם במידת העוררות שלהם. שוני בין הרצפטורים של או הרמות של קורטיקוטרופין, נוראפינפרין, קורטיזול, דופאמין, גלוטמט, גאבא, אופיודים, אצטילכולין ושאר מולקולות הנלוות לשינויים באינטנסיביות ובצורת התגובה לבלתי מוכר (קופר, בלום ורות, 1991).
השערה זו נתמכת בממצאי מחקר עם תינוקות וילדים (קגן, 1994) . המאמר מסכם את מה שנלמד אודות שני הטיפוסים הטמפרמנטליים של ילדים המגיבים בדרכים שונות לבלתי מוכר ואת ההשלכות של הקטיגוריות הטמפרמנטליות על הפסיכולוגיה והערות קצרות על היחס בין מבנים פסיכולוגיים לביולוגיים.

תגובות של תינוקות והתנהגות מפוחדת

כעשרים אחוזים מתוך מדגם של 462 ילדים בריאים במעמד בינוני, בני 16 שבועות, נעשו אקטיביים מוטורית וחרדים להצגת צעצועים בהירים שנעו קדימה ואחורה מול פניהם, הקלטות של אנשים האומרים משפטים קצרים וחתיכות כותנה ספוגות באלכוהול שהוצמדו לאפיהם. תינוקות אלו נקראים בעלי תגובה חזקה , לעומתם 40 אחוזים מן התינוקות בעלי אותם נתונים משפחתיים שנשארו רגועים מוטורית וללא רוגז או בכי למראה אותו סט של גירויים, תינוקות אלו נקראים בעלי תגובה חלשה. ההבדלים בין תגובות חזקות לחלשות, נוצרים מאקסיטציה שונה של האמיגדלה והשלכותיה על מבנים מוחיים אחרים (אמרל, פרייס, פיטקנן וקרמייקל, 1992 ; דיוויס, 1992). כאשר התינוקות בעלי התגובות החלשות או החזקות נצפו בסיטואציות מעבדה שונות בגיל 14, 21 חודשים, כשליש משבעים ושלושה התינוקות בעלי התגובה החזקה היו מפוחדים מאד (4 או יותר פחדים) ורק שלושה אחוזים מהם הראו פחד מינימלי (0 או פחד 1), בניגוד לכך, שליש מ- 147 המגיבים בעוצמה חלשה היו מפוחדים בצורה מינימלית, ו – 4% מהם הראה פחד בעוצמה גבוהה.
פרופילי הפחד החלש או החזק מפני הבלתי מוכר נקראים מאופקים או בלתי מאופקים, עוברים בתורשה בצורה מצומצמת, אצל ילדים בגיל שנה עד שנתיים במעמד הבינוני (דיללה, קגן ורזניק, 1994 ; רובינסון, קגן רזניק וקורלי, 1992). בעלי פרופיל התגובה החזקה הראו יותר תגובה סימפטטית במערכת הלב מאשר בעלי התגובה החלשה בגיל שנתיים (קגן, 1994; סנידמן, קגן, ריורדן ושאנון, 1995).
כאשר ילדים מגיעים לשנה הרביעית והחמישית הם משיגים שליטה על הבכי ועל רפלקס הרתיעה ממצבים בלתי מוכרים ויראו תגובות כאלו רק למצבים מסוכנים באמת או כאלה שקשה ליצור בתנאי מעבדה. לכן חשוב לשאול כיצד יגיבו התינוקות המגיבים חלש או חזק כאשר יהיו בני 4-5 שנים לסיטואציות מעבדה בלתי מוכרות. לכל מין בטבע יש תגובה ביולוגית כלפי החדש. ארנבים קופאים, קופים מציגים העוויה מרוחקת וחתולים קופצים על רגליהם האחוריות. אצל בני האדם עצירה בדיבור משוות לקיפאון התנועה אצל בעלי החיים (פנקסף, סאקס, קריפיאו ואבוט, 1991). אצל ילדים הביטוי הינו השתתקות מול הבלתי מוכר (אנסדרוף, 1990; קגן, רזניק וגיבונס, 1989; קגן, רזניק וסנידמן, 1988; מוריי, 1971). הגיוני גם לצפות לפעילות באיזורים הלימביים המעוררת על ידי אירועים חברתיים בלתי מוכרים המתערבת במצב המוח שמתווך את המצב של הרוגע, שמתבטא בחיוך וצחוק (אדאמס, 1991; אמראל, 1992). כאשר מראיינים ילדים שאובחנו כבעלי תגובה חזקה או חלשה בגיל 4.5 שנים על ידי נסיינית זרה שאינה יודעת את סיווגם המוקדם, 62 המגיבים חזק, צחקו וחייכו באופן משמעותי פחות מאשר 94 הילדים המגיבים חלש, במשך שעת מבחן. המגיבים חזק הפגינו באופן משמעותי פחות חיוכים מהצפוי. כל ילד מתשעת הילדים שחייכו יותר מ- 50 פעם היו תינוקות שהגיבו באופן חלש.
