"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

מה בין התנהלות שגרתית בגן הילדים לפגיעה מינית בילדות ובילדים

מאת: תמר ורטה ויעל דיין

8 לנובמבר 2020

הסטטיסטיקה  זועקת – אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית. עד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות (מתוך דו"ח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2017)

על אף שהמודעות לנושא עולה, מספר הילדות והילדים הנפגעים אינו מתמתן. מאמר זה יטען שכדי לשנות את המציאות הפוגענית עלינו לא רק להטמיע בגן תוכניות למוגנות מינית אלא עלינו לשנות את השפה העמוקה, המילולית וההתנהגותית של נשות החינוך בגן.

לכולנו נקודות עיוורון בנושאים ערכיים שונים ומגוונים, מאמרינו יאיר כמה נקודות שכאלה בהתנהלות היומיומית שלנו, נשות החינוך בגן, מתוך תקווה שהכתוב יעודד לחשוף נקודות עיוורון נוספות שיובילו לשינוי ביחס לילדות ולילדים ככלל ובניצולם המיני בפרט.

המושג צ'יילדיזם יהווה עמוד שדרה לדברנו.

Childism

מה המשותף לביטוייםRacism, Antisemitism, Ageism  , Ableism, Sexism? כל המושגים האלו המסתיימים ב"איסם" מתייחסים לדעות קדומות כלפי קבוצה מסוימת. דעות קדומות המייחסות לקבוצה תכונות שליליות וגורמות להקטנה של הפרטים באותה קבוצה, להדרה ולהשפלה. הם פחות שווים, נחותים, מה שמצדיק יחס מפלה ומדכא. היחיד בקבוצה לא נתפש על פי יחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה. הדעות הקדומות גורמות לתחושת עליונות ולהתנשאות כלפי קבוצה. למשל, Ableism, פרושו התנהגות מפלה ויחוס דעות קדומות כלפי אנשים ונשים עם מוגבלות, ההתייחסות אליהם היא אל מוגבלותם והם נחשבים נחותים לאלו ללא מוגבלות. Sexism פרושו דעות קדומות כלפי נשים. האישה, חלשה, לא מאד מתוחכמת, לא מסוגלת לעשות דברים רבים ולכן יש הצדקה להתייחס אליה כאל אובייקט, לשלוט בה, להשפיל אותה ולנהל את חייה. או  Racism, פרושו דעות קדומות כלפי קבוצה מתרבות אחרת, גזע אחר. לעיתים מתייחסים אל הפרטים בקבוצה כפרימיטיביים, לא מפותחים, ברמה נמוכה ולכן גם במקרה זה יש הצדקה לשלוט בהם ולנהל להם את החיים כי הם לא מסוגלים להתנהל באופן עצמאי. אנטישמיות מביעה דעות קדומות כלפי יהודים. הם אוהבים רק כסף, הם רוצים לשלוט בעולם ולכן יש הצדקה לרדוף אותם ולהציק להם. Ageism פרושו דעות קדומות כלפי קבוצה בגיל אחר, בעיקר זקנים. הזקנים כבר לא כל כך זוכרים, לא מבינים מה אומרים להם, מבולבלים, ולכן יש הצדקה להפקיע מהזקנים שליטה על חייהם.

