תוקפנות ומיניות והתקשרות של פעוטות: השתמעויות למערכת הטיפול

אליסיה ליברמן

תקציר

מיניות ותוקפנות מופיעות בשנת החיים השניה כמערכות מוטיבציוניות חשובות המארגנות אספקטים חשובים בהתנהגות הפעוט, משפיעות על התפעול של מערכת ההתקשרות ומשנה את התפיסות וההתנהגות של ההורים כלפי הפעוט. יחסי הגומלין שבין מערכות מוטיבציוניות שונות בהורה ובפעוט נבחנות כמימדים חשובים בהרחבה של ההבנה שלנו של ההתקשרות בקונטקסט של מערכת המטפלים. דוגמאות קליניות ותקינות יוצגו כדי להדגים כיצד תוקפנות ומיניות משפיעות על התנהגויות ההתקשרות והטיפול, על מערכת הטיפול ועל ייצוגים.

המטרה של מאמר זה היא להרחיב את ההבנה שלנו לגבי ההתקשרות בשנת החיים השניה והשלישית על ידי שילוב ההשפעה של מיניות ותוקפנות בארגון של מערכת ההתקשרות ושל המערכת הטיפולית CARETAKING SYSTEM. עד כה היו נושאים אלה בתחום התענינותו של הפסיכואנליטיקאי ולא נבחנו על ידי חוקרי התקשרות. מיניות והתקשרות מופיעות בשנה השניה לחיים כמערכות מוטיבציוניות המארגנות מרכיבים משמעותיים של התנהגות הפעוט ומוסיפות מימדים חדשים להתפתחות של תחושת האני (FURMAN 1992 LIEBERMAN 1993 MAHLER> PINE & BERGMAN 1975 PARENS 1979 ROIPHE & GALENSON ). שינויים התפתחותיים אלה מבשרים ארגון מחדש של התפיסות, העמדות, וההתנהגויות של ההורים כלפי הילד, ומשנים באופן בולט את יחסי ההתקשרות והטיפול בין הורה לילד.

בולבי (1988) הבין היטב את ההשפעות ההדדיות שבין מערכות מוטיבציוניות והוא דיבר באופן ברור וישיר על ההשפעות של הצורות השונות של ההתנהגות המינית, התוקפנית והטיפולית של ההורה על ההתקשרות של הילד. יחד עם זאת, עדיין לא נבדקו השאלות לגבי הדרך בה התקשרות, מיניות ותוקפנות מתארגנות ברמות ההתנהגותיות והייצוגיות בהתייחס אחת לשניה בשנים הראשונות: כיצד הביטויים המיניים והתוקפניים המתפתחים של הילד משפיעים על מערכת הטיפול וכיצד מערכות הטיפול ההוריות משפיעות על הביטוי ועל יכולת השינוי של המיניות והתוקפנות של הילד במהלך ההתפתחות. חקירה ראשונית של נושאים אלה תעשה במאמר זה על ידי תיאור של התנהגות נורמטיבית של פעוטות והתגובות ההוריות עליהן וכן על ידי דוגמאות קליניות של פעוטות והוריהם שהופנו לטיפול כתוצאה מהפרעות ביחסים.

לצורך בדיקה של נושאים אלה עלינו להציג המשגה ברורה של המערכת הטיפולית. GEORGE & SOLOMOM (1989 , 1996 ) טוענים באופן משכנע שעלינו להתייחס לטיפול כאל מערכת התנהגותית עצמאית שמאורגנת ברמת הייצוגים. הם טוענים שהבניה של מודלים מנטליים של טיפול מקבילים לבנייה של מודלים מנטליים של התקשרות. הייצוג המנטלי הטיפולי של ההורה מייצג טרנספורמציה בוגרת של מערכת ההתקשרות. לדעתם, המערכת הטיפולית כמבנה ייצוגי הוא הדדי לילד באופן מיידי ומשקף את ההתנסויות העכשוויות של טיפות שמובחנות מהחוויות הילדות של ההורה עם דמויות ההתקשרות שלו. במובן זה, ייצוגים של טיפול מתפתחים באופן מקביל להתפתחותו של הילד. הורים נוטים להענות למשימות ההתפתחותיות תלויות -הגיל של הילד עם התנהגויות טיפול תואמות גיל משלהם (GEORGE & SOLOMON 1989 SOLOMON GEORGE & IVINS 1987 ).

מאמר זה מאמץ גישה בסיסית זו. הוא גם מדגיש שמערכת הטיפול אינה פועלת באופן אוטומטי או באופן סינכרוני עם מערכת ההתקשרות של הילד. בדומה למערכות מוטיבציוניות אחרות, ההפעלה והסגירה של מערכת הטיפול מתרחשת בהתיחס לפעולה של מערכות מוטיבציוניות אחרות אצל ההורים (HINDE 1989 ). להורים מונעים לא רק על ידי התשוקה שלהם להענות לצרכי ילדיהם אלא גם על ידי הצרכים המטרות והציפיות שלהם, שלעיתים מתחרים אחד עם השני לקבלת חשיבות ועדיפות ולסיפוק מיידי.

ככל שהילד הופך יותר ויותר אוטונומי ומספק את עצמו מתרחשות שתי התפתחויות מרכזיות בפעולה של מערכת הטיפול. ראשית, מערכת הטיפול יכולה להפוך יותר ויותר משנית למערכות מוטיבציה אחרות של ההורה ללא שהדבר יסכן את בטיחות הילד. שנית, אצל הילד הרכישה הנכונה באופן התפתחותי של מניעים כמו מיניות ותוקפנות משפיעות על הפעילות של מערכת ההתקשרות, ומפעילה טרנספורמציה של מערכת הטיפול ההורית כאשר ההתנהגות של הילד מכניסה לפעולה מערכות מוטיבציה אחרות אצל ההורה. למשל, הורים עשויים להתחיל לפחד מילדיהם, לכעוס עליהם, להיות מעוררים מינית על ידם כתגובה להתפתחות של תוקפנות, DEFIANCE או מיניות אצל הילד. תגובות הוריות אלה עשויות להפריע לפריסה של תגובות הוריות מתאימות להתנהגות הילד.

תקופת הפעוטות מייצגת נקודת מפנה בסינכרוניזציה של מערות ההתקשרות והטיפול כתוצאה של אבני ההתפתחות המרשימות המאפיינות גיל זה. מאמר זה טוען שעלינו לרכוש הבנה טובה יותר של יחסי הגומלין שבין התקשרות למיניות ותוקפנות בקונטקסט של מערכת הטיפול בילדות המוקדמת כיון שכל ארבע המערכות הן מרכזיות לתחושת האני והיחס לאחרים שיש לאדם במשך כל החיים. מרכזיות זו משתקפת ברלבנטיות המיידית שיש להתקשרות, למיניות, לתוקפנות ולמערכת הטיפול להתפתחות אישית וחברתית תקינה. (BOWLBY 1958 FAIRBAIRN 1941 FREUD 1905 KOHUT 1971 RAPAPORT 1967 WINNICOTT 1958 ). האינטגרציה של מיניות ותוקפנות לתוך ההבנה שלנו של התקשרות וטיפול היא חשובה מחאוד כיום בקונטקסט של המומנטום לכיוון של ביסוס התקשרות כמבנה לאורך החיים שהוא בעל פונקציה מסבירה ברמה הקלינית והתיאורטית כאחד ( DOZIER 1990 LICHTENBERG 1989 MAIN $ GOLDWYN PARKES ET AL 1991 SABLE 1994 SHAVER $ BRADSHAW 1988 ).