אולם רק אחוז מתון של ילדים שמרו בצורה גבוהה על המבנה התיאורטי של הפרופיל שלהם לאורך התקופה של 4 חודשים עד 4.5 שנים, כנראה כתוצאה מהשפעת התערבות התנסויות במשפחה (ארכוס, 1991) , רק 19% מהמגיבים חזק הציגו רמה גבוהה של פחד בגיל 14 חודשים ובגיל 21 חודשים, ביחד עם ערכים נמוכים (מתחת לממוצע) של הערות וחיוכים ספונטאניים בגיל 4.5 שנים. אך אף אחד מהתינוקות המגיבים חלש לא הציג פרופיל של פחד ואיפוק קבוע.
בניגוד לכך, 18% מהתינוקות המגיבים חלש הראו את הפרופיל ההפוך של פחד נמוך בגיל 14 חודשים ו- 21 חודשים, ביחד עם ערכים גבוהים של הערות וחיוכים ספונטאניים בגיל 4.5 שנים. רק תינוק אחד מהמגיבים חזק ביטא את האב טיפוס, פרופיל בלתי מאופק. לפיכך, אין לדעת לגבי אף אחד מהטיפוסים הטמפרמנטיים כיצד יתפתח וישמור על אופיו, אך שכיח כי כל טיפוס מפתח פרופיל המאפיין את הילד הפחות קיצוני שאינו ביישן יתר על המידה או אמיץ.
נמצא כי בקרב הבנים בני ה- 4.5 שנים היו הבדלים בקצב לב בין הילדים שהגיבו חלש או חזק, אך ההבדלים בין הבנות בגיל זה לא הראו את המתאם השלילי המצופה בין קצב הלב ובין מגוון קצבי הלב. יתכן כי יותר תגובה סימפאטית של בנות מגיבות חזק התערבה ביחס הנגדי בין מהירות הלב והשתנות מהירות הלב (פורגס, ארנולד ופורבס, 1973 ; ריצ'ארד, 1985).
קיים חוסר הסכמה לגבי ההמשגה בנושא תינוקות ותגובותיהם כרצף אחד של עוררות או כדיכוטומיה. הפעילות המוטורית של התינוק בגיל 4 חודשים אכן נראית כרצף, אולם חלוקת בכי המצוקה אינה יוצרת רצף. יש תינוקות שלעולם לא רגזו או בכו, ואילו אחרים בכו מאד. הגנה חשובה על ההחלטה להתייחס לתגובה חזקה או חלשה כשתי קטגוריות נפרדות היא העובדה שבכל קטגוריה מגוון התנועה או הבכי נמצא לא קשור לפחד מאוחר יותר או לתגובה סימפטטית.
אם ההתנהגות הטמפרמנטית היא תכונה על רצף, הרי שתינוקות מגיבים חלש בעלי תנועה מוטורית נמוכה ולחץ מינימלי צפויים להיות פחות מפוחדים מאשר תינוק שהראה יותר עוררות מוטורית. אבל ניבוי זה לא אושר. תינוקות בעלי עוררות מוטורית גבוהה ובלי בכי, או תינוקות עם עוררות מינימלית עם בכי תדיר, הראו פרופילי התפתחות שונים מאלו שסווגו כתגובה חלשה או חזקה. לבסוף, תגובות חזקות או חלשות נבדלו מבחינה פיזיולוגית ומבחינה פסיכולוגית, דבר המראה שוני מבחינה איכותית, גנטית וגופנית. לדוגמא, המגיבים חזק הם בעלי פנים צרים מאשר המגיבים חלש בשנת החיים השניה (ארקוס וקגן, 1995). עוד נמצא כי מניעת אלרגיות אצל הילדים ואצל הוריהם גבוהה באופן משמעותי אצל הילדים המגיבים חזק לעומת הילדים המגיבים חלש. מחקרים שחקרו תאומים זהים ובלתי זהים מאותו מין מגלים תורשתיות רבה של התנהגות מאופקת או בלתי מאופקת בשנת החיים השניה (רובינסון, 1992).