מושג נוסף המביע דעות קדומות כלפי קבוצה הוא Childism – דעות קדומות כלפי ילדים וילדות ( 2012, (Young Bruehl. למרות שלכאורה קיים שיח בחברה על "הילד במרכז", "טובת הילד" "צרכי הילד", לחברה הבוגרת דעות קדומות וסטריאוטיפים נגד ילדים וילדות ובעיקר נגד ילדים וילדות בגיל הרך. ילדים וילדות בגיל הרך הם פגומים ונחותים מכיוון שהם לא יכולים להבין דברים רבים, הם לא מפותחים, לא בשלים, חסרי אונים, לא מסוגלים להביע עצמם לעומת המבוגרים שהם מבינים, מפותחים, בשלים, עצמאיים, מביעים עצמם בצורה תקינה. דעות כאלו מאפשרות לנקוט בתפיסה שהילדים והילדות נחותים והמבוגרים יכולים להתנשא עליהם. לכן יש  הצדקה לחוסר שיתופם בקבלת החלטות, אין צורך להקשיב להם ובוודאי אין מה ללמוד מהם. גם הם אובייקטים שניתן לעצב אותם, לשלוט בהתנהגותם לדכא ולנצל אותם. דעות קדומות אלו מצדיקות שליטה עליהם, יחס משפיל, הזנחה, התעללות מינית, אלימות פיסית ונפשית ((Saunders,2018. מכל הקבוצות החברתיות, הקבוצה היחידה שמותר להרביץ לה היא קבוצת הילדים והילדות. במקומות רבים המכים פטורים מעונש ובעיקר כשמדובר באלימות בתוך המשפחה. הרי "חוסך שבטו שונא בנו" (משלי יג, כד), המעשים נעשים בשם ה"חינוך למשמעת" ונובעים לכאורה מאהבה לילדים וילדות והגנה עליהם.

ניתן להגדיר צ'יילדיזם גם כמערכת אמונות שמבנה את הקבוצה "הילד" כישות לא בשלה, לא מפותחת, בבעלות המבוגרים שיצרו אותה כדי לספק את צרכיהם ולשרת את הפנטזיות שלהם. הם רכוש ההורים וצריך לשלוט בהם.  כך גם מעידים ביטויים שונים כמו "ילדותי", על מבוגר שאינו מתנהג כשורה, או "צריך להתבגר", או "מתנהגים כמו בגן ילדים". ((Saunders,2018. ביטויים כאלו מחזקים את הנחיתות של הילדים והילדות ומחזקים את ההנחה לעליונות המבוגר.

על פי Myles (2015), מערכת האמונות של הצ'יילדיזם מקבעת את הדימוי של הילדים והילדות ואת היחס אליהם:

1.הילדים והילדות הם רכוש המבוגרים. למבוגרים בעלות על הגוף שלהם. הם אינם שואלים את הילדים והילדות לגבי ההעדפות שלהם ולא רגישים למרחב אישי ולגבולות. למשל, הם מרימים תינוקות, צובטים בלחיים שלהם או לוקחים להם דברים מבלי לבקש רשות.

2. הילדים והילדות הם כגוש חימר שניתן לעצב.

3 . הילדים והילדות הם אובייקטים, ואינם נתפסים כסובייקטים בעלי אישיות ייחודית.

4.הילדים והילדות הם שקופים. לא רואים אותם, מדברים עליהם מעל ראשם.

5.הילדים והילדות הם מבוגרים לא מושלמים, בורים, לא מפותחים. לכן אי אפשר לתת אמון בדעות ובהשקפות שלהם. המבוגר הוא נקודת ההתייחסות ל"נורמלי".

6.הילדים והילדות, בבסיסם הם רעים, לא ממושמעים והתנהגותם לא נאותה, לכן צריך לפקח עליהם.

7.הילדים והילדות הם מטרד ומעמסה, מפריעים למבוגרים, עושים בלגן, מלכלכים. למשל, בכי יכול להתפרש כרעש שמפריע ולא כאיתות למצוקה.

8.ילדים וילדות הם מצרך כלכלי. למשל, משתמשים בהם לפרסומות.

9.ילדים וילדות הם מפתים. הם נתפסים כפרובוקטיביים. אמונה זו מהווה הצדקה להתעללות מינית. בקשה של ילד לאהבה אין פרושה כוונות מיניות. סוג אחר הוא האמונה שילדים הם מיניים מאד ולכן צריך להגביל התנהגויות שלהם כמו אוננות או זהות מגדרית ששונה מהמין שלהם.

חשוב להדגיש שצ'יילדיזם רווח ומתקיים גם ברמת הפרט וגם ברמת המדיניות.