המשימות ההתפתחותיות של תקופת הפעוטות (TODDLERHOOD )

את תקופת הפעוטות מאפיינת ההתגבשות של תנועה עצמאית שהיא הישג מרכזי המאפשר לפעוט להיות אחראי ולהחליט לאן לפנות ומתי. הרכישה של ייצוג מנטלי, למרות שהיא פחות בולטת לעין, מערכת גם היא ציון דרך דרמטי כיון שהיכולת של פעוטות להשתמש בשפה ולהיות מעורב במשחק סימבולי נותן להם כלים רחבים לצורך חשיבה על עצמם ועל העולם ולצורת תקשורת עם אחרים (PIAGET 1954 SHATZ 1994 STERN 1985 ). יכולת אלה באות לידי ביטוי במגוון של דרכים. פעוטות יכולים לחשוב באופן אוביקטיבי על עצמם ( ( 1979 LEWIS & BROOKS GUNN ולהיות מעורב בפעולות אמפטיות כלפי אחרים (HOFFMAN 1978 MAIN & GEORGE 1985 ZAHN-WEXLER & RADKE-YARROW 1982 ). הם רוכשים הערכה לסטנדרטים של המבוגרים ושואפים לעמוד בסטנדרטים אלה והם נעשים מוטרדים מאוד אם אינם יכולים לעשות זאת. (KAGAN 1981 ). הם יכולים לזכור, לבנות מחדש ולחקות פעולות שהתרחשו בעבר (חיקוי מושהה), הישג שדורש מהילד להפוך את התיאום של סכמות מוטוריות ומנטליות ולתפוס את את הקשר הפסיכולוגי שביניהם ובין המבצע המקורי של הפעולה (KAGAN 1981 PIAGET 1954 STERN 1985 ). יכולות אלה מצביעות על כך שלפעוט יש כלים קוגניטיביים לחשוב על חייו האישיים, לדמיין אלטרנטיבות, לבטא את הרצון שהמציאות תהיה שונה, ולפעול במטרה להפוך את המציאות תואמת יותר לציפיות (HERZOG 1980 LICHTENBERG 1983 STERN 1985 ). לפעוט יש גם יכולת להגיד "לא". סירוב זה להענות לצרכים ולרצונות של אחרים והיכולת לבטא עמדה מובחנת הם סימני ההיכר של זהות אישית אוטונומית (SPITZ 1965 ).

השגים קוגניטיביים אלה קשורים גם להתפתחויות רגשיות מרכזיות. בין 12-36 חודש נוצרת מובחנות מהירה בין הרגשות המובילה לאונטוגנזה של מודעות עצמית, התעלות, גאוה, חרדה, בושה, רגזנות, התנגדות פגיעה במזיד, תוקפנות ואשמה (CICCHETTI & SROUFE 1978 SROUFE 1979 ). רגשות אלה נחווים לא רק כתגובה לאירועי חיים אמיתיים אלא גם בהקשר של ייצוגים מנטליים. ככל שמתפתחת יכולתו של הפעוט לביטוי סימבולי, הוא הופך יותר ויותר לבעל יכולת לדמיין ולצפות תוצאות שלהם הוא מצפה או שמהם הוא פוחד. כתוצאה מהתפתחויות אלה מופיעה הפנטזיה כמרכיב חדש וחשוב של החיים הרגשיים של הילד. חיי פנטזיה מושפעים באופן חזק על ידי הניצנים של ההבנה של הפעוט לגבי סיבתיות ופחדים לא רציונליים, שבתורם מזינים את המעברים המהירים במצבי רוח והתהפוכות הרגשיות של גיל זה (MAHLER ET AL 1975 ).

גופו של הפעוט הוא התיאטרון שבו משחקים נושאים דרמטיים רבים. בשנה השניה והשלישית, הילד פוגש את הנצחונות והתסכולים שבהתנסויות התנועה שלו (ליפול ולקום שוב ושוב עד שהוא מגיע לאן שרצה) משיג שליטה על הסוגרים ופי הטבעת (הנכונות החברתית של החזקה ושחרור) הרחבה של השימוש בידיים כדי להשיג מטרות חשובות (גילוי עצמי, טיפול עצמי, ובניה של העולם) וללמוד לבטא מילים חדשות, מחשבות חדשות ורגשות חדשים. המרכזיות של "גוף האני" בהשגים אלה היא רבה. הדגש הנוכחי על ייצוגים מנטליים בלימוד של ההתקשרות מעבר לינקות (BRETHERTON ET AL 1990 GREENBERG ET AL 1990 MAIN ET AL 1985 SOLOMON ET AL 1987 ) בעוד הוא מבהיר אספקט חשוב ביותר של הפנמה של התקשרות, יש צורך להשלימו עם הבנה יותר מקיפה של המקורות הטרום-ייצוגיים של ה'אני' כ"בסיס האפקטיבי" של האישיות (EMDE 1983 ).

גופו של הפעוט הוא גם התיאטרון שבו מופיעים לראשונה גם תוקפנות ומיניות. אריקסון (1963 ) תיאר באופן חי את " הכעסים של גדילת השיניים, התקפות הזעם של אימפוטנציה של השרירים ופי הטבעת, הכשלונות של הנפילה" (עמ' 73 ). ניתן לעשות מודולציה להתנסויות אלה, ניתן להפוך אותן לנסבלות, וניתן לתת להן משמעות חברתית של ידי תגובת המטפל, אולם הן גם מעמתות את הפעוט עם המציאות האקזיסטנציאלית של החוויה הסוביקטיבית שלו. ישנם, כעסים, כאבים, תסכולים, אכזבות, ופחדים שאפילו המטפל הרגיש והמקבל ביותר אינו יכול לרכך או לנחם, וישנם גם תענוגות נסתרים שעל הפעוט להעריך בפרטיות של עולמו הפנימי. כאשר הורים מרשים לילדם לשלב התנסויות אלה לתוך ההבנה של מי הם ומהם החיים, בניגוד להכחשה, עונש או איסורים שלהם, התנסויות אלה הופכות הכרחיות בהתהוות של תחושת 'אני' בטוחה ואוטונומית.

תוקפנות בתקופת הפעוטות
מחקרים רבים עסקו בנושא התוקפנות ובנסיון להבין את מקורותיה, אופיה, מה מעורר אותה, וההיקף של התופעות ההתנהגותיות והייצוג הסימבולי שלה ברמה האישית והחברתית. פסיכואנליטיקאים ואתולוגים מתיחסים לתוקפנות כאל מערכת מוטיבציונית בעלת בסיס ביולוגי המשרתת פונקציה של שליטה בעת סכנה והתקפה ולכן היא הכרחית להשרדות.

ההתפתחות של תוקפנות בינקות ובילדות המוקדמת לא הובנה עדיין באופן שיטתי, אולם קיימות עדויות תצפיתיות ומחקריות המראות שכעס והתנהגות תוקפנית בגיל זה נוטות לגדול לאחר תקופה של בידוד חברתי (SEAN 1951 ) ובתגובה לחוסר נחת אינטנסיבי, תסכול וקונפליקט (FURMAN 1992 MAHLER ET AL 1975 PARENS 1979 ).