עובדות אלו מרמזות ששתי הקבוצות הטמפרמנטליות מציגות הבדלים איכותיים בין שתי הקבוצות שאינן יושבות על רצף של עוררות או תגובה לגירוי.
ההחלטה להתייחס ליחידים בעלי ערכים שונים כחברים בקטיגוריות מנוגדות או ממוקמים על רצף מתמשך תלויים בכוונת המדענים. מדענים המתעניינים ביחס בין המשפחות, בין גודל המוח לבין מסת הגוף מתייחסים אל שתי הקטיגוריות כרצף, אולם ביולוגים המתעניינים בהתנהגות האמהית של עכברים ושימפנזים מתייחסים ליונקים אלו כחברים בקבוצות איכות שונות. בדומה לכך, אם פסיכולוגים מתעניינים ביסודות הפיזיולוגיים של המגיבים חזק או חלש, הם יתייחסו אליהם כקטגוריות מופרדות. המטפלים והמייעצים לאמהות המתלוננות על תינוקות לא שקטים, יתייחסו אל העוררות כאל רצף.

השלכות
השוני בין הילדים המגיבים חזק – מרוסנים לבין המגיבים חלש – בלתי מרוסנים מעוררות השערות רבות. אני אעסוק בקצרה בנושא השלכות על הפסיכופאתולוגיה והיחס בין הטענות הפסיכולוגיות והביולוגיות.

הפרעת חרדה
התינוקות המגיבים באופן חזק שהפכו למרוסנים בגיל 4 שנים, כ- 20% מכל המגיבים חזק, הם בעלי סף נמוך לפתח מצב של פחד למצבים, סיטואציות ואנשים בלתי מוכרים. הגיוני לצפות כי ילדים אלו יהיו בעלי סיכון גבוה מאחרים לפתח אחת מהפרעות החרדה בבגרות.
הנתונים על הילדות אינם מרמזים על הפרעת חרדה ספציפית, אולם ראיון קליני נרחב עם מתבגרים שאובחנו בגילאים 21, 31 חודשים כמרוסנים או בלתי מרוסנים (קגן, 1988), גילו כי פוביה חברתית שכיחה יותר אצל המתבגרים המרוסנים מאשר בקרב המתבגרים הבלתי מרוסנים. פוביות ספיציפיות, חרדת נטישה, וסימפטומים כפיתיים לא היו מבחינים בין 2 הקבוצות (שוורץ, תקשורת אישית) .
מחקרים עם בעלי חיים מלמדים על תגובות פחד נרכשות (קפיאה או בהלה אצל אנשים) לגירויים מתמשכים (אור או טון) שלוו בשוק חשמלי, שתווך בעקיפין בשונה מתיווך התגובה המותנית לקונטקסט שבו התנאי התרחש (לדוקס, 1995).
פחד מעכבישים או מגשרים דומה לתגובת בעלי החיים כגון קפיאה מול גירוי מותנה אך תגובה שקטה ונמנעת במסיבה דומה לתגובת פחד אל הקונטקסט.
האדם שמאד ביישן במסיבה של זרים אך אינו פוחד מול אדם מסויים או מהקונטקסט. המקור לחוסר הבטחון הוא הסיטואציה בה הביישן חווה חרדה עם זרים בעבר. פחד חברתי מסתמך על נוירופסיכולוגיה בשונה מפוביה ספיציפית.