רק טבעי הוא שנתנער מקביעותיהן של יאנג-ברוהל ומיילס. הרי אנחנו "אוהבות ילדים", "רוצות בטובתם", "חמות ומסורות", אך אם נעז לבחון את התנהלותנו בגן לאור המושג "צ'יילדיזם", נבין שגם אנחנו תורמות לתשתית הפסיכו-חברתית המאפשרת ניצול מיני של ילדות וילדים. בכוחנו לשנות תשתית פוגענית זו.

להלן ננסה להאיר התנהלויות  שגרתיות בגן בעזרת כמה ממאפייני הצ'יילדיזם.

 

עליונות המבוגר לעומת נחיתות הילדים והילדות – מערכת של יחסי כוח.

גבריאל בשעת המפגש: אני צריך פיפי.

גננת: לא עכשיו.

גבריאל: אבל אני צריך.

גננת: תתאפק.

גבריאל: אני צריך פיפי.

גננת בכעס: היית צריך ללכת לשירותים לפני המפגש, עכשיו שב בשקט.

בדוגמא זו באה לידי ביטוי הפנמת יחסי הכח בין ילד למבוגר. הפנמת יחסי הכוח  מהווה את תמצית המושג צ'יילדיזם וממנה נובעות שאר ההתנהגויות הצ'יילדיסטיות שהקיצונית שבהם היא ניצול מיני של ילדות וילדים. אנחנו המחנכות יודעות היטב שאנו משמשות מודל חיקוי עבור הילדים והילדות וכובד המשימה החינוכית מחייב אותנו להיות מודל חיקוי ראוי, עקבי, אמין וניתן להסבר. אולם בהתנהלותנו היומיומית בגן אנו מפרות את הכללים שקבענו. מה שלנו מותר, לילדים ולילדות אסור!

אנחנו אוסרות על הילדים והילדות לחטוף חפצים זה מזה אבל לפני המפגש אנחנו אוספות, לפעמים תוך כדי הפעלת כוח, צעצועים שלדעתנו יסיחו את דעת הילדים והילדות מהדברים ה"חשובים" שנגיד.

אנחנו צועקות על הילדים והילדות שיהיו בשקט. ילדים וילדות ננזפים כשהם קמים  ממקומם בשעת המפגש אבל אנחנו מדברות עם הסייעת בשעת המפגש, עונות לשיחת טלפון או מנפנפות לשלום לגננת עמיתה.

איננו מרשות לילדה או לילד לחטט במגרה של חבר/ה שכן המגרה כמו תיק האוכל מהווים מרחבים פרטיים של הילד (כמעט כמו גופם) אבל אנחנו מסדרות מגרות ולפעמים ממיינות וזורקות לפח "אוצרות" שהוטמנו בהן, אנחנו מפשפשות בתיק האוכל מבלי לבקש רשות.

ומדוע אנחנו מפרות את הכללים שקבענו – כי אנחנו יכולות! אנחנו "הגדולות" והם "הקטנים." אנחנו בעלות הכוח, מקור הסמכות והמסגרת ועליהם לשמוע בקולנו ואת קולנו בין אם הוא נעים ובין אם הוא מאיים ומחריש אוזניים.

כשאיננו מודעות לדפוסי ההתנהגות שלנו שזועקים – "לנו מותר את מה שלכם אסור ועליכם להישמע לנו" –  אנו מחזקות את התשתית המאפשרת את שחזור יחסי הכוח, אלו המאפשרים פגיעה של "הגדול" ב"קטן".

לעומת זאת כשאנחנו מודעות לשחזור דפוסי הכוח שינקנו מילדותינו אנחנו יכולות לשנות אותם.

יחסי הכוח באים לביטוי גם בהשתקת נושאים שהם כביכול שייכים לעולם המבוגרים, שכן ילדים וילדות צעירים אינם מפותחים דיים, אינם בשלים להבנת נושאים אלו. אולם אנו יודעות היטב שהנושאים מושתקים בגן לא כי הם אינם מעניינים את הילדים והילדות. נהפוך הוא, דווקא הנושאים שהם בגדר טאבו מסקרנים הרבה יותר ממספר הפלחים בקלמנטינה או גובהו של החצב מבשר הסתיו.

אם נתחיל למנות את הנושאים המושתקים נגלה שהם חובקים עולם ומלואו, שהם ליבת החיים הסובבים את הילד –  כסף, בעיות אכילה, המשטור בגן, פשעים, מיניות, מחלות קשות, אלימות בתוך המשפחה, פער מעמדי, התאבדות ועוד ועוד.

ולא רק אנחנו, נשות החינוך, מעבות ומגביהות את החומות סביב נושאי הטאבו, גם סופרות וסופרי הילדים העכשוויים לא מזמנים לידינו ספרות על נושאים אלו.

על מדף הספרים בגן לא נמצא ספר על אלימות הורית, על הזנחה, על חוסר בטחון כלכלי, על פגיעה מינית, על גננת פוגענית ועוד ועוד.  הבית ייוצג כמקום בטוח. המשפחה למעט מריבות בין אחים, תהיה מכילה ועוטפת. בגן השעשועים לעולם לא יהיו בקבוקי וודקה ריקים וצעירים וצעירות שצופים בסרטי פורנו בצוותא. כשהילדות והילדים מנועים מלחלוק את ההתרחשויות במשפחתם או בסביבתם הם חשים בדידות, בושה והבנה מוטעית שהם ובני משפחתם יוצאי דופן. רק אצלנו אמא נותנת מכות בטוסיק, אבא צועק על סבתא והאחות הגדולה חוזרת אחרי חצות ומקבלת עונש. כידוע, 80% מהפגיעות מתרחשות במרחב המשפחתי אך האסור לדִבור מונע מהילד או הילדה מלספר על הזנחה, על אלימות או על פגיעה מינית וכשהם אינם מספרים הפגיעה נמשכת.

 

הילדות והילדים הם רכוש המבוגר.

סטודנטית שנה א' מלטפת את תלתליו של שלומי: שלומי, תצטרף אלינו, אני מקריאה סיפור יפה.

שלומי (בן 4) מתחמק מהליטוף: לא רוצה.

הסטודנטית יושבת ישיבה שפופה, ראשה בגובה של ראשו של שלומי היא מניחה ברכות יד על כתפו ואומרת: למה, חמוד?

שלומי: נסוג לאחור, היד של הסטודנטית נשמטת אך היא שוב מתקרבת ושוב מלטפת את תלתליו. כי אני לא אוהב אותך.

סטודנטית:  למה אתה לא אוהב אותי?

שלומי: כי יש לך בושם מגעיל ואת תמיד שמה אותי על הברכיים שלך.

אחד הביטויים של רכושנות המבוגר על הילד או הילדה הוא חיפצון גופם. חיפצון  או החפצה במובן הרחב של המושג הוא התייחסות אל אדם או אל בעל החיים כאל חפץ, כאובייקט ולא כסובייקט. למעשה, החיפצון של גוף הילד והילדה מתחיל עוד בהיותם בבטן אימם, בטן שעברה חיפצון למענם. בטנהּ של מי לא לוטפה כשהייתה בחודש השמיני להריונה? הרי אם ביטנה של האֵם לא הייתה הריונית לא היו מעיזים לגעת בה, אבל בחוויה של המלטפות והמלטפים הם לא ליטפו את האישה, הם ליטפו את עוברהּ. כך מתחילה שפת החיפצון שבהמשך חווים ומפנימים התינוק והתינוקת והפעוט והפעוטה.

חווית החיפצון של הילד או הילדה מַבנה נדבך משמעותי בתשתית המאפשרת ניצול מיני שלהם שכן הילד והילדה חווים מיום הולדתם את גופם כמרחב שה"גדולים" רשאים לגעת בו מבלי לבקש רשות ומבלי לבקש מהילד או הילדה משוב על טיב המגע. בשיחה אינטימית בין שני ילדים מגן טרום חובה המליץ אחד הילדים לא לקרוא לקרן (אחת מצוות הגן) לנגב לו את הטוסיק כי היא נורא מכאיבה. חברו הוסיף שקרן כועסת כשהיא צריכה לעזור להם בשירותים.

אנחנו נשות החינוך חוזרות ואומרות לילד ולילדה שהגוף שלהם הוא רק שלהם ואסור לגעת בו ללא רשות, אך האם אנו משמשות מודל חיקוי אמין או שאנחנו בהתנהגותנו היומיומית שותפות להבניית החיפצון?

גם אנחנו מחבקות ומנשקות ילדים וילדות מבלי לבקש את רשותם. מבלי לשאול אם מתאים להם עכשיו ליטוף, דגדוג, לשבת על ברכנו או בצמידות לגופנו.

כשהילד או הילדה מתקשים להיפרד מההורה, נצמדים בכל כוחם לרגלי ההורה בוכים וזועקים אנחנו "עוזרות" להורה להשתחרר וקורעות את הילד מאחיזתו ו"משחררות" את ההורה.

כשהילד או הילדה מפריעים לנו בשעת הקראת סיפור במפגש, אנחנו אוחזות בזרועו של המפריע/ה משנות את מקומם או מרחיקות אותם מהמפגש תוך כדי הקראת הסיפור וכך, ללא משים אנחנו מעמיקות את חווית ההחפצה ומבלי משים אף שותפות להכשרת  הקרקע לניצול מיני של ילדים וילדות ושל בוגרות ובוגרים.

מדוע בעצם איננו מבקשות מהילדה או הילד רשות לפני שאנחנו נוגעות בהם?

בקשת הרשות לגעת אינה אקט של נימוס ודרך ארץ. בקשת הרשות לגעת משנה את תשתית יחסי הכוח ביננו המבוגרות לילד/ה. ברגע שבקשתי ממנו רשות לחבק אותו או לאחוז בזרועו בחוזקה כשאני מוציאה אותו ממרחב החצר ומעבירה אותו לפנים הגן, עליי להיות מוכנה לסירוב. באמצעות הסירוב למגע אומרים לנו, כביכול  הילד או הילדה – הסמכות שלך, הגננת, לא תִּבנה על גבי הגוף שלי, צרי לך משאבי סמכות אחרים.

את שפת החיפצון המסַכנת ניתן לשנות כבר מהימים הראשונים בגן. דווקא בימים בהם קשה לילדה ולילד להיפרד מהוריהם לא נפריד ביניהם בצורה מחפצנת, לא נעביר את הילד או הילדה מזרועותיו של ההורה לזרועות הגננת בעודו מתפתל, בועט או ובוכה, אלא נשאל: מותר להרים אותך על הידיים? מותר לחבק? אה, לא מתאים לך עכשיו חיבוק, אז איך אני יכולה לעזור? אולי תיפרד מאבא בכּיף ותיתן לי יד? אולי תיבת האוצרות שלי תעזור לך ואולי ביסקוויט? בדרך זו אנו מטפלות בכמה סוגיות בבת אחת: אנחנו מעצימות את  הילדה או את הילד ומאפשרות לו לקחת חלק פעיל בתהליך הפרידה.

אנחנו בונות שפה חדשה שמכבדת את גוף הילד והמרחב האישי שלו.

אנחנו משוחחות בשפה החדשה לא רק עם הילדה או הילד אלא גם עם הוריו.

כשהילד או הילדה ישיבו לנו בנחישות – אני לא רוצה חיבוק! לא רוצה נשיקה! ואל תגעי בי! נדע שאנחנו לוקחות חלק במאבק נגד ניצול מיני.

 

הילדים והילדות הם גוש חימר שניתן לעצב.

מדריכה פדגוגית בוועדת קבלה למסלול הגיל הרך: ספרו לי בבקשה מדוע בחרתן ללמוד להיות גננות?

נילי: אני אוהבת ילדים, הם תמימים כאלה.

שלי: אני יכולה ללמד אותם הכול, הם לוח חלק.

נטע: אני יכולה לעצב אותם. ללמד אותם את הערכים שאני מאמינה בהם.

מדריכה פדגוגית: איזה ערכים את רוצה להנחיל להם?

נטע: להיות ילדים טובים, לא להרביץ לעזור לחברים, לאהוב את הארץ שלנו, כל מיני כאלה.

בדרכים שונות ומגוונות אנחנו מַבנות ומעודדות התנהגויות פרו-חברתיות כמו שיתוף פעולה, ויתור, התחשבות, עזרה לחבר או חברה מקבוצת השווים או לגננות. רבות הגננות שמבקשות מההורים לכתוב על מעשה טוב שעשה ילדם או ילדתם במרחב הביתי ובשעת המפגש מקריאות את הכתוב. איננו מבקשות מההורים לכתוב על מה סרב ילדם לעשות. מתי לא הסכים לשתף פעולה. כיצד התחמק ממטלה שהוטלה עליו כי הרגיש מופלה לרעה לעומת אחיו הקטן. אנחנו מעלות על נס את הכן ושוכחות שהלא חשוב באותה מידה ולעיתים אף יותר.

שמענו יותר מגננת אחת אומרת כמנטרה "אין דבר כזה לא רוצה!" או לחלופין "אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה," כשכוונתה, כמובן, אתם חייבים לעשות את מה שאני אומרת. כשהילד או הילדה מפנימים את המנטרות הללו הם יהדהדו בראשם גם כשקרוב משפחה יפגע בהם מינית למרות רצונם.

אחד העקרונות החשובים בלימוד מוגנות מינית הוא ללמד ילדים וילדות לומר לא! באסרטיביות ואפילו בצעקה. לא למגע פולשני. לא להצעות מסַכנות, לא למצבים שמעוררים אינטואיטיבית אי נוחות. כדי ללמד ילדות וילדים את חשיבות אי ההסכמה, אי הציות, הסירוב, עלינו לאפשר אותם ואף לעודד אותם. אנחנו מעודדות ילדים לפתח אמפטיה וסולידריות חברתית וטוב שכך אלא שערכים אלו דורשים גם בחינה ביקורתית. עלינו לשים להם סייגים שאם לא כן, מבלי משים, אנחנו "מחנכות" ילדים וילדות מְרַצים וצייתנים ומכשירות את הקרקע לניצולם.

לעיתים שיתוף פעולה הוא פוגעני – בואו נשאל את עצמנו באלו נסיבות ואז נגלגל את הסוגייה לילדים ולילדות. ויתור על רצונותיך עלול לסכן אותך, בואו נבדוק בצוותא מתי התחשבות ברצונותיו של הזולת וויתור על רצונותיך אינם חיוביים. בואו נחשוב כיצד עלינו לנהוג שערכים מטיבים אלו הופכים לפוגענים בך או בזולתך. בואו נבחן באומץ את הערך החשוב  "כִּבוד אב ואם." האם תמיד עלינו לכבד את הורינו, סבותינו, דודנו ודודותינו? מתי עלינו להתנגד לרצונם, דהיינו לא לכבד אותם?

 

לא קל היה לכתוב את הכתוב כאן ובוודאי לא קל לקרוא, שכן ריח של אשמה והאשמה משתמע מהנאמר ולא זו כוונתנו. כוונתנו היא שנהיה כולנו שותפות לתהליך של תיקון עמוק של חברה, של תרבות המאפשרת ניצול של ילדים וילדות.

 

מקורות

Myles, A. (2015). Casting light on childism: Recognizing, resisting, and transforming prejudice and oppression against children. Widener University.

Saunders, B. J. (2018). Problematising “childism” and related language in the English-speaking world: The power of words to either thwart or progress the attainment of children’s human rights to freedom from corporal punishment and other degrading treatment. In Corporal Punishment of Children (pp. 59-88). Brill Nijhoff.

Young-Bruehl, E. (2009). Childism—Prejudice against children. Contemporary Psychoanalysis45(2), 251-265.

 

 

 

 

 

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתוב/כתבי תגובה