היכולות המתרחבות של הפעוט לחקרנות עצמאית ודחף חזק לאוטונומיה מניחים בסיס לעליה תואמת-גיל בכעס ובהתנהגות תוקפנית כאשר ההורים מונעים מהילד להשיג את רצונו. התפקיד ההתפתחותי של משא ומתן של שותפות המרוכזת במטרות עם ההורים (BOWLBY 1982 ) אינה מתקדמת באופן חלק אלא לעיתים קרובות היא מלווה ברגשות שלילייים אינטנסיביים. אי הבנות בין הורים לילד הם בלתי נמנעים בגלל האג'נדות השונות שלהם, התפקידים השונים, וראיה שונה של המציאות (LIEBERMAN 1993 ). בהקשר זה הפעוט מבטא כעס ותוקפנות דרך התקפות זעם ודרך מגוון מדהים של פעולות אגרסיביות הכוללות הכאה, נשיכה, בעיטות, צביטות, משיכת שערות, וכן גם קללות, עלבונות, ואמירות כמו: "אני שונא אותך" אני כועס עלייך". התנהגויות אלה בפעוטות אינם מעידים בהכרח על התקשרות חרדה. להיפך, הם מתרחשים באופן נורמטיבי בתהליך של ביסוס זהות נפרדת בהתיחס להורים וכך יש להבינה.

מיניות בתקופת הפעוטות
הדעות שלנו לגבי מיניות ולגבי הילדות עברו מהפיכה על ידי הדעות של פרויד שטען שילדים הם יצורים מיניים ושקונפליקטים הקשורים לצרכים מיניים ולפנטזיות ילדיות הם בבסיס של נוירוזות בבגרות. ככל שההנחה הזו היתה, ותהיה, קונטרוברסלית הם עוררה מאמצים לתעד את הביטויים של המוטיבציה המינית בילדות. קיים תיעוד תצפיתי רב שעונג חושי ועוררות מינית קיימים אצל התינוק בשנהכ הראשונה ולעיתים קרובות הדבר מתבטא בצורות שונות של עוררות גניטלית ומשחק מהנה עם אברי המין (HALVERSON 1940 SPITZ 1962 WOLFF 1966 ). לאמיתו של דבר, יש תיעוד שמשחק באברי המין עשוי להצביע על אמהות מתאימה ב- 18 החודשים הראשונים לחיים. SPITZ & WOLF (1946 ) תעדו בתצפיות שלהם של תינוקות ואמהות שמשחק גניטלי הופיע בכל פעם שהאם נענתה לצרכים של התינוק, ולא היתה קיימת במקרים של חוסר הענות אמהית או התעלמות.
בשנת החיים השניה, בתיאום עם העליה בהתכוונות (INTENTIONALITY ) הממוקדת של הפעוט יש שינוי איכותי בסקרנות המינית ובגריה העצמית. נגיעה עצמית באברי המין מתרחשת במגוון של מצבי רוח (MOODS ) שיכולים לנוע מגירוי עצמי עדין ועד פעילות חזקה המלווה בהתרגשות בולטת. פעוטות נעשים מואד מעונינים בהבדלים באברי המין בין בנים לבנות ובינם לבין הוריהם ולעיתים הם המומים ומודאגים, כמו גם מהופנטים, מהבלים אלה (ROIPHE & GALENSON 1981 ). בחודשים 18-24 זהות הג'נדר היא כבר מבוססת וכנראה בלתי ניתנת לשינוי. (MONEY & EHRHARDT 1972 ). בגיל זה, בנים ובנות יודעים מהו מינם, למרות שהם עדיין יכולים להאמין ששני המינים משתמשים באותם FEATURES של האחר. בנים, למשל, יכולים להיות משוכנעים שהם יכולים ללדת תינוקות, ובנות יכולות לשאול היכן הפניס שלהן. יש הרבה יותר שליטה בספינקטר וגם יותר תחושה-גירוי באזור האנלי והאורתלי, המאפשרת שליטה בעשית הצרכים והעשויה להיות קשורה עם גרייה גניטלית רבה יותר (MAHLER ET AL 1975 ). אלא אם כן אוסרים זאת עליהם, ילדים מדברים בחופשיות ולעיתים בעקביות על שאלות העוסקות במיניות. לעיתים הם מבקשים להביט ולגעת באברי המין של ההורה, מבקשים מההורה לגעת באברי המין שלהם ומדברים על התחושות שאברי המין מעוררים בהם (FURMAN 1992 LIEBERMAN 1993 MAHLER ET AL 1975 ). למרות שמחקר שיטתי על מיניות של פעוטות כנעט שאינה קיימת, הגוף העשיר של תיאורים תצפיתניים מראים שגרייה והתענינות מינית בולטות בשנת החיים השניה (LICHTENBERG 1989 ).

השלכות לגבי התקשרות
התפקיד הרגשי המרכזי של הפעוט היא לגבש ולעשות אינטגרציה של מיומנויות חדשות לתוך תחושה של אוטונומיה אישית מבלי לסכן את התחושה של בטחון שמספקת הנוכחות והנגישות הקבועה של ההורים. על הפעוט להמשיך לבטוח בהורים ולסמוך עליהם בעוד שבאותו זמן עליו להעיז לעשות דברים בכוחות עצמו. בעוד הפעוט יכול להתחיל להעריך את הסטנדרטים של המבוגרים ולהיות להוט לחקות אותם, פתאום הוא הופך להיות מודע למגבלותיו. התסכול הגדול ביותר בגיל זה מתעורר לעיתים קרובות סביב הדילמה של לרצות לעשות משהו שהוא מעבר ליכולות שלו, לא לרצות את עזרת ההורה ועדיין לדעת שהוא זקוק לעזרה כדי להשיג את מטרתו. דילמה זו היא הביסי לקונפליקט פנימי. הפעוט נלחם בתוך עצמו לגבי לרצות כנגד לא לרצות את עזרת ההורה ונקרע בין התשוקה לספק/להנות את הורה לבין התשוקה לספק את עצמו (MAHLER T AL 1975 ). במסגרת תיאורית ההתקשרות, התהליך הממושך והקשה של השגת אינטגרציה בין קשר לבין אוטונומיה ניתן להבנה כייצוג הסימלי של התנהגות של בסיס בטוח הוא הביטוי ההתנהגותי של שיווי המשקל בין חקרנות לבין התקשרות (LIEBERMAN 1993 ).

ההתנסויות של הפעוט עם תוקפנות צובעים את איכות ההתקשרות כיון שהאם, או המטפל הקבוע, הוא לעיתים קרובות הדמות המועדפת לאהבת הילד והדמות בעלת הכוח הרב ביותר בחיי הפעוט ויחד עם זה גם המטרה המיידית ביותר לכעס ולתוקפנות של הילד כאשר הוא מתוסכל או מאוכזב. ההבנה הבלתי מושלמת של הפעוט לגבי סיבתיות מובילה אותו להאשים את האם כאשר דברים אינם מסתדרים כמו שהא רוצה. מרכיב מרכזי באי הבנה זו הוא תפקיד המטפל כממשמע ושומר על חוקי החברה, תפקיד שמתקיים בו זמנית עם התפקיד של דמות התקשרות (BRETHERTON 1985 ). בעוד שבשנה הראשונה ההענות של האם לסימני התינוק הוא מרכיב מרכזי בבניה של איכות יחסי ההתקדרות ביניהם (AINSWORTH ET AL 1978 ), הרי בשנת החיים השניה על דמות ההתקשרות לבדוק ולמיין באופן קבוע מתי ניתן להענות מיידית לרצונות הפעוט ומתי למנוע, לדחות או לתעל את הדרישות לכיוון אחר לאור האינטרס של הגנה או סוציאליזציה. לפעוט אין דרך לדעת שתגובת הדחייה של המבוגר את מה שהוא רוצה מנווטת על ידי ההבנה של המטפל על מה טוב ביותר לפעוט. כל מה שהפעוט יודע זה שהוא כועס או מתוסכל. להגיע למצב שבו הוא מבין שתפקיד המבוגר הוא לתסכל, להכעיס ולאכזב כמו גם לספק הוא חלק אינטגרלי של מערכת היחסים המתפתחת בין הורה לילד והתוצאה שלה היא מה שמהלר קראה "קביעות אובייקט": היכולת להחזיק ייצוג מנטלי אינטגרטיבי של האם על כל היבטיה, המספקים והמתסכלים. מערכת ההתקשרות מגיעה למצב שבן היא כוללת קונפליקט כמרכיב התפתחותי מתאים ובלתי נמנע של מערכת היחסים.

למיניותו של הפעוט יש אימפקט חשוב על יחסיו עם דמויות ההתקשרות. האם, כאוביקט האהבה הראשון היא לפיכך המספקת והמקבלת המידית של ההתנסויות החושניות והסקרנות וההתרגשות המינית של הפעוט. במציאות זו, האופי האינטנסיבי של יחסי הצמד אם-ילד עובר תהליך של שינוי על ידי שני פקטורים חשובים: מינו של הפעוט ונוכחות האב. על הפעוט למצוא את הנישה שלו כחלק בשלישיה שבה לאם ולאב יש יחסים הקיימים בנפרד מהילד. הורים מעירים לעיתים קרובות על הקינאה של הפעוט שלהם ועל נסיונותיו להפריע כאשר האב והאם מביעים חיבה זה לזה. יתירה מכך, הפעוט משווה את עצמו עם ההורה מאותו המין והוא סקרן מאוד לגבי הבדלי המינים עם ההורה בן המין השני. הורים מדוחים על מעברים מהירים בהעדפות ובקואליציות של הפעוט: הפעוט מסרב לקבל טיפול מהורה אחד ומתעקש שההורה האחר יעשה זאת, ומשנה את דעתו לאחר שעה או למחרת היום.

התפתחויות אלה מבשרות שינוי רדיקלי אצל ילדים משני המינים בראשוניות של האם כמטפלת הראשית, שבתרבות שלנו הוא הדפוס השולט במשפחות מודרניות. האם יכולה עדיין להיות האדם אליו פונה הפעוט במצבים של דחק, אולם הפעוט נמצא בתהליך של יצירת יחסים יותר מובחנים עם כל הורה, ומתחיל לפתח ספרות נפרדות של אינטימיות, תחרותיות, אגרסיביות, קשב, וחוסר קשב עם כל אחד. זהות הג'נדר ומיניות הם בין המרכיבים הרבים המשפיעים על תצורה ההולכת ונעשית מורכבת של יחסים רגשיים לאחר שנת החיים הראשונה.

מערכת הטיפול בתקופת הפעוטות

לשינויים ההתפתחותיים של שנת החיים השניה יש השפעה עמוקה על מערכת הטיפול. כפי שהפעוט מתנסה בשיווי המשקל שבין התקשרות לחקרנות, כך על ההורה ללמוד לאזן שתי מערכות משלימות של דפוסי טיפול: התנהגויות הגנה המספקות לילד הזנה ובטחון והתנהגויות משלחות המעודדות את הילד לחקור באופן יעיל וללא פחד. יכולתו של הילד להשתמש במטפל כבסיס בטוח (AINSWORTH ET AL 1978 ) היא אפשרית על ידי יכולתו של המטפל לספק מרחב בטוח לפעולות הפעוט.

מערכת הטיפול אצל ההורה היא בעיקר, אך לא רק, משלימה למערכת ההתקשרות אצל הפעוט. במקרים של סכנה או דחק, הנהגות ההורה והתנהגות הפעוט מתגבשות סביב מטרה משותפת של הגנה (BOWLBY 1969 ). במקרים כאלה של צורך, התנהגות המטפל מעוצבת על ידי מוטיבציה חזקה להגן הנפגשת במוטיבציה החזקה לא פחות של הפעוט להיות מוגן. במהלך ההתפתחות, על ההורה והפעוט לנהל משא ומתן כדי להגיע לתשובות מספקות הדדית לשאלה הקריטית אך לעיתים רבת פנים של מהי סכנה. כאשר המטפל והילד שניהם תופסים סיטואציה מסוימת כמסוכנת אן מלחיצה, הםם יוצרים שותפות מתקנת יעדים (BOWLBY 1982 ) שבה האם פועלת כדי להגן והפעוט מגיב בדרכים המפעילות או המקלות על הפעולה המגנה של האם. כתוצאה מתגובה סינכרונית זו משיג הצמד מצב רגוע במערכות הטיפוח וההתקשרות. מערכות מוטיבציוניות אחרות יכולות אז להשיג עליונות, למשל, על ידי חקרנות של הילד או מעורבות של המבוגר בתפקידים שאינם דורשים טיפול. לעומת זאת, כאשר המטפל והפעוט אינם מסכימים לגבי הגדרת הסכנה או לגבי דרכי ההגנה שנדרשות במצב זה, השותפות מתקנת היעדים עלולה לעמוד למבחן על ידי התנסות בקונפליקט אינטנסיבי על ידי נסיון של כל אחד מהשותפים להשיג את האג'נדה שלו.

כאשר בטחון והגנה אינם הופכים מיד לאינטרס משותף, הפעוט והמטפל לעיתים קרובות פועלים עם אג'נדות שונות, אם כי משלימות. לפעוט יש מוטיבציה לחקור, ללמוד ולפתח 'אני' אוטונומי; ההורה שואף להגן ולחברת. ככל שהפעוט מתאמן ברכישת מיומנויות חדשות ומחבר יחד מודל של הדרך בה פועל העולם, התפיסות שלו, ההיסקים, ההשערות וההחלטות לפעול עשויות להיות שונות לחלוטין מהקריטריונים של ההורה לגבי מה נחשב כבטוח, מתאים, ומותר ומה לא. חוסר הסכמות אלה יוצרות את הקרקע להתפרצויות זעם (TEMPER TANTRUMS ) ולאינטראקציות שליליות אינטנסיביות שהופכות להיות כה תכופות בגיל זה.

האסרטיביות החדשה של הפעוט, חוסר המשמעת שלו ולעיתים ההתרסה והזלזול שלו בוחנים באופן ברור את העמידות (RESILIENCE ) של מערכת הטיפול. הורים – במיוחד אמהות – מבטאים לעיתים קרובות געגועים חריפים לתינוק המתרפק, המשתף פעולה, הממושמע של השנה הראשונה. הם יכולים לדבר בתסכול על המבחנים הבלתי פוסקים שבהם מעמיד הפעוט את הרצונות שלו לעומת אלו שלהם. לעיתים קרובות הם מופתעים מהכוח של היצור הקטן הזה לגרום להם לחוות כעס וחוסר אונים. זו אינה תפיסה סוביקטיבית, או שהיא מוגבלת רק לאמהות שיש להן מלכתחילה בעיקר רגשות אמביולנטיים או דוחים כלפי ילדם. תצפיות בבתים על אמהות וילדיהן הצעירים מראים שקונפליקטים משמעותיים מתרחשים בשיעור של כשלושה לשעה, ושקונפליקטים בינוניים מתרחשים בערך כל שלוש דקות. יתירה מזאת, קונפליקטים בין אמהות לילדיהם בני השנתיים והשלוש מתרחשים בשיעור כפול מאלה שמתרחשים בין אמהות לילדי בגיל 4-5 (MINTON KAGAN & LEVINE 1971 PATTERSON 1980 ).

נתונים אלה מציעים שהייצוגים המנטליים לגבי טיפול שמחזיקות האמהות מתנגשים לעיתים קרובות עם התפיסות של הפעוטות לגבי רצונותיהם וצרכיהם ברגע נתון. אי הסכמות אלה יכולים לעלות ביוקר להורים, העד כה הפיקו תחושה של סיפוק, כשירות והגשמה מהיכולת לספק את התינוקות שלהם על ידי הענות רגישה לצרכיהם בשנת החיים הראשונה. פעוטות, לעיתים קרובות, אינם יכולים, או אינם צריכים לרצות- לספק את האנשים סביבם, והתפכחות זו לעיתים קרובות מוליכות לתחושה חריפה של אבדן אצל הורים בשנת החיים השניה.

הביטויים של הפעוט של כעס, תוקפנות, וסקרנות מינית יכולות להפוך לנקודות מרכזיות במאבקים ההתפתחותיים נורמליים בין הורה לפעוט.
שתי הדוגמאות הבאות ידגימו כיצד קונפליקטים אלה יכולים להסלים:

מרי, בת 24 ח', מולבשת כדי ללכת למסיבה. זו תקופת החורף הקרה, אך מרי מתעקשת ללבוש רק את שמחלת הקיץ האהובה עליה. אמה מסבירה לה שקר מדי ושעליה ללבוש סוודר על השמלה. מרי מסרבת. חילופי הדברים ממשיכים, כשהאם הופכת יותר ויותר חסרת סבלנות והילדה מסרבת לוותר. לבסוף, האם מנסה להלביש לילדה את הסוודר בכוח. הילדה צורחת ומתחילה לבכות, מתפתלת כך שהאם אינה יכולה להלבישה. האם מנסה להחזיק אותה בכוח אך הילדה נלחמת בחירוף נפש, דוחפת את ידיה של האם ומקפלת את גופה כך שלא ניתן להלבישה. האם הופכת INCENSED על ידי הכעס של הילדה ומכה אותה בישבנה. מרי זורקת את עצמה על הרצפה ובוכה בקול רם. האירוע מסתיים בכך שהאם מחליטה להשאר בבית עם הילדה והאב הולך למסיבה לבדו.

אנדרו, 22 חודש, זה עתה סיים את האמבטיה שעשתה לו אימו, הוא מסתובב על מיטתו בעת שהיא מייבשת אותו. הוא מטפס עליה כשהוא צוחק והוא הופכת אותו בסלטות. אנדרו מתרגש יותר ויותר, צוחק, משמיע קולות מצחיקים, וזורק את עצמו כנגד גופה של אימו. הוא נעמד על המיטה, כשאבר המין שלו קרוב ביותר לפיה של אימו ואומר: "נשקי אותו אימא". האם נרתעת, נדהמת, ואומר בקול קשה: "אנחנו לא עושים זאת, אנדרו,, עליך להתלבש.". היא קמה בפתאומיות ומתחילה לאסוף את בגדיו של אנדרו. אנדרו מביט בה בפחד ומתחיל לבכות.

שני המקרים האלה ארעו בבתים רגילים אצל הורים רגישים, אמפטיים ונענים במידה המתאימה. מטרת דוגמאות אלה היא להדגים את המגוון הגדול של חוסר תיאום וכשלונות של אמפטיה שמתרחשים בתהליך של הסוציאליזציה של הביטוי של המוטיבים המיניים והתוקפניים. אימה של מרי, שהיא בדרך כלל אם מתירנית, רצתה להגן על ביתה מהסיכון של הצטננות בגלל שמלת הקיץ שלה. מרי, שלא הבינה את הדאגה הזו לא יכלה לסבול את הרעיון שעליה לכסות את השמלה האהובה עליה בסוודר. בלהט הוויכוח, האם לא יכלה למצוא פתרון יעיל יותר מאשר להשתמש בלחץ, תגובה שגררה התנגדות, כעס, והתנהגות תוקפנית בביתה. הקונפליקט החמיר כיון ששני הצדדים היו צמודים לאג'נדה שלהם ולא יכלו למצוא פשרה מתאימה.

במקרה של אנדרו, אמו, שנדהמה, תרגמה באופן לא נכון את ההתרגשות המינית של הילד במהלך ההשתוללות בעירום כביטוי לא מתאים של צרכים מיניים שלא מתאימים לגיל. במקום לעזור לילד להפנות את תשומת ליבו למשחק החברתי ולהרגיעו לאט, היא השתמשה באמצעי ענישה על ידי הפזקה פתאומית של ההתלהבות של הילד ובכך, מבלי שהתכוונה, גרמה לילד לקשר בין התעוררות מינית לבין חוסר שביעות אמהית. ייתכן, שיאמו של אנדרו נבהלה מההופעה הפתאומית של נושא מיני ביחסיה עם בנה, ולהגיבה בפעולה מתגוננת בכך שלקחה על עצמה תפקיד של מורה במקום תפקיד של שותף סנסואלי.

אפיזודות כאלה מתרחשות בחייו של כל ילד. אם הם הצורה היחידה של תגובה הורית למיניות ותוקפנות, אזי ההתקשרות (ובהשלכה, יחסים רגשיים קרובים) נצבעים על ידי הרגשות השליליים שנחווים באינטראקציה עם האם או המטפל סביב נושאים של מיניות ותוקפנות. כאשר זה קורה, מתרחשת הצרה/הגבלה באזורים של החוויה שבהם הילד יכול להשען בבטחון ובאמון על הנגישות הרגשית של דמות ההתקשרות, ואספקטים חשובים של מרחבי הילד של חקרנות הופכים מרובבים בפחד. ההתקשרות מאבדת חלק מהעושר הרגשי שלה כיון שאתרים מסוימים של חוויות חייבים להשאר מחוץ לידיעתו של ההורה כדי לא להסתכן בביקורתיות, הטפת מוסר ואי הסכמה.

כאשר מיניות ותוקפנות מתקבלות באופן מתאים, עוברות מודולציה, ועוברות סוציאליזציה על ידי דמויות ההתקשרות, קיימת הרחבה שטווח של האפקט שמותר לחוות ולשתף בו. פעוטות רוכשים תחושה שכלית של הנאה במי שהם וכיצד הם בנויים כאשר הוריהם מעריכים וחוגגים את גופם ואת השגיו. באופן דומה, החרדות של הילד לגבי גופו ולגבי ההשוואה בין"להיות משוגע" עם "להיות רע" מוקלים על ידי התגובה ההורית התומכת והמקבלת, במיוחד כאשר מעמידים גבולות מתאימים המאפשרים לילד ללמוד מה מותר ומה אסור באופן בורו ולא מעניש.
הדוגמאות שלהלן מדגימות חוויות כאלה:
אנדרו, 22 חודש, רוצה את המשאית של החבר איתו הוא משחק. החבר מסרב לוותר ואנדרו נושך אותו חזק בפניו. אימו של החבר כועסת ומרחיקה את אנדרו ואומרת לו שהוא "ילד רע". אנדרו מתחיל ליילל. אימו של אנדרו אומרת: " הוא לא ילד רע, הוא לומד לא לנשוך". היא מרימה את אנדרו ומחזיקה בו עד שהוא נרגע. ואז היא אומרת לו בקול חזק וברור: " אינך יכול לנשוך אפילו אם אתה רוצה. אסור, זה כואב". אנדרו מביט בה בשקט, מפנה את עיניו ומתפתל כדי לרדת מידיה. הוא נראה שקט ועצוב למשך כרבע שעה. אחר כך הוא אומר לעצמו בשקט: "לא, לא" כשהוא מנענע בראשו.

מרי, 24 חודש, מוקסמת כאשר אביה מטיל את מימיו. היא מתעקשת לעמוד לידו בבית השימוש ולצפות בו. בפעמים הראשונות היא מתמקדת רק בזרם השתן, יום אחד היא מסתכלת באיבר מינו בעיניים גדולות ואומרת: " אני יכולה לגעת בו?" האב, חש שלא בנוח, מצליח לאמר כאילו באדישות: " לא מרי, זה איבר פרטי שלי". מרי ממשיכה להביט בשקט אך אינה מתעקשת. מאז, אביה סוגר את הדלת כאשר הוא נכנס לשירותים, כשהוא מודע שעליו להראות לבתו למה הוא מתכוון במושג "פרטיות".

מטרת שתי הדוגמאות האלה היא להדגים את הטווח שבין תגובות טיפול נוקשות לבין כאלה שהן גמישות ומתאימות מבחינה התפתחותית שיכול לחוות אותו ילד והדבר תלוי שפקטורים פסיכולוגיים וחיצוניים הפועלים באותה סיטואציה. אימו של אנדרו, הגיבה באמפטיה למצוקה של בנה כאשר אימו של החבר גערה בו. יחד עם זאת, היא לא התעלמה מהעובדה שאנדרו ביטא תוקפנות שאופן מכאיב ולא מתאים ושלעיו ללמוד להתנהג אחרת. על ידי כך שהגיבה באופן סימולטני לרגשות העלבון של אנדרו ולהתנהגות הלא מתאימה שלו היא העבירה לו מסר שהתקשרות אינה נפגמת על ידי חויה של רגשות שליליים. אביה של מרי, בעוד הוא מקבל את הסקרנות של בתו לגבי אברי המין שלו, היה יכול להעביר לה את המושג של מקומות נפרדים על ידי כך שהסביר את הגבולות אותם לא ניתן לעבור.

ארבע הדוגמאות שלעיל, שהן גם אדפטיביות וגםנוקשות ומגבילות, מדגימות את החשיבות של מה שקונרד לורנץ (1966) כינה "פרלמנט של אינסטינקטים" המפעילים בהתנהגות. בני אדם מונעים על ידי מערכות מוטיבציוניות שונות, הנמצאות לעיתים קרובות בקונפליקט אחת עם רעותה. התהליך של גדילה והתבגרות כוללת חיברות הדרגתי ואינטגרציה של מערכות מוטיבציה שונות לתוך דפוסים שהם מקובלים מבחינה חברתית והולמים מבחינה מצבית. על מערכת הטיפול, ברמה המסתגלת שלה ביותר, להדגים את העמידות והיכולת להגיב באופן גמיש למניעים השונים של הילד.

ביטויים לא מסתגלים של תוקפנות ומיניות בהתייחס להתקשרות

הפרעות בהתקשרות בתקופת הפעוטות יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון של צורות והן תלויות במגוון של גורמים, כולל התרומה של הסגנון הטמפרמנטלי של כל הורה ושל כל ילד והתאמה טובה או רעה בין הטמפרמנטים השונים, המאפיינים הספציפיים של ההתיחסויות של המטפל לילד וההפנמה של הילד של התיחסויות אלה (LIEBRRMAN 1992 LIEBERMAN & PAWL 1990 ZEANAH MAMMEN & LIEBERMAN 1993 LIEBERMAN & ZENAH 1995 ). בתוך הסצנריו הרחב הזה, קונפליקטים הוריים לגבי תוקפנות ומיניות משחקים תפקיד חשוב. כאשר ההתנסות של ההורים עצמם בקשר שבין התקשרות, מיניות ותוקפנות מלאים בחרדות וקונפליקטים, הם מתקשים לעזור לפעוטות שלהם להשיג אינטגרציה טובה של מוטיבים שונים אלה שתוך מסגרת של יחסים רגשיים בטוחים. רבות מההפניות הקליניות של פעוטות והוריהם מתעוררות על ידי בעיות ברגולציה של מיניות ו/או תוקפנות במסגרת המשפחה.

העבודה הקלינית הנעשית ב- INFANTPARENT PROGRAM עם פעוטות והוריהם המראים הפרעות בהתקשרות וקשיים רגשיים הביאה הזדמנות עשירה לצפות ולתעד את הייצוג הקליני של בעיות אלה (LIEBRMAN & PAWL 1993 ). ביטוי בולט אחד של קונפליקט הוא כאשר הורים מייחסים לילד מאפיינים של מיניות יתר או תוקפנות יתר, מנגנון מוכר של הלכה כאשר ההורה אינו יכול להכיר בקשיים שלו עצמו בתחומים אלה של תפקוד. תפיסות הוריות מוטעות אלה יכולות להיות כה נרחבות שהן כוללות את כל החוויה ההורית של הילד. במצבים אלה, התנהגויות הילד שלצופה רגיל נראות תואמות גיל נראות להורה ומטענות עבורו עם משמעויות מיניות ותוקפניות מבשרות רע. למשל, אם אחת מופרעת מאוד פירשה את ההזעה של בתה בת השנתיים כסימן שהיא מעונינת להשתתף ביחסים מיניים. אב עם מחשבות פרנואידיות חשב שהאגרוף הקמוץ של בנו התינוק מעיד על כך שהתינוק רוצה לחבוט בו.

ניתן לתאר ייחוסים הוריים כאמונות קבועות שיש להורה לגבי הגרעין הקיומי של הילד, אמונות שההורה תופס כאוביקטיביות ומדויקות, של המהות של הילד. כמובן, שהורים באופן קבוע עושים ייחוסים לילדיהם, ורבים מייחוסים אלה הם הכרחיים להתפתחות הבריאה של הילד. כאשר הורים את ילדם כהכי חמוד, הכי אינטליגנטי, הכי מתוק שנברא אי פעם, הם מגייסים מתוך העומק של עצמם את היכולת להתלהבות- אקסטזה המאפשרת להם להתמודד עם התנהגות מעצבנת, מייאשת, או סתם רוטינית ומעצבנת הקשורה לגידול הילד. ייחוסים אלה הם חיוביים ואדפטיביים, גם כיון שהם נותנים לילד תחושה של היותו נערץ ומשמשים כניגוד לתסכולים, ספקות עצמיים, וייאוש שבטוח יופיעו בדרכו, אולם גם כיון שייחוסים חיוביים אלה משמשים כמשקל נגד לכעס של ההורה על הקרבנות שהוא מקריב כדי לגדל ילד בריא.

ייחוסים יכולים להיות פחות או יותר נוקשים, פחות או יותר מתואמים עם המציאות במובן של היות התוכן שלהם תואם את המאפיינים של הילד שלהם והשלב ההתפתחותי שלו או לחילופין מוזרים או אפילו דלוזיים. הם יכולים להיות בנבולנטים או מלבולנטים. יחוסים יכולים להיות גם מנותקים או להציף את כל התפיסה של ההורה. אם אחת, תפסה את התינוקת של ה בת שלושת החודשים כמאוד מניפולטיבית, כך כך מניפולטיבית שעל פי האם, התינוקת קפצה מעריסתה למיטת ההורים הסמוכה כדי לינוק כאשר האם ישנה, ואז קפצה חזרה לעריסתה. ייחוס מוזר זה יכול להיות מאוד מדאיג בהתחשב בתוכנו, אולם לאמיתו של דב4 הוא נותר די מנותק והיה לו מקור לא מפריע.: תקותה של האם שהתינוקת תוכל לדאוג לעצמה כאשר האם לא היתה יכולה לטפל בה. למשל כאשר ישנה. בצקרים קיצוניים, עיוותים הוריים הם מאוד מורכבים וקשורים למחשבות פסיכיאטריות דרך תהליכים והפרעוןת פסיכוטיות. במקרים פחות קשים ייחוסים שליליים אלה ותפיסות מעוותות הם יותר נסיבתיות ולכן יותר ניתנות לטיפול ולהצלחה.

דוגמאות טיפוסיות לייחוסים תוקפניים לעיתים קרובות מערבים בנים לאמהות חד-הוריות עם הסאטוריה ארוכה של יחסים אביוסיביים עם בני זוג גבריים, כולל אביו של הילד. אמהות אלה נוטות לייחס לבנים שלהם אותם דחפים אלימים שבוטאו על ידי המבוגרים הגברים בחייהן. במיוחד, הן נותנות אינטרפרטציה לא נכונה להתנהגויות רעשניות תואמות גיל כתוקפנות רעה או חסרת שליטה והם מעוותות את הפירוש של התנהגויות כועסות מצד הבן כמעידות על כך שלבן יש גרעין בסיסי של אגרסיביות באישיותו ויגדל להיות תוקפני VIOLENT. אמהות אלה מפעילות לחץ מאוד ישיר על הבנים להתאים עצמם לייחוסים שלהן. הן מתגרות בילד עד שהוא מאבד שליטה ומגיב, הן מכנות אותו בשמות כמו: "אכזרי" "מפלצת" ו"רע". הן מתעלמות או לועגות לסימנים של חרדה ופגיעות כשהן אומרות לו שהוא מעמיד פנים או נהיה מניפולטיבי, והן באופן קבוע מנתהגות אליו בחספוס ובבוסיות. באופן פרדוקסלי, כשהבן אכן מגיב והופך ללא ממושמע ו- INSOLENT, האם מתקשה מאוד לשים גבול להתנהגות זו באופן יעיל. במילים אחרות, נראה שההתיחסות של אמהות אלה לבניהן מטרתה לגרות /לעורר בבניהן אם ההתנהגות שממנה הן חוששות ומפחדות באופן לא מודע. אמהות אלה נותנות לבניהן אימון מוקדם כדי להפוך למבוגרים אלימים – כמו הגברים שנשים אלה נמשכות אליהם. כאשר הדבר קורה, אנו רואים ביחסים אם-ילד מוקדמים אלה את הבסיס הראשוני לאלימות במשפחה.

כפי שישנם ייחוסים הקשורים בעיקר לתוקפנות כך ישנם יחוסים הקשורים בעיקר למיניות. אם אחת תיארה את בתה בת 22 חודש כ"ילדה מאוד סקסית הזקוקה לגרבי ניילון" והצטערה שאביה של הילדה קנה לה כדבריה: "לוייס עם מכנסים ישרים במקום צמודים לגוף ויכולים להראות את הנשיות שלה". אם אחרת התיחסה לבתה בת ה- 30 חודש כ"אלת אהבה" וכל הזמן אמרה לילדה שאי אפשר לעמוד בפניה.

גם אבות עושים ייחוסים שליליים כלפי ילדיהם, וכמו הייחוסים האמהיים השליליים גם הם מכתמים בדאגות לגבי מיניות ותוקפנות. באוכלוסיה הקלינית שלנו, אבות רבים מייחסים דחפים אגרסיביים לפעוטות הבנים שלהם. הם נוטים לתפוס את הבנות הפעוטות שלהם כפגיעות לכוונות המיניות של גברים אחרים ולכן הן זקוקות מאוד להגנה של האב. ייחוס תלוי ג'נדר זה מאפיין פחות אמהות, אולם יש צורך לבדוק באופן יותר מעמיק דוגמאות קליניות.

דוגמאות קליניות
הדוגמא שלהלן מראה כיצד צרכים להתקשרות, תוקפנות ומיניות משפיעים אחד על השני ומשפיעים גם על התגובות של מערכת הטיפול של אם חד-הורית אחת. סיזר ואימו הופנו למרפאה על ידי רופא הילדים כיון שסיזר,28 חודש, סירב להבדק, בעט והיכה את הרופא ואימו סיפרה שהוא מתנהג באותה צורה גם כלפיה. הוא אינו מקשיב לדרישותיה, לעיתים קרובות הוא תוקפני וללא שליטה ויש לו התפרצויות זעם ממושכות.

במהלך 4 שבועות של הערכה, מצאנו שבניגוד לצד התוקפני של התמונה הקלינית סיזר נטה לבכות מאוד כאשר אימו היתה מביאה אותו לגן הילדים וסירה להפרד ממנה. כאשר היה חרד הוא לעיתים קרובות היה שם את ידיו על איבר מינו ושפשף אותו בעדינות. הגננת של סיזר דיווחה שהוא היה מלא חיבה וממושמע איתה, אולם הוא היכה ונשך את הילדים האחרים כאשר היה מתוסכל. הגננת דאגה גם למה שהיא קראה האוננות המרובה שלו והעלתה את האפשרות של ניצול מיני.

אימו של סיזר, נורה, היא מהגרת מעיירת הרים במרכז אמריקה ונאנסה כשהיתה בת 20 כאשר עברה את הגבול. מאונס זה נולד סיזר. נורה ציינה בכוח שלידתו של סיזר שמה קץ לחלומותיה להתקדם בארץ החדשה. היא התבישה באונס ובלידת סיזר ולא סיפרה על כך לקרובי במקום הולדתה. היא סיפרה שהיו לה יחסים טובים עם אימה, שתורה באהדה כאישה חזקה ודואגת אך בעלת מזג מהיר. נורה האמינה שלו אימה היתה יודעת על הולדת סיזר היא היתה מציעה לגדלו ולעיתים קרובות חשבה להציע את המ שהיא כינתה "מתנה" לאימה כדי שהיא תוכל להמשיך עם חייה. אולם, נורה לא יכלה לפעול על פי תוכנית זו, ראשית כיון שאהבה את הילד ולא רצתה להפרד ממנו וכן כיון שהאמינה שסיזר היה מתנה לא שווה., כיון שהיה תוצר של אונס. נורה לא הכירה את אביה. היו לה ארבעה אחים ושתי אחיות, והבנים שלטו בבנות כשגדלו. אחד מהאחיה גר איתה כיום והיא תיארה אותו כתומך.

האינטראקציות של נורה עם סיזר היו פסיביות באופן בולט. היא טיפלה בו ביעילות רבה באופן פיזי אולם היא בחנה אותו עם הבעה ריקה כאשר ההתנהגות של הילד הדרדרה ללא שליטה. למשל, במהלך פגישה אחת סיזר לא יכול היה לפתוח קופסה קטנה כדי למצוא מה היא מכילה. היא היביט באימו, שהביטה חזרה ללא הבעה. הוא זרק את הקופסה על הריצפה ושוב הסתכל בנורה. היא לא עשתה דבר והבעתה לא השתנתה. סיזר זרק את הקופסה על הריצפה פעמיים נוספות אולם הדבר לא הפיק שום תגובה מהאם. לבסוף, הוא קם והיכה בה עם הקופסה. היא אמרה "לא" בטון חלש אולם לא עשתה דבר כדי לעצור אותו או להכיל את התוקפנות שלו. כאשר המטפל התערב, ואמר לילד שאינו יכול להכות את אימו, הוא נראה מופתע וכאילו חש הקלה והפסיק מייד. כאשר המטפל שאל את נורה כיצד הבינה את התנהגותו של סיזר היא משכה בכתפיה ואמרה: "ככה הם גברים" בטון של וויתור וייאוש.

לאחר זמן, כשהמטפל שאל את נורה אם היה לה אי פעם כיף עם סיזר היא ענתה בביישנות: " אני אוהבת לאמבט אותו". שניהם עשו אמבטיות יחד כדי לחסוך במים, לדבריה. הם גם ישנו יחד במיטה אחת בחדר שבו גרו בדירה יחד עם עוד שמונה איש. היא אמרה שהם אוהבים לישון מחובקים בלילה. כאשר המטפל שאל אותה אם סידורי מגורים ושינה כאלה מריעים ליחסיה עם גברים ענתה בביישנות שמעולם לא היו לה יחסים מיניים, לא לפני הולדת סיזר או לאחריה. האחים שלה היו מאוד קנאים ומגינים בהאמינם שמין עבור נשים מתרחש רק בתוך נישואין. המטפל שאל אותה כיצד היא הרגישה לגבי זה והיא צחקה ואמרה :כאן זה אחרת". המטפל שאל אם היא חשה לעיתים רצון ליחסים והיא אמרה בעצב: "כן, אבל עכשיו אני אם". היא הסתירה חיוך מאחורי ידה הצביעה לעבר סיזר ואמרה בקוקטיות: " היא מארח לי לחברה".

תצפיות אלה, למרות קוצרן, מדגימות כיצד התקשרות, מיניות ותוקפנות קשורים באפםן מסובך ביחסים בין אם לילד. הייצוגים הפנימיים של האם לגבי הילד מתארות אותו בתפקידים של גבר אלים ותחליף למאהב. בהתחשב בנסיבות היווצרותו ולידתו של סיזר, אין זה מפתיע. נורה לא היתה מוכנה מבחינה התפתחותית להיות אם. ההריון ולידת הילד היו תוצאה של תקיפה פסיכולוגית ופיזית שהפכו אותה לבלתי יכולה לעשות את ההתפתחות הפסיכוסקסואלית הנורמטיבית מבת זוג מינית לאישה הרה, לאם. נורה תופסת את סיזר במושגים של הצרכים תואמי הגיל שלה לפרטנר רומנטי כמו גם בהקשר של מודל העבודה שלה לגבי מה פירוש יחסים עם גברים. כילד קטן הזקוק לטיפול והגנה, סיזר הוא בעצם נעדר בחוויה הסוביקטיבית של האם אותו חוץ מהדאגה שלה למצבו הפיזי.

הייצוגים המנטליים של סיזר לגבי עצמו בהתייחס לאימו הם דימוי מראה של הייצוגים האימהיים. אין לןו ייצוג מנטלי שניתן לסמוך עליו של האם כמקור לבטחון רגשי ומיטבות, ובעקבות זאת הוא נמצא בדחק, במצוקה גדולה כאשר היא אינה נמצאת איתו באופן פיזי. ייתכן שכדי לפצות על חסר זה הוא החל להפנים את ההסתכלות של נורה לגביו כגבר תוקפני וכמספק של הנאה ארוטית, כפי שניתן לראות בתוקפנות שלו ובדרך בה הוא נוגע בעצמו כדרך לנחם את עצמוכאשר האם נעדרת, פיזית או רגשית.

את התהליכים הפסיכולוגיים הנמצאים בבסיס היחסים בין סיזר לאימו ניתן לתאר במונחים השאובים מפסיכואנליזה כמו "הזדהות השלכתית" "השלכה" "פנטזיות אימהיות" "הפנמות" ו"התינוק הפנטזמי". ניתן לתארם גם במונחים הנובעים מתיאורית הייחוס או עם המונח של תיאורית ההתקשרות "מודלי עבודה פנימיים". כל המונחים האלה נשענים על המונח הבסיסי של ייצוגים פננימיים וזה עושה אותם די דומים מנקודת מבט תיאורית (STERN 1991 P 176 ). הייצוגים המנטליים שיש לנורה וסיזר זה על זה מערבים לא רק נושאים הקשורים לטיפול והתקשרות אלא גם מיניות ותוקפנות, והם משתמשים בהם כפיצויים וכהגנות של הבטחון הרגשי וההגנה החסרים ממרכיב ההתקשרות. אם לא משלב הבנה של מרכיבים אלה לא נוכל לעשות צדק לרבדים הרבים של היחסים בין נורה לסיזר.

STERN (1985 ) עשה הבחנה יעילה בין "התינוק המתוצפת" לבין "התינוק הקליני". באופן מסורתי,צ התינוק הנצפה "חי" בהווה כצאצא של פסיכולוגיה התפתחותית. התינוק הקליני נובע מהמאמץ המשותף של המבוגר המחפש תרפיה ושל הקלינאי הרוצים להבין בעיות רגשיות עכשיויות לאור חווית הילדות בעבר. כפי ששטרן מציין " התינוק הקליני נושם חיים סוביקטיביים לתוך התינוק הנצפה, בעוד התינוק הנצפה מצביע לעבר תיאוריות כלליות שעליהן ניתן לבנות את החיים הסוביקטיביים המשוערים של התינוק הקליני" _עמ' 14 ).

בשני העשורים האחרונים התינוק הקליני נפך יותר ויותר מובחן מהתינוק הנצפה כיון שהנסיונות להבין את העולם הסוביקטיבי של הפעוט התמקד בעיקר על יצוגים מנטליים כאבני הבנין של החויה הפנימית. גופו של התינוק,עם ההנאות וההתמודדויות שלו היה חסר מאוד מהתמונה. נראה שהתינוק DEPRIVED מהאינסטינקטים שלו. התהליך המדעי החשוב של EVOKING תינוק אינטרסוביקטיבי אינטרפרסונלי יצר "תינוק קליני" שנראה שהוא מתיחס לעולם קודם כל דרך האינטלקט המתפתח שלו. אופנה זו דומה באופן מדהים להתפתחות של "המבוגר הקליני", שדרך העדשה של תיאורית יחסי האוביקט והפסיכולוגיה של האני נטה לחשוף את הדחפים הלא מעובדים של מין ותוקפנות שיוחסו לו על ידי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלסית.

בדרך בה הם חוקרים את גופם והמאמצים הבלתי נלאים שהם משקיעים כדי להבין ולהתמודד עם הרגשות החיוביים והשליליים שלהם, פעוטות מדגישים באופן ברור שעלינו לשלב תוקפנות ומיניות לתוך ההבנה שלנו לגבי חוויות ההתקשרות הראשונות.

גישה זו להתערבות בהתקשרות דומה לזו של החזון של בולבי. הגאונות של בולבי היתה מבוססת על מעבר של הגבולות של דיסציפלינות שונות כדי להטיל אור על מרכיב ספציפי וחשוב של היחסים המוקדמים. הוא השתמש בזכוכית מגדלת לתחום אחד של מוטיבציות (כחומר התקשרות) בעל חשיבות עצומה להתפתחות של האישיות המוקדמת. אולם הוא מעולם לא רמז שתיאורית ההתקשרות עומדת בפני עצמה, וההתעקשות שלו לראות אותה כורסיה של פסיכואנליזה מעידה על המודעות שלו שההתקשרות חייבת להיות אינטגרייטד בתוך הקונטקסט הרגשי השלם של היחסים. ישנו פרדוקס כלשהו בעובדה שבולבי ביסס את תיאורית ההתקשרות באופן ברור בביולוגיה, אולם עבודות הנעשות בכיום על תיאורית ההתקשרות, בעוד הן אלגנטיות ושימושיות, מרחיקות את השטח מביולוגי להתרכזות בעיקר בתהליכים סביבתיים. אם נוכל אי פעם להבין את עצמנו טוב יותר, עלינו להשיג תובנה גדולה יותר לתוך הדיאלקטיקה שבין השפעות ביולוגיות לבין השפעות תרבותיות כבעלות כוח שווה המעצב את ההתנהגות האנושית. תצפיות ותיעוד של יחסי הגומלין שבין התקשרות לבין מוטיבציות ראשוניות אחרות כמו תוקפנות ומיניות בהקשר של מערכת הטיפול הם צעדים מבטיחים לקראת מטרה זו.