הפרעת התנהגות
המתאם בין המעמד החברתי לבין הסיכוי להפרעת התנהגות או עבריינות הוא כל כך גבוה שסביר להניח שרב הילדים בעלי הפרופיל הזה רוכשים את היותם בסטטוס סיכון כתוצאה מתנאי החיים, ללא תיווך של פגיעות טמפרמנטלית מסויימת. בכל זאת, מספר נמוך , לא יותר מ- 10% המתחילים את עבריינותם לפני גיל 10 ושלרב מבצעים פשעים אלימים כמתבגרים, עלולים לרשת פיזיולוגיה שמעלה את סף המודעות לחרדה מוטרמת ו/או אשמה בעקבות פגיעה בנורמות החברה של התנהגות אזרחית (טרמבלי, פיל, ויטרו ודובקין, 1994). דימאז'יו (1994) ומונטקסל (1995) הציעו כי השטח הונטרומדיאלי בקורטקס הקדמי מקבל אינפורמציה סנסורית (מהאמיגדלה) שמתחיל באיברים פריפריליים, כמו הלב, עור, מעיים ושרירים. רוב הילדים והמבוגרים החושבים על ביצוע עבירה חווים תחושה עדינה המתלווה לציפייה לתוצאות של האקט האנטי-חברתי. תחושה זו נקראת חרדת ציפייה, אשמה או בושה המובילות לרתיעה יעילה מן הפעולה. בכל זאת, מספר נמוך של ילדים בעלי אמיגדלה פחות מעוררת או שטח ונטרומדיאלי פחות מגיב, יחוו פחות אינטנסיביות המאפיינת תחושות אלו וכתוצאה מכך יהיו פחות מאופקים מאשר הרוב. (קוצ'נסקה, מורי, ג'יקוב, קוניג וונדגיסט, 1996 ; זאן-וקסלר, קול, וולש ופוקס, 1995). אם ילדים אלה נחשפים בבית ובסביבה להתנהגות אנטי – סוציאלית מחוברתת, הם לא צפויים להפוך לעבריינים, אולי יהפכו למנהיגי קבוצות. אבל אם ילדים אלו יחיו במשפחות שלא מחברתות לתוקפנות באופן קבוע וישחקו בשכונות שיספקו פיתויים להתנהגות אנטי – סוציאלית, אולי יהיו מועמדים לקריירה עבריינית.

ביולוגיה ופסיכולוגיה
העניין המחודש בטמפרמנט הביא כמה פסיכולוגים בקשר אינטלקטואלי קרוב עם מדעי המוח. אמנם אינטראקציה זו תועיל לשתי הדיציפלינות, ישנו מתח בין מדעני החברה המסורתיים המתארים ומסבירים ארועים התנהגותיים ורגשיים על ידי שימוש במושגים פסיכולוגיים בלבד וקבוצה קטנה המאמינה כי חשובה ההכרה בארועים ביולוגיים. ההתקדמות הדרמטית האחרונה בחקר מדעי המוח הובילה כמה הוגים ללכת רחוק יותר ולהשליך כי בעתיד הכללות כלליות על תהליכים פסיכולוגיים לא יתאפשרו בלי הידע של ביולוגיה (לדוקס, 1995).
קיימת תפיסה מוטעית שביולוגיה ופסיכולוגיה הן תיאוריות מתחרות, בעוד שאינן. מאונטקסל מציין שלמרות שכל תהליך שכלי… הוא תהליך מוחי לא כל משפט שנוצר במוח זהה לאחר. ה mind והמוח אינם זהים כמו שריאות ושאיפה אינם זהים (מאונטקסל, 1995).
כמה נויירולוגים שחשים בהתנגדות הקהילה למבנה ביולוגי חזק ודטרמניסטי, מדגישים את חשיבות הגנום הנוירוני לארועים סביבתיים.
כמה נוירוביולוגים התקרבו להצהיר שהגנום האנושי, כמו דימוי לוק לשכלו של ילד כלוח חלק, נתון לשינוי. הנחה זו מפתה פרטים שאינם מכירים את חקר המוח להסיק כי ישנו אשד קווי שמחבר ארועים חצוניים באופן ישיר לשינויים בגנים, בפיזיולוגיה ולבסוף בהתנהגות עם מעטה פסיכולוגי בין פיזיולוגיית המוח והתנהגות אדישה, שיחסית אינו חשוב. טעות זו היא רצינית בדומה לזו שנטענה על ידי ביהביוריסטים לפני 60 שנה כשהניחו כי יש קשר ישיר בין גירוי לתגובה גלויה והתעלמה ממה שקורה במוח. עדויות נוספות הינן הכרחיות אם רוצים להבין את הבסיס לאיכויות הפסיכולוגיות והמגוון הבלתי נמנע שלהן.
"התופעה של קיום האדם והתנסות האדם היא תמיד באופן סימולטני ביולוגי וחברתי, והסבר מספק חייב לכלול את שניהם" (רוז, 1995, עמ' 